יוסטיטיה

וילי

מאז ומעולם הרגיש וילי בטוח יותר במקום הבא מאשר במקום הנוכחי. חייו התנהלו על תפר המציאות המשתנה. רגל אחת תמיד נמצאה כבר בשלב הבא, בראייה מפוכחת של המציאות.

עמוק אל תוך הגיל השלישי בנו וילי והניה את ביתם החמישי.

"תראי את הנוף העירוני הזה," הוא אמר לה, "פתוח יותר מכל מה שהיה לנו בעבר."

"מדהים. זה המיקום הטוב ביותר בעיר, והנוף הזה שמור רק לנו, לתמיד," השיבה אשתו ברוך.

ממרום הקומה שבה שכנה דירתם הם צפו בבתים הנמוכים הגובלים בשכונתם, מברכים על הבחירה שעשו.

"תטעם את העוגה שאפיתי, היא עדיין חמה, ממש עכשיו יצאה מהתנור. חמש דקות עבודה, על בסיס מתכון שכבר הכנתי בעבר." היא הייתה גאה במעשה ידיה, והוא הניח את ידו על ידה.

"עם הקפה," הוא אמר.

היא הכירה את טעמו ומיד הכניסה קפסולה אדומה אל מכונת הקפה והפעילה אותה. הוא אהב את הריח ואת הטעם החזק של הקפה שהיה רגיל לשתות זה שנים. עוגת השזיפים הייתה מתוקה מדי לטעמו, והוא נהנה לשטוף את המתיקות מגרונו בטעם הקפה המריר.

שקט עכשיו. שאון המטוסים מעל ראשם כבר שכך. בדרום עדיין נהרגו חיילים. קבינט שנמנע מלעצור את המלחמה הזאת ולהציל את קורבנותיה החטופים ואת אלה הנלחמים למענם.

ואז היא פשוט פתחה את הדלת ונכנסה. "השתחררתי. באתי להתנצל," אמרה בחיוך כובש. פניה היו נקיות מאיפור ומבטה רך.

עיניו התמגנטו אליה ונשימתו נעתקה. הוא היה נבוך. האם ייכנע לקסם הנשי שלה ושוב ייתן לה מקום בחייו?

"עברתי לגור בקבטיה," היא סיפרה.

"אבל זה ברשות הפלסטינית. איך הגעת אליי?"

"תכבד אישה ותציע לה לשתות משהו," אמרה בביטחון עצמי מופגן.

"זה סיפור שלא נגמר, מה שקורה בינינו," אמר, ובדבריו כבר ניכרה נימה מפויסת.

"פיציתי אותך כפי שקבע בית המשפט."

"נכון, אבל הייתי כאוב נפשית מהפרשה ההיא."

"תשחרר. הרי שנינו יודעים שהייתי קורבן בדיוק כמוך. אני רק מבקשת ששוב תאמין לי."

"מה את עושה בקבטיה? אני בכלל לא בטוח שמותר לך להיות כאן. השב"כ רואה הכול. איך מצאת אותי?"

"כבר אז ידעת כמה אני מתוחכמת," היא אמרה וקרצה.

"מה אעשה איתך?" הוא אמר, כנוע.

"תאהב אותי כמו אז... שנינו היינו מעורבים בהרפתקה עסקית שלא צלחה. הפלטפורמה הייתה אכזרית ואלימה," היא ענתה והסתכלה סביבה, "בנית לעצמך בית יפה. בקו אווירי אנחנו
די קרובים."

"חוץ מהעובדה שאנחנו שייכים לישות מדינית עוינת," הוא אמר לה, "האם את מתכוונת להכשיל אותי שוב?"

"פחדן. אני יודעת שאתה רוצה אותי," היא לחשה בקול פתייני.

"מי זו?" שאלה אשתו שבדיוק יצאה מחדרה. היא לא הייתה מודעת לביקורה של קייט.

"תכירי, קייט מהמשפט ההוא. איך את לא זוכרת?"

"למה היא כאן?"

"היא באה להתנצל."

"אני מבקשת שתצאי מהבית שלנו," אמרה הניה בתוקף, "היה לנו מספיק ממך."

"אני אצא מהבית שלך, אבל אשאר בראש שלו."

"חוצפנית! באת לגנוב את האיש שלי?" הניה הרימה את קולה, והוא נסדק מרוב התרגשות, "אין לך מצפון או חרטה?"

חולשה פשטה באיבריו של וילי וראשו הסתחרר. הוא מיהר להתיישב.

"בואי, אלווה אותך החוצה," אמר לבסוף.

"להתראות," אמרה לאשתו במבט מתנשא, "אני מבינה אותך."

כשירדו במעלית אמר לה וילי בהתנצלות, "אני יודע שנפגעת, אבל כולנו היינו פגועים מהפרשה הזו."

מעבר גלבוע הוא מקום עצוב, עדות אילמת לאנומליה שבקיומה של מדינת ישראל, שטרם מצאה נתיב לשלום עם שכניה. גדרות תיל, עיניים אלקטרוניות של מצלמות ואנשי ביטחון דרוכים ניצבים בו יומם ולילה, שומרים על קו התפר המתוח.

וילי הביט סביבו. מבטו היה ממוקד בשער היציאה, מחפש.

ואז הוא הבחין בה. היא נופפה בידה בעליצות מופגנת, הליכתה קלילה וירכיה מתנועעות בקצב בטוח. הוא נופף לה בחזרה,
אך ידו רעדה מעט. חוסר הביטחון והחשש מפני הבאות עדיין כרסמו בו.

"הסר דאגה מליבך," אמרה בחיוך כשהגיעה אליו, "אני ישראלית בדיוק כמוך, אבל בעיניהם אני רק עוד פיליפינית."

היא השתתקה לרגע והוסיפה בקול נמוך יותר, "בחרתי לגור שם כי רציתי להחזיר לעצמי את האנונימיות. אחרי המשפט הרגשתי חשופה מדי, כאילו כל העולם מביט בי."

"טוב," אמר וילי בהיסוס, מנסה לנסוך ביטחון בשניהם, "אנחנו מתחילים מסע חדש. את המסע ההוא אנחנו משאירים מאחור."

"האם אנחנו מסוגלים פשוט למחוק את הפרשה ההיא מהזיכרון?" היא שאלה.

"זה יהיה קשה. כאב עמוק משאיר צלקת בנפש," ענה וילי, "בואי ניסע מכאן למקום נעים יותר. נמשיך שם."

"מסעדת האחים" הייתה מסעדה קסומה, בנויה מעץ ומשקיפה אל נוף העמק. הם התיישבו ליד שולחן פינתי.

"עשיתי תהליך עמוק של הבראה מהטראומה ההיא," הוא אמר בשקט, מבטו העצוב ממוקד בעיניה. "ספרי לי על עצמך," ביקש.

"אני עדיין רווקה. גברים רוצים אותי בזכות היופי הנשי שלי, אבל אני לא מסוגלת לחיות בזוגיות. אני זקוקה לחופש שלי."

"את באמת כל כך יפה... ומושכת..." העז וילי לומר, מגמגם.

"אתה מסמיק, וילי. זה מחמיא לי. אני עוד מעט בת ארבעים, ואני רוצה להיות אימא לילד משלי. זו ההזדמנות האחרונה שלי," היא גילתה את סודה.

"בואי נבקש תפריט, את בוודאי רעבה," הוא אמר, מנסה לצאת ממבוכה.

"נשתה יין?" שאלה.

"בטח, קצת להוריד את המתח ולהשתחרר," ענה וילי.

"אדום או לבן?" שאלה קייט.

"לבן הולך טוב עם אוכל," השיב.

הם השיקו כוסיות, וצליל המגע העדין של הכוסות נעם לאוזניו. "נזמין סלט לשנינו?" הוא הציע.

"מעולה," היא השיבה וניגבה באצבעה טיפת יין משפתה התחתונה.

הם לא מיהרו לקום ממקומם.

"תזמין עוד יין," היא ביקשה בקול רך.

"אדום?"

"כן."

השמש נטתה לשקוע, והאור שינה את צבעו לכתום עמוק. הם השיקו כוסות, וצליל ההשקה היה נמוך מעט מקודמו.

"שמת לב שהצליל שונה?" שאלה.

"לא. השמיעה שלי כבר לא מזהה את דקויות הצלילים הגבוהים. אלה כבר לא מגיעים לאוזניי."

היין ריכך את רגשותיו של וילי, והוא הניח את ידו סמוך לידה, נוגע־לא־נוגע. עדיין חש ספק קל.

קייט שילבה את ידה בידו.

"נעים," הוא אמר.

"תעזור לי עם התשוקה לילד משלי?" היא הטילה את הפצצה, ווילי היה המום.

"נמשיך לדבר על זה. את לא מצפה לתשובה כרגע," השיב, מתחמק, "בואי, אחזיר אותך למחסום." הוא קם ממקומו.

"שב עוד קצת, כל כך נעים כאן," ביקשה קייט, והוא נענה לבקשתה.

כאשר החזיר אותה למחסום כבר ירד הערב. הנסיעה הקצרה לא הותירה להם זמן לחידוש השיחה.

היא קירבה אליו את ראשה, כאילו רצתה להיפרד ולהשאיר געגוע. וילי התקשה להכחיש את משיכתו אליה. ריח שערה הטריף את חושיו.

הוא ליטף את לחיה בעדינות. "להתראות," התחמק ושלט ברגשותיו.

"נדבר," היא נפרדה ממנו, והחור השחור בלע את דמותה.

"כוחות צה"ל נלחמים במרחב ג'נין" - זו הייתה כותרת חדשות הבוקר.

"בעקבות שורה של פיגועים שיצאו מקבטיה, כוחות צה"ל נכנסו בכוחות גדולים לחסל את מקורות הטרור".

"מזעזע," אמר וילי להניה, "אני ממליץ לך לא לצפות בחדשות הערב."

הם היו בעשור השביעי לחייהם. כבר חוו מלחמות, וגם למדו לנהל את חייהם המשפחתיים הנוחים לצד המציאות הפוליטית והביטחונית בארץ, ששוב ושוב שינתה את פניה.

מאז עמד על דעתו, עוד בשנות השלושים לחייו, וילי ידע בוודאות שהכיבוש יביא את ריח הבאושים שלו. דודו נרצח על ידי פורעים ערבים, חבריו נהרגו במלחמות שנכפו עליהם, המדינה הלכה ימינה והוא ראה את האסון במבט מפוכח.

גורלו של וילי נקבע בנסיבות ההיסטוריות של העם היהודי ובפתרון הציוני שבחרו בני דור הוריו, שאיבדו את משפחתם בשואה. הוריו קראו לו וילי וקיוו שהשם, שמקורו במורשת האנגלית העתיקה, ייטיב עם גורלו.

הוא לא היה יכול לחיות במקום אחר; כבר ידע טעמה של זרות במקום שאינך רצוי בו. רק חודש עבר מאז חזרו מטיול בנופיה היפים של גרמניה, שבו גורשו מאתר קרוואנים רק בשל זהותם כישראלים. "ראוס!" צרח עליהם בעל האכסניה בקולו הגס. בגרמנית זה נשמע לווילי עוד יותר מאיים, מעלה אסוציאציה מרדיפת כל בני משפחתו שנספו בשואה. הוא נחרד מזיכרון המקרה.

"חידוש הקשר שלך עם קייט מדאיג אותי," אמרה לו הניה בטון מאשים, "אני מרגישה שהתפייסת איתה."

"היא פיצתה אותנו ושילמה את חובה לחברה. גם את דורון לא החרמנו אחרי שכשל."

"נכון. החמלה והסליחה עושות אותנו טובים יותר," אישרה הניה.

"רק לחרדים יש בי רגש של שנאה שאינו מתרכך עם השנים. הם מייצגים את כל מה שמנוגד לעולמנו הערכי." וילי חש לא נוח עם ביטוי רגש השנאה שבו. מבטו נדד באי־שקט.

"אבל כל עוד אנחנו מכילים את השנאה הזו בתוכנו, זה לא פוגע באיש," היא השיבה.

"ומצפוננו נשאר נקי," הוא השלים.

עד כאן

עברו שלושה שבועות מאז אשפוזו של וילי בגלל דלקת חריפה שתקפה את גופו. הוא כבר חזר לחדר הכושר, ניסה להחזיר לעצמו מעט גמישות ומסת שריר ושמר על שגרה. הוא ידע שההחלמה היא תהליך איטי.

וילי הסתובב חסר נחת בביתו. כל מה שהזין את נפשו היה מאוים. הדמוקרטיה הליברלית, שהייתה הבית הרוחני שלו, ספגה התקפות בלתי פוסקות, והוא הרגיש כאילו הן הופנו אליו באופן אישי.

המחשבות על תגובה אקטיבית חלפו במוחו בעוצמה ובתדירות הולכת וגוברת. וילי פחד מהמחיר הנורא הצפוי לו ממעשיו, אך הוא היה נחוש לפעול ואף לעצור את האיום בגופו שלו.

הוא יצא לרחוב לפגוש אנשים שחשו כמוהו. המון אדם הצטופף מול במת המחאה, והרעש המחיש את עוצמת הזעם.

"עד כאן!!!" הם זעקו מעומק נשמתם הכואבת.

זוג צעיר עמד מחובק, שקוע בתשוקתו בתוך ההמון, מתעלם מכל מה שסביבו. וילי חש בסתירה וחשב שאולי זו בריחה נואשת מהמציאות.

גבר מבוגר ויפה תואר, ששערו אפור וגופו שרירי, עמד לידו. "תראה אותם," פנה אליו וילי, "הם בורחים אל תוך עצמם, מתקשים להביט במציאות האיומה סביבנו."

הוא הושיט את ידו אל האיש. "שמי וילי," אמר.

"פטר. נעים מאוד." לחיצת ידו הייתה חזקה ובוטחת.

"אם לוקחים לנו את הדמוקרטיה, אני מתכוון לרכוש נשק," לחש וילי על אוזנו של פטר.

"גם אני," אמר פטר.

וילי הושיט לו פתק עם מספר הטלפון שלו. "תוסיף אותי לאנשי הקשר שלך ונשמור על קשר," הוא לחש, "עכשיו נתרחק, שלא יזהו אותנו יחד בצילומי רחפן המשטרה."

וילי עשה את צעדיו לאט בתוך ההמון. ריח של זיעה שלט באוויר הדחוס.

הוא נעמד ליד אישה דקת גזרה, ששיער שיבה שזור בשערה השחור.

"עד כאן!!! עד כאן!!!" זעקה האישה את נשמתה בקולה הגבוה, שהתגבר על הקולות האחרים.

הוא הושיט את ידו אליה, אך ידו נשארה תלויה באוויר, ממתינה לתגובה. היא שחררה את אגרופה שהיה מונף באוויר, ובידה המיוזעת לחצה את ידו בעדינות.

"וילי."

"שרה. נעים מאוד," אמרה, "אני מתנצלת על הזיעה. אני כל כך כועסת. הגוף שלי נדרך כנגד האיום הקיומי שהממשלה הזו מביאה עלינו."

"זה בסדר, גם אני כמוך," אמר והביט לתוך עיניה מבעד למשקפי השמש האופנתיים שהרכיבה.

שרה הרימה את משקפי השמש, ומבטיהם נפגשו.

"מה עוד ניתן לעשות? איך אפשר לעצור את זה?" היא שאלה.

"אני מתכוון לקנות נשק," הוא לחש על אוזנה.

"מטורף, אבל תשאיר טלפון ונשמור על קשר."

הוא הושיט גם לה פתק עם מספר הטלפון. "שלא יזהו אותנו יחד בצילומי הרחפן המשטרתי," הוא לחש, מריח את ריח זיעתה המעורב בריח בושם נשי עדין, והתרחק ממנה.

וילי נמלא פחד. ידיו היו תחובות בכיסיו, ממששות את הפתקים. עדיין לא מאוחר להתחרט, אמר לעצמו. זהו תחום אסור ומסוכן. לאן אני חותר? האם אני מוכן למהלך הזה? כתם זיעה התפשט בבית שחיו.