אני תמנע המניאקית

כשיצאתי עטו עלי זלעפות והצלפות של מים, ברד, ברקים ורעמים. לא היה עלי אפילו ז'קט, כי כשנכנסתי ל"ספא" עוד היה חם. עמליה אחותי המדרובה חיכתה לי צנופה ונזופה בתוך הסובארו שלה. רצתי פנימה נוטפת ומשוחררת. היא חייכה חיוך ירקרק ונסענו אליה הביתה. כשעה לאחר מכן, היא עמדה במטבח הפונקציונלי שלה מעל הכיריים ובחשה בפלגמטיות את מרק העוף המפייס שלה. אחרי כמה רגעים, כשאני יושבת לי ליד השולחן ומעשנת סיגריה, שמתי לב שהיא מתנהגת מוזר. כאילו, בינה לבינה, כל כמה שניות היא שואלת את עצמה אותה שאלה והתשובה באה לידי ביטוי בהרמת גבות כאומרת השד יודע. חיכיתי להתפתחות כלשהי במיצג הקצבי עד שנמאס לי.

"מה עובר עלייך עמליה?" שאלתי.

"מה?" נבהלה. "כלום!"

"החלטת להתגרש מגדעון?" שאלתי בתקווה.

"לא! מה פתאום!" נבחה.

"נו, אז ספרי לאחותך מה קורה".

"אבל תבטיחי לי שלא תתעצבני".

"נו פרובלם מדרוב'לה".

"אני... רוצה להכיר לך מישהו", אמרה בחשש.

"לא".

"אוף! את איומה תמנע. רק תיפגשי איתו. מה יש לך להפסיד", התחננה.

"למה? את יודעת שאני נאצית בפגישות עיוורות. אני עושה סלקציה עוד לפני שהמסכן פותח את הפה כדי לנהום משהו חסר שחר או לדקלם איזו קלישאה. אני הרי יודעת אם הוא יכול להתאים למערכת או שלא, ומי כמוך יודע שבדרך כלל מדובר בגברים שלא".

עמליה בהתה בי כאילו זו לה הפעם הראשונה שהיא שומעת אותי נואמת על הקונספט המשונה הזה ששמו "פגישות עיוורות", מה שעורר אותי מיד ללבן את הנושא המאוס, הכעוס והלעוס עד תום.

"אני, מדרובקל'ה, הייתי מעדיפה קודם לראות את זה שאני אמורה להתאהב בו ולא קודם להיות אמורה להתאהב במישהו ורק אחרי כן לראות אותו. מה הסיכוי לדעתך שגבר ואישה שלא ראו זה את זו מעולם, ייפגשו, יהיו פנויים רגשית ומעשית, יראו זה את זו ו - ש-ב-ד-ב-דו ימצאו חן האחד בעיני השנייה על המקום גם פיזית וגם נפשית? תודי. סיכוי אפס".

"אז איך תפגשי גברים?!" שאלה בנרב דאוג.

"מדרובי, כבר שנתיים את עובדת בלזמן לי מפגשים מהסוג הטיפשי עם אורגניזמים מסוג זכר ולא ברור לנפש ולחיה על מה ולמה. היו אריק פרצוף כדורגל, יוסי הרוחני שטען שאקט מיני תורם לאנרגיה חיובית ביקום, חמי השעיר, לעזאזל, דוני היאפי שבמסעדה ההיא, "או — ז'ור — דווי" לא הפסיק להלל את טעם דוגמית הסי-פוד שהזמין, וכשטעמתי היה לזה טעם של גומי, אלי שחשב שהוא דמות בסרט אמריקאי, קרא לי בייב ואמר משפטים כמו "אני רוצה שהכל יהיה מושלם הערב" והיו עוד. ועוד. ועוד".

עמליה נשפה בייאוש מלא כוונות טובות, יצקה את המרק המהביל לתוך קערות, ולא שכחה להניח על השולחן שקדי מרק. התחלתי להעמיס הר של המרובעים הצהובים החינניים בתוך המרק שלי כשאני מנסה להתעלם מהפרצוף של עמליה שדהה בבת אחת לצבע של בטון, לא ברור אם בגללי או בגלל הדיאטה שכפתה על עצמה שהכתיבה מרק נטול שקדים.

"עמליה", אמרתי כדי להסיח את דעתה, "אני, כפי שאת יודעת נמשכת אליהם ומתעבת אותם בו זמנית, כך שעוד לפני ההתמודדות איתם אני בבעיה. את משום מה מתעלמת מהנקודה הזאת לחלוטין".

עמליה שתקה ואכלה בנימוס בריטי. בכל פעם שהיא לא מרוצה מההתנהגות שלי היא נהיית בריטית. זאת השיטה הקבועה שלה לתת לי הרגשה שאני לא בסדר. סיימנו לאכול ושלפתי סיגריה. "למה את עוד מעשנת?" שאלה כשהיא נועצת מבט חושק בסיגריה.

"למה לא?" עניתי מופתעת.

"סתם!" הפטירה ליידי מדרוביל. היא משכה בכתפיה וקמה לפתוח את החלון. גם היא עישנה עד לפני כמה חודשים ומאז שהפסיקה היא מדקלמת באדיקות את כל המשפטים הצפויים הבריאותיים והנכונים: "אני יכולה סוף סוף לנשום/ כזה כיף, ממש איכות חיים" וכו', אבל את כל הבריאות הנכונה הרגועה המתפרצת הזו היא אומרת עם הבעה טרגית מפני שהיא השמינה בעשרה קילו, אין לה חשק לסקס וגדעון עושה לה פרצופים.

*ההמשך זמין בספר המלא*