כניעה 5 - כניעה לאהבה - חלק ב'

83

אריאל

אם יש משהו שלמדתי על בני אדם, זה שלעולם לא די להם במה שיש להם. אם יש להם כסף, הם רוצים עוד ממנו. אם יש להם כוח, הם רוצים עוד. אם יש להם כבוד, הם רוצים עוד. אם יש להם תהילה, הם רוצים עוד. מתי נגמר הרצון הזה לעוד? מתי מתחילה הרגשת הסיפוק?

אני מעולם לא רציתי עוד, לא רציתי יותר ממה שיש לי. היה לי טוב במקום שלי, בבית שלי, עם המשפחה שלי. עד שאבא עשה טעות ובגד במאפיה, בגד בקאפו שלו. אבא שלי הוא נירו מולארו, הוא היה הקונסיליירי של קאפו קנדה והוא בגד בו.

הלב שלי פעם במהירות, ניסיתי להירגע, ניסיתי לשלוט בדחף להקיא, אבל הדי הפיצוצים מחוץ למבנה היו חזקים מדי והרעידו את קירות הבית.

אימא אחזה בידי בחוזקה.

"אני חושבת שלא נצא מכאן, אימא," לחשתי ברעד.

היא לא ענתה. אימא ואני התנגדנו לתוכנית של אבא. זה היה מסוכן מדי ומיותר. למה לרצות לשלוט במאפיה כשאתה היועץ של הקאפו והחבר הקרוב ביותר שלו? למה אתה חייב לרצות עוד? אין לך מספיק?

מובן שאבא לא הקשיב לנו ואיכשהו הצליח לשכנע את אימא לשתף פעולה עם הטירוף שלו.

זאת הייתה טעות! אף אחד לא בוגד במאפיה ולא משלם על זה ביוקר. אף אחד לא בוגד במאפיה ונשאר בחיים! ריסנתי את הדמעות כדי להישאר חזקה בשביל אימא.

אבא התהלך בחדר מצד לצד. הוא ידע שזמנו קרב. היינו מוקפים! כל המאפיה הייתה בחוץ. כולם כעסו והיו צמאים לדם. לדם שלנו!

ניסיתי להירגע, לחשוב על משהו חיובי. לפחות לא אצטרך לעשות מטלות בבית הקאפו כשאני משלבת עם זה לימודים ומנסה לתכנן את עתידי.

דלת החדר נפרצה ונכנסו סטפן, לוקה, אליאס ואמורה. זהו, אמרתי לעצמי. עכשיו באמת נמות. הסתכלתי על סטפן בפחד. מיום שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליו, תמיד רציתי אותו, אבל ידעתי שזו רק פנטזיה. הוא בנו של הקאפו, הוא תמיד אמר שהוא יתחתן רק בנישואי תועלת. הוא תמיד חשב על אסטרטגיה. הרופאים טענו שהוא לא יכול להרגיש, כמו אבא שלו. אצל נייתן ראיתי הבזקים של רגש כשהוא הביט באשתו אדל. אצל סטפן לא היה כלום. הוא היה מנותק לחלוטין, קר ומחושב. בלי גרם של פחד, אמפתיה או סלחנות. בייחוד לא סלחנות. המוטו שלו היה לא לסלוח לאיש.

סטפן הסתכל על אבא בחיוך מפחיד. בלעתי רוק והלכתי לפינת החדר עם אימא.

"נירו מולארו, אני שמח מאוד לראות אותך שוב," סטפן אמר בשקט מפחיד.

"אני יכול להסביר," אבא גמגם בפחד.

זאת הפעם הראשונה שראיתי את אבא מפחד.

"אני לא רוצה לשמוע הסברים," סטפן אמר בשקט. "אני רוצה לנקום."

רעדתי, כל מילה שלו הרעידה אותי אפילו שהוא חבר ילדות שלי. גדלנו יחד. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא לא יפגע בי.

"זה היה טיפשי, מעשה טיפשי. אני אפצה על זה, אני נשבע," אבי התחנן.

"כן, זה היה מעשה טיפשי מאוד," לוקה אמר.

"תביא אותן," סטפן אמר לאליאס.

אמורה ואליאס התקרבו אלינו. הדופק שלי האיץ. אליאס אחז בזרועי ומשך אותי. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אבל מהר מאוד הבנתי שזה פשוט אבוד. אז הלכתי עם אליאס מרצוני כדי לא להכאיב לעצמי יותר. אמורה תפס את אימא וגרר אותה לכיוון סטפן. אליאס הושיב אותי על כיסא וקשר את רגליי ואת ידיי. אמורה עשה את אותו הדבר לאימא. רעדתי מפחד.

סטפן החזיק את אבא. גם הוא רעד. הוא הושיב אותו על כיסא מולי ומול אימא.

"אתה יודע איך זה לצפות במישהו שחשוב לך סובל, נירו?" סטפן שאל אותו.

"אתה יודע כמה כעס הצטבר לי בגוף כשראיתי אותך מחשמל את האחים שלי? מחשמל את לוקה כמעט למוות," סטפן נהם בזעם.

"בבקשה, הן לא עשו כלום. אל תפגע בהן," אבא אמר בתחנונים.

"ומה מילאן עשה? מה לוקה עשה? מייקל? אמורה? אליאס? מה הם עשו שהגיע להם לסבול?" סטפן שאל בשקט.

אבא התחיל לנוע בכיסא באי־נוחות. הלב שלי דפק בחוזקה וחשבתי כמה פחד יכול לזרום בדם שלי עד שאאבד הכרה. אמורה ואליאס ריתקו את אבא לכיסא. סטפן התרחק מאיתנו והרים מתג בקיר.

תוך שניות הרגשתי כאב בלתי נסבל בגופי, זרמים של חשמל זרמו מכיסא הברזל ישירות לעורי החשוף. צעקתי, צרחתי בכאב. צרחתי בכל כוחי.

"בבקשה, די. הן לא עשו כלום, אני מתחנן!" אבא צעק.

הכאב לא פסק והרגשתי שנשימתי נעתקת מגופי. הצרחות צרבו את גרוני והתערבבו עם זעקותיה של אימי.

המתג הורד והתנשמתי בכבדות. ניסיתי להסדיר דופק. בלעתי רוק והרגשתי את שריטות הצרחות שלי בקנה הנשימה. הרמתי את עיניי אל אימא. היא נשמה, אבל ראשה היה שמוט.

"אימא," ייללתי.

היא הרימה אליי את ראשה ודמעות זלגו מעיניה.

"תפגע בי, לא בהן!" אבא אמר.

"אני מוכן לעסקה. רק תענו לי על שאלה אחת," סטפן אמר ונתן לי תקווה.

"אריאל ורשל היקרות, האם ידעתן על הבגידה של נירו לפני שהכול התפוצץ?" סטפן שאל בקול מתנגן.

לא רציתי לשקר, מעולם לא שיקרתי וסטפן ידע את זה, הוא הכיר אותי כי גדלנו יחד.

"לא, הן לא ידעו!" אבא צעק.

"לא פאקינג שאלנו אותך," אליאס אמר והכה באגרופו בפניו של אבא.

"רשל?" סטפן שאל את אימא. היא הנידה בראשה לשלילה בלי ליצור קשר עין. היא ניסתה להציל אותנו מכאב נוסף. סטפן הביט בי. "ארי?" הוא העז להשתמש בכינוי שלי.

לא שיקרתי מעולם, ולא הייתי מוכנה להתחיל לשקר, אפילו כשחיי מונחים על הכף.

"ידענו," לחשתי.

"לא, הן לא. ארי, מה את עושה?!" אבא בכה וקיבל עוד אגרוף מאליאס.

"אם כך, שתיכן נחשבות לבוגדות ודינכן כדין נירו," סטפן הכריז.

הוא הוציא את נשקו מחגורת מכנסיו, דרך וירה בראשה של אימא.

"אימא! לא. אימא, בבקשה, קומי! אני... אני לא יכולה לשרוד בלעדייך." בכיתי בכאב.

"רשל," אבא הצטרף לבכיי.

סטפן כיוון את האקדח אליי. "סטף, גדלנו יחד. אנחנו חברים." בכיתי בניסיון נואש להציל את עצמי.

"אל תקראי לי סטף. איבדת את הזכות הזאת כשלא סיפרת על תוכניתו של אביך!" סטפן צעק עליי.

"בבקשה, אל תיפגע בה. בבקשה, אני אעשה הכול, רק אל תהרוג אותה," אבא התחנן בבכי.

"או, לא, אני לא אהרוג אותה עכשיו. קודם אתה תזכה לראות איך היא סובלת ואז, אחרי שכבר יימאס לי להתעלל בה, רק אז אני ארצח אותה מול העיניים שלך, ואתה תישאר לחיות בסבל הזה במרתף ביתי עד יומך האחרון," סטפן אמר בשקט אכזרי.

רצית עוד, אבא? חשבתי. מה קיבלת? איבדת הכול. איבדת כל מה שהיה לך כי לא הסתפקת במה שיש לך! זה מחיר החזירות.

84

סטפן

נכנסתי למפקדה של אבא אחרי תקופה ארוכה שהיינו בבית של אליאס. הדלת הכבדה נסגרה מאחוריי בטריקה עמומה, והצליל התגלגל בחדר האבן הגדול כמו הד של סערה. האוויר היה כבד, מתוח, כאילו גם הקירות ידעו למה באתי.

לא נתתי לו לדבר. נשארתי לעמוד מולו כשהוא התיישב על הכיסא שלו, הכיסא של הקאפו, המקום שבו נקבע גורלם של אנשים. האור שנשפך מהחלון מאחוריו עטף אותו בצללים קרים.

הדם בער בי. זעם התפתל בחזה שלי כמו חיה כלואה.

"אני רוצה דם!" נהמתי בקור.

אבא לא נרתע. הוא נשען מעט לאחור, אצבעותיו שלובות זו בזו על השולחן הכבד. מבטו היה שקט, אבל ידעתי שהוא בוחן כל תנועה שלי, כל נשימה.

"סטפן, אתה תקבל את הנקמה שלך. אני אוודא את זה באופן אישי," אבא ענה בקול שקול, כמעט רגוע מדי.

המילים שלו רק הציתו אש בתוכי.

"לא." המילה יצאה ממני כמו ירייה. התקרבתי צעד נוסף לשולחן. "אני רוצה את מילה שלך שהעונש שלו ושל המשפחה שלו שייך לי. אני השופט שלהם ואני הפאקינג תליין!"

בחדר השתררה שתיקה כבדה. אבא הרים גבה, כמו אדם ששוקל כל מילה לפני שהיא נאמרה.

"אני חייב לפקח עליך. על פי הנהוג זה פשוט להוציא אותם להורג בפומבי," אבא אמר.

הנהוג, המסורת, החוקים. כל המילים האלה נשמעו לי פתאום חלולות.

"אני לא מתכוון לעשות מה שנהוג." הזיכרון הכה בי שוב. "ראיתי את לוקה מפרכס על הכיסא כשחשמל זרם בגופו. ראיתי אותו צורח. הוא כמעט מת. הוא היה מת אם לארה לא הייתה מצילה אותו." הקול שלי נשבר לרגע, אבל הזעם החזיר אותו מייד. "אני רוצה יותר."

האווירה בחדר נעשתה מתוחה עוד יותר.

אבא נשען קדימה, מבטו התקשה. "מה אתה רוצה, סטפן? מה אתה מבקש מהקאפו שלך?"

זאת הדרך של אבא להזכיר לי מי הוא. להזכיר לי לכבד את הסמכות שלו. אבל הכאב שלי היה חזק מהפחד. חזק מהכבוד.

"אני רוצה את המילה של הקאפו שלי שאיש לא מתערב בנקמה שלי בנירו. אני רוצה את המילה שלך שהעונש שלהם באחריותי הבלעדית ויתבצע בבית שלי בלי התערבות."

אבא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. ידעתי מה עובר לו בראש. הוא היחיד שהחליט על העונשים של אנשיו. תמיד. הוא מעולם לא האציל את סמכותו על איש. אף פעם. הוא שתק שניות ארוכות שנדמו כמו נצח.

לבסוף הוא נשף באיטיות. "בתנאי אחד," אבא אמר. החזה שלי התכווץ. "אני לא רוצה אותם חיים, סטפן. הם צריכים למות, כולם."

"כל מי שהיה מעורב בבגידה במישרין ובעקיפין ימות. איש מהם לא יישאר בחיים." המילים יצאו ממני בשבועה כמו גזר דין.

אבא הביט בי עוד רגע ארוך, כאילו הוא מחפש משהו בעיניים שלי והנהן.

"אם כך, עונשם באחריותך," אבא אמר.

רק אז הרגשתי שאני יכול לחזור לנשום. האוויר חדר לריאות שלי בבת אחת, כבד ומר. הנקמה הייתה שלי והם לא ידעו מה מחכה להם.

התוכנית של ארתורו הייתה מושלמת. כשהנחתי את המפות על השולחן והסתכלתי עליהן בפעם הראשונה הבנתי מייד שמדובר בעבודה של מישהו שלא מפספס פרטים. כל נתיב, כל יציאה, כל מצלמה, כל זווית מתה. הוא נתן לנו מפות ומידע ברמת דיוק של טובי המודיעין בעולם. לא היה מה לומר, הבחור מוכשר.

העברתי את התוכנית לאליאס, לאמורה וללוקה והתחלנו ללמוד אותה. ישבנו שעות ארוכות מעל הדפים, סימנו נתיבים, חישבנו זמנים, עברנו שוב ושוב על כל פרט. אבל האמת הייתה פשוטה יותר. כל מה שהתעסקתי בו בכל זמן ביממה שלי היה הצורך לנקמה ולצדק. המחשבות שלי חזרו שוב ושוב אל אותו חדר, אל אותו כיסא. אל הצעקות של לוקה. הוא עבר ימים ארוכים של סבל, ומהחבר הכי טוב שהיה לי הוא הפך לצל של עצמו. קליפה ריקה ומרוקנת מחיים. לפעמים הייתי מסתכל עליו ולא מזהה את האדם שישב מולי. העיניים שלו היו כבויות. השמחה שהייתה בו פעם נעלמה. הוא נראה שבור כל כך, כאילו משהו בתוכו נסדק לנצח. פעם הוא היה אדם שמח, חברותי ומצחיק. האדם שהצליח להצחיק את כולם גם ברגעים הכי גרועים. אחרי השבי אצל היירם ונירו הוא הפך למנותק וכאוב. סובל כל כך. כל שעות היממה הוא חי בסבל. ובכל פעם שראיתי את זה הרגשתי איך הזעם שלי גדל עוד קצת. עוד טיפת אש, עוד שכבה של חושך.

נשבעתי שאדרוש צדק לאחי. נשבעתי בחיי.

85

אריאל

הכניסו את אבא ואותי למרתף בווילה של סטפן. גם היא הייתה בשטח החווה של נייתן. המדרגות שהובילו למטה חרקו תחת רגלי השומרים, וכל צעד הדהד בקירות האבן הקרים. האוויר היה כבד, והדיף ריח של מתכת ישנה ולחות שהצטברה במשך השנים.

בחיים לא חשבתי שאגיע לכאן. בחיים לא חשבתי שסטפן יכניס אותי למרתף שלו. המקום הזה היה שמור לאויבים הגדולים ביותר שלו. למי שבגד בו, למי שניסה להרוס אותו. אני הפכתי לכזאת.

בלעתי רוק כדי לרסן את הפחד שעלה בגרוני כמו גל חונק.

אבא נשען על הקיר בפינת החדר, ידיו ורגליו קשורות. פניו היו חיוורות.

"ארי, בבקשה, תסתכלי עליי," אבא התחנן. קולו היה שבור כפי שלא שמעתי מעולם.

הבטתי בו סוף סוף, והכאב התפוצץ בתוכי. "אל תקרא לי ארי. אל תפנה אליי. אימא מתה בגללך! בגלל התאווה שלך לכבוד ולבצע כסף. כי לא יכולת להסתפק במה שיש לך." בכיתי והדמעות שרפו את עיניי.

"אני מצטער כל כך, ארי."

"מה תעזור לי הסליחה שלך? מה תעזור לאימא הסליחה שלך? אתה קולט שהיא מתה? שהיא..." ושוב ראיתי את זה. ראיתי את ראשה מתנפץ. ראיתי את דמה ניתז לכל עבר. ראיתי את עיניה המתות מסתכלות עליי.

הזיכרון הכה בי בעוצמה. צרחתי בהיסטריה וניסיתי למחוק את התמונה האיומה מראשי. ניסיתי לגרד אותה החוצה מהמוח שלי. רציתי להיפטר מהבגדים, להיפטר מהדם שלה, מהכתמים שכבר התייבשו על הבד. אבל ידעתי שאם איפטר מהבגדים לא אקבל עוד. זה כל מה שהיה לי. זה הרכוש היחיד שהיה לי באותו רגע.

"ארי, בבקשה, תירגעי." קולו של אבא נשמע במעומעם, כאילו הוא רחוק מאוד.

"אני לא יכולה. אני לא מצליחה. בבקשה, שמישהו יעזור לי. אני לא נושמת, אני לא מצליחה לנשום." הריאות שלי בערו.

רצתי לדלת ושרטתי אותה בציפורניי. הציפורניים שלי השמיעו חריקה חדה על המתכת. הייתי חייבת לצאת משם. לא היה לי אוויר. הקירות התקרבו אליי מכל הכיוונים. דלת המרתף נפתחה לפתע ונפלתי על גופו של סטפן. ברגע שהרגשתי את האוויר מגיע מהקומה העליונה לתוך המרתף שאפתי אוויר לריאותיי כאילו אני טובעת שעלתה לפני המים.

סטפן דחף אותי ממנו בגועל בחזרה למרתף. נפלתי על ברכיי ועורי נקרע על רצפת האבן המחוספסת. סטפן נכנס עם תיאודור, החייל הכי קרוב אליו וחבר שלו. גם אותו הכרתי מאז ומעולם. תיאו היה חבר טוב שלי בדיוק כמו סטפן. הגוף שלי עוד לא הצליח לפרש את סטפן כאיום. הזיכרונות הישנים עדיין היו קיימים. לא הצלחתי לראות בו מישהו שיפגע בי, אבל לא הבנתי עד כמה אני טועה.

סטפן הסתכל עליי במבט נגעל. המבט שלו היה זר כאילו אני לא אדם, אלא משהו מלוכלך שנדבק לו לנעל. לאחר מכן הביט באבי הקשור.

"תיאו, תרים אותו לכיסא. תפתח את הקשרים," סטפן פקד בקול רגוע בצורה מפחידה.

סטפן התקדם לכיווני והרים אותי כאילו אני לא שוקלת יותר משקית ריקה. ידיו היו חזקות וקשות. הוא הושיב אותי על הכיסא בלי לקשור אותי.

תיאו שחרר את אבא והושיב אותו על הכיסא. אבא רעד בלי שליטה. לא הבנתי למה אני לא רועדת כמו אבא. מה אבא ידע על סטפן שאני לא.

הכול. אבא הכיר את הצד האכזרי של תיאו וסטפן. בי הם מעולם לא נהגו באכזריות. מעולם לא הסתכלו עליי ככה, כמו שמסתכלים על אויב. על בוגד.

סטפן הלך ממני והביא סכין משוננת גדולה. הלהב הבריק באור החלש של המנורה התלויה מהתקרה. אל תפחדי. זה סטפן, שכנעתי את עצמי. הוא לעולם לא יפגע בי.

סטפן ותיאו הושיבו אותי מול אבא. לא היינו קשורים, אבל אף אחד מאיתנו לא העז לזוז.

השתיקה בחדר הייתה כבדה.

"נירו, אני מתכוון לכרות לך אצבע אחרי אצבע. אם תעז להזיז את היד שלך, אכרות את אותה אצבע ביד של אריאל, ואחר כך נחזיק אותך ונכרות לך אותה בכל זאת. אז אני מציע לך לא פאקינג לזוז," סטפן אמר בחיוך.

החיוך שלו היה מפחיד יותר מהסכין. לא האמנתי שזה קורה.

"איך אפשר לא לזוז אם כורתים לך איבר? זה בלתי אפשרי," אמרתי באימה.

"את יודעת מה עוד בלתי אפשרי? ללכת אחרי ששורפים לך בזרמי חשמל את הרקמות בעור. אם אני שרדתי, גם אבא שלך ישרוד," סטפן ענה ברוע.

אבא הביט בי בפחד. הוא עשה טעות. הוא סיכן אותי ובגללו אימא מתה, אבל לא רציתי שיפגעו בו. לא רציתי שיסבול.

סטפן נעמד מעל אבא, הוריד את הסכין וכרת באיטיות את האגודל שלו. הצליל היה מחריד. דם זרם מידו והוא צרח. הצרחה שלו קרעה את האוויר במרתף, אבל הוא לא זז.

התחלתי לבכות. לבכות על הסבל של אבא, על המוות של אימא, על העולם שהתפרק סביבי.

"בבקשה, סטף. בבקשה." בכיתי ולא העזתי לקום מהכיסא.

"פאקינג אל תקראי לי סטף, בשבילך אני אדוני," הוא סינן בזעם והוריד לאבא אצבע נוספת באותה היד.

האצבע התגלגלה ונפלה על הרצפה. הצטרפה לאגודל הכרות. הדם היה רב ובכל מקום. הריח המתכתי מילא את החדר. קמתי מהכיסא, רצתי לפינת התא והקאתי את מיצי הקיבה שלי. הגוף שלי התכווץ שוב ושוב. לא יכולתי להכיל את המראה הזוועתי. שערי נמשך לאחור. תיאו אחז בי ומשך אותי משערי בחזרה לכיסא.

אבא החזיק את ידו צמודה לחזהו. דם טפטף על הרצפה.

"נירו, תחזיר את היד לקרש או שאני עובר לאריאל," סטפן איים בקול חסר רחמים.

אבא לא יכול היה לסבול עוד כריתה. ידעתי שהוא לא יחזיר את היד. התחלתי לרעוד בפאניקה. אבא הניע את ראשו מצד לצד. הוא לא יכול היה. זה לא היה אנושי. אבא הצליח לסבול כריתה של שתי אצבעות כי הוא רצה להגן עליי, אבל הוא לא יכול היה להגן עליי יותר.

"אני מבין," סטפן אמר ופנה אליי. הלב שלי צנח. "תניחי את היד, ארי." הוא הצביע על הקרש הנקי הצמוד לכיסאי. הקרש נראה פתאום כמו מזבח.

"בבקשה," לחשתי בפחד והסתכלתי על עיניו המתות.

"תניחי את היד, אריאל," סטפן אמר באיטיות.

נענעתי את ראשי וחיבקתי את ידיי לחזה שלי בפחד.

"אני לא יכולה. אני לא יכולה!" צעקתי בפאניקה. סטפן תפס את ידי והניח על הקרש. ניסיתי להילחם בו בכל הכוח כדי לברוח מהסכין. התפתלתי, אבל האחיזה שלו הייתה חזקה כמו ברזל. "אני מתחננת. אני מתחננת, סטפן." בכיתי.

הוא הסתכל עליי בקור. "אדוני בשבילך!" הוא אמר והניף את הסכין.