דבר המחברת
קוראות וקוראים יקרים,
הַי. אתם נראים נפלא.
תקשיבו — הספר הזה אפל. אם אתם רגישים במיוחד או מזועזעים בקלות מדברים מחרידים, מגעילים, אפלים ומבחילים, אז מזל טוב — אתם די נורמליים (אבל היי, מי מאיתנו באמת נורמלי?), ואתם עדיין יכולים לסגור את הספר. אני אעצום עיניים ואסובב את המפתח הבלתי נראה בפה שלי, ולא אספר לאף אחד... אלא אם ניתקל זה בזה במכולת בקטע מביך כזה של עיניו פגשו את עיני במקום האחד שבו שנינו ניסינו להתחבא, ועכשיו זה היה מאוחר מדי. כי אז לגמרי ארגיש שאני צריכה להגיד משהו.
אבל ברצינות עכשיו, הבריאות הנפשית שלכם חשובה לי. השתדלתי לציין את כל הטריגרים שיכולתי לחשוב עליהם, אבל זה לא אומר שלא פספסתי משהו, אז אל תיקחו סיכון אם יש לכם אפילו צל של ספק. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לכם לכאב או לחוסר נוחות.
הספר הזה כולל את הטריגרים הבאים: התעללות (מילולית, גופנית, רגשית, נפשית), חטיפה, דם, תיאורי אלימות גרפיים, מוות, אובדן הורים, תקיפה מינית, התמודדות נפש, סקס אלים בהסכמה. רצח ילדים (... היי, אמרתי שזה אפל. זה בין ילדים, והוא הבריון, ואלה רק שלושה משפטים באיזה זיכרון מהעבר), סוֹמנוֹפיליה,1 הסכמה מפוקפקת. (אני מוסיפה את זה כי אחת הדמויות חשבה שהיא חלמה משהו, אבל זה קרה במציאות, והיא היתה בקטע, ועדיין היא חשבה שזה חלום, אז מפוקפק?), ופיזיקה — כן, אמרתי את זה.
טוב, עכשיו נדבר גם על דבר טוב או שניים שעומדים לקרות פה.
קֶלי ומנדאקס ייקחו אתכם איתם לעולם אחר. שם, תגלו שתוויות ומראֶה לא משנים שום דבר, ושאתם מסוגלים לעשות דברים גדולים — לא משנה כמה לא סבירים הם נראים. יש כמה חיות חמודות, יש נשים חכמות, ויש פֵיי חתיכים.
ואזהרה אחרונה:
אני יודעת, זה קצת כמו סנדוויץ' גרוע במיוחד, אבל הפוך, נכון? רע — טוב — רע.
זה הספר השני בסדרה בת ארבעה ספרים. יש המון רקע בספר הזה, יותר מאשר בשלושת האחרים. במסגרת המסע הזה, אתם עומדים לשנוא ולאהוב כל אחת מהדמויות. אתם עומדים להיות מאוד מבולבלים בנוגע לשאלה מי באמת הגיבור ומי הנבל בסיפור, וזה מה שאני רוצה שיקרה. אני רוצה שתראו שלא משנה איך אנחנו נראים, מי אנחנו ומה עשינו בחיים — העולם ומה שהוא חושב עלינו לא יקבעו מי נהיה. ההחלטה הזאת היא רק שלנו.
נשיקות וחיבוקים,
ג'נין או'ריילי
הערה
1 רצון לקיים יחסי מין עם אדם ישֵן (המתרגמת).
פרק 1
מלכת הפֵיי הנאמנים סָארָאסֶן
העבר
עלי כותרת של ורד שחור נפלו על רצפת המבואה של הטירה, כשתלשתי אותם אחד־אחד מהוורדים שבאגרטל.
"הנה אתה." הרפיתי בהקלה את כתפי כשראיתי את ההשתקפויות הזהובות מרקדות על הקירות. "המפקד שלך לקח את המועמדים לכניסה האחורית. נראה לי שתהיה מרוצה מהחבורה הזאת. כמה מהם הם אפילו מה שבני האדם מכנים 'רוצחים סדרתיים'. העברתי את המרכבה למתקני הכליאה הכי מאובטחים שלהם," אמרתי, מתקשה לייצב את הקול כשהוא התקרב אלי.
הוא היה מעורר אימה. אנשים היו מתכווצים מפחד רק מעצם הנוכחות שלו, רק כי הסתכל עליהם, ואז הם היו הופכים להיות הטרף שלו.
המלך לא אמר מילה והמשיך להתקדם לעברי, הכריח אותי לסגת אל הקיר הסמוך לשולחן שבמבואה.
הבטן שלי התהפכה מרוב ציפייה, כאילו הפרפרים שבאו אחַרי השתוללו בתוכי במקום לעופף במרחבי טירת הפֵיי האפלים.
תָ'אנֶס הצמיד אותי לקיר וטרף את הצוואר שלי בנשיקות רעבות.
החזה שלי התנפח מגאווה.
הוא היה מרוצה ממני.
"איך מתקדמים המבחנים?" שאלתי אותו בין נשימות כבדות. הגוף הגדול והשתלטן שלו נצמד אלי כמו מלחציים.
"מעטים שרדו," הוא נהם כשפתח את מכנסיו ביד אחת, והאחרת עדיין ריתקה אותי לקיר. "אני צריך שהם יהיו חזקים יותר כדי שזה יעבוד."
הידיים שלו טיפסו במעלה השמלה שלי, מחוספסות ותובעניות. הפייטים הזהובים התחככו בירכיים שלי כמו ציפורניים זעירות.
בשם כל השמשות, הוא היה מדהים.
חום פועם נדלק בבטן שלי כששמעתי את דבריו.
זה היה חייב לעבוד. חייב.
זאת היתה הדרך היחידה.
"אהוב שלי," אמרתי בטון מתנגן. "משהו חזק יותר יהיה לא אנושי, ואתה לא תוכל להיכנס לראש שלהם אם הם יהיו לא אנושיים," הזכרתי לו.
הוא הזיז את ידיו החזקות בגסות, מושך ומוחץ את גופי הכנוע.
עש ירוק זרחני נחת על הכתף שלו לרגע, ואז עזב אותנו והצטרף לפרפרי הדנאית המלכותית שעל הקיר.
"מכשפת הדם מהצפון חושבת שהיא יכולה לקחת חלק מהכוחות של ציידי הצללים." הוא החליק לתוכי בתנועה אחת ובנהמה גרונית. "תוסיפי קצת צֵיד צללים לחלק מהם. היא צריכה לבדוק את זה על הבן שלי קודם, ולקחת ממנו."
הוא עצם עיניים ואני כמעט גנחתי רק מהמחשבה שאני גרמתי לזה.
"יש לו את היכולת שלי להשתלט על התודעה, והוא ירש גם את הכוחות של ציידי הצללים מטֶנֶבּריס. יום אחד, מנדאקס יהיה חזק יותר מכולנו. זה יעבוד. אם לא, עדיף באמת שאפטר ממנו וזהו. עם כל כך הרבה כוח, הוא בטח יֵצא משליטה."
הידקתי את רגלי סביבו.
נשכתי בעדינות את שפתו התחתונה והתמקדתי בתחושה שלו. אהבתי את זה שהוא השתמש בי ככה.
הכפתורים הקטנים בצדי הנעליים שלי התחפרו בקרסולי כשמשכתי אותו קרוב יותר. עמוק יותר. עיני התגלגלו לאחור, ואני התענגתי על התחושה ההדוקה והחלקלקה של הנוכחות שלו בתוכי, כשהוא נכנס חזק יותר בכל פעם. פליקס תמיד היה עדין מדי איתי.
עם ת'אנֶס זה תמיד היה מלוכלך וקשוח. כמו שרציתי.
צרחה מבוהלת חמקה משפתי כשת'אנֶס נשך את הצוואר שלי כמו חיית פרא ופצע את העור העדין שלי. לפעמים חששתי שיום אחד הוא באמת ישבור אותי. נהניתי מהמחשבה הזאת.
היא חישלה אותי — בשבילו. אשתו, בחיים לא היתה מקבלת את התוקפנות שלו כמוני.
"תיפטר ממנה," גנחתי. הטיתי את האגן, דחפתי את עצמי כנגדו עד שכאב לי. "תיפטר משניהם, או שאתה ואני גמרנו," אמרתי לו והידקתי את עצמי סביב אורכו כמו נדן של חרב.
"למה נראה לך שאנחנו מהנדסים את היצורים האלה?" הוא נהם ואז חילץ את עצמו מתוכי ועזב את רגלי.
דחקתי בו יותר מדי.
הוא היה מסוכן כשהוא היה במצב הזה: מלא תשוקה וזעם.
לא שלטתי בעצמי. "אתה שליט תודעה. אתה לא צריך אותה בשביל למלוך," יריתי.
הכוחות שלי לא היו שווים ליכולות או לכוחות של ת'אנֶס, מלך האפלים, אבל היינו שווים בתואר.
וידאתי שהשריון שלי — כתר הנאמנים — עדיין יציב על ראשי, ואז יישרתי את חצאית החישוק של השמלה הזהובה שלי וניגבתי את הקפלים הלחים שלה, שנרטבו מנוזלי גוף.
"ברור שאני לא צריך אותה, אבל העם אוהב את ציידי הצללים. כבר עכשיו ציבור הפֵיי האפלים שונא אותי על זה שבגללי הדיחו אותנו מעולם בני האדם. אם אהרוג את שני הגיבורים האחרונים שלהם, זה לא ייתן לי שום דבר חוץ מאשר עוד אויבים."
האיבר שלו עדיין היה קשה־למחצה, מחוץ למכנסיו, ובהק באור הרך של פמוטי הקיר.
"אני מטפלת בזה, יקירי, אמרתי לך. כל בני האדם שאני מביאה לך חזקים בגופם, חלשים ברוחם, ויש להם את התודעה המושלמת כדי שתעצב אותם ליצורים הקטנים והאכזריים שלך. התוכנית שלנו סוף־סוף מתחילה להתקדם, אהובי," לחשתי לו ולקחתי את האיבר החצי־עומד שלו בידי. "תיפטר מטנבריס וממנדאקס," נאנחתי ומשכתי בו, עכשיו כשהוא עמד שוב. "אני רוצה שנהיה רק אתה ואני. תחשוב מה נוכל להשיג כשנשלוט ביחד בנאמנים, באפלים וגם בעולם בני האדם." העברתי את האגודל על הקצה הקשה שבידי.
אני עשיתי לו את זה.
ת'אנֶס פלט אנחה גרונית, ואז שלח את ידו ואחז בצוואר שלי.
"מה היא עושה כאן?" הקול הדהד מהקירות המסותתים, גבוה וצורמני, כמו ציפורניים ששורטות לוח אבן.
נבהלתי ופקחתי עיניים, הסתכלתי מעבר לכתפו של ת'אנֶס, ואז שפתי התעקלו בחיוך ערמומי שכיוונתי היישר אל אשתו.
ת'אנֶס לא היסס, והמשיך לחכך את עצמו בגסות בתוך האגרוף שלי.
"שלום, טנבריס. אני חוששת שהוא עסוק כרגע," אמרתי בחיוך, מגרגרת כמו חתול.
זה היה מושלם מדי.
"בעל, חשבתי שביקשתי ממך לדפוק את הזונות שלך מחוץ לטירה. בבקשה תקפיד לשלם לזאת הפעם. נראה שהיא ממש נואשת לעזרה," היא עקצה אותי.
מלכת הפֵיי האפלים שילבה את זרועותיה וצפתה בנו. היא צמצמה עיניים ברוגז, אבל לרוע מזלה הכעס שלה לא הסתיר את ניצוץ הכאב שראיתי בעיניה הכחולות.
וכולם חשבו שזה ממש קשה לפצוע צייד צללים.
"צאי מפה עכשיו," ת'אנֶס נבח על אשתו.
החיוך שלי התרחב יותר משחשבתי שאפשר. הצבא שלנו עוד לא מוכן, אבל הוא כבר בחר בי על פניה.
כמה עצובה ומעוררת רחמים היא בטח הרגישה כשראתה את הגבר המדהים הזה בוחר בי במקומה... ועוד בבית שלה.
אני, פֵיי נאמנה וכמעט חסרת כוחות, הצלחתי לזעזע אותה. הייתי מאושרת רק מהמחשבה על זה.
בקושי היו לי מספיק כוחות כדי לנסות אפילו להציע את עצמי למלכי הנאמנים. כולם ידעו שבעלי בחר בי רק בגלל האירוניה של הכוח הקטן שלי. פליקס אהב סמליות.
הכנפיים הזהובות־שחורות הבוהקות שלי נפרשו מגבי. הן מעולם לא גרמו לי להרגיש חזקה. למעשה, בנוכחותם של מלך ומלכת הפֵיי האפלים, הן רק הדגישו עד כמה הייתי חלשה.
טנבריס נחרה בבוז. היא תנצח אותי בקלות בקרב בין הכוחות שלנו, והיא ידעה את זה.
"אני צריכה להרוג את שניכם עכשיו. לא תחסרו לאף אחד. שתי החצרות אפילו לא ימצמצו אם תיעלמו פתאום," היא הטיחה בנו בחיוך.
אפלה שחורה כמו דיו התחילה להזדחל מאצבעותיה והתקדמה למפרקי ידיה כמו יצור חי.
עצבנתי אותה.
ת'אנֶס התרחק ממני פתאום והסתובב אליה, ואני נותרתי חלולה ופגועה.
"תעשי את זה." הוא התקדם לעברה באיום. הצטמררתי מההתנשאות הנינוחה שלו. "תגידי לבן שלך שאת הרגת אותי, את החבר הכי טוב שלו. את האדם שהוא מעריץ. את אבא שלו." הצחוק שלו הדהד בטירה ככל שהוא התקרב לפני החרסינה הקפואות של טנבריס.
האישה שתמיד נראתה מאיימת וחזקה בעיני נדמתה פתאום חלשה וצנועה. כמעט ריחמתי עליה, ועל זה שהיא התכווצה כל כך בנוכחותו של ת'אנֶס.
כולם חשבו שהיא בלתי ניתנת לעצירה, שהיא כוח מסתער ואכזר, אבל היא נכנעה כמו כלבלב בפני בעלה.
האהבה הופכת את האוהבים לטיפשים. אף אחד לא מבין זאת טוב ממני.
"הוא יתגבר," היא נהמה בחזרה אליו.
העשן שעלה עכשיו מכפות רגליה של המלכה יצר מחסום ביניהם.
"מנדאקס מעריץ אותי, טנבריס. אם תהרגי אותי, הדבר הראשון שהילד הזה יעשה יהיה לחסל אותך," הוא אמר בשחצנות. "אבל זה לא משנה." הוא אחז בידה המשחירה. "את לא תפגעי בי, כי את אוהבת אותי. הפֵיי חושבים שציידי הצללים כאלה קשוחים, אבל אני יודע את האמת."
הוא רכן קדימה ונישק אותה בעדינות. היא עצמה עיניים, אבל גופהּ היה קשה.
קפצתי ידיים לאגרופים עד שהציפורניים הארוכות שלי, בצבע אפרסק, כמעט חתכו את העור בכפות ידי.
"אני יודע שברגע שאתם מאוהבים במישהו" — הוא נישק אותה שוב ברכוּת — "ונכבלים אליו" — עוד נשיקה על המצח — "אתם לא מסוגלים להימנע מלהמשיך לאהוב אותו, ולא מסוגלים לפגוע בו. לא משנה מה תעשי, זה יהרוס אותך." הוא הסיט קווצת שיער שחורה מפניה, ואני צפיתי בהם באימה. "נראה שאת, אהובה שלי, עשית טעות חמורה כשבחרת בי."
הקנאה התעוררה בי כמו שמש לוהטת. אם היו לי היכולות של מאלפי החָמה, הייתי שורפת את שניהם בחום של אלף שמשות.
ידעתי שהוא מתמרן אותה, ושהוא לא באמת אוהב אותה.
הוא אהב אותי.
אבל כשעמדתי שם, בטירה הקרה והאפלולית ההיא, משהו בעבע בתוכי. משהו אפל פרח בי, משהו עם קוצים ושיניים חדות.
היא עוד תתחרט על כך שהתגרתה בי — היא תתחרט על זה שאי־פעם גרמה לי להרגיש פחות ראויה ממנה רק כי הכוחות או היופי שלי לא השתוו לשלה.
לא הייתי ציידת צללים, אבל זה לא ימנע ממני להרוס לה את החיים ולהשמיד כל דבר שחשוב לה.
המלחמה בינינו היא כבר לא רק על ת'אנֶס.
רציתי את כל העולם שלה.
הייתי טובה ממנה, אז ידעתי שעוד אצפה מהצד כשהוא יהרוג את אשתו ואת בנו בשבילי.
גם אני יכולתי להיות חזקה.
פרק 2
מנדאקס
היום
דם חם נטף על העלים היבשים שכיסו את הקרקע, והשמיע קול חלוש שהרוב היו מפספסים, אבל אני לא.
האוזניים שלי תמיד חיפשו את הצליל הזה, הן הזדקרו בתקווה לשמוע את הצליל. זאת הסימפוניה שתדלקה אותי, התמצית של הנשמה שלי, שדרשה ממני לשמוע את המלודיה של הדם הנשפך — ואני הייתי המנצח על התזמורת שניגנה אותה.
נשמתי עמוק עד כמה שהחזה הכואב שלי אִפשר לי ואז נתתי לאוויר היער הלח לצאת מריאותי האלמותיות. אפילו הניחוח הטחוב של היער גרם לי לחשוב עליה.
הכול גרם לי לחשוב עליה.
עדיין לא, דקלמתי לעצמי שוב ושוב, כשנשפתי אוויר ופלטתי מתוכי חלק מחוסר הסבלנות שלי.
כבר עכשיו נכשלתי. יכולתי להרגיש את זה. הזעם כבר הקים חומות אבן סביב הגוף והתודעה שלי. הוא הסתער עלי מהר יותר מיום ליום מאז שהיא עזבה. זה שכיסחתי לאיש שמולי את הצורה, לא היה מספיק.
"אל. תסתיר. אותה. ממני." הזהרתי אותו.
עוד לא! התחננתי לעצמי בלב, בזמן שנאבקתי בעצמי וניסיתי להרפות מעט מהאחיזה בגרון שלו. כריות האצבעות שלי מרדו בי ולחצו חזק יותר על הזיפים המחוספסים שעל צווארו.
"א... אמרתי לך, אני ל... לא יודע כלום. בחיים לא אסתיר אותה ממך, הלורד," האיש הרזה גמגם.
"דיראק! עכשיו!" צעקתי כשהרגשתי שאני מאבד שליטה. זרקתי את הגבר הרועד לאחד מהפֵיי האחרים שעמדו ביער המכוסה ערפילים.
ידידי, אם אפשר לקרוא לו כך, הרים את מאלף העצים המעורער והטיח אותו בגזע העץ שמאחורינו.
איבדתי את זה, ואסור היה לי — לא עכשיו. לא כשיכול להיות שיש לו תשובות בשבילי. תשובות אחרות. תשובות שאני צריך לשמוע.
דיראק שיגר לעברי מבט מודאג, ואז חזר ופנה אל האיש עם חיוך.
"אתה מרגיש את זה, נכון, חבר?" הפֵיי המגודל לחש. הוא חייך אל האיש המדמם חיוך רחב, ודחף את הלהב החלק והאפור שלו בכוח כנגד העור היבש של גרונו. "חשבת שהוא היה לא שפוי עוד קודם, נכון? אבל תראה את הנסיך שלנו עכשיו." הוא החווה לעברי בראשו. "אנחנו יודעים שטיפלת באלונים הלוחשים כמה קילומטרים מהשער של האלפים ושל ההָאנָאבִּי, אנחנו יודעים שהיית שם ביום שהמתנקשת האנושית עזבה."
הרגליים שלי התחילו לצעוד הלוך ושוב על דעת עצמן, בקצב מוכר מדי. העור שמעל מפרקי אצבעותי היה כל כך הדוק עד שחששתי שאני עלול לרסק את העצמות שלי.
היא היתה שלי.
רציתי להרוג את דיראק על זה שהוא גרם לאיש הזה לחשוב על האֵלה ההיא — האֵלה שלי.
היא היתה פאקינג שלי.
היא לא היתה צריכה להיות במחשבות של אף אחד מלבדי. הכוכבים ידעו שהיא תפסה כל חלל ריק בראש שלי בהיעדרה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממנה.
נחרתי בתסכול והתחלתי לתלוש קווצות שיער פרועות ושחורות מראשי. הבשר החדש שצמח במקום הצלקת על הגב שלי, במקום בו היא דקרה אותי, נמתח והזכיר לי שוב עד כמה הייתי צריך להחזיק בה שוב.
שני הגברים זזו בחוסר נוחות. כנפי העשן שלי פעמו, אבל כמו תמיד הן נשארו צמודות לגב שלי. העשן השחור הסתחרר סביבי וזחל באיטיות לעבר המקום בו דיראק החזיק את בן הכפר.
"אני נשבע!" האיש צעק, מבוהל יותר אחרי שראה את העשן שלי.
העשן של צייד הצללים מעיד עד כמה מסוכן הוא, ובאותו רגע אני פלטתי קיטור של חומצה.
הלב שלו הלם כמו תופים באוזני — תופים שפעמו והתחננו שאוסיף לקצב שלהם גם את מוזיקת זעקות הכאב שלו.
"אני נשבע, לא ראיתי אף אחד! לא היה אף אחד ביער כל היום. אתה... אתה יודע מי עמד מאחורי זה. כולנו יודעים! היא כמו כל בני האדם הבוגדניים! כולם יודעים שהיא עם נסיך הנאמנים —"
הראש שלו נטה בין ידי בקול שבירה מהדהד ברגע שתפסתי אותו. ההקלה שעברה בי מהרעש היתה כל כך חזקה, שכמעט שברתי את המפרקת שלי מרוב התרגשות.
השלכתי אותו לרצפה, עיני קדחו חורים בוערים בגופו, וכרכתי את העשן שלי סביב הזרועות והרגליים שלו בזמן שחזרתי בראש על דבריו האחרונים.
צפיתי בו כשתלשתי את הגפיים שלו אחד־אחד בקול פיצוח מרגיע. הוא היה מת כבר ברגע ששברתי לו את המפרקת, אבל ממש הייתי צריך להוציא קצת עצבים על משהו.
אם לא אוכל לשלוט בעצמי, כל הפֵיי האפלים ימותו. ואז, יהיה לי כתר, אבל לא יהיה לי על מי לשלוט.
אפילו מזה — מחשבה שבדרך כלל היתה מטלטלת את הנשמה שלי — כבר לא היה לי אכפת. גם אם היא ואני היינו האנשים האחרונים בכל הממלכות, זה עדיין לא היה משנה לי.
אני אשלוט בה.
אני אסגוד לה.
אני אעניש אותה.
החזה שלי רטט מנהמה עמוקה כשחשבתי על התולעת שקוראים לה קאלי — או מה שלא יהיה השם האמיתי שלה — הבוגדת. תלשתי את הלסת שלו במשיכה קלה וזרקתי אותה לתוך היער. קצת מהמתח שבי התפוגג, כשהרחתי את הניחוח הצורב של דם שחור.
"אתה יודע שהוא צודק," דיראק אמר.
כמעט מעדתי כשהסתובבתי כדי לנער אותו. חבר או לא, לא אסכים שידבר עליה.
המקום שבו הוא עמד היה ריק פתאום. הוא היה חכם וזריז, הייתי חייב להודות.
"הוא לא צודק," נבחתי אל אוויר הלילה הריק, והקול הנואש שלי הדהד מהעצים הישנים.
לא אוכל לעמוד בזה אם הוא צדק.
להגיד שהוא צודק יהיה כמו להודות בזה שאולי לעולם לא אקבל אותה בחזרה — לא באמת.
"מי עוד בכל הממלכות ישלח בני אדם בשביל לרצוח בשמם, מנדאקס? אתה יודע שהיא עם הנאמנים עכשיו. שמעת את השמועות." הקול חסר הגוף שלו הדהד מאחורַי עכשיו.
הסתובבתי לצעוק עליו. "היא לא עם הנאמנים. השמועות האלה הן סתם רכילויות של כפריים," קראתי, והגוף שלי כמעט רעד מרוב צעקות.
צרצורים מרוחקים של ציקאדה התערבבו בקול הנשימה המאומצת שלי ובצלילי השריטה של הענפים היבשים שהתחככו זה בזה באוויר הלילה הקריר.
החלל שמולי היטשטש לרגע, ואז הוא הופיע לפני — פֵיי בגודל ובגובה של טנק, שהרים ידיים בהכנעה. עיניו החדות הסתכלו עלי ברגישות ובעדינות רבה כל כך, שרציתי לדקור אותו.
"אם היה לך מוח, הייתי משתלט על התודעה שלך," רטנתי והרפיתי את כתפי הדרוכות.
"מה, כמו כל האחרים שניסית לחקור?" הוא חייך חיוך רחב עם חור פעור במקום בו אמורות היו להיות שיניים קדמיות.
לא הצלחתי לרסן את עצמי מאז שהיא עזבה. לא הצלחתי לשלוט בעצמי בלעדיה. ארבעת האנשים האחרונים שחקרתי, מתו מוות הרבה יותר אכזרי מהגורל שזכה לו מאלף העצים הזה.
מרגע שיכולתי להיכנס למחשבות שלהם, לא יכולתי לעצור את עצמי.
לא רציתי לעצור את עצמי.
הייתי צריך שהם יישברו ויתפרקו, כדי שאני אוכל להישאר שלם.
התגעגעתי לתחושות שהיא עוררה בי, ואם עכשיו הדבר היחיד שיכולתי להרגיש הוא הכאב שלהם, זה מה יש.
הדם שלהם היה על הידיים שלה.
היא הכריחה אותי להרגיש משהו כל כך חזק ועמוק, ואז היא לקחה ממני הכול, לקחה את העור הרך ואת העיניים היוקדות שלה. המוות שלהם הוא באשמתה.
ברור שלא קיבלנו תשובות מהאיש לפני שהפכתי את המוח שלו לעיסה.
"אתה יודע איפה היא עכשיו, חבר. חזרתי כדי לעזור לך — או ליתר דיוק, חזרתי כדי לעזור לכל הפֵיי האפלים, אחרי שראיתי איך אתה משתולל לאחרונה. תפסיק למשוך זמן ולנסות להרוג כל דבר עם דופק, ובוא נחשוב על תוכנית," דיראק אמר וטפח על זרועי. "אני יכול לנהל את העניינים בלעדיך. לך תמצא אותה, מנדאקס. תלמד אותה לקח, תראה לה שלא עוזבים אותך. אל תדאג לנו. שמעתי שאמא שלך מחבבת מפקדים מבני ההאנאבי," הוא אמר וקרץ, ואז נעלם.
עמוק בתודעתי, ידעתי מי שלח את הגורה שלי — ידעתי את זה כל הזמן. היא אמרה את זה בעצמה, ועדיין סירבתי להאמין שהיא קשרה קשר עם הנאמנים. לא אחרי כל הדברים שהם עוללו לבני האדם בעבר. אם היא באמת עבדה עם הפֵיי הנאמנים, אין לה מושג באיזו צרה היא נמצאת.
ואיתה, גם אני.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
