דבר המחברת
אני רוצה שתיהנו מהספר הזה בכל תא ותא בגופכם. אני רוצה שהוא יאפשר לכם לברוח לעולם קסום ואפל, מלא בהנאה ובתשוקה, אבל אני לא רוצה שהמסע הזה יבוא על חשבון בריאותכם הגופנית והנפשית.
חשוב לי להביא לידיעתכם שהספר מכיל תכנים שעשויים להיתפס כמטרידים עבור חלק מהקוראות והקוראים, כולל טריגרים של אלימות, התעללות (גופנית, נפשית, רגשית ומילולית), חטיפה, מוות וגסיסה, תיאורי אלימות גרפיים, מחלות נפש, אשפוז, שפה גסה, נחשים, סקס והרעלה. אם בכל זאת בחרתם להמשיך לקרוא (זה השלב שבו אני פוקקת את אצבעותי ומסתובבת אליכם בכיסא המנהלים הגדול והמרשים שלי), אני מזמינה אתכם ליהנות מהקריאה בספר הראשון בסדרת הפֵיי המכושפים.
ג'נין או'ריילי
פרולוג
קאלי
הרצפה של תא הצינוק היתה לחה, אז ניסיתי לשמור את פרוסות הגבינה הקטנטנות שלי על קרש החיתוך המיניאטורי שאלתרתי. זה לא ממש היה קרש חיתוך, אלא לבנה רופפת שחילצתי מהקיר, אבל נראה שלעכברוש שביקר בתא שלי לא היה אכפת.
צחקתי בקול כשראיתי כמה חמוד הוא היה כשהחזיק את הפיסות הקטנות של הקרקר הטבול בדבש ששמרתי מהארוחה של אתמול. ואז, קפאתי במקום. נזפתי בעצמי על זה שהעזתי לצחוק ככה.
הוא לא אהב לשמוע את הקול שלי. כשהשמעתי קולות, הוא התעורר. הוא אמר לי שיפגע בי אם ישמע אותי שוב. נצמדתי אל צללי תא הצינוק וניסיתי להשתמש בהם כמחסה.
תקעתי אצבעות בפצע הפתוח המכוסה דם שעל ראשי; תזכורת צורבת ליכולות הנוראות של היצור.
שאפתי עמוק, נתתי לאוויר למתוח את שרירי החזה שלי, ואז נעצתי בכוח את הציפורן עמוק בתוך הפצע. נשכתי את אזיק הברזל שסביב ידי כדי לא לצרוח, והטעם המתכתי של הדם מילא את פי, זהה לטעם הברזל בין שינַי.
יופי; עדיין הרגשתי משהו. הרפיתי את השרירים המתוחים שלי רק עוד קצת.
תנועותי טלטלו את שרשרת הברזל שבין האזיקים שעל ידי, והיא קרקשה בקול.
עצמתי עיניים כל כך חזק עד שהתחלתי לראות ניצוצות. קיר הלבנים הקשה ננעץ בבשרי. נדחקתי חזק יותר, מזמינה אותו לבלוע אותי, עד שלא אהיה עוד בתא הצינוק הזה, בין קירות מרופדים בפחד.
הערתי אותו?
כמה דמעות סוררות חמקו מעיני, וגופי רעד.
פאק. פאק.
רעדתי חזק כל כך, עד שפחדתי שרעש הקרקוש של עצמותי יעיר אותו.
תהיי בשקט, או שהוא יתעורר ויפגע בך שוב.
פרק 1
קאלי
העברתי יד על ריפוד העור החמים של השברולט שלי ולחשתי כמה תפילות.
ניסיתי לשדל את הטנדר הישן להתניע. לשמחתי הוא גרגר ואז רעד בהסכמה. נשפתי בהקלה, הרפיתי את שרירי הדרוכים והחלקתי במושב כמה סנטימטרים למטה. אני לא הולכת לדפוק את השיא שלי. בלי דחיות, בלי ביטולים.
עשיתי עבודה טובה.
כשיצאתי מהחניה, גלגלי הרכב שלי פיצחו בקול את הענפים היבשים הפזורים על שביל הגישה לבית היפה שלי. טוב, אולי "בית" הוא מילה גדולה מדי... ואולי גם "יפה" יהיה בגדר הגזמה, אבל המילה "בקתה" העלתה בי אסוציאציות של צריף ציידים ישן באמצע שום מקום. הבית שלי היה הרבה יותר חמוד מזה. קניתי אותו לפני שנתיים במחיר מציאה מאיזה אלמן עם כרס וקרחת, ונטייה לצוד יותר איילים משהרישיון שלו אִפשר לו. האם הוא ניסה לשחד אותי? יכול להיות. באותה תקופה רצה שמועה שאני יוצאת עם פקח הציִד, קליף, ובעיירה כזאת קטנה אנשים היו מוכנים לעשות הכול כדי להשיג יתרון כלשהו, במיוחד בכל הנוגע לרישיונות ציִד. כמעט לא יכולתי להאשים אותם בזה, חוץ מהעובדה שהציִד נועד אך ורק כדי לנסות לשלוט בהתרבות חיות הבר, ובכל פעם שנתנו לבני אדם להחליט בעצמם כמה חיות מותר להרוג, כל מאמצי השיקום של הטבע וכל הסטטיסטיקות הלכו לעזאזל. זה ממילא לא שינה דבר, כי קליף ואני לא יצאנו בכלל... וחוץ מזה, פּוֹל האלמן מת כמה ימים אחרי שקניתי את הבית.
הידקתי את ידַי סביב כיסוי העור של ההגה כשחשבתי על קליף, אבל סילקתי את המחשבה מראשי במהירות. האמת היא שמעולם אפילו לא יצאנו לדייט, וזה גם בחיים לא יקרה. כשהמדינה העסיקה אותי בתור המדענית האקולוגית של הפארק, קליף היה אחד מהאנשים היחידים שהיו נחמדים אלי. תושבי העיירה הקטנה שנמצאה בסוף העולם שמאלה לא חיבבו את "המדענית הסנובית שמתערבת בעניינים של כולם" (שמעתי מישהו ממש קורא לי ככה בסניף סיזלֶר במוֹלבֶּרי), שהגיעה לעיירה האהובה שלהם כדי להגיד להם להפסיק לעקור את צמחי ההרדוף שלהם או להקפיד על תקנות הציִד בפארק. הייתי האישה היחידה שעבדה בפארק, חוץ מססיליה שעבדה במרכז לשיקום חיות בר, אז רוב הגברים לא התייחסו אלי ברצינות, וכל אלה שכן, הפיצו שמועות שהם שוכבים איתי. ככה זה בעיירות קטנות.
אמנם למיטב זיכרוני העיירה שבה גדלתי לא היתה כזאת, אבל הייתי ילדה קטנה כשעזבתי.
בת עשרים ותשע, בלי ילדים, בלי בעל, עם שיער בלונדיני ארוך עד המותניים וגוף שנראה לא רע (לא קשה להיכנס לכושר כשמטיילים בין גבעות ברגל כל יום). לא פלא שנשות העיירה חשבו שהמטרה הסמויה שלי היתה לגנוב את הבעלים הרופסים והסקסיסטיים שלהן או לקחת לעצמי את כל הרווקים לובשי הג'ינס ולועסי הטבק. בהתחלה, זה היה קצת מחמיא, אבל אז עברו שנתיים, וזה כבר לא היה מחמיא כל כך. זה בעיקר גרם לי להרגיש בודדה.
שקלתי לעצור בתחנת הדלק המקומית לקפה, והחלטתי שלא. ממש לא התחשק לי להסתכן בכך שהטנדר שוב לא יתניע. הקפה שלהם גם ככה לא היה כזה טוב, אפילו יחסית לקפה מתחנת דלק, ואם אצטרך לשבת ולשמוע את המקומיים מדברים שוב על "אֶרְל המשוגע", השיכור של העיירה, והמרדף שלו אחרי ביגפוּט, אני פשוט אעזוב הכול ואסתלק מפה סופית.
למרבה המזל, ברוב הפעמים שעצרתי כאן, הייתי עם קליף, והוא היה משתיק אותם בשבילי. הוא שנא את ארל, לא יודעת למה. אמנם מעולם לא נפגשתי רשמית עם השיכור של העיירה, אבל יכולתי לכתוב ספר שלם רק מהסיפורים ששמעתי עליו.
ציינתי לעצמי שאני צריכה לבדוק אם יש "אמנית הזבובים" ביער מאחורי תחנת הדלק. זאת פטרייה רעילה, שאם תאכל ממנה אפילו כמות קטנה, היא אולי לא תהרוג אותך אבל כנראה תגרום לך להתנהג... כמו ארל המשוגע. הוא תמיד הסתובב ביער הזה, מאחורי תחנת הדלק הישנה. עמדתי כבר להסתובב ולחזור כדי לבדוק אם תחושת הבטן שלי נכונה, ואז ראיתי באמצע הכביש גוש נוצות חומות ופלומתיות עם צוואר ארוך.
בלמתי את הטנדר הרעוע שלי בחריקה צווחנית, והוא התרעם כשפלט ענן שחור בגודל פיל, ומיד שבק חיים. גוש מתכת עם מצבי רוח — בחיי, הוא גרוע יותר מגברים.
"אוף איתך, דורותי!" טרקתי את דלת הטנדר מאחורַי וחציתי את שביל העפר אל תרנגולת ההודו שתמיד עקבה אחרי.
למרבה המזל, כבר הייתי על השביל הארוך המוביל למרכז השיקום, אז אוכל להתמודד עם הטנדר המתפרק שלי אחר כך. דורותי רצה בפראות במעגלים בחלקה של גבעולי סוּף גבוהים, כמו פעוטה נרגשת שהצליחה לברוח מההורים שלה. היה לה מזל שלא פגעתי בה עם הרכב. נראה היה שהכנף הדפוקה שלה היתה הסיבה לכך שהיא מסתחררת בטירוף, כמו מדריכת זוּמבָּה שלא עבדה מספיק על הכוריאוגרפיה שלה.
בדקתי שלא היו מכוניות בדרך, אפילו שלא ציפיתי לראות אף אחת, כי זאת היתה הכניסה האחורית למרכז השיקום לחיות בר. צנחתי על שביל העפר בישיבה מזרחית וניסיתי לא להסתכל לעבר הטנדר מעלה העשן לשמאלי. אולי אם לא אחשוב עליו יותר מדי, הוא פשוט יחזור ויתניע.
ברגע שהתיישבתי על החצץ המאובק, ניגשה אלי התרנגולת המגודלת וניסתה לקנן בחיקי. הקרקורים המאושרים וקריאות התלונה שלה הרטיטו את צווארה הארוך, ולא יכולתי שלא לחייך למראה הציפור המטופשת שניסתה להתכרבל בין רגלי השלובות. היא היתה אחת המטופלות שלי במרכז. התפקיד שלי לא באמת כלל עבודה עם חיות, אבל מאחר שהיתה רק וטרינרית אחת בכל הבניין, מצאתי את עצמי עוזרת לטפל בחיות בר פצועות יותר משתכננתי. זה לא באמת הפריע לי; ממילא העדפתי את חברתם של בעלי חיים על זו של בני אדם.
"בדיוק הייתי בדרך אלייך. לא היית צריכה לברוח שוב. יש לך מזל שלא דרסתי אותך," נזפתי בה, תוך כדי שחיככתי את אפי בראשה של התרנגולת עם עיני החרוזים. הידקתי את אחיזתי בה, ואז שמעתי חצץ נרמס מאחורי.
הרמתי את הציפור הענקית, נזהרת לא להפעיל לחץ על הכנף הפגועה שלה, והורדתי את שתינו מהשביל. לא טרחתי לראות מי בא, הנחתי שזאת היתה ססיליה שבאה לחפש את דורותי.
"את חייבת לי חמישה דולר," קרא קול גברי.
זיהיתי את הקול עוד לפני שראיתי שזה הטנדר של פקח הציִד.
"אני לא חייבת לך כלום, קליף ריצ'רדס. אם היית טיפש מספיק להתערב עם ססיליה, אתה זה שאמור להיות חייב לי חמישה דולר," אמרתי בחיוך גדול ורכנתי לעבר טנדר הפוֹרד האפור שאיש חתיך הציץ מחלונו.
אמנם לבשנו את אותם מדים בצבעי חאקי וירוק, אבל כאן נגמר הדמיון בינינו. המדים שלי היו גדולים עלי ורפויים, כאילו לבשתי חולצה שגנבתי מאבא שלי, בעוד החולצה של קליף נצמדה לגופו האתלטי, כאילו היה דוגמן מקטלוג של טימברלנד.
הוא הציץ בי מעל משקפי הטייסים שגלשו על אפו, בזמן שהושיט יד החוצה, אל הפלומה הרכה שכיסתה את הצוואר של דורותי. היא התמרדה קצת ומשכה את ראשה ממנו, אבל בסופו של דבר נתנה לו ללטף אותה.
"בחיים לא ראיתי משהו כזה," הוא אמר בטון החלטי, עם חיוך קורן כמו נורה של מאה ואט מרוח על פניו מכוסות הזיפים.
לפעמים הוא הזכיר לי מאוד את החבר הכי טוב שלי. אולי בגלל החיוך הידידותי, אולי בגלל הגישה הכריזמטית שלו, אבל היה משהו בקליף שתמיד גרם לי לחשוב על אֶלי.
"משהו כמו מה?" שאלתי והסתכלתי סביב.
השמש, שטיפסה כמו כדור אש, התחילה להפיץ חום מעיק, וטיפות זיעה נאספו על קו המצח שלי. הייתי כבר מוכנה לקחת את דורותי ולחזור למזגן, או לפחות לצל הקריר של העצים. אמור היה להיות חם היום, והקפל מתחת לציצים שלי כבר היה לח מזיעה.
"משהו כמוך, קאלי. כולם רוצים להיות איתך, אפילו חיות פרא. את כמו איזו נסיכת דיסני." הוא חייך, והמבט שנתן בי רמז שהוא חושב שלא רק תרנגולת ההודו רצתה להיות איתי.
זזתי באי־נוחות וניסיתי לחשוב איך להגיד לו בנימוס שאני מעדיפה לצאת עם דורותי מאשר איתו. לא שהיה לי משהו אישי נגדו; הוא היה חבר נהדר, אבל לא התכוונתי להיות כלואה בעיירה הזאת לנצח, ולא נהגתי לנהל מערכות יחסים עם קולגות.
"היא לא ממש פראית," אמרתי וחיככתי את אפי שוב בציפור הגדולה.
היא גדלה במרכז השיקום מאז שהיתה אפרוחה, בעקבות מום מולד באחת הכנפיים. בינתיים, היא ואני התקדמנו יפה, וכבר חשבתי על דרכים שבהן אולי אוכל לתקן את הכנף המוגבלת שלה.
"אני צריכה לקחת את דורותי פנימה. נתראה אחר כך?"
התחלתי ללכת לעבר הבניין החדש, כשהפגוש האחורי של הטנדר של קליף הופיע לצדי. הוא נסע לאחור לאט, בקצב שלנו.
"איך את מתכוונת להגיע הביתה, מדענית? את הולכת לבנות כנפיים ולעוף הביתה? הטנדר שלך גמור. לפני חודש אמרתי לך כבר שאת מסכנת את החיים שלך כשאת ממשיכה לנסוע בו." הוא הרים גבות בשחצנות והמשיך לנסוע לאחור באיטיות, שומר על קשר עין.
"אז, איזה מזל שאני לא מקשיבה לכל מה שאתה אומר לי," רטנתי.
"כנסי פנימה. אני אסיע אתכן בחזרה," הוא אמר ועצר את הטנדר שלו, חוסם לי את הדרך.
דורותי התמרדה שוב כשהיינו בתוך הרכב, אבל הנסיעה עד למרכז לא היתה ארוכה, אז ידעתי שהיא תהיה בסדר.
שתי דקות אחר כך, חנינו מאחורי הבניין. הלבֵנים הלבנות החזירו את אור השמש, והיו רק שני רכבים נוספים בחניון הקדמי, אחד מהם של ססיליה. יצאתי מהטנדר וגיליתי שהמכנסיים שלי מלאים בקקי של תרנגולת הודו.
מדהים.
הנחתי אותה על האדמה והבטתי בזעף בתרנגולת, שניערה את כנפיה בחוסר סבלנות. ניקיתי את עצמי ווידאתי שהיא מבינה טוב מאוד שאני ממש לא מרוצה מכל הסיפור.
"לאן אתה נוסע מכאן? לאגם?" שאלתי את קליף לפני שקלטתי שהוא בטלפון.
"דוֹן. כן, היא הצליחה. הוא סוף־סוף התפגר לה." הוא פנה להביט בי. "אני יודע, נסה להגיד לה את זה. היא לא מקשיבה לי בשיט. אולי תשלח את ווֹלי לקחת אותו? בחייך, גבר, תעשה את זה בשבילי. תדאג שהגרוטאה הזקנה תעבוד שוב, ואקח את שניכם לדוג בשבוע הבא, במקום המיוחד שלי." הוא גלגל עיניים בשעשוע ואז ניתק. "הנה, עכשיו את בטוח חייבת לי ארוחת ערב." הוא חייך, והפרצוף השזוף שלו נראה קצת יותר נאה, וגם קצת יותר שחצן.
"עזוב אותך מארוחת ערב. אני רוצה לראות את המקום המיוחד הזה שלך. אתה יודע שהאוכלוסייה של דגי הבַּס צפויה לרדת בשלושה־עשר אחוזים עד האביב הבא?" האשמתי אותו.
הוא גלגל את עיניו. "אני לא לוקח אותך למקום המיוחד שלי. בטח אם את מתכוונת למנוע ממני לדוג!" הוא צעק בזעזוע מזויף.
בהתחשב בעובדה שהוא היה פקח הציִד הבכיר בעיירה, הוא די חיפף בכל הנוגע לשימור חיי הבר בפארק. לא פלא שהם היו צריכים אותי כאן.
"אל תדבר שטויות. אני לא מתכוונת למנוע ממך לדוג. אני רק רוצה לבדוק את המקום. אם באמת יש שם יותר פעילות של דגים, אנחנו יכולים לנסות לשחזר את התנאים הסביבתיים שם כדי לעודד רבייה בעוד מקומות." הסמקתי ברגע שהמילים יצאו לי מהפה. "תודה שהתקשרת לדוֹן. בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא אמר שהוא מעדיף לשרוף את הטנדר שלי מאשר לגרור אותו שוב." חייכתי כשנזכרתי בתקרית משנה שעברה.
"את יודעת, הרשות המקומית פה לא כזאת גרועה. אני די בטוח שהם היו שמחים לתת למדענית הסנובית שלנו רכב שגם נוסע, אם הם היו חושבים שזה יעודד אותה להישאר קצת יותר." קולו היה מחוספס, עם רמז קל למבטא מתנגן, שמשך את ההברות האחרונות של מילותיו.
"לצערי, מסלול הנדידה של פרפר הדנאית המלכותית לא מחכה לי." ניערתי נוצה תועה מהשרוול שלי. "ברגע שיקראו לי אני עפה למקסיקו, אַמיגוֹ!"
בשנייה שאמרתי את זה, יכולתי להרגיש את האנרגיה של השיחה שלנו משתנה. נזכרתי למה אף פעם לא יצרתי חברויות עם אנשים במהלך הנדודים שלי.
הם לא הבינו את זה שהייתי צריכה לעזוב.
עליתי במדרגות הבטון שהובילו לכניסה האחורית ועמדתי לפתוח את דלתות האלומיניום הגדולות, ואז קליף דיבר שוב, "אני אבוא לאסוף אותך בשש, קאלי פיטרסון. טום יביא לפה את הג'יפ למקרה שתצטרכי לנסוע לאנשהו בינתיים. הוא בדיוק סוגר את השערים בפארק קְלוֹבֶר עכשיו."
"אם טום מביא לי את הג'יפ, בשביל מה אני צריכה אותך?" חייכתי אליו ומשכתי בידית המתכת הגדולה כדי לדחוק בדורותי להיכנס למבנה.
היא המתינה בסבלנות עד שהמשרתת האנושית שלה תרחיב את הפתח בדלת, כך שגופה הגדול ומכוסה הנוצות יוכל לעבור, ואז נכנסה כאילו היא בעלת הבית.
"כי אני לוקח אותך למקום המיוחד שלי הלילה. תכיני את כל המחברות החנוניות שלך, אני אפילו מוכן לתת לך חכה. רוצה פפרוני בכריך שלך?" הוא צעק, נסע לאחור ועזב.
גלגלתי עיניים כל כך חזק, שחששתי שהן ייתקעו ככה. "אקסטרה פפרוני, אם אתה מזמין!" צעקתי אחריו.
לא רציתי להשלות אותו ולא רציתי שיקבל את הרושם הלא נכון, אבל היו לי מעט חברים, והם לרוב היו רחוקים ממני ומפוזרים. אמנם ניסיתי להתרחק מאנשים, אבל לפעמים פשוט הייתי בודדה מדי.
"קאלי פיטרסון, תפסיקי לפלרטט ובואי הנה מיד!" קולה המבוגר של ססיליה הדהד מחלקו האחורי של הבניין, ויכולתי לשמוע בו נימה של מצוקה.
"אני באה. מה קורה?"
הובלתי את דורותי בחזרה למכלאה הפתוחה שלה, ואז ראיתי את הנוצות הפזורות על הרצפה. היא בטח עפה החוצה מהמכלאה, כשברחה, מה שאומר שיכול להיות שהתמיסה שפיתחתי בשבוע שעבר באמת עובדת.
כמעט דילגתי מרוב התרגשות בדרך לקדמת המבנה. הדפתי בהתלהבות את הדלתות הכפולות — ואז, התחלתי לצרוח.
פרק 2
קאלי
הצרחה שלי היתה חזקה מספיק לגרום לססיליה להפיל את הלוח הקשיח שהיא החזיקה. הוא נחת על הרצפה ברעש בזמן שהאישה אפורת השיער נצמדה לשולחן המתכת הגדול, המומה. הדוור מאחוריה קפץ בבהלה מהרעש של הנשים הצורחות והלוח שנפל.
"שאלוהים יעזור לך, ילדה! את מוכנה להפסיק לצרוח ולקחת את החבילה שלך כבר?" האישה המבוגרת נשמעה כועסת, אבל הייתי בטוחה שראיתי ניצוץ של שעשוע בעיניה.
לססיליה ולי היתה מערכת יחסים מעניינת. היא התנהגה כאילו אני רק מפריעה לה, ואני התנהגתי כאילו אכפת לי מה היא חושבת עלי. למען האמת, ססיליה היתה נהדרת מהרגע שהתחלתי לעבוד במרכז השיקום. יכולתי להגזים ולקרוא לה אפילו חברה שלי, אבל אני די בטוחה ששאר חבריה בעיירה לא היו אוהבים את זה, אז מדי פעם היא נהגה להעמיד פנים שהאופי הקופצני שלי מציק לה. לפחות חשבתי שהיא רק מעמידה פנים.
"המיקרוסקופ שלי!" צווחתי ורצתי אל הקופסה החומה הגדולה שחיכתה לי על השולחן.
קרן אור זהובה ירדה מהשמיים והאירה בהילה את החבילה, ומלאכים שרו מזמור ניצחון — או לפחות זה מה שקרה בראש שלי.
ססיליה הרימה את הלוח שלה מהרצפה באנחה דרמטית והשלימה את משימתה כשהגישה לדוור ההמום את אישור המסירה החתום.
"אמרתי לך שהיא ירדה מהפסים," היא צעקה בייאוש מוקצן כשהוא יצא במהירות מהדלת הקדמית.
הרמתי את הקופסה הגדולה ורצתי בחזרה למשרד שלי כדי לפתוח אותה. חיכיתי לציוד הזה כמעט שנה. שנה! הידיים שלי רעדו והראייה שלי היטשטשה מהתרגשות. זה היה טוב יותר מכל בוקר־חג־מולד שהיה לי, אפילו שהפסקתי להתלהב מהם כשעוד הייתי צעירה.
המיקרוסקופ מדגם ALMScope B/20c היה מיקרוסקופ השטח הכי טוב שקיים. כשאמרתי לבוס שלי, סטנלי, שאני לא יכולה לעבוד בלי מיקרוסקופ חדש, הוא אמר לי שאני צריכה "להתמודד עם זה". החלטתי להקשיב לו, ולהשיג לי אחד בכוחות עצמי. לפני כמה חודשים המיקרוסקופ הישן הפסיק לעבוד סופית, אז ממילא הייתי חייבת להשיג מיקרוסקופ חדש. איך עוד הייתי אמורה למצוא אותם? חוץ מזה, עכשיו כשיקראו לי למקסיקו בשביל לעקוב אחרי נדידת הדנאית, אוכל לקחת את המיקרוסקופ איתי.
קרנתי מאושר, הייתי בטוחה בזה. בטח נראיתי כאילו שתיתי קנקן של תקווה נוזלית טהורה.
שמתי את הקופסה על שולחן המתכת הקטן שלי והתעלמתי מכלוב הארנבונים החומים־אפורים החמודים שנח לימיני. הם היו מוכנים לשחרור היום. ציינתי לעצמי בראש שאני צריכה לבקש מקליף לעזור לי עם זה, לפני שנעשה כל דבר אחר. הייתי צריכה לבדוק גם בספרים ובמכתבים שלי אם המשפחה שלי כתבה משהו בנוגע לשאלה מתי אוכל לראות אותם.
הכנתי את הסליידים מזכוכית עם הדגימות שלי, כבר מוכנה לקחת את החמודים האלה לסיבוב, ואז הטלפון שלי צלצל. נעימת ארבע העונות של ויוואלדי נשמעה בקול מהתרמיל הירוק־כהה שלי, שנח על הרצפה.
הנחתי את הסליידים על השולחן בזהירות — אבל בדרמטיות שמאפיינת קוצר רוח ויכולת שכלית של פעוט — ווידאתי שהם יציבים. שלפתי מהכיס הקדמי של התיק את האייפון שלי, שהכיסוי שלו נראָה כאילו מכוסה עשים. לא זיהיתי את המספר, אז
מי־שזה־לא־יהיה קיבל ממני את ה"הלו" הכי רשמי ומקצועי שיש.
"הלו, קל־קאלי פיטרסון מדברת."
"קאלי, זאת שוב מרי. מה שלומך?"
קפאתי. פחדתי לזוז מחשש שכל תזוזה שלי עשויה להשפיע על מהלך השיחה. היום הזה באמת היה היום הכי טוב בחיים שלי.
"מרי, איזה יופי. מרי מהאגודה לנדידת הפרפראים?"
הנה זה בא. השיחה שעליה חלמתי במשך שנים, סוף־סוף הגיעה.
האישה מהצד השני של הקו צחקקה. "כן, הגברת של הפרפרים. תקשיבי, עברתי על העבודה שלך משנה שעברה, על הנדידה של האָקטיאָס לוּנָה, העשים הירוקים. לא היה לנו מושג שהאוכלוסייה שלהם שגשגה כל כך בווילוֹ ספּרינגס. הרעיון שלך, להשתמש בְּמיצֶלִיוּם, איברי השורש הרעילים של פטריות אמנית, כדי לעצור את הטָפִּילוּת של הזְריזְבוּב קוֹמפְּסילוּרה קוֹנְצ'ינאטה, פשוט גאוני."
שיניתי תנוחה בכיסא, נזהרת לא לעשות רעש. החזקתי את עצמי לרגע באוויר, מתפללת שהחריקה הקולנית של גלגלי הכיסא המשרדי לא תהרוס את הרגע החלומי הזה.
"תודה רבה! הייתי קצת אובססיבית בנוגע לכל דבר עם כנפיים מאז שהייתי ילדה. אם אוכל לעזור בכל דרך אפשרית, אשמח לתרום מהזמן שלי למטרה הזאת. עשינו כמה ניסויים דומים עם זריזבוב מזן פְּטֶרוֹפּוּס סקאפוּלַטָאס, וראינו שגם עטלפי־העל הראו סימנים חיוביים ומובהקים סטטיסטית בכל הנוגע לחסינות מפני טפילים." שחררתי נשימה.
מה אם נשמעתי מתלהבת מדי? אני חייבת להגיע לעמדות התצפית על נדידת הדנאית; נראה שהעש הירוק לא הוביל אותי לשום מקום.
"טוב, תראי, אני יודעת שזה חשוב לך, אבל... העניין הוא כזה — אני עוד חושבת איך להגיד את זה..." הטון הנמוך שלה ייחרת לנצח בזיכרוני.
הלוואי שאלֶה יהיו חדשות טובות!
"להגיד מה?" שאלתי וניסיתי לייצב את קולי; קיוויתי שככה אולי הוא לא יעלה בשבע אוקטבות מרוב התרגשות ממה שהייתי בטוחה שהיא עומדת להגיד.
"את יודעת שאם תקבלי את המשרה שביקשת במקסיקו, את תהיי בשטח... שנים? חלק מהחברים באגודה מודאגים מכך שאדם צעיר ועדין כמוך עלול... טוב, עלול לרצות יותר מאשר את חיי השטח הבודדים של רודפי הפרפרים. אין לך ילדים ולא בעל, ואני לא מתכוונת לחטט, אבל את לא חושבת שזה משהו שאולי תרצי? במיוחד בגילך."
ניסיתי לנשום, אבל נראה ששכחתי איך עושים את זה. החשכה התגנבה לשולי שדה הראייה שלי. יכולתי לשמוע את הדחייה בקולה.
"לא," אמרתי, מתוסכלת. "אין לי ילדים או בעל, וגם לא עומדים להיות לי. רק בגלל שאני בחורה בת עשרים ותשע, לא אומר שההורמונים שלי משתוללים ואני מרגישה דחף בלתי נשלט להתרבות, מרי. אני... אני יודעת לְמה הגשתי מועמדות, ואני מתכוונת לעמוד במשימה." מה אם נשמעתי נוקשה מדי? הוספתי צחקוק קליל, ליתר ביטחון.
"תאמיני לי, מותק, אני יודעת. זה פשוט ש... רוב האנשים שעובדים בפרויקט הזה מבוגרים יותר, יש להם ילדים גדולים שעזבו את הבית או שהם כבר פרשו לגמלאות. את יודעת איך זה. עשינו את שלנו בחיים, אז קל לנו יותר להתמקד בעבודה בשלב הזה. תקשיבי, אני חושבת שאת נהדרת. התיאוריות ששלחת לנו היו בין הדברים המדהימים ביותר שראיתי כבר הרבה מאוד זמן. זה יכול להיות משהו משנה חיים מבחינת שימור הפרפראים, ולי לא באמת אכפת מה את עושה בחיים האישיים שלך. אעשה כל מה שאני יכולה כדי לשכנע את האחרים."
לא הייתי בטוחה מה להגיד. "אה... תודה."
כל המילים נמחקו לי מהראש והרגשתי שהוציאו לי את הרוח מהמפרשים. צל של מבוכה העיק על השיחה הזאת כמו שמיכה כבדה.
"העשים הירוקים יגיעו אלייך בקרוב, נכון? ממה שאני מבינה, גם הם נפגעו קשה מהזריזבוב הטפיל. לא יפתיע אותי אם לא תראי אותם בכלל השנה, אבל למקרה שכן... בכל מקרה, אתן לך לחזור לעניינייך עכשיו, קאלי. אדבר עם האחרים ואספר להם עד כמה את מחויבת לזה. תשלחי לי כמה תמונות של העשים, אם את מצליחה לתפוס כמה טובות!"
הקול שלה תאם את החששות שלי.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
