מה אם?

פרק 1

קשה לשכוח את היום שבו מכירים לך את אהבת חייך. בהתחלה הייתי סקפטי למדי, אז בשנת 2014 באחד מימי יולי הלוהטים, כשעומר אמר לי שיש לו מישהי להכיר לי. בכל זאת זה עומר, ולעומר תמיד הייתה מישהי להכיר לי.

זה לא שהתנגדתי, להפך אפילו. זוגיות היא משהו שהייתי שמח להיות בו סוף־סוף, ובכלל, בכל פעם שהסתכלתי על עומר ושרון, כל הסיפור ביניהם נראה כיף, גם אם זה גרם לכך שנפגשנו פחות ופחות.

פעם היינו יוצאים כל הזמן, שותים, משתכרים, קורעים את העיר, אם אפשר להשתמש בביטוי הזה על עיר כמו חיפה, שבחצות כל הרחובות שלה כבר ריקים.

למעשה היינו ככה מאז שהשתחררנו מהצבא. תכננו ביחד טיול לאוסטרליה, וכיוון שכל הידע שלנו על אוסטרליה הסתכם בצפייה בסרטים של קרוקודיל דנדי (כחובב סרטים ראיתי את כל השלושה והכרחתי את עומר לראות את הראשון), חלק גדול מתהליך ההכנה כלל שתיית בירה ללא הפסקה כדי שלא ניראה חלשים מול האוסטרלים העצומים.

כשחזרנו מהטיול, התחלנו ללמוד יחד בטכניון. כלומר אני למדתי ועל הדרך לימדתי את עומר שהיה מסוג האנשים המעצבנים האלה שיכולים לא להגיע לאף שיעור, ללמוד כמה ימים לפני הבחינה ולעבור אותה בהצלחה וכמעט אפילו בהצטיינות.

בזמן הלימודים יצאנו הרבה, ככל שהזמן אפשר לנו, עד שעומר הכיר את שרון, הסטודנטית הכי יפה בפקולטה. אומנם היא הייתה כמעט הבחורה היחידה אצלנו בפקולטה, אבל זה לא הוריד מיופייה. ככל שהקשר ביניהם התחזק, כמות היציאות שלנו הלכה והתמעטה. וזה הביא אותי לאותו רגע, כששנינו בני שלושים, ורק נראה הגיוני שנתחיל לחשוב על להתמסד.

בינינו, קינאתי קצת בעומר. עצבן אותי שהכול הלך לו בקלות: שהוא הצליח בלימודים בלי להתאמץ, שהתקבל לאינטל בשעה שאני נאלצתי להתפשר על חברה קטנה של בדיקות תוכנה, אבל הכי קינאתי בכך שהיה לו את שרון ולי לא הייתה אף אחת. גם ההורים שלי לא עזרו במיוחד שבדרכם הלא נסתרת היו שואלים אותי מתי אני מביא מישהי הביתה, ולמה אני לא יכול להיות יותר כמו אורי, אחי הגדול, שנשוי עם שני ילדים. בשלב מסוים כבר לא התחשק לי לראות אותם יותר.

לזכותו של עומר ייאמר שהוא ניסה לעזור לי, או נכון יותר, גייס את שרון שתעזור לי. לשרון הייתה גישה למאגר בלתי נגמר של בחורות יפות ורווקות, שתמיד ניסתה לסדר לי, בטוב ליבה, אם כי ללא הצלחה יתרה עד עכשיו.

הייתה את זאת, הטבעונית, שהיא הכירה מהלימודים. יצאנו פעם אחת למסעדה שהתפריט שלה היה מלא בשמות של מנות שלא יכולתי לבטא, מה שסיים את הפגישה בינינו די מהר. והייתה אחת מהעבודה שחשבה שמשחקי הכס היא תוכנית פוליטיקה בערוץ 12 והסרט האחרון שראתה היה רשימת שינדלר, אז אחרי עשר דקות נגמרו לנו נושאי השיחה. פעם אחת הייתה מישהי שדווקא הרגישה מושלמת, והדייט היה מעולה ואפילו הרגשתי לרגע אחד שהינה, אולי היא האחת. אבל אז התנשקנו, ולאורך כל החוויה השיניים שלנו התנגשו אלו באלו. מיותר לציין עד כמה נורא זה היה, ולא נותרה לי ברירה אלא להיפרד ממנה.

מערכת היחסים הכי ארוכה שלי נמשכה חודש, וזה היה לפני שלוש שנים. אותה דווקא לא הכרתי דרך שרון, אלא דרך אפליקציית הכרויות בפייסבוק. נפגשנו כמה פעמים, אך מהר מאוד הבנו שנינו שלא יצא מזה יותר מדי, אם כי אני המשכתי לדחוף שניפגש, בכל זאת קיוויתי שמשהו ישתפר. זה לא קרה. זאת הייתה הפרידה השנייה בהיסטוריה שהייתה הדדית לחלוטין, הראשונה הייתה בפרק ההוא של סיינפלד, כשג'רי יצא עם הגרסה הנשית של עצמו.

אולי הייתי בררן מדי, ואולי זה כל סדרות הטלוויזיה שדפקו לי את המוח, אבל תמיד האמנתי שכאשר אפגוש מישהי זה יהיה מושלם. שהיא תהיה יפה, נחמדה עם חוש הומור ושתאהב את אותם הדברים שאני אוהב: אוכל, טלוויזיה, ים ומנוחה ולא בהכרח בסדר הזה. פחדתי ששרון, שכמה שהייתה נהדרת לעומר, אך גם מאוד אסרטיבית איתי, תחשוב שאני חסר תקנה ותכריח אותי להתפשר. לכן שמחתי מאוד כאשר ההצעה להכיר מישהי אחרת הגיעה דווקא מעומר. נפגשנו לפני שבוע בפאב והוא זרק לי, "אחי, יש לי מישהי להכיר לך. זאת האחת, אני בטוח."

גלגלתי עיניים, "מי זאת?"

"חברה של שרון מהצבא, אני מבטיח לך שלא תצטער." הוא נתן לי את מספר הטלפון שלה והכריח אותי להבטיח לו שאתקשר. הוא כבר הכיר אותי וידע בדיוק איזה עצלן אני יכול להיות.

חששתי שגם הפגישה הזאת תהיה גרועה, אבל לא היה לי מה להפסיד, והחלטתי להתקשר. לפני שהתקשרתי אליה בפעם הראשונה הייתי לחוץ, בדומה לכל הפעמים שבהן יצרתי קשר עם מישהי בפעם הראשונה. יצאתי להרבה דייטים, אבל ההתחלה תמיד קשה לי, בין שמדובר בשיחה הראשונה ובין שמדובר בפגישה הראשונה. באופן כללי לדבר עם אנשים לא היה הצד החזק שלי. בניגוד לעומר שהיו לו מאות חברים ושהיה יכול לדבר עם כל אחד בכל זמן, אני הייתי יותר מכונס, מופנם וחברת אנשים לא הייתה הצד החזק שלי.

נחזור לאותו יום. עמדתי בחדר הקטן בדירה השכורה שלי, קפצתי במקום ולקחתי כמה נשימות עמוקות. הסתכלתי על המספר שלה כעשר דקות עד שבסוף הקשתי את המספר בנייד שלי. תכננתי לחכות 4-3 צלצולים ולנתק, כדי שהיא תצטרך לחזור אליי, וזה אולי קצת יוריד ממני את הלחץ.

היא ענתה בצלצול השני.

"הלו?"

"אמממ, נטלי?"

"כן?"

"היי, זה דורון, החבר של עומר ושרון."

"אה, היי." חשבתי שאני שומע חיוך בקולה.

"היי, אההה, מ...מה קורה?" גמגמתי.

"אני סבבה, מה איתך?"

"גם אני סבבה, סבבה." השתררה שתיקה מביכה בזמן שחשבתי איך לנסח את השאלה שהתרוצצה בראשי שעות.

"אממ, תרצי אולי להיפגש מתישהו? אולי לאיזה בירה או משהו?" עמדתי קפוא על מקומי, ואם היא תגיד לא?

"אה כן, בטח, אני אשמח. מתי בא לך?"

השתנקתי, יש! צעקתי בלב והתחלתי לקפץ, שמח שהיא לא יכולה לראות אותי מתרוצץ כמו ילד.

"אני זורם, יכולה מחר נגיד?" לא הייתה לי סבלנות לחכות, משהו בקול שלה נשמע לי טוב.

"יש לי איזה משהו, מה אתה אומר על שני?"

אומנם היה שידור חי של משחק כדורגל שלא רציתי להפסיד, אבל איכשהו היא נשמעה לי מעניינת יותר.

"כן, בטח, שני סבבה."

"מגניב. אז נדבר בשני?"

"כן, אחלה. אההה, ביי. תודה." תודה???? מי אומר תודה??? הדבקתי את היד למצח במכה שקצת ניערה אותי.

"ביי." היא אמרה בעליזות וניתקה.

המשכתי לרקוד עוד קצת במקום ואז נשכבתי אחורה על המיטה עם הפנים בין הידיים, מסדיר את הנשימה.

יש לי דייט! שיט, יש לי דייט.

***

בשמונה בערב חיכיתי בכניסה לפאב. בחרתי במתכוון מקום קטן שהכרתי שהרגיש לי מושלם לדייט ראשון, עם אוכל טוב ומוזיקה לא רועשת מדי. רציתי שנוכל לשמוע זה את זה מצד אחד ומצד שני לא נרגיש שכל מי שמסביבנו שומע אותנו, הרגיש לי מושלם לדייט ראשון, אבל מצד שני ככה זה הרגיש גם בכל הפעמים הקודמות.

קבענו שניפגש בכניסה. היא התעקשה שלא אבוא לאסוף אותה אפילו שלא הייתה לי בעיה. עמדתי שם עם ידיים בכיסים, מעיף מבט חטוף על מה שלבשתי: ג'ינס פשוט וטי־שירט שחורה חלקה. אולי יכולתי להשקיע יותר, אבל זה היה עדיף על שאר הבגדים שהיו לי בארון.

אחרי חמש דקות חשבתי שאני מזהה אותה מרחוק. עד עכשיו, בכל פעם שסידרו לי פגישה עם מישהי שלא ראיתי לפני, היא תמיד נראתה טוב יותר בתמונות, אבל לא הפעם. מי שצעדה לכיווני בשמלה כחולה קצרה, נעלי עקב שחורות ושיער שחור פזור שנגע בכתפיה, נראתה יפהפייה. כשעמדה מולי שמתי לב שהיא נמוכה ממני, כנראה בראש לפחות, וכשחייכה, היה לה את החיוך הכי מושלם שראיתי בחיי.

אולי עומר צדק הפעם.

"דורון." אמרתי והצבעתי על עצמי, כאילו לא הבינה כבר.

"נטלי," אמרה וחייכה שוב את החיוך הזה שהפיל אותי.

המארחת הושיבה אותנו בשולחן זוגי וחילקה לנו תפריטים.

"את רוצה לאכול משהו?" שאלתי בזמן שעלעלתי בתפריט.

"אני מתלבטת, שמעתי שהשניצלונים פה מדהימים אבל נראה לי שזאת מנה לשניים."

"אין לי בעיה לחלוק איתך, גם אני מת על השניצלונים פה."

"אה, היית פה כבר?"

"כן, עם מיש...אה חברים." שיט.

היא צחקקה, "זה בסדר שהבאת לפה בחורות אחרות. גם איתן חלקת שניצלונים?" היא נשמעה מתעניינת באמת.

חייכתי, "האמת שאכלתי אותם לבד," אמרתי והרגשתי שמן, "הן העדיפו את הסלט."

"איכס," היא צחקה, "אז מנה ענקית של שניצלונים. ואני אקח גם שליש סטלה." היא אמרה בחיוך רחב למלצרית שבדיוק הגיעה לשולחן.

"אני אקח חצי סטלה," אמרתי למלצרית. שניצלונים ובירה? יכול להיות שהיא באמת עד כדי כך מושלמת? כמה נמאס לי לצאת עם בחורות שלא אוהבות אוכל, שביקשו שנחלוק סלט חסה בלי רוטב, כמו זוג ארנבים. בדייטים כאלה, בכל פעם שסיימנו את הפגישה, הייתי קופץ לשווארמה חזן כדי לא ללכת לישון רעב.

"אז דורון," היא אמרה ונשענה קדימה בתנוחה דרמטית, "ספר לי על עצמך."

גיחכתי, "אני מרגיש כמו בראיון עבודה."

"טוב, כל דייט ראשון הוא סוג של ראיון עבודה, אתה לא חושב?"

"נכון, לפחות בדייט אפשר לשתות תוך כדי, אבל עדיין זה לא פשוט."

היא הזדקפה בכיסא. "אוקיי, אז בוא ננסה משהו אחר. ספר לי משהו שלא היית מספר בראיון עבודה."

"אוקיי, זה מעניין." חשבתי כמה שניות ועניתי, "אני שונא את אח שלי."

"וואו, לגמרי גם אני." היא צחקה בקול, "למה אתה שונא את שלך?"

"כי הוא כזה מושלם." אמרתי במרמור, "הוא מבוגר ממני בסך הכול בארבע שנים, והוא כבר נשוי עם שני ילדים. בגללו אני כל הזמן שומע מאימא שלי 'למה אתה לא יכול להיות יותר כמו אורי? מתי תתחתן כבר?'" נתתי חיקוי מושלם של אימא שלי ונטלי צחקה.

"לי יש שני אחים גדולים ואני לא סובלת אותם! כל הילדוּת שלי הם היו מציקים לי בלי הפסקה. אתה יודע מה זה wet willy?"

"wet מה?"

"wet willy. זה כשמכניסים אצבע לפה ואז דוחפים אותה לאוזן של מישהו," היא אמרה ועל פניה הבעה של גועל, "הם היו עושים לי את זה בלי סוף."

"באמת נשמע דוחה," אמרתי ולראשונה הבנתי שאולי עם אח שלי הגדול דווקא היה לי די מזל, אם כל מה שהפריע לי זה שאימא שלי רוצה שאהיה יותר כמוהו.

"לחיי אחים גדולים מעצבנים." היא אמרה בחיוך, והשקנו כוסות.

אני לא טוב בפגישות ראשונות. כל הסיטואציה הזאת תמיד מביכה אותי, מה גם שהרגשתי שהקושי שלי לדבר עם אנשים רק מחמיר במצבים כאלה. הפחד הכי גדול שלי הוא שהלחץ יגרום לי לאבד את המילים, שלא יהיה לנו על מה לדבר ושנמצא את עצמנו סתם יושבים כמו שני פסלים ונשתעמם. למזלי, נטלי לא הייתה ביישנית כמוני והיא הצליחה לגרום לשיחה לזרום עד כדי כך שלא חשבתי על זה בכלל, ואפילו הצלחתי ליהנות.

גילינו שיש לנו לא מעט דברים במשותף. שנינו מאוד אוהבים אוכל, וכמה שיותר מושחת יותר טוב. היא בילתה מספר שנים בארצות הברית, והחלק בתרבות שהכי נתפס בה היה לשים גבינה מותכת על כל דבר. התחלנו לתכנן את המנות הבאות שאנחנו חייבים לאכול והופתעתי לגלות שהיא מעולם לא טעמה סנדוויץ' ברכה. וכשתיארתי לה את הלחמנייה הרכה עם הנקניק הצרוב והגבינה מעל, התחלתי להרגיש טיפות ריר בצידי הפה ושנינו צחקנו.

מבחינת שנינו, הבילוי המושלם היה לשבת מכורבלים בשמיכה על הספה ולראות סדרה טובה בטלוויזיה. מחשבות עליי ועליה עושים זאת יחד הציפו את מוחי, והרגשתי חמימות ושמחה שלא הרגשתי הרבה זמן. התווכחנו אם "אבודים" הייתה סדרה טובה או לא. לדעתה, הסדרה הייתה גאונית ונהרסה בסוף. אני הסכמתי איתה שהיא הייתה מעולה ופורצת דרך, אבל בגלל שהסוף היה כל כך גרוע זה מעיב על כל ההתחלה ומוריד מהגאוניות שלה. אבל שנינו הסכמנו שהסדרה הכי טובה כרגע היא משחקי הכס.

מצאנו גם דברים שהיינו שונים בהם. היא אהבה לצאת לרקוד עם חברות, אני אהבתי לשבת עם חברים בפאבים, היא אהבה תוכניות ריאליטי ואני אהבתי לשחק בפלייסטיישן. אבל שום דבר מזה לא פגע בתחושת החיבור המדהים שנוצר בינינו, תחושה שקיוויתי שגם היא חשה בה. המשכנו לדבר ולשתות ובשלב מסוים שמנו לב שהמלצרים מסתובבים סביבנו, אוספים כיסאות, והבנו שאנחנו האחרונים שנשארו לשבת בפאב.

הגיע הזמן להתקפל, חשבתי בצער, "נזמין חשבון?" אמרתי אחרי ששנינו סיימנו את הבירות שלנו.

היא הנהנה לאישור, קיוויתי שלא דמיינתי ושגם היא נהנתה כמוני.

החשבון הגיע, וכמצופה ממני הושטתי יד לכיס להוציא את האשראי.

"הכול בסדר?" היא הסתכלה לעברי בזמן שהרגשתי את פניי מחווירים. פשפשתי מבולבל בכיסים, כאילו יש שם אוצר, אך מהר מאוד הבנתי שחוץ מהמפתחות לרכב, לא היה שם כלום.

"אה, כן, אני, אממ, נראה לי ששכחתי את האשראי." אמרתי במבוכה והתפללתי שתבלע אותי האדמה.

"אתה אומר את זה לכל הבחורות?" היא אמרה בחיוך, ואני רק קיוויתי שלא דפקתי לעצמי את ההזדמנות פה.

"לא, באמת," הסמקתי והחוורתי בעת ובעונה אחת, מרגיש טמבל, "תשמעי, אני מה זה מצטער... לא יודע איך זה קרה. אולי הוא נפל לי באוטו או משהו."

"אל תדאג, הכול בסדר, תשלם בדייט הבא." היא חייכה והקפיצה את התקווה שלי בחזרה לשמיים. אז יהיה לנו דייט נוסף, רציתי לרקוד.

היא הושיטה יד לתיק שלה להוציא את הארנק וסימנה למלצרית להגיע.

"או תראו מי בונה עכשיו על דייט שני." אמרתי בחיוך נבוך, מתחיל להאמין שאולי אצליח לצאת מהסיפור הזה פחות גרוע ממה שחשבתי.

חמש דקות לאחר מכן היינו מחוץ לפאב והלכנו לכיוון הרכב שלה.

"שוב, אני ממש מתנצל. אני מבטיח לפצות אותך פעם הבאה."

"ואני אזכור שאמרת את זה." היא גיחכה.

נראה לי שאני בסדר, חשבתי. התלבטתי אם למשוך את ידה אליי, להחזיק בה, אבל מייד אחר כך חזרתי בי. אולי זה מוקדם מדי, חשבתי, אם כי ידעתי שבאופן ודאי וחד־משמעי שאני רוצה לנשק אותה, על אף המתח שהרגשתי באוויר. לא ידעתי איך לגשת, לא רציתי ליפול עליה או להפחיד אותה, אבל כן רציתי שזה ירגיש ספונטני. חשבתי על כך שעומר היה הרבה יותר טוב ממני גם בדברים האלה והתבאסתי קצת.

"זה שלי," היא הצביעה על טויוטה לבנה שחנתה כמטר לפנינו.

היא נעמדה ליד הדלת, אני מולה, בידה המפתחות לרכב שלה.

"היה כיף," אמרתי וחשבתי איך אני עושה את הצעד הבא.

"כן, גם לי." עיניה הביטו בי בציפייה, מחכות שאפעל.

"אז אממ... נדבר?" אמרתי במבוכה, יודע שזה עכשיו או לעולם לא. רכנתי לעברה, הנחתי את ידיי על מותניה, עצמתי את העיניים ונישקתי אותה. אומנם הדייט היה טוב, אך הנשיקה הצליחה להאפיל על הכול. שקענו בנשיקה והזמן כאילו עצר מלכת. אחרי כמה שניות עצרנו לנשום, "אחלה נשיקה," אמרתי על שפתיה, מסרב להרפות, אף כי הרגשתי מטופש.

"כן, מאוד." על שפתיה עלה שוב החיוך המושלם שלה, "דבר איתי." אמרה, נתנה לי עוד נשיקה קטנה בפה ונכנסה לאוטו.

שקלתי להתחיל לרקוד באמצע הרחוב אבל עצרתי את עצמי, אם כי בתוכי פיזזתי. הלכתי חזרה לאוטו ונכנסתי פנימה, הארנק עם האשראי היה מונח על הכיסא. דביל, חשבתי לעצמי. שקלתי לשלוח לנטלי תמונה של האשראי עם איזו תגובה משעשעת, אבל עצרתי בעצמי.

זה מוקדם מדי, אתה לא רוצה להלחיץ אותה.

החזקתי בדיוק שעה עד ששלחתי לה הודעה.