פרוסט ונקטר 1 - פרוסט

פרולוג

האמת המרה היא, שמרבית מערכות היחסים נידונו לכישלון. פעם חשבתי ששלי תהיה היוצאת מן הכלל, שמצאתי את האחד. שבניגוד לכל האהבות הנוצצות, זו שלי תבער לנצח.

שלא כמוני, אנדרו היה בן אדם. אני נולדתי פיה, אך התרחקתי מבני מיני ככל האפשר. רוב הפיות היו אלימות, נתונות למצבי רוח משתנים ויהירות בצורה יוצאת דופן. לעומת זאת, אנדרו הכין לי כתרים מפרחי בר וכתב לי שירים על עצי שקמה.

היופי שלו היה מה שמשך אותי תחילה — עיניים כחולות מנוקדות בזהב ושיער גלי בצבע חום ערמוני. כשהוא חייך, זוויות פיו התכווצו באופן שתמיד עורר בי רצון לנשק אותו. הריח של אנדרו היה ריח של בית — סבון ותה שחור.

אבל לא אלו גרמו לי להתאהב בו, אלא טוב ליבו.

כשהיה לי שבוע עמוס, הוא הכין לי תה או קוקטיילים, ונרדמתי כשראשי מונח על חזהו. עם אנדרו באמת חשתי בטוחה. הוא היה אנושי ואני פיה, אבל נדמה היה שזה מעולם לא הפריע לנו.

הוא תמיד הקשיב לי, הגיב מייד על ההודעות ששלחתי, התעניין במה שעבר עליי במשך היום. היה לו כלב תחש בשם ראלפי, והוא הסיע את אימו לביקורים אצל הרופא שלה. בימי ראשון בילינו בדירתו המסודרת בפרוורים וקראנו את אותם הספרים עם כוס קפה.

הוא האמין באמת ובתמים שאין דבר חשוב יותר מאהבה. שצריך לחגוג אותה. הוא אמר שאני הנפש התאומה שלו.

שלא כמו עם בני מיני, במחיצת אנדרו חשתי בטוחה. מוגנת.

תכננו עתיד משותף יחד. העיקרון הבסיסי היה אמור להיות זה — אעזור לשלם את המשכנתה שלו, והוא יתמקד בסיום לימודי התואר השני למנהל עסקים. כשהוא יתחיל להרוויח כסף, נפעל יחד להגשמת החלום שלי — לפתוח בר קוקטיילים בשם קלואי'ס לזכר אימי, שאותו אנדרו יעזור לי לממן. נחיה יחד חיים מאושרים בקרב בני אדם בפרוור ירוק, עם עמדת ברביקיו בחצר האחורית, והילדים שלנו יקימו מבצרי כריות. בקיץ ניסע לים. חיים נורמליים של בני אדם.

הבעיה הייתה, שבליל יום הולדתי העשרים ושישה התברר לי שהכול היה שקר.

וזה היה הרגע שבו הפסקתי לחלוטין להאמין באהבה.

1

אווה

עמדתי על מדרכת לבנים והחזקתי שקית טייק־אוויי בעודי מזילה ריר למחשבה על עוף וינדלו ופשווארי נאן. ברויאל ביסטרו הכינו נאן חמאתי להפליא וקארי חריף כל כך, עד שהתחלתי להזיע מעצם המחשבה על כך.

כיוון שזה היה יום ההולדת שלי, המנהל הרשה לי לצאת מוקדם מהבר. לא היו לי תוכניות גדולות. אחרי כמה שעות של ערבוב משקאות לקהל רואי חשבון של שישי בערב, רציתי רק לזלול ולצפות בקומדיות עם אנדרו.

כשפסעתי במדרכה לעבר הדירה שלנו, הרחתי את ניחוחות אבקת הצ'ילי, הכמון והשום שעלו משקית הנייר החומה תחת זרועי. כשחברים הכירו בינינו, התאווה למאכלים חריפים הייתה הדבר הראשון שהיה לנו במשותף.

כשהבטן שלי מקרקרת, החלקתי את המפתח לחור המנעול ונכנסתי לביתו.

אוזניי התחדדו למשמע הקולות שבקעו מלמעלה. היה לי ברור שאנדרו צופה בסרטונים מלוכלכים, אם לשפוט לפי הגניחות וההתנשפויות הקולניות במידה חריגה — אלו המוגזמות והמזויפות שנועדו לאוזני גברים. נשים יקלטו מייד את המלאכותיוּת שבהן.

מעניין. כנראה הוא חשב שאגיע הביתה רק בעוד כמה שעות. לא הייתה לי בעיה עם זה שהוא צופה בפורנו, אבל למה בווליום חזק כל כך כשקירות הדירה דקים כמו נייר?

חלצתי נעליים. כשחציתי את המטבח נתקלתי בכיסא עץ, חטפתי מכה בבוהן מרגלו החדה וצווחתי "אאוץ'" עצבני על הכיסא. בזעף הוצאתי מהשקית את הווינדלו. בו ברגע קלטתי שהפורנו הושתק.אנדרו כנראה חש מבוכה להיתפס בצפייה בסרטון. חייכתי לעצמי. הוא בטח יודע שזה לא מפריע לי, נכון?

"הלו?" קרא אנדרו מלמעלה. היה צליל של בהלה בקולו. הסתובבתי כשהוא אמר בקול שקט יותר, "נראה לי שזה שום דבר."

נשימתי נעתקה. יכול להיות שהוא דיבר למישהו אחר?

עכשיו הלב שלי הלם בחוזקה. מודעת רק בקושי לאמבטיית רוטב הקארי שהחזקתי בידי, עליתי במדרגות על קצות האצבעות. קולות האורגזמה התחדשו והמיטה חרקה.

אימה אחזה בי. הגעתי לחדר השינה. הדלת הייתה פתוחה לכדי סדק.

פתחתי אותה בזהירות רבה.

הבטן שלי התכווצה חזק כל כך שכמעט הקאתי.

אנדרו שכב באמצע המיטה, איבריו שלובים באינטימיות צפופה עם אלו של אישה בלונדינית שמעולם לא ראיתי. כנראה צעקתי או צרחתי, כי הם כמעט נפלו מהמיטה כשהסתובבו אליי. במשך רגע ארוך בהינו שלושתנו זה בזה, אחוזי אימה.

"אווה, מה את עושה פה?" פניו של אנדרו לבשו גוון אדום עז.

"מה אתה עושה, לעזאזל?"

"את אמורה להיות בעבודה." הוא שכב מתחת לאישה עירומה, ואמר את המשפט כאילו היה הסבר הגיוני למעשיו.

"שחררו אותי מוקדם לכבוד יום ההולדת שלי."

אנדרו הדף מעליו את האישה, והם נשארו שרועים, מיוזעים וסמוקים על המיטה, המיטה שלנו. בהיתי בהם, לא מסוגלת להאמין למראה עיניי, אבל מודעת לכך שהעתיד שלי מתפורר מולי.

"התכוונתי להגיד לך..." הוא בקושי בלע. "לא רציתי שזה יקרה ככה. פשוט אשלי ואני התאהבנו."

"אל תעלבי," הוסיפה אשלי וכיסתה את גופה בסדין, "אבל הוא סיים לעשות ניסויים. הוא רוצה משפחה. משפחה נורמלית? כלומר... משפחה אנושית."

אנדרו בלע בחוזקה, גופו נוקשה מרוב מתח. "אשלי ואני... פשוט יש לנו דברים משותפים, אווה. יש לנו עתיד יחד."

לא הצלחתי לנשום. איך לא ראיתי את זה מגיע? הפסקתי לחשוב, ונותרה בי רק התחושה שליבי הולם בקול מחריש אוזניים.

הטחתי בו את הווינדלו, ומכל הפלסטיק פגע בכיסוי המיטה והתפוצץ, מתיז חתיכות עוף וצ'ילי לכל עבר. אנדרו והבחורה צרחו, ותהיתי אם עשיתי משהו לא חוקי. האם אפשר להיעצר על זריקת תבשיל קארי חריף על מישהו?

"מה את עושה?" צעק אנדרו.

"אני לא יודעת! מה אתה עושה?!" צעקתי חזרה.

מבטי שוטט על פני החדר, וראיתי את סל הכביסה שבו הבגדים שלנו היו מונחים בערבוביה. מסיבה כלשהי, המחשבה להפריד בין הכביסה שלי לשלו דיכאה אותי יותר מכול. תמיד הייתי אחראית על הכביסה, וקיפלתי את בגדיו בצורה מסודרת... האם אוציא עכשיו את הבגדים שלי מהסל ואמסור אותם למכבסה?

שיט, איפה אגור מעכשיו?

אנדרו ניגב את הקארי בסדין. "כשיצאתי לחופשה, אמרת שיש לי אישור לשבוע חופשי ממחויבות. וככל שאשלי ואני למדנו להכיר זה את זה, הבנתי שנועדנו להיות יחד."

"שבוע חופשי ממחויבות?" בהיתי בו. שניהם נראו מטושטשים מבעד לדמעות שהציפו את עיניי. "אמרתי שאני יודעת מה זה. לא שיש לך אישור כזה. ובכל מקרה, עכשיו אתה לא בחופשה."

"פגשתי את אשלי בחופשה, ולא הצלחתי לעמוד בפניה. היופי שלה כבש אותי."

מצמצתי, וחשתי בדמעה שזלגה על לחיי. "אבל הפעם האחרונה שיצאת לחופשה הייתה לפני כמעט שלוש שנים."

אנדרו נענע את ראשו לשלילה. "לא, אווה. את ואני נסענו לקוסטה ריקה בחורף שעבר, ואת נשארת כל הזמן בחדר עם דלקת בדרכי השתן. זוכרת?"

"פגשת אותה כשהיינו בחופשה יחד?"

אנדרו שוב בלע בקושי. "טוב, לא היית בדיוק כיפית בטיול ההוא."

לידו, אשלי ניסתה בטירוף לנגב מעצמה את הקארי המתובל בעזרת אחת המגבות שלי. "זה ממש צורב לי בעור."

אנדרו מצמץ לעומתי בעיני כלבלב נזוף. "אווה, אני מצטער. ברור שהיה לנו קצר בתקשורת. מעולם לא התכוונתי לפגוע בך, אבל הלב רוצה את מה שהוא רוצה."

הרגשתי מחנק בגרון וכאב בחזה. "מה לא בסדר איתך?"

"אני... התכוונתי לספר לך..." גמגם. "התאהבנו, ואהבה זה יפה, לא? תמיד צריך לחגוג אהבה. בכנות, אווה, את צריכה לשמוח בשבילי. מצאתי את הנפש התאומה שלי," הוסיף באנחה דרמטית. "תוכלי להפסיק לרגע להיות אנוכית, ולהסתכל על זה מנקודת המבט שלי?"

העולם נטה על צירו. "אמרת שאני הנפש התאומה שלך. אני מניחה שגם לה אתה כותב שירה." הסתובבתי והלכתי למסדרון כשפתאום קלטתי. "את השיר על עץ הצפצפה כתבת בשבילה?"

"כן. בשבילי," התפרצה אשלי.

מחשבה איומה הכתה בי. זה לא היה רק קץ הקשר שלי איתו. זה היה סופן של התוכניות שלי לעתיד. "אנדרו, מה עם הבר שלי? הרי התכוונת לעזור לי לממן את הקמתו."

הוא משך בכתפיו ושיגר אליי חיוך קטן. "אווה, את כבר תסדרי. תלכי ללמוד בקולג' או משהו בסגנון. את תהיי תלמידה מבריקה."

נתקפתי פאניקה, ומחשבות מבוהלות הסתחררו במוחי בפראות כמו עלי סתיו בסערה. הפכתי את אנדרו לציר שחיי התנהלו סביבו, ועכשיו הוא נעלם.

דמעות עקצצו בעיניי. "חיכית עד סיום הלימודים שלך, נכון?" אמרתי. "כי אשלי לא תשלם את החשבונות שלך. אני שילמתי אותם."

היא הסיטה את שערה מעבר לכתפה. "אני שחקנית. ייקח לי זמן לבנות קריירה."

"וכישרון. בהתחשב בזה שקולות האורגזמה שלך נשמעו מזויפים ומלאכותיים, אין לך סיכוי גדול להצליח," הטחתי בה.

אשלי תפסה את חתיכות העוף מהמיטה והשליכה אותן לעברי. רוטב קארי אדום ניתז על החולצה שלי.

כבר הייתי האישה המרירה. הדחויה. המכשפה הרעה שזוממת לפגוע ביפהפייה הצעירה.

"צאי מפה!" היא צרחה.

"הוא כולו שלך!" צרחתי חזרה. "אתם מתאימים זה לזה בצורה מושלמת."

הרגשתי שאני חייבת ללכת משם לפני שאעולל משהו שיכניס אותי לכלא לעשרים שנה. חטפתי את תיק הספורט שלי מהרצפה וירדתי במדרגות.

ושם זה קרה. זה היה הרגע שבו החלטתי לא לאהוב שוב לעולם.

אגדות? הן לא באמת קיימות.

2

אווה

שעה לאחר מכן השענתי את מרפקיי על בר העץ הדביק של הגולדן שמרוק. לגמתי בירה גינס, מולי ריצדה הטלוויזיה כשצפיתי ב־Hitched and Stitched, תוכנית ריאליטי על נשים שמתחרות ביניהן על זכייה בחתן ובניתוח פלסטי ליום הגדול שלהן. נורא, אני יודעת, אבל בכל זאת לא ויתרתי על אף פרק.

אולי התוכנית הזאת בישרה על דעיכת הציוויליזציה או משהו כזה, אבל שום דבר מזה לא ממש הטריד אותי עכשיו. הייתי בת עשרים ושש, עם...

עם מה? לא היה לי כלום. באמת. שום דבר ששייך לי.

הלילה רציתי רק מקום שבו איש לא ישים לב לכתמי הקארי על החולצה שלי. מקום שאוכל לשתות הרבה בליל יום חול בלי שמישהו ישפוט אותי.

הגולדן שמרוק היה המקום המושלם לכך.

זה לא היה רק שיברון הלב, למרות שזה בהחלט גרם לי לרצות להתכרבל במיטה בתנוחת עובר. הדבר הזה הרס עוד אחד מהחלומות שלי, לפחות באופן זמני — החלום להקים את קלואי'ס. הקדשתי ימים ולילות לתוכניות ולניסיונות להשיג את ההיתרים הדרושים.

טמנתי את ראשי בכפות ידיי. ההכנסה שלי הייתה כשלושים אלף דולר בשנה בתור ברמנית, וחלק ניכר מהסכום הלך לכיסוי המשכנתה של אנדרו. לפני שפגשתי את אנדרו חלקתי דירה קטנה וצפופה עם אלכוהוליסט שתמיד נרדם בשירותים. זה לא היה סוף העולם, אבל משהו ממש עצבן באופן שאנדרו זרק קודם את המילים "ללכת לקולג'", כאילו התאפשר לי פתאום לשלם על זה.

אנדרו גדל במשפחה עשירה. הוריו הרוויחו מיליונים בתחום הנדל"ן. הוא החליט להסתמך רק על עצמו לזמן מה, כלומר על העזרה שלי במקום על זאת של הוריו, כי הרי הוא אף פעם לא היה תפרן, וטיפח מין התעלמות גמורה שהובילה אותו לומר דברים כמו, "את צריכה לשמוח שאני מאוהב", כשהוא מנפץ כמה מהחלומות שלי.

לגמתי את הבירה שלי וליקקתי את הקצף משפתיי. אמצא דרך לגרום לכך לקרות.

קול מוכר שלף אותי מהאומללות שלי. "אווה!"

כשהרמתי את המבט ראיתי את שליני, החברה הכי טובה שלי, פוסעת לכיווני. שערה הגלי הכהה גלש על שמלה אדומה צמודה שהתאימה לצבע השפתון שלה. סומק זוהר נצנץ על עורה הנחושתי, הופעתה המסוגננת מנוגדת לחלוטין לבגדי העבודה המוכתמים שלי.

שליני החליקה לידי ומייד כרכה את זרועה סביב כתפיי. "אוי, אלוהים, אווה, מה קרה?"

כל הרגשות שעצרתי בתוכי התפרצו בבת אחת, ושוב טמנתי את ראשי בידיי. "תפסתי את אנדרו במיטה שלנו, מזדיין עם שחקנית בלונדינית." כשהרמתי אליה שוב את מבטי, ראיתי אותה במטושטש מבעד לדמעות.

עיניה החומות של שליני היו קרועות לרווחה, והיא שאלה בלסת חשוקה, "את צוחקת עליי?"

לגמתי מהבירה שלי בקהות עמומה. "הוא אמר שהיה לו אישור לשבוע להיות חופשי ממחויבות."

"מה? איזה אישור?"

נשמתי עמוק וסיפרתי לשליני כל מה שקרה — החזרה המוקדמת הביתה, האורגזמה המזויפת ולבסוף המילים שלו, שאני צריכה לשמוח בשבילו. כשסיימתי, הבעת הסלידה המוחלטת של שליני שיקפה את רגשותיי. ואז חיוך עלה על שפתיה. "באמת זרקת עליהם וינדלו?"

"האוכל עף לכל מקום."

"אני מקווה שהצ'ילי נחת לו על הביצים..." שליני שתקה רגע ואז העוותה את פניה. כנראה ניסתה לא לדמיין איך גופו העירום של אנדרו נראה מרוח בקארי. היא נענעה את ראשה ואמרה, "לא ייאמן. הוא באמת חשב שהוא לא ייתפס?"

"אני לא יודעת. נראה לי שכן. הייתי אמורה לעבוד עד מאוחר, אבל השתחררתי מוקדם לכבוד יום ההולדת שלי." לחיי היו רטובות מדמעות וניגבתי אותן בידיי. "אני יודעת שרוב מערכות היחסים לא מחזיקות מעמד, אבל חשבתי שאצלנו זה שונה."

שליני טפחה בעדינות על כתפי. "התרופה ללב שבור היא גבר לוהט יותר. את כבר בטינדר?"

בהיתי בה. "זה קרה רק לפני שעה וחצי."

"בסדר. אז כשתהיי מוכנה, אעזור לך. האמת שאני ממש משתוקקת להרפתקה כלשהי. אולי אנחנו צריכות לצאת לאיזה שַׁיִט! יש הפלגות לרווקים ורווקות, לא?"

השפלתי מבט אל הכוס שלי שכמעט התרוקנה. זו הבירה השנייה או השלישית שלי? הפסקתי לספור. "אין מצב. סיימתי עם גברים. אני יכולה להיות מאושרת לגמרי עם דונאטס ועם סרטים על המלכות לבית טיודור."

"רגע, הוא לא היה אמור לממן את ההשקעה בבר שלך?" שאלה שליני בקול רם. "שילמת את המשכנתה שלו, לעזאזל. הוא חייב לך."

הנהנתי. "כנראה זו הסיבה שהוא הסתיר ממני את הרומן שלו."

"אולי אני אשקיע בבר שלך?"

זה היה נחמד מאוד מצידה, אבל לא רציתי להרוס חברות מושלמת על ידי הוספת סיכון כספי לקשר בינינו. "לא, תודה, אני אמצא דרך אחרת."

"נוכל לפתוח בר משותף. אחד מאלה שאפשר להתחרות בהם בהטלת גרזנים. ואז אולי נזמין את אנדרו לערב הפתיחה, נשתה כמה שוטים ונראה לאן הלהבים ייקחו אותנו."

הנהנתי מעל הבירה שלי. "נוכל לקרוא למקום הקש בגרזן."

"את זוכרת את הפעם ההיא, שאנדרו הביא את הגרזן ההוא לקמפינג, וכמעט ערף בו ראש של סנאי? איזה אידיוט מחורבן," אמרה שליני. "את צריכה זכר אלפא. אחד שיוכל להגן עלייך."

התנדנדתי בכיסא שלי. "אוי, לא. אני ממש לא צריכה איזה אידיוט אלפא. אני צריכה רק להתארגן על תשלום שכר דירה." אחזתי בשולחן. "כמה מטומטמת הייתי בזה שבטחתי בו?"

היא משכה בכתפיה. "את לא מטומטמת. הוא הלך והרס משהו טוב."

נשענתי לאחור. "כמה משלמים היום שכר דירה במרכז העיר?"

היא כחכחה בגרונה. "בואי לא נדבר על זה עכשיו. את יכולה לגור אצלי."

"בסדר." הנהנתי. "זה באמת נשמע די כיף."

בחור רזה עם שיער חום התקרב אלינו. הוא נעל נעלי צ'אקס שחורות, ולבש מכנסי ג'ינס וקפוצ'ון אפור. תשומת ליבו הייתה נתונה כולה לשליני — כך זה היה תמיד כשיצאנו יחד.

"אתן נהנות הערב?" שאל בהרמת גבות. היה ברור שהתכוון לפלרטט.

"היא לא," אמרה שליני.

"אולי אוכל לשפר לכן את מצב הרוח," הגיב, הערתו מכוונת בבירור לשליני. "מאיפה אתן? אני שולט בשלוש שפות."

"ארלינגטון, מסצ'וסטס."

"לא, התכוונתי כאילו... מאיפה אתן במקור?"

"ארלינגטון." עיניה של שליני הצטמצמו. "מה דעתך על צרפתית? Foutre le camp!"

האיש פלט צחוק מתוח. "זאת לא אחת השפות שאני יודע."

"אתה יודע שפות תכנות? למשל, sudo ki dash nine you?"

ניצוץ התרגשות עלה בעיניו. "אעשה את זה אם תגידי לי את סיסמת הגישה." קולו נשמע מתוח משהו, וכבר לא הבנתי מה קורה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*