המתנחלת

פרק 1

אני משעינה את ראשי על חלון האוטובוס הממוזג, ולמרבה ההקלה השמש היוקדת כבר אינה קופחת על מצחי. היא להטה כל כך עד שנדמה היה כי היא עוד תמיס את ביתנו, ודחפורי הצבא יישארו מובטלים. אני מעסה את כתפיי ואת שוקיי, עדיין מרגישה את לחץ אצבעותיהן של החיילות.
האוטובוס חונה ליד הכיכר המרכזית של היישוב כדי לאסוף עוד אנשים. מבעד לחלון אני רואה את אותם יס"מניקים מאיימים, מוציאים ילדים בכוח מהספרייה. פעילים בכתום מתחננים בפני חיילים שנחים על מדרגות בניין המועצה. אלפי התומכים שהסתננו לגוש קטיף מתגלים כחסרי תועלת כמו ניצבים בסרט; נוכחותם הפכה את הסיפור לצבעוני יותר אבל לא קידמה אותו לשום מקום.
הכיכר המרכזית, שהייתה פעם מוקד הפסטיבל הציוני-דתי ששטף את גוש קטיף בקיץ האחרון, משמשת כעת כאולפן תקשורת. מצלמות בכל פינה. אני תוהה אם כדאי לי לעשות תואר בתקשורת כשאתחיל ללמוד אחרי החגים. הכתבים מורשים להישאר בגוש קטיף, מתייחסים אליהם כמו לכוכבי קולנוע. למרות ההטיה של התקשורת נגדנו, סיפקנו להם מופע מוצלח, ואת התפאורה הכי יפה שיש - שתיהרס בקרוב.
חנויות במרכז המסחרי - דוכן הפלאפל, חנות היודאיקה, בוטיק הבגדים - נראים כאילו נבזזו. רק לפני כמה ימים השתרכו התורים בסופרמרקט עד לתוך המעברים, עכשיו החלונות שלו שבורים והמדפים ריקים למעט כמה אריזות של דגני בוקר וקרקרים פה ושם. דוכן הפירות והירקות שומם למעט דליים של תפוחים, פירות שלא הצלחנו לגדל בחול. אפילו הכספומט בסניף הבנק נעקר ממקומו.
אני מסתובבת ומביטה לאחור, אל בתי המגורים. סירבתי להיפרד מגוש קטיף בשבועות האחרונים. במקום זאת, אמרתי ׳שלום׳ נרגש לכל פינה קטנה ונסתרת, כאילו רק עכשיו הגעתי הנה. אין שום סיכוי שאוכל להגיד עכשיו ׳להתראות׳, מבעד לחלון האוטובוס; זה יימשך נצח. אולי עוד לא מאוחר מדי. אולי עוד פעולת מחאה אחת, שמונעת מתוך אהבה, תוכל לעצור את האוטובוס, את הגירוש.
אני מזנקת מן האוטובוס, כמעט מפילה את גברת אייזיקוביץ והתינוק החדש שלה. אני רצה מהר ככל האפשר, חולפת על פני בית המועצה, הספרייה והשלט הענק ׳ברוכים הבאים לנווה דקלים׳, כאילו בורחת מאיזה אנס.
אני מגיע אל הבית מבלי שאף אחד יבחין בי. אני נופלת על הדשא ומסדירה את נשימתי. החולצה שלי ספוגה זיעה. אני מחזיקה את שרירי הבטן התפוסים. עץ המנגו שהושמד נראה כמו איזה פסל סביבתי מגוחך. הטנדר של אבא והמכונית המשפחתית, שהייתה פעם של אהרון, עדיין חונות בכביש הגישה. סרטים כתומים מתנפנפים מן האנטנות שלהם. הסטיקרים עדיין מכריזים בגאווה: ׳יהודי לא מגרש יהודי׳. משאיות הגרר של צה"ל אמורות להוציא מפה גם את המכוניות שלנו.
פתאום אני שומעת קול שאינו שייך לגוש קטיף, לפחות לא אחרי הטרגדיה הזו. צחוק.
דלת הכניסה פתוחה קמעה, ואני מתקרבת בזהירות. הטרגדיה הפכה לסרט אימה. ארבעה חיילים יושבים ליד שולחן האוכל ומחסלים את שאריות פאי המנגו. אחד החיילים מוצץ גלעין של מנגו.
"מה אתם עושים לעזאזל?" אני צורחת. "זה האוכל שלנו!"
אחת החיילות מניחה יד על הפה. אחרת יורקת את הפאי אל הצלחת. האחרים מסתכלים זה על זה, מסתירים ידיים בבושה מתחת לשולחן, עד שזה שמיץ המנגו נוטף מפיו מכריז: "זה רכוש מדינה עכשיו."
"צאו החוצה!" אני צורחת כל כך חזק, שהחיילים ממש מתכווצים. "החוצה!"
אני נופלת ארצה, מגרדת את הלינולאום בציפורניים, מקווה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. אחרי כמה דקות אני מרגישה יד על כתפי. אני מביטה מעלה ורואה עוד ׳מגן-דוד׳.
"שלא תעזו לגעת בי," אני אומרת.
החיילים מוליכים אותי בחזרה לאוטובוס.
"מה קרה?" שואלת אמא כשאני חולפת על פניה.
"מסתבר שהחיילים דווקא כן אהבו את הפאי שלך," אני אומרת, ומיד עוברת לשבת לבד במושב האחורי.
לזכותו של הצבא ייאמר שהוא לפחות לא מגרש אותנו בכלי רכב דחוסים. חצי נחמה.
אל תסתכלי לאחור, אני מזכירה לעצמי כשהאוטובוס חוצה את השער הפרוץ של נווה דקלים. סרטי פוליאסטר בצבע כתום זוהר מתנופפים מעמודי המתכת של השער. דגל גוש קטיף, מתפורר בקצוות, תלוי שמוט על התורן. אל תזכרי ככה את נווה דקלים.
אבל נווה דקלים עדיין קוראת אליי. אני מביטה לאחור כשהאוטובוס ממשיך לדרכו.
גן העדן הירוק והשופע שהיה פעם גוש קטיף נראה עכשיו כמו חלקה קטנה של גיהנום. טבעות עשן כהות ועכורות מיתמרות מצמיגים ומפחי אשפה מול שורות של גגות טרקוטה, דיונות צהובות, וצמרות עצי שיטה ודקל. שורות גרפיטי זועמות שקוראות ׳זה היה ביתי׳ ו׳ראש הממשלה הרג את החלום׳, מתפוגגות לכדי ג׳יבריש בלתי קריא.
אני מפנה את גבי. האם אתן לכל זה להיות הזיכרון האחרון שלי מהקהילה שכל כך אהבתי? אני מביטה בפניהם המובסות של אבא ואמא בקדמת האוטובוס. גם אני לא מסוגלת להביט בהם - שני יהודים שגורשו מביתם.
אני עוצמת את עיניי ומשעינה את ראשי הדואב על החלון, אבל בעיני רוחי אני רואה רק דגלי ישראל שנתפרו על כומתות כחולות.
אני פוקחת את עיניי, מביטה שוב החוצה, וכשאני משפשפת את השמשה אני עוד מספיקה לראות את המרכז הקהילתי. זה המקום שבו אהרון ושועה זכו באליפויות כדורסל, שבו כרמית ואני שיחקנו בהצגות בית הספר, שבו למדתי מחול ובהמשך גם לימדתי. הוא נעלם מול עיניי. חממות מתמזגות עם גבעות החול המשתפלות. גדרות היישוב נראות כמו קורי עכביש ענקיים שנרקמו סביב עיירת רפאים. כשהאוטובוס חולף על פני בית העלמין אני עוצמת את עיניי בחוזקה כדי שלא אצטרך לדמיין מה הם יעשו לעצמותיו של אהרון.
האוטובוס עוצר בכפר החוף הקטן והמקסים ׳שירת הים׳ כדי לאסוף עוד מגורשים.
"כולם להישאר כאן," מכריז קצין המשטרה שנוסע איתנו. "אנחנו חוזרים עוד כמה דקות."
אין סיכוי שאשאר באוטובוס כשאני מרוחקת כמה מטרים מהים האהוב עליי כל כך. זו ההזדמנות האחרונה שלי להיפרד כמו שצריך.
אני ניגשת לקצין המשטרה. "אני ממש צריכה לשירותים," אני משקרת.
"נעצור כשנצא מעזה."
"זה דחוף. בבקשה?" אני עושה פרצוף כדי לשכנע אותו. "אני אעשה בחול. מישהו יכול ללוות אותי."
אני לא יודעת אם הוא מותש וכבר אין לו כוח להתווכח, או שאולי זה בזכות הפרצוף שעשיתי. "שתי דקות."
הוא מלווה אותי למטה ותופס חייל אקראי.
"אני שרה," אני אומרת לחייל הגמלוני שבטח סיים תיכון לא מזמן.
הוא מהנהן.
"איך קוראים לך?" הייתי שמחה לראות בו בן אדם עם שם.
"ארי," הוא אומר.
אני לא אומרת ׳נעים להכיר׳, כי זה לא נכון.
הוא מוליך אותי אל קצה מגרש החניה החולי שמוביל אל החוף. "אני אחכה כאן," אומר ארי.
התומכים שלנו הפכו את החוף לעיר אוהלים, כואב לי לחשוב על כך שכל מאמציהם היו לשווא. אני מתיישבת בקצה אוהל, ליד עציצי פרחים שהפעילים האופטימיים שתלו בחול. מי הים כחולים, בוהקים וצלולים, כל כך צלולים. אני עוצמת את עיניי ומתענגת על המיית הגלים, מצטערת שאין לי מכשיר הקלטה כדי שאוכל לשמור לי לתמיד את הצליל המרגיע הזה.
לפחות את הים צה"ל לא יכול לעקור ממקומו. הנה חלק בגוש קטיף שבני אדם לא יוכלו להרוס או לפגוע.
אני נזכרת בחיוך בפעם האחרונה ששחיתי במים האלה. זה היה ביום שישי, ממש לפני כניסת השבת, באזור המיועד לנשים בחוף התמרים. הרגשתי שהמים מחבקים אותי כמו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, והרוח, המלח והשמש העירו את כל חושיי, גם את החוש השישי, שאמר לי שהגירוש לא יקרה.
"אנחנו צריכים ללכת," ארי קורא אליי וקוטע את המדיטציה שלי.
"רק עוד דקה!"
לפני שיספיק לעצור אותי, אני משליכה את סנדליי על החול ורצה אל הים, לא אכפת לי שהחצאית תירטב כולה. המים מלטפים את קרסוליי ברכות, כמו שמן תינוקות. אני עוצמת עיניים. פעם המים גרמו לי להשתכר מאמונה, אך היום הם מפכחים אותי ומחזירים אותי למציאות.
תיהני מאיתנו פעם אחרונה, אני שומעת אותם אומרים, כי היא תהיה באמת האחרונה. זה קרה... זה קרה.
ארי רץ אל שפת המים. "תעלי על האוטובוס!" הוא צועק.
אני אוספת מעט מים בכפות ידיי ומנשקת את השלולית שנקוותה בהן. המלח על שפתיי מחזיר אותי לחיים. "לא. אנחנו נחזור," אני אומרת למים. "אז תמשיכו להיות חמימים, בשבילנו."
אני מתרחקת כשפניי אל הים, כפי שיהודים אדוקים ממשיכים להביט בכותל המערבי גם כשהם עוזבים אותו. זאת אדמת קודש.
ארי כועס עליי, אז אני נותנת לו מתנה: הספר לזכרו של אהרון.
"מי ייתן ותזכה להיות אמיץ כמו אחי אהרון," אני אומרת לו.
הוא מביט בי מבולבל, ולוקח את הספר.
כשאני חוזרת למושב שלי, אני לא טורחת לנגב את החול המלוח מקרסוליי או מחצאיתי. אני רוצה שגוש קטיף יישאר עליי.
האוטובוס נוסע בכביש שאני מכירה בעל פה. הכביש שאנחנו אוהבים, הכביש שאנחנו שונאים. הכביש שהוביל אותנו אל בתינו, והכביש שלקח את אהרון אל מותו. ולמרות זאת, זה הכביש שלעולם לא רצינו להפסיק ללכת בו.
כשהאוטובוס פונה בצומת, אני מביטה בבבואתי המשתקפת בגבעות השוממות. דמעה זולגת בחיקו של החול.
האוטובוס מגיע למחסום כיסופים. הכביש הגיע אל קיצו.
אבא קם ופונה אלינו, המגורשים. הוא קורע את חולצתו, כמתאבל.
"ברוך דיין אמת," הוא אומר בקול רם, כפי שאומרים כששומעים שמישהו מת.
אני לופתת את בד הכותנה הכתום מעל ליבי וקורעת אותו בציפורניי.