הגבולות 1 - גבולות

פרולוג

מיקה בת 9

אני פותחת את דלת הבית בשקט כדי לא להבהיל את אימא ואבא. ציפיתי לראות אותם בסלון, אבל הם לא כאן. תשומת הלב שלי מופנית לעבר המטבח, משם מגיעים הקולות שלהם. אני סוגרת את הדלת בשקט ומתקרבת כמה צעדים לכיוון המטבח.

"אני לא יכולה יותר, יגאל. ההתקרבות שלך לדת מוציאה אותי מדעתי," קולה של אימא רועד.

אני קופאת במקום, צמודה לקיר הגבס הקר. הלב שלי דופק חזק בעוד שאני עומדת במסדרון ומחבקת את התיק שלי, מצמידה אותו לבטן כמו מגן. ריח של תבשיל קציצות נישא באוויר, מעלה בי בחילה וגורם לכל התיאבון שלי להיעלם.

"למה את לא יכולה פשוט לקבל את זה, שירן?" קולו של אבא נשמע מתוסכל. "אני לא מכריח אותך, לא מבקש ממך לשים כיסוי ראש, לא מבקש ממך לשמור שבת. אני רק מבקש שתקבלי את ההחלטה שלי."

"זה לא עובד ככה!" צליל הצעקה גורם לי לעצום עיניים בחוזקה.

"זה עובד בדיוק ככה שירן. האהבה שלי אלייך לא השתנתה, להפך! היא רק התחזקה, את לא מבינה? האמונה הזו נותנת לי כוח לאהוב אתכן יותר. זה לא אמור להפריד בינינו."

הלב שלי נקרע מבפנים מהמילים שלו. הכאב שלו עובר דרך הקירות שמפרידים בינינו.

"אבל אלו לא החיים שדמיינתי!" אימא מתחילה לבכות. "זה לא מה שחשבתי שיקרה, יגאל. אלו לא החיים שרציתי. אני לא מכירה את האיש עם הציציות מתחת לחולצה. אני מרגישה שאני חיה עם גבר זר."

אני רוצה לרוץ לחדר שלי, אבל הרגליים שלי מרגישות כבדות פתאום. העולם שלי, שהיה גם ככה סדוק, מתחיל להישבר מבפנים. אם הבית שלי לא בטוח, אז איפה כן? הבטן שלי מתהפכת. הלוואי שהייתי יכולה להיעלם.

"מה את בעצם אומרת, שירן?" השתיקה שמגיעה לאחר המשפט שלו כבדה כל כך שאני מרגישה כאילו התקרה עומדת לקרוס עליי.

"אני חושבת שעדיף שנתגרש, יגאל." הקול שלה חנוק מבכי, ואני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האוויר.

תחושת המחנק מתחילה מאצבעות הרגליים. קור נורא מטפס מעלה והלב שלי מפסיק לפעום כהרגלו, משתולל כמו ציפור כלואה החובטת בכנפיים כנגד הכלוב שלה. אני לא מצליחה לנשום. הקירות סביבי מתחילים לסגור עליי. האור במסדרון הופך בוהק, בעוד שהזמזום של המקרר נשמע כמו רעש של מטוס סילון בתוך האוזניים שלי. סחרחורת נוראה תוקפת אותי, כאילו אני עומדת ליפול לתוך תהום שחורה. זיעה מתחילה לכסות אותי, קרה ודביקה. הידיים שלי רועדות והתיק נופל על הרצפה בחבטה. מה קורה לי? הכול סביבי מסתובב, אני זזה לאחור בלי לשלוט בעצמי. המרפק שלי פוגע בשידה ורגע לאחר מכן נשמע צליל של התנפצות. האגרטל עם הפרחים המיובשים נופל על הרצפה ומתרסק לרסיסים. אני לא מספיקה להבין מה קורה ומוצאת את עצמי על הרצפה הקרה.

"מיקה?!" הצעקה של אבא נשמעת רחוקה, כאילו מגיעה מקצה של מנהרה.

אימא ואבא יוצאים מהמטבח, הפרצופים שלהם מטושטשים, אבל אני רואה את האימה בעיניים שלהם. העיניים שלי רטובות, הדמעות שורפות לי את הלחיים והגוף שלי מתקפל מעצמו.

"מיקה, תנשמי ילדה יפה שלי, תנשמי!" אימא בוכה, אבל לא מתקרבת אליי, היא נראית משותקת.

אבא מגיע במהירות אחריה, לא מפחד מהשברים של האגרטל. הוא נוחת על הברכיים לידי והידיים שלו, הידיים הגדולות והחמות שלו, תופסות לי את הכתפיים. הוא מרים אותי מהרצפה הקרה כאילו אני נוצה ומושיב אותי על הספה בסלון, מחזיק אותי חזק כדי שלא אתפרק לחתיכות, אבל זה כבר מאוחר מדי. כל מה שהכרתי עומד להשתנות.

"מיקה תסתכלי עליי," הוא פוקד בקול עמוק. "תסתכלי עליי מתוקה שלי."

אני מנסה.

העיניים שלי מתרוצצות בחדר, אבל הוא תופס את הלחיים שלי בשתי הידיים שלו, העור שלו מחוספס ומנחם. "אל תסתכלי מסביב, רק עליי. על העיניים שלי, ילדה יפה. קדימה," אני מתמקדת בו ורואה את הקמטים הקטנים לצד העיניים שלו. "תנשמי איתי," הוא מתחיל לנשום בכבדות ובקצב איטי. "פנימה... והחוצה. תתרכזי רק בקול שלי. הכול בסדר, מיקה. אני כאן. אני לא הולך לשום מקום. שום דבר לא יקרה לך. אני פה."

המציאות מתחילה לחזור לאט. הרעש באוזניים נחלש. הלב שלי עדיין דוהר, אבל הלחץ סביב החזה משתחרר מעט. אני עוצמת עיניים ומתייפחת לתוך החולצה שלו, יכולה להרגיש את דפיקות הלב שלו דרך הבד ותוהה אם המילים שאימא אמרה יכולות להימחק באותה מהירות שבה האגרטל נשבר.

"בבקשה אל תעזוב אותי, אבא. בבקשה אל תשאיר אותי לבד."

פרק 1

דין

"פאק הילה..." אני נוהם. הזין שלי קבור בתוך הכוס של האקסית שלי.

הייתי צריך לנחש שהיא תיצור איתי קשר ברגע שבו חזרתי לארץ. למרות שעברו כמה שנים מאז הפרידה והמעבר לארצות הברית, עדיין שמרנו על קשר. היא הגיעה אליי לשבוע מלא בסקס.

אני מתנהג אליה כמו בן זונה כי היא עדיין אוהבת אותי. היא בעצמה הודתה ברגשות שלה כלפיי כמה פעמים, אבל אני לא משלה אותה, הזהרתי אותה מראש. העובדה שהיא עכשיו על הברכיים במיטה שלי, היא ההוכחה לכך שלא אכפת לה.

"דין, אלוהים, כן, חזק יותר, בבקשה," הכוס שלה מתהדק סביב הזין שלי ואני הולם לתוכה חזק ומהר.

היא גומרת בקולי קולות בעוד שאני הולם בתוכה פעם, פעמיים ונהמה נפלטת מפי בזמן שאני גומר. אני מסדיר את הנשימה ויוצא ממנה באיטיות. היא נאנחת, וקורסת על המיטה. חיוך זחוח עולה על שפתיי. אני מסיר את הקונדום ומשליך אותו לפח.

"את לא יכולה להישאר, אבא שלי צריך להגיע אליי לשיחה בקרוב. אני לא רוצה שהוא יראה אותך כאן ויקבל רעיונות."

אני נכנס למקלחת, לא מחכה לתגובה ממנה. רק חסר שאבא שלי יגיע למסקנה שאני חוזר להילה. אין לי שום כוונה לעשות את זה. היא אולי טובה במיטה, אבל שנתיים יחד הוכיחו לי שהיא לא מסוגלת לנהל זוגיות נורמטיבית. במחשבה לאחור אני לא יודע איך הצלחתי להחזיק איתה מעמד במשך שנתיים. סצנות הקנאה שלה היו בלתי נסבלות, היא יצרה אין־ספור ריבים מיותרים, על אף שמעולם לא נתתי לה סיבה לקנא. אני לא גבר שמסתכל לצדדים בזוגיות.

המים הקרים מכים בגופי, מרגיעים אותי. אני מתקלח במהירות ולאחר מכן לוקח מגבת ומייבש את עצמי.

"אני הולכת דין, אדבר איתך בהמשך," הילה אומרת בקול רם מחוץ לדלת המקלחת.

"טוב, נדבר." לאחר כמה שניות אני שומע את דלת הדירה נסגרת.

אני יוצא אל חדר השינה ומתלבש, מנסה להכין את עצמי נפשית לשיחה עם אבא. הוא הזמין אותי לחזור לאחוזה ברגע שחזרתי לארץ, לאחר ארבע שנים בארצות הברית, אבל זה היה חסר סיכוי. לא הייתה לי שום כוונה לחזור לגור באחוזה שלו, במיוחד כששירן ומיקה נמצאות שם. הדבר האחרון שאני צריך זה להתמודד עם האחות החורגת שלי.

לפני שחזרתי ביקשתי מנבו, החבר הכי טוב שלי, למצוא לי דירה באחד המושבים ליד עיר הולדתי, נהריה. אני אוהב את השקט שלי. נבו מצא לי צימר להשכרה ביישוב לב הגליל, שממוקם במרחק נסיעה של עשר דקות מנהריה. עדיין לא רציתי לקנות בית ועל אף היכולות הכלכליות שלי, תודות לאפליקציה החינוכית שפיתחתי בארצות הברית ונמכרה במיליונים לחברת ענק, העדפתי להשכיר מקום ולקחת את הזמן עד שאמצא נכס שיהיה בית עבורי.

פעמון הדלת מצלצל ושולף אותי מהמחשבות בהן שקעתי. אני פותח את הדלת ואבא עומד בפתח, מביט בי לרגע ארוך ולבסוף מחייך חיוך קטן ועייף.

"דין, אני שמח לראותך. הגיע הזמן שתחזור הביתה," הוא אומר בעוד שאני סוגר אחריו את הדלת. הוא יודע בדיוק מה אני חושב על המשפט הזה. הוא כבר ניסה כמה פעמים לשכנע אותי לחזור לאורך ארבע השנים האחרונות. הטענה שאני מבזבז את הזמן שלי בארצות הברית בזמן שהוא יכול לעזור לי להתקדם כאן בארץ, התחילה לעצבן אותי. לא רציתי עזרה. רציתי לעשות זאת בעצמי והצלחתי. רק לאחר שמיציתי את ארצות הברית החלטתי לחזור, אבל עדיין לא החלטתי אם החזרה לארץ קבועה.

אבא מתיישב בכבדות על הספה, ומגרד את הסנטר בהיסוס קל. אני נעמד מולו ומשלב את ידיי על חזי.

"אז, מה היה דחוף כל כך?" אני תוהה, לא מבזבז זמן על שיחות חולין.

מאז פטירתה של אימי לפני כמה שנים, היחסים ביני ובין אבא שלי הפכו יותר ויותר מרוחקים. אני בסדר עם זה, גם ככה לוח הזמנים העמוס שלו כנראה לא מאפשר לו להתעמק בזה יותר מדי.

אבא מהסס לרגע נוסף עד שלבסוף הוא אומר, "על מיקה."

אני זוקר גבה. "מיקה?"

הוא יודע שהיחסים ביני ובין אחותי החורגת לא בדיוק טובים, ואני די מופתע שהוא רוצה לדבר איתי עליה.

"כן."

מיקה מעולם לא הייתה נושא שיחה מרכזי בינינו. למעשה, אנחנו כמעט ולא מדברים עליה. אין צורך בזה. היא צעירה ממני ביותר מעשור, חצי אחות במקרה הטוב, וניגוד מוחלט אליי. היא תמיד הייתה פרועה, מרדנית, אימפולסיבית ובכל זאת... עקבתי אחריה באינסטגרם רק כדי לראות מה שלומה, או כך לפחות שכנעתי את עצמי. היא השתנתה לאורך השנים, לחלוטין. היא כבר לא הייתה הילדה הקטנה שהכרתי. היא הפכה לנערה מושכת, מסוג הבנות שאי אפשר שלא להביט בהן.

"מה איתה?" אני מנער את המחשבות האלו מהראש, מרגיש לא בנוח עם עצמי. היא אחותי החורגת, לעזאזל.

"היא עשתה צרות לשירן," הוא נאנח. "הרבה צרות. היינו חייבים להעביר אותה לתיכון אביבים."

אני לא מצליח להסתיר את הבעת ההפתעה שעולה על פניי. מצד אחד אני לא מופתע שהיא עושה להם צרות, הבחורה הזאת היא סופת הוריקן אחת גדולה. מצד שני מה היא כבר יכלה לעשות שדרש מהם להעביר אותה לתיכון אחר?

"אביבים, זה תיכון פרטי ויקר." אומנם יש לאבא את היכולת לממן את זה, אך זה עדיין מפתיע.

"אני יודע," הוא אומר בקול עייף. "אבל אין ברירה."

"מה אתה רוצה ממני?" אני לא ממשיך לשאול אותו שאלות בנושא. היא לא עניינה אותי אז ובטח שלא עכשיו.

"אני רוצה שתתחיל לעבוד שם." לרגע אני רק בוהה בו, מנסה להבין אם הוא באמת אמר את זה עכשיו. כתפיי רועדות ואני מתפרץ בצחוק חסר שליטה, לא מאמין למשמע אוזניי.

"זאת בדיחה, נכון? אתה לא באמת מצפה ממני לעבוד בתיכון אביבים עם כל התלמידים המפונקים האלה?"

"אני כן." הוא מביט בי ברצינות. "יש לך תואר בחינוך, לא? כבר דיברתי עם כמה אנשים שם וסידרתי לך מקום בצוות המורים. זה רק לשנה אחת. אני צריך שתפקח עליה עין, תוודא שהיא לא מתדרדרת."

אני מגחך ומניד בראשי. "אתה רציני? אתה באמת רוצה שאהיה בייביסיטר לילדה בת שמונה־עשרה וחצי?"

פאקינג נפלא.

"מיקה לא ילדה והיא בצרות, דין. אני לא יכול להשגיח עליה בכל זמן נתון. היא לא מקשיבה לי, לא מקשיבה לשירן. אולי אם אתה תהיה שם..."

"אבא, בקושי הסתדרתי איתה אז, אתה באמת חושב שעכשיו זה ישתנה?" אני מנסה להגיד, אבל הוא מתעלם מההתנגדות שלי.

"עדיין לא מצאת עבודה, כך שזאת ההזדמנות שלך."

"הזדמנות?" אני נושף בייאוש. "לשמור על האחות החורגת שלי בתיכון יוקרתי? לא תודה."

"אני מבקש ממך, דין." קולו תקיף יותר עכשיו. "אני לא מבקש ממך הרבה דברים בדרך כלל, אבל אני צריך עזרה. רק שנה אחת."

אני משתתק. המחשבה לעבוד בבית הספר שלה לא קוסמת לי בכלל, ובכל זאת משהו בקול שלו, באופן שבו הוא מדגיש את המילים, מבהיר לי כי הוא באמת זקוק לעזרה הזאת.

"אני צריך לחשוב על זה," אני אומר לבסוף, לא מאמין שאני באמת שוקל את האפשרות המטורפת הזאת.

"דין, תעשה את זה בשבילי. אני ממש צריך את העזרה שלך." אני לא רגיל לשמוע את אבא שלי מיואש כל כך.

אני תוהה מה השדה הקטנה הזאת כבר עשתה שהיא הביאה אותו למצב הזה.

"מחר הוא היום הראשון שלה ללימודים. ביקשתי טובה אישית ממנהל התיכון שתתחיל להיות המורה שלה בהקדם, אני יודע שלא תעשה לה הנחות. אתה לא תאפשר לה לשחק איתך משחקים. מיקה היא... חלשה מולך," הוא אומר בקול נמוך.

"והוא הסכים להכניס אותי בתור מחנך? אם השנה מתחילה מחר, בטח כבר יש מחנך לכיתה."

"במידה ותחליט לקחת את המשרה, אתה תתחיל לעבוד בתור מורה למתמטיקה. נוסף לזה, המחנכת שלה אפרת בהיריון מתקדם כך שהיא תצא לחופשת לידה בהמשך ואתה תוכל להמשיך בתור המחליף שלה," הוא אומר בביטחון שמאפיין אותו. אני אפילו לא מתחיל לתהות איך הוא הצליח לעשות את זה, תמיד היה לו קל לשכנע אנשים לעשות את מה שהוא רוצה. הרי הוא מיכאל מויאל — היועץ האסטרטגי הבכיר והמוכר ביותר במדינה.

אני חושב על הרעיון שלו במשך כמה רגעים נוספים. זה לא עומד להיות קל, אבל בדבר אחד הוא צודק. אני לא אעשה למיקה הנחות. אני מביט בו ארוכות ושואל את השאלה שרציתי לשאול עוד בתחילת השיחה.

"למה העברתם אותה תיכון מלכתחילה? מה קרה בתיכון הקודם?"

הוא נאנח ומעביר את ידו בשערו.

"מיקה נערה רגישה מאוד, לקחנו אותה לאבחונים לפני שנתיים, ואני לא בקיא במונחים המקצועיים של התחום, אבל היא מגיבה למצבים ברגישות יתר. מה שאנחנו, האנשים הרגילים מרגישים, היא חווה בעוצמות גבוהות הרבה יותר. לפי מה שקבע הפסיכולוג הקליני, סף התסכול שלה נמוך מאוד, ולכן היא מגיבה בצורה אימפולסיבית למצבים שונים," הוא אומר וקם ממקומו, מתחיל להתהלך בסלון. "בשנה הקודמת מיקה סבלה מבריונות בכיתה. בסוף השנה קרתה תקרית עם אחת הבנות שהתנכלה לה..." הוא עוצר את עצמו, נראה כאילו מנסה לשקול את המילים הבאות שלו.

"אותה נערה צחקה על רגישות היתר של מיקה, ולעגה לה מול כל הכיתה. מה שהוביל לכך שמיקה זרקה עליה כיסא. הכיסא פגע בנערה והיא נפלה וחבטה את הראש בקיר. משם המצב רק התדרדר. ההורים רצו להגיש תלונה במשטרה, אבל אני התערבתי ושילמתי לא מעט בשביל להשתיק אותם. הבטחתי שנעביר את מיקה תיכון והבת שלהם לא תצטרך לראות אותה שוב."

אני מנסה לעכל את הסיפור ההזוי הזה.

"אני לא מבין איפה היה בית הספר במהלך כל השנה? היא חוותה בריונות כל הזמן? למה הנושא לא טופל?"

דמי מתחיל לבעבע. זה מסוג הדברים שאני לא אוהב במערכת החינוך. ילדים רבים נופלים קורבן לבריונות והמערכת לא מטפלת בזה, לא באמת. זאת לא הפעם הראשונה ששמעתי מקרה כזה ואני בטוח שזאת גם לא תהיה האחרונה. מורכבת ככל שתהיה מערכת היחסים שלי עם מיקה, המחשבה שהיא נאלצה להתמודד עם בריונות במשך שנה, גורמת ליצר המגונן שלי לפעול.

"גם אני שאלתי את השאלה הזאת, אבל בית הספר טוען שמיקה מעולם לא התלוננה על בריונות."

"אתה יודע שאלה זיוני שכל, נכון? הבחורה חוותה בריונות על בסיס יומי. מה הם ציפו, שהיא 'תלשין'? ידוע שזה מתכון בטוח להחמרה של המצב." קולי תקיף ואני כבר לא מצליח להסתיר יותר את הכעס שלי.

"אני יודע, שירן אמרה אותו דבר, אבל זה מה שהם טוענים," הוא נאנח בייאוש ומביט בי. "עכשיו אתה מבין למה אני צריך אותך? שירן ואני בטוחים שמיקה שוב תיתקל בבריונות בתיכון החדש," הוא אומר, ואני לא מפספס את הטון המודאג שלו. אני נושם נשימה עמוקה. מיליון מחשבות רצות במוחי, אבל בתוכי ההחלטה כבר התגבשה.

"אני אעשה את זה," אני אומר בהחלטיות שמפתיעה אפילו אותי. אבא נושם לרווחה כאילו ירד לו שק אבנים מהלב.

"תודה רבה, דין. אני באמת מעריך את זה." הוא מתחיל לצעוד לעבר הדלת. "בנוסף אני רוצה שתגיע לאחוזה היום, לארוחת ערב איתנו. לא ראינו אותך הרבה זמן." אני לא יודע עד כמה אני רוצה ללכת לשם. תמיד המפגשים עם השדה הקטנה נגמרים בוויכוח או הערות עוקצניות, אבל אני לא מפספס את הרצון שניכר בעיניו של אבי.

"אין בעיה, אגיע הערב," אני אומר ושפתיו מתעקלות לחיוך קטן.

"מעולה, אז נתראה בערב." הוא יוצא מהדירה שלי. אני משחרר נשיפה קלה ומעביר את ידי על פניי, אצטרך להיות סבלני במיוחד היום.

למרות שאני יודע מה מחכה לי הערב, אני סקרן לשמוע את ההערות העוקצניות של מיקה, מעניין עד כמה היא חריפה עכשיו.