ועיניך רואות וכלות

פרולוג

חיפה

1936

צפנת חיכתה לי בכניסה לבית הקפה. כשראתה אותי חייכה. היא כל כך יפה ועדינה, והיא מאושרת. אולי זה לא זמן טוב לשיחה כזו. אולי פשוט נשתה קפה ונדבר, כמו תמיד, כמו בכל קיץ. ואולי לא יהיה עוד קיץ, הזכרתי לעצמי.

ניגשנו ישר לשולחן ליד החלון והבטנו אל הים. כשהתיישבנו זו מול זו סביב השולחן הקטן, היא הניחה עליו את שתי ידיה ואני הנחתי עליהן את שלי ועטפתי אותן.

"מה שלום נטליה?" שאלתי, לא כי עניין אותי שלומה, אלא כדי לחזק את צפנת שמטפלת בה בזקנתה.

"מאז שדוד נפטר, נטליה לא חזרה לעצמה," אמרה בעצב. "את יודעת..." הנמיכה את קולה לכדי לחישה, "היא שוכחת דברים, לא תמיד יודעת איפה היא נמצאת."

הנהנתי בהזדהות. "ואיך את?" שאלתי, ואושר מילא אותי כשראיתי את פניה קורנות.

"הכרתי בחור וזה רציני," היא הסמיקה. צפנת רצתה שאפגוש אותו, "אחות של אימא זה הדבר הכי קרוב לאימא." היא קמה, נשקה לי על הלחי ושוב התיישבה.

שמחתי בשבילה. היא כמעט בת עשרים. לא האמנתי באיזו מהירות חלפו השנים.

"אבשלום קוראים לו," חייכה אליי חיוך ביישני, "הוא לא נולד פה, אבל עלה בגיל חמש עם המשפחה מגרמניה."

"מה עושה הבחור הצעיר?" התעניינתי.

"אבשלום סיים לימודים בטכניקום, ועכשיו הוא משרטט מערכות חשמל בחברת החשמל," אמרה בגאווה אמיתית.

"אני מקווה שהוא גם איש טוב, הבחור המוכשר."

צפנת הנהנה בחיוך ונראה שהעבירה בראשה זיכרונות משותפים של שניהם.

אחרי רגע של שקט שבוודאי הביך אותה שינתה צפנת נושא. "ספרי לי קצת על אימא שלי," אמרה בקול ילדותי שהחזיר אותי עשרים שנה אחורה בזמן.

אז סיפרתי לה שוב את אותם סיפורים שכבר סיפרתי עשרות פעמים, רובם סביב השולחן הזה ממש, על אימא שלה, דבורה אחותי, שלא עמדה בתלאות המסע לארץ ישראל; אימא קסומה שחיכתה לה ואהבה אותה עד אין קץ עוד בטרם נולדה. סיפרתי לה את אותם סיפורים והרגשתי שבקרוב מאוד אחשוף את השקר הזה ואצטרך להתמודד עם ההשלכות שלו.

"נו, ספרי לי את איך נראה אבשלום." הפעם אני שיניתי נושא.

"הוא גבוה כמו שאני אוהבת," נענתה בשמחה לחזרה לאבשלום, "עור בהיר ושיער כהה, אבל מה שאני אוהבת במיוחד זה את העיניים שלו, כחולות בהירות, אפורות כמעט. מעולם לא ראית צבע כזה של עיניים."

רציתי לשתף אותה בכך שראיתי צבע כזה של עיניים, שאני מבינה על מה היא מדברת, אבל עוד חזון למועד.

"יש לי תחושה שהוא דומה לאבא שלי." היא הביטה בי במבט מלא ערגה וגעגוע לאיש שמעולם לא פגשה, והחנקתי את הרעד שעבר בגופי. פעמים רבות שאלה אותי צפנת על אביה, ופעם אחר פעם התחמקתי בהסברים שונים ומשונים שהניחו את דעתה, אבל הפעם נראה לי שלא אוכל להתחמק יותר.

"דודה פאניה, יש לי בראש תמונה ברורה של אימא מכל הסיפורים שסיפרת לי והציורים שציירת לי. אני כמעט יכולה להרגיש אותה. אבל על אבא שלי אני לא יודעת כלום. איך זה שאף אחד לא הכיר אותו? אני אפילו לא יודעת אם הוא הגיע לארץ או נשאר ברוסיה. הוא ידע על קיומי? הוא ידע שאימא הייתה בהיריון כשהיא עלתה לארץ? הוא ידע שאימא נפטרה בלידה?" ניסיתי להבחין בקול שלה אם היא כועסת, נעלבת, עצובה או אולי הכול יחד. "איזה מין בן אדם הוא היה?"

"הוא היה איש מקסים," אמרתי בערגה, "איש יפה תואר ויפה מראה."

"אז הכרת אותו," ירתה לעברי, וכל העדינות נעלמה. היא תבעה לדעת עוד.

"שאלת פעם את גברת זילבר על אבא שלך?" שאלתי בחשש. קיוויתי שאולי יהיה לי קצה חוט שממנו אוכל להתחיל.

"נטליה סיפרה שהיא ודוד אימצו אותי, כי ההורים של אימא שלי לא יכלו לגדל אותי ולהם היה הרבה כסף ולא היו ילדים. על אבא היא לא ידעה וגם לא שאלה. 'לפעמים כמה שפחות יודעים, יותר טוב,' היא אומרת."

הבטתי בה וחיבקתי אותה בעיניי.

תהיתי ביני לביני אם היא יודעת משהו ונחושה להוציא את זה ממני או באמת לא מצליחה לרקום שמיכה מהטלאים שאספה במשך השנים.

"צפנתי, שם לא שגרתי יש לך. הוא לא שם רוסי. גם לא ישראלי," נאנחתי, "צפנת־פענח הוא שמו הסודי של יוסף, פרעה נתן לו את השם כי היה מין מגלה נסתרות."

עכשיו היה תורה של צפנת לשתוק, והייתה שאלה בעיניה.

"יוסף קראו לאבא שלך. בן פורת יוסף. יוסף זילבר."

צפנת הזדקפה וחידדה את מבטה. "זילבר? יוסף זילבר?" דיברה לעצמה.

"הוא נולד וגדל ברצ'יטסה," המשכתי, "בחור חכם, ידען כזה. גם הוא כמו אחי ישראל ידע את הגמרא על בורייה אבל הוקסם מהציונות וחלם להקים בית יהודי בארץ ישראל. הוא בילה שעות עם ישראל והפך לבן בית אצלנו. כשישראל גויס הוא הפסיק לבוא."

הסתכלתי עליה וחשבתי שיוסף היה צעיר ממנה כשפגשתי בו לראשונה. הקול שלי התרכך, "צפנתי, אני רוצה לספר לך עכשיו דברים שמעולם לא סיפרתי לך."

היא הביטה בי בעיניה הכחולות ולא אמרה מילה. קיוויתי שתיתן לי להמשיך לדבר לפני שהפחד ישתלט עליי ואחזור לסיפור הישן והטוב.

"כשהגענו ארצה, הידיעות שהגיעו מרוסיה החשיכו את עולמנו," המשכתי, "באחד הימים נכנס יוסף לחנות." הבטתי בה וחיכיתי לתגובה שלא הגיעה.

"כשנפגשנו יוסף ואני בארץ, האמנתי שאם בורא עולם הפגיש אותנו שוב בקצה השני של העולם, זה בוודאי סימן שזה זיווג משמיים."

צפנת שתקה, דרוכה. ניצלתי את השקט והמשכתי, קוראת בתווי פניה את השאלות שעלו בראשה.

"ההורים שלי היו מותשים מעול החיים שלהם. הזילברים היו מרוכזים בעסקים ובבנם יחידם. בבית שלי לא דיברו. בבית של יוסף לא הקשיבו."

העיניים של צפנת נראו מבולבלות לגמרי. הלב שלי נכמר על האובדן שלה, על האובדן שלי. "אהבתי את יוסף," המשכתי, "את האיש שאהב אותי. אחרי שנים של אבל וכאב, גיליתי בעולם נפש אחת שראתה אותי; נפש אחת שראתה את הניצוץ הפנימי שעדיין נשאר דולק עמוק בפנים. דמיינתי את עצמי עומדת מתחת לחופה עם האיש שהיה לי מגדלור."

צפנת ניסתה לחבר בין הסיפור המשפחתי שגדלה עליו לבין הסיפור ששמעה ממני עכשיו, "אז למה לא התחתנת איתו אחרי שאימא שלי נפטרה ואימצת אותי את?"

"אז עדיין לא היית," אמרתי מעט חסרת סבלנות.

צפנת הסתכלה עליי מבועתת. "אז אימא שלי לקחה לך אותו!" פתרה לעצמה את התסבוכת, "דבורה, אחותך! היא בגדה בך." היא שמה יד על ליבה. "דודה פאניה, אני מצטערת כל כך."

נשמתי עמוק. "לא צפנת, זה לא היה ככה... האמת היא כזאת, היו לי המון אחים ואחיות, אבל מעולם לא הייתה לי אחות בשם דבורה שנפחה נשמתה במסע לארץ ישראל," אמרתי בטון תקיף. אולי תקיף מדי.

צפנת נראתה אבודה.

"יפה שלי, יוסף ואני נישאנו."

עשיתי הפוגה קצרה מספיק רק כדי לוודא שהבינה, ומייד המשכתי.

"הרינו אותך והאור חזר לחיי כולנו."

"'הרינו'? את הרית אותי?" צפנת שמרה על הפועל "הורה" ונזהרה מהמילה "אימא" כמו מאש.

"דודה פאניה" נשרה ממני, והקלה מילאה את גופי.

הבטתי בצפנת; היא נראתה חיוורת. שקט עמד בינינו. שמעתי את הנשימות וראיתי את נחיריה העדינים מתרחבים. נראה שעיכלה את כל המידע ששמעה עכשיו והכניעה כעס עצום שהשתלט עליה. לא האצתי בה, חיכיתי שתירגע. למרות הכול הרגשתי שהגיעה העת, מגיע לה לדעת. שמחתי שהנחתי את זה על השולחן ושעכשיו אוכל להסביר לה הכול.

"את משקרת," אמרה בקור שלא שמעתי בקולה מעולם, "איך את מעיזה לשקר לי ככה? איפה הסיפור הזה היה כל השנים? עכשיו שנטליה נעלמת – עכשיו את נזכרת להביא את הסיפור המופרך הזה שאין עם מי לאמת אותו?"

לתגובה הזו לא ציפיתי. "ילדה שלי, כל מילה אמת צרופה," אמרתי. לא הייתי בטוחה שזה משכנע אותה, אבל לא הייתה לי אמת אחרת.

"ילדה? שלך?" היא קמה בהפגנתיות, גררה את הכיסא שלה לאחור וגרמה ליושבי בית הקפה להפנות מבטם לשולחן שעל יד החלון. לא הספקתי לומר עוד מילה והיא יצאה מבית הקפה. נותרתי חשופה, המומה.

שילמתי את החשבון ומייד התחרטתי. הזמנתי גזוז ובהיתי בים הנשקף מהחלון. שנים ישבתי מולו וציירתי לצפנת את אימהּ האבודה; שנים שבעצם ציירתי את עצמי.

מה יכולתי לומר אחרת? היא בטח תחזור. לקחתי לגימה וחשבתי איך נכון לספר את המשך הסיפור.

ובאמת צפנת נכנסה שוב, בפנים חתומות. ניסיתי להבין מהבעת פניה מה הולך לקרות עכשיו.

היא נעמדה מולי, הניחה שתי ידיים על השולחן ושאלה בשקט, "אז למה לא גידלת אותי?"

"לא יכולתי," אמרתי ונעמדתי מצידו השני של השולחן. "לא יכולתי," סיכמתי סיפור קשה, ארוך ומורכב בשתי מילים סתמיות.

"ולהקים משפחה חדשה כן יכולת?" המילים נכנסו כמו חרב ישר אל תוך הלב.

"בואי נשב ונדבר, אסביר לך הכול."

הרמתי ידי כדי להניח על זרועה, אבל צפנת זזה אחורה, נסערת כולה. היא הניחה יד אחת על משען הכיסא כאילו שקלה לשבת ואז דחפה אותו קלות.

"אין מה להסביר," אמרה.

"צפנת," קראתי אחריה כשעזבה את בית הקפה בשנית.

אחרי שעה הבטתי בפעם המי יודע כמה בדלת הכניסה, חיכיתי לצפנת שתחזור, שנדבר. היא לא חזרה. המשכתי לעשות את מה שהייתי רגילה לעשות במשך שנים – לצייר.

בצוהריים, כשהתחלתי לארוז את הדפים, עבר המלצר ושאל אם אפשר להציע לי עוד משהו.

"תוכל בבקשה להשאיל לי את העט שלך?" הפתעתי את עצמי.

המילים שכל כך רציתי לומר לצפנת נשפכו לתוך דפי הציור. דף אחרי דף, כתבתי לה את סיפור חייה וחיי.

חלק ראשון

רצ'יטסה, בלארוס
1893–1914

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

לא תמיד הייתי עצובה; הייתי ילדה שמחה בבית עצוב. העיניים של אחי שמואל זכרו לברכה ליוו את ילדותי. בחדר האורחים, על אחד ממדפי הספרים, עמדה תמונתו של שמואל במסגרת שחורה. שמואל חייך חיוך רחב, לבוש לבן ועטוף בטלית. אבא עמד מימינו והרב משמאלו. אבא תמיד אמר שלפי הדרך ששמואל הקריא את ההפטרה, הוא האמין שעוד נכון לו עתיד גדול בתורה. העתיד של שמואל היה קצר, השעלת שתקפה אותו מייד אחרי בר המצווה לא הרפתה. אימא רקחה לו תרופות, הרב נשא תפילות לשלומו, ואבא פינה חדר מאולתר קטן רק בשבילו והרתיח מים עם עלי אקליפטוס יום ולילה. השיעול לא פסק לרגע, עד שפסק לתמיד. השמחה שבערה בעיניו של אבא בתמונה לא נראתה עוד על פניו עד יום מותו. ביום השלושים למותו של שמואל, כשכולם עמדו על הקבר הקטן ונשאו מעט דברים והרבה תפילות, אימא כרעה ללדת. באותו יום נולדתי אני.

המיילדת עמדה אובדת עצות. היא לא מצאה מקום בטוח להניח את התינוקת שאך נולדה. אימא הייתה שקועה ביגונה שהיה גדול מכאב הלידה. אבא ישב בחדר השני, התפלל לשלום היולדת או לעילוי נשמתו של שמואל. כך או כך הוא היה קרוב ברגע ההוא הרבה יותר לעולמות עליונים מאשר לאלו המתרחשים בחדר הסמוך. חיה, אחותי, שהייתה אז רק בת שמונה, הפכה מאחות גדולה לאימא קטנה ולקחה אותי מידיה של המיילדת.

***

המולה. לא משנה כמה מוקדם קמתי, תמיד הרגשתי שהבית ער הרבה לפניי. חיה דאגה שכל אחד מהילדים יֵצא לבוש ומסורק, וריבה עמדה עם אימא במטבח והכינה שתייה ודייסה לכל אחד. אבא חזר מתפילת הנץ, ודלת חדר העבודה שלו כבר הייתה סגורה. מהרגע שנסגרה עברו כולם מצעקות ללחישות, אבל משום־מה זה היה רועש באותה המידה.

"חכה לתורך," שמעתי את ישראל צועק בחוץ על אחד הבנים.

"אני לא יכול להתאפק יותר. שעה הוא בפנים."

שלושה חדרי שירותים היו בחצר, ובכל בוקר אותו ויכוח. חייכתי לעצמי במיטה.

"משהו מצחיק אותך, פרימדונה?" חיה נכנסה לחדר. "יש לך כישרון להתעורר תמיד כשכל עבודות הבית הסתיימו," חייכה.

"אני עוד לא בת חמש," הזכרתי לה והסתובבתי לכיוון הקיר, כופפתי רגליים, משכתי את השמיכה הכבדה מעל הראש ושמתי את שתי הידיים מתחת ללחי. הבוקר הוא הזמן היחיד שבו כל המיטה שלי.

"תתפנקי לך." חיה הכניסה יד מתחת לשמיכה ודגדגה אותי בכף הרגל. "עוד מעט תתחילי ללכת לבית הספר והפינוק הזה ייגמר."

שמעתי את חיה מתארגנת, מסתרקת, מחליפה את נעלי הבית בנעלי החוץ.

"החוצה, כולם החוצה," צעקה אסתר.

"תהיי ילדה טובה," אמרה חיה לעבר גוש השמיכה שכיסה אותי ויצאה אחרונה מהבית.

שקט. אף פעם לא אהבתי שקט.

"פאני," שמעתי את אימא קוראת לי מהמטבח.

נכנסתי למטבח. על השולחן נותרו צלחת דייסה וכוס תה מהסמובר. התיישבתי, חיממתי את ידיי בכוס התה ואכלתי בשקט.

"יוצאת קצת השמש, תצאי היום להפוך את תפוחי האדמה בחצר."

"אני רוצה לצייר."

"תסיימי את העבודה שלך קודם," אמרה אימא ויצאה לתלות כביסה.

נעלתי ערדליים ויצאתי לחצר. התפלשתי בערמת תפוחי האדמה. עטפתי עצמי בהם, הזזתי את הרגליים והידיים כמו פרפר. הסתובבתי מהגב לבטן ומימין לשמאל. אדמה נכנסה לי לעיניים. התיישבתי בתוך הערמה וראיתי את אימא מולי כשאת החפירה בידה.

"ככה הופכים תפוחי אדמה," הדגימה לי באמצעות האת. אחר כך היא נתנה לי אותו, העבירה את מבטה על הבגדים שלי שהפכו חומים וחזרה לחבלי הכביסה.

הבטתי בערמה והיה נראה לי שהעבודה שאני עשיתי הרבה יותר טובה. למרות זאת המשכתי בדרך שהדגימה לי אימא. האת, שהיה גבוה ממני וכבד, גרם לעבודה להיות מסורבלת. כשסיימתי הנחתי את האת. שטפתי את הידיים והתיישבתי ליד השולחן, שעליו מונחים הנייר ושני מקלות הפחם שאבא השאיר לי אתמול.

"אימא, אני מציירת לך פרח," צעקתי לכיוונה.

"פרח זה טוב," שמעתי את אימא מבין הסדינים התלויים.

ציירתי פרח ועוד אחד ועוד אחד, והוספתי גבעולים שהסתירו חלק מעלי הכותרת. הדף התמלא בפרחים בצבע פחם. לא נשאר מקום על הדף. הייתי בטוחה שאימא תשמח בהם, אז הוספתי פרחים קטנים במקומות הריקים. הפרחים היו שחורים. הסתכלתי בחצר סביבי וראיתי המון צבעים. קטפתי עלים ירוקים ומוללתי אותם בין האצבעות. הבטתי בקצות האצבעות, הבטתי בציור וניסיתי להעביר את כרית האצבע על אחד הגבעולים שציירתי. הירוק כיסה מעט את הפחם. חיוך התפשט לי על הפנים. לקחתי עוד עלים וצבעתי את כל הגבעולים בירוק. שטפתי את היד, לקחתי תפוח אדמה ושפשפתי אותו. האדמה שהייתה דבוקה אליו נעשתה חומה. ערבבתי אותו במעט מים והוא הפך לאדמה גם בציור שלי. התרגשתי. הציור נראה אמיתי. רצתי בגינה, חיפשתי משהו לא ברור. חיפשתי צבע לפרחים שלי שישמח את אימא. נתקלתי בפרח שהיו בו נקודות כתומות, תחבתי את היד לתוך הפרח והיא מייד נצבעה בכתום. בריצה חזרה לשולחן עף לי מהיד חלק מהכתום, אבל נשאר מספיק כדי לצבוע פרח אחד. סיימתי את כל הכתום שהיה בפרח ונותרו לי עוד הרבה פרחים שחורים. חיפשתי בכל הגינה צבעים, אבל לא היו עוד פרחים שאפשר להפוך לצבעים, אלא רק עלים בגוונים שונים של ירוק. החלטתי שהפרחים שלי יהיו ירוקים.

הסתכלתי על הנייר שהפך מחום לשחור ואז לצבעוני, וחיוך גדול התפשט על הפנים שלי. הרגשתי את החיוך גם עמוק בתוכי.

לא שמעתי את אבא מתקרב אליי. הוא הניח יד על הכתף שלי. "פאנוצ'קה, את עשית את זה?" הוא נשמע מופתע מאוד.

הסתובבתי אליו, לא האמנתי בעצמי ליופי הזה שיצרתי. "זה לאימא, זה ישמח את אימא," אמרתי בגאווה.

"אני בטוח," אמר ונתן לי נשיקה על השיער.

לקחתי את הציור בשתי ידיי ורצתי לכיוון הבית.

"ציירתי לך המון פרחים, לא רק פרח אחד," הראיתי לאימא את הקסם הצבעוני שעדיין הפתיע אותי.

"תניחי את זה פה," אמרה אימא, "וגשי להחליף את הבגדים, התלכלכת כולך."

"תראי, אימא, תסתכלי," התעקשתי.

"יפה," אמרה אימא בלי התלהבות והסתובבה לכיוון הכיריים.

"לא סתם יפה, יפה מאוד. את ילדה מוכשרת," הוסיף אבא שנכנס הביתה בעקבותיי, "ועם לב ענק."

בערב, אחרי שחזרה המולת הבית ושוב שככה כשכולם התארגנו להיכנס למיטות, ראיתי את אבא לוקח את הציור מהמקום שבו השארתי אותו שעות קודם ונכנס איתו לחדר העבודה שלו. גם זה לא שימח את אימא, חשבתי בעצב רגע לפני שנרדמתי.

***

חיה לקחה אותי לסנדלר לקחת ממנו את הנעליים החדשות שלי לבית הספר ואת נעלי השבת החדשות. כמעט שנה עברה מאז שמענו שאחי חיים גדליה לא יחזור מהמלחמה. אימא לא יכלה לדאוג לי, היא שוב מתאבלת. היה לי זיכרון עמום של חיים גדליה. לא הייתי בטוחה אם אני זוכרת אותו באמת או מהסיפורים. המון זמן שלא ראינו אותו, הייתי ממש קטנה בפעם האחרונה שבא לחופשה.

אימא שמה את התמונה שלו במסגרת שחורה ליד התמונה של שמואל. בתמונה נראה חיים גדליה לבוש במדים ונשען על סלע גדול. רובה גדול היה תלוי על כתפו, ולידו עמד חייל נוסף. שניהם חייכו.

חיה הביאה לי בבוקר שתי שמלות בצבע כחול כהה עם סמל לבן על הדש, מעיל וכפפות. כלום לא היה חדש, אבל עכשיו זה היה שלי. רק הנעליים הותקנו במיוחד בשבילי. אימא אמרה שכל אחד צריך לפסוע במסלול חייו ושבגלל זה אסור לו ללכת בנעליים של מישהו אחר, שמא חלילה ילך בנתיב שלא נועד לו.

בערב ישבנו בחדר המשפחה וחיה עשתה לי תסרוקות שונות. לבית הספר חייבים לבוא בשיער אסוף, וכדי להשאיר את השיער שלי אסוף צריך הרבה סיכות.

"את נראית גדולה פתאום," אמרה אסתר, "זהו, אין יותר ילדים קטנים בבית."

אזכרה ראשונה לחיים גדליה. אחי הבכור אהרמיישה ואשתו רשה היו צריכים להגיע עם הילדים, וגם שלמה ורבקה עם הילדה וריבה ולייזר. ריבה עמדה ללדת בכל רגע. קיוויתי שהם יגיעו. שלושתם כבר לא גרו בבית.

***

בלילה שלפני היום הראשון ללימודים לא ישנתי הרבה. בבוקר התעוררתי לפני כולם ויצאתי בשקט מהחדר. ראיתי את אימא יושבת במטבח.

"תבואי איתי לבית הספר?" שאלתי, קיוויתי.

"לא היום."

"כל החברות שלי באות עם האימהות שלהן." לא הייתי בטוחה בזה, אבל ניסיתי.

"חיה תיקח אותך."

"אבל אני רוצה שמישהו יישאר איתי, חיה צריכה ללכת לכיתה שלה."

"פאני, אל תהיי עקשנית." אימא לגמה מהתה והסתכלה ישר קדימה. הסתכלתי לכיוון שאליו הסתכלה; לא היה שם כלום, רק קיר ריק.

"אימא," אמרתי בקול מתחנן.

"פאני," אמרה אימא והסתכלה לי בעיניים במבט שלא הותיר ספק, היא לא תבוא.

לאט־לאט התחילו להגיע למטבח האחים והאחיות שלי, וההמולה הזו הכעיסה אותי באותו היום. נכנסתי לחדר ולבשתי את מדי בית הספר. חיה אספה את שערי והניחה את הילקוט ליד הרגליים שלי.

"תראי אותך. תלמידה," אמרה וחיבקה אותי.

חיכיתי לחיה על המדרגות בכניסה. אבא חזר מבית הכנסת והתיישב לידי, "נו, הולכת לבית ספר?"

"כן," עניתי בשקט.

"את לא שמחה?"

"אני לא רוצה ללכת לבד."

"את לא לבד, את עם חיה."

"חיה היא לא באמת אימא שלי," אמרתי והסתכלתי למטה, "והיא גם צריכה ללכת לכיתה שלה."

המשכנו לשבת על המדרגות, ואז אבא קם, "קחי את הילקוט שלך, נלך את ואני לבית הספר. זו ההזדמנות האחרונה שלי ללוות ילד לבית הספר בפעם הראשונה. זכות גדולה."

הסתכלתי על אבא, נעמדתי, שמתי את הילקוט על הגב והסתובבתי לכיוון הדלת. "חיה, אני הולכת עם אבא!" צעקתי חזק, שכולם ישמעו, גם אימא.

***

גברת ברקוביץ הייתה המורה הראשונה שלי. אהבתי אותה. רציתי להתלבש כמוה בבגדים בהירים, עם כובע תואם, נעליים עם עקב קטן וכסיות עדינות. הייתה לה שרשרת פנינים לבנות. ידעתי שבחתונה שלי תהיה לי שרשרת כזו.

בבית הספר למדנו לימודים כלליים או כמו שהמורה כינתה אותם, לימודי חול. את הלימודים העבריים המוגברים אהבתי יותר. בכיתה למדתי לכתוב ולקרוא, וחלמתי שיהיו לי בבית קסת ודיו כמו בכיתה, שלא אפסיק לכתוב אף פעם. חלום שלא נועד להתגשם. בית הוא לא מקום ללימודים. בנות נדרשות למטלות אחרות בבית. שאלתי את עצמי לא פעם אם לא היה טוב יותר לו נולדתי בן. החיים של אחיי נראו לי משמעותיים ומעניינים יותר, בעיקר כי הם בילו יותר זמן עם אבא בשיחות ובהתפלפלויות. לפעמים ישבו רק איתו ולפעמים צירפו אותו לוויכוח שהתפתח עם החברותא. התנדבתי תמיד להגיש להם תה מהסמובר, רק כדי לשמוע קמצוץ מהשיחה. מצאתי לי התעסקויות שונות ומשונות בחדר, ולא פיניתי אותו עד שלא נשמע קולה של אימא שאילץ אותי להמשיך בעבודות הבית.

למרות הניסיונות של כולנו לשמור על שגרה, האבל צבע כל חלקה בחיינו. אימא שקעה בעבודות הבית, ואבא הרבה לשבת ב"חדר הסגור", מוקף בניירות, בקולמוסים ובקסת דיו.

הפער הגדול בין העננה הכבדה שבבית לחיים השוקקים שבחוץ יצר בתוכי שילוב בלתי אפשרי של בכי עצור וצחוק מתפרץ. הייתי ילדה חייכנית, חגגתי כל רגע קטן שהיה בו פוטנציאל לאושר או אפילו לשמחה רגעית. צחקתי מכל הלב בכל רגע כזה. אבל בכל רגע בחיי, גם ברגעים המאושרים ביותר, עמד לי בגרון גוש קטן של בכי שהיה נכון לצאת לאות הזדהות עם העצב המשפחתי הזורם בעורקיי. מין בכי שפשרו לא ברור עד הסוף, ויש בינינו מאבק: אני מנסה להכניע אותו והוא מאיים להכריע אותי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*