הראשון שאהבת

פרולוג

מדוקס

AIN‘T ALWAYS THE COWBOY

Jon Pardi

האגם הבהיק באור הירח, ורוח חמימה יצרה גלים קטנטנים ונתזים לבנים, שנעו לעבר החוף שבו חנינו.

מֵקֶנָה ואני נשענו באיברים שלובים על דלת תא המטען של הברונקו החבוטה שלי. רגליה העטופות במכנסי ג‘ינס היו מונפות מעל ברכיי, וראשה נח על כתפי. מגפי הבוקרים שלה אבדו איפשהו מאחוריי, בין שמיכות ועטיפות מזון. העברתי את אצבעות ידי הפנויה לאורך הקשת העדינה של כף רגלה, והיא טלטלה אותה בזמן שצחקה.

״שלא תעז לדגדג אותי, אלא אם כן אתה רוצה לסיים את הערב עם אף שבור,״ היא הקניטה אותי, וקולה הרך הציף אותי.

לאחר עשר שנים של היכרות, ידעתי עד כמה כפות רגליה רגישות, לכן היה ברור לי שהיא תתרחק. ובכל זאת עשיתי את זה בניסיון להקליל את האווירה. אבל צליל קולה, הריח שלה והתחושות שהיא העירה בי לא אפשרו לי להרגיש שום דבר מלבד צער. זאת אולי תהיה הפעם האחרונה שאחזיק בה כך. ליבי התכווץ בבית החזה והכאיב כל כך, כאילו הוא יוכל לשנות את מה שעמד לקרות.

״את רוצה ללכת לשחות?״ שאלתי.

אף על פי שהשמש שקעה כבר לפני שעות, עדיין היה לח בחוץ. קולותיהם של חיות הבר והחרקים, שאפיינו את שעת הדמדומים, כמעט שלא נשמעו ואת מקומם תפסה דממה. מעין קדימון למה שיקרה מחר כשהיא תצא לדרך וחיי ישתנו לתמיד.

בתגובה לשאלתי, היא החליקה מעליי והחלה להשליך פרטי לבוש. היא לבשה חוטיני מתחת למכנסי הג‘ינס ולחולצה הרפויה, כאילו ידעה שאבקש שניכנס יחד אל המים. שאפתי אוויר פנימה כשראיתי את קימוריה, אותם קימורים שבמשך שנים שמתי לי כמטרה להכיר היטב, כפי שהכרתי את גופי שלי. השפלתי את עיניי אל גופי, שהתעצב במהלך שנים בזכות העבודה בחווה. מקנה תמיד אמרה שהשרירים שלי הם מהסוג הטוב ביותר, כי הם התפתחו בעקבות עבודה קשה. האם גם למישהי אחרת הם יהיו חשובים כמו שהם חשובים לה?

בניגוד אליה, לא התכוננתי מראש לערב של שחייה, לכן נאלצתי להסתפק בתחתוני בוקסר. ברגע שהתפשטתי, אחזתי שוב בידה, נחוש לגעת בה כל עוד אני יכול, והובלתי את שנינו לעבר המים, דרך ענפים וסלעים.

כשהגענו למים, קרירותם העבירה בי רעד, והייתה זו הקלה מרגיעה לאחר החום המכביד של שעות היום. לו רק היה בכך כדי להקל גם על הכבדוּת שחשתי בתוכי.

שחינו לעבר המזח המאולתר שמישהו בנה עשרות שנים קודם לכן. לא התיישבנו עליו, אלא הסתתרנו בין הצללים. היא כרכה את רגליה הארוכות סביב מותניי, ואני השחלתי זרוע באחד החבלים שהיו תלויים על לוחות העץ, כדי שאוכל לייצב אותנו בשעה שכפות ידיי המשיכו לגעת בה.

היא נישקה אותי נשיקה רטובה, פראית, איטית ומייסרת. אהבה ופרדה התמזגו בתנועותינו כשהתאחדנו שוב, גוף אל גוף, כפי שעשינו במהלך החודשים האחרונים. נדמה היה כאילו אנחנו להבה שנוצרה מפתיל דולק של זיקוק, שבער עד שלבסוף התפוצץ בקול רם ובמטר של אורות.

עד שלא נותר דבר חוץ משנינו.

היא גנחה לתוך פי כשאצבעותיי החליקו מתחת לביקיני שלה, נוגעות באיבריה שכמהו אליי. רציתי לגנוח גם כן, אבל כדי להביע כאב שונה. השתוקקתי להניח לדמעותיי לזלוג אל מימי האגם.

אם אעשה את זה, אהיה אנוכי, כי הרי לא אבכה עליה, אלא על עצמי, וזה לא היה הוגן. מקנה הייתה ראויה לעתיד שהיא החלה לצעוד לעברו — הגשמת חלומה להיות רופאה. ועדיין, רצונה לברוח מהעיר הזאת ומאימא שלה הכאיבו לליבי, כי פירוש הדבר היה שהיא בורחת גם ממני וממשפחתי — האנשים שאהבו אותה והגנו עליה.

העזיבה שלה עמדה לקרות, אבל עצם הידיעה לא הפחיתה את עוצמת הכאב. נבצר ממני לבוא בעקבותיה, אף על פי שרציתי בכך מאוד. החיים שלי היו כאן עם משפחתי, בחווה ובהגשמת חלומי לשרת את הקהילה שלי. גם אם הכול בבית היה מושלם, לא הייתי בטוח שאוכל לעזוב את העיירה הקטנה שלנו אל מקום שאי אפשר לראות בו כוכבים בשמיים. כאן הם היו כה בהירים עד שנדמה שאפשר היה לקטוף אותם ולהכניס לכיס. אם הייתי נאלץ לגור בעיר גדולה, הייתי ודאי נשרף והופך לאפר, כאילו עמדתי קרוב לשמש הלוהטת. ואם הייתי גורם לה להישאר, היא הייתה קמלה כמו הוורדים שנתתי לה בשבוע שעבר והופכת לאבק.

אהבנו זה את זה כל כך. מעולם לא חשבתי שאהבה עזה כזאת בכלל אפשרית, בייחוד בהתחשב בכך שהיינו רק ילדים, עדיין לא בני שמונה־עשרה. הכרתי טוב ממנה את חיוכיה ומבטיה, כמו גם את מצבי רוחה. והיא הכירה אותי. אבל לאחר עשור של חיים משותפים הגענו לסוף דרכנו, ורגע הפרדה הגיע. טעם מר התפשט בתוכי, כי לא הייתי בטוח אם אי פעם דרכינו יצטלבו שוב.

״אני אבוא לבקר,״ אמרתי לה, מנתק את שפתיי משפתיה. ״בחג ההודיה או בחופשת האביב, מה שיתאים.״

האם אוכל לעבור את האביב בלי לראות אותה? בלי לגעת בה? בלי לאהוב אותה? איך בכלל אצליח לגייס את הסכום הדרוש לנסיעה?

היא הניחה את מצחה על כתפי, הטביעה שם נשיקה עדינה, ונשאה אליי מבט עצוב ומיוסר.

״מדוקס... בין הקולג‘, ללימודי הרפואה ולהתמחות... יעברו לפחות אחת־עשרה שנים עד שאסיים. תמיד אהיה חברה שלך. תמיד אוהב אותך... אבל... פשוט...״ גרוני נחסם ועיניי התמלאו דמעות כשהיא החניקה יבבה.

״את רוצה להיפרד בלי לנסות אפילו לשמור על קשר?״ המרירות שבפי הלכה והתגברה. היו לה אפשרויות בחירה, היא יכלה לבחור ללמוד בטנסי, כך היינו נשארים קרובים יותר. אבל עוד כשהעליתי את ההצעה על דל שפתיי, כבר היה לי ברור שהיא לא תהיה מסוגלת לכך. מקנה הייתה חייבת להשאיר מאחור את ילדותה... גם אם פירוש הדבר לוותר עליי.

היא חפנה את לחיי בכפות ידיה ונשקה לי במתיקות.

״אתה הדבר האהוב עליי ביותר, הזיכרון האהוב עליי ביותר, המתנה האהובה ביותר והאדם האהוב ביותר,״ היא אמרה חרש.

לא הצלחתי לעצור את הדמעות. לא ידעתי איך לשחרר אותה, אבל הייתי חייב, כי לא תמיד הקאובוי היה זה שברח.

לפעמים, זו הייתה דווקא האישה שמוקפת בהילה זהובה, זו שעתידה זהר ושעוררה אפילו את קנאתם של האלים.

כזאת הייתה מקנה שלי.

ומחר היא תעזוב.

היא כבר לא תהיה שלי, אלא של העולם כולו.

פרק 1

מקנה

YOU ALL OVER ME

Taylor Swift w/Maren Morris

עשר שנים לאחר מכן

קפיצות על המזרן העירו אותי. התאמצתי לפקוח את עיניי, ומייד עצמתי אותן שוב כשראיתי מולי את פניה הזוהרות של סאלי. זאת שעה מוקדמת מכדי להביע אושר מוגזם כזה.

״יום הולדת שמח, מקנה!״ היא ממש צווחה, כופה עליי להביט בה שוב.

נאנחתי וניסיתי לטמון את הראש מתחת לשמיכה, אבל שותפתי לדירה לא הניחה לי. היא תלשה מעליי את השמיכה בידיה החזקות, והושיטה לי מתנה כבדה. עיניה הגדולות בגוון של מהגוני התנוצצו בפניה הבהירות. שערה הגלי, הצבוע בקצותיו בוורוד, קיפץ סביב לחייה וסנטרה החדים.

שנאתי ימי הולדת, אבל סאלי הגיעה ממשפחה שחגגה ימי הולדת כאילו היו יותר חשובים מחג המולד. בשלוש השנים שגרתי איתה, היא דאגה לחגוג לי עם עוגה, מתנות וארוחת ערב הכוללת מאכלים שאהבתי. בשנה שעברה היא אפילו ארגנה לי מסיבת הפתעה בתחנת האחיות. ברגע שהגעתי לשם רציתי לברוח, והשבעתי אותה שלעולם לא תעשה זאת שוב.

כנערה, ימי הולדת היו תזכורות כואבות לכל מה שהשתבש בחייה של אימי. היא עשתה הכול לוודא שיהיה לי יום גרוע בדיוק כמו שלה. רק אדם אחד, פרט לסאלי, ניסה אי פעם לגרום ליום הזה להיות שונה.

הדחקתי את הזיכרונות שאיימו לגרור אותי אל התחתית, ולהכחיד כל תחושת חמימות שחלפה בי. ״השעה מוקדמת מדי בשביל מתנות וחגיגות, סאל.״

״תשתקי ותפתחי את זה!״ היא התעלמה מהקיטורים שלי, ודחפה אליי את הקופסה כשחיוך גדול על פניה.

התיישבתי, ושערי הבלונדיני, שהסתבך סביבי בקשרים, גרם לי להתחרט שנכנסתי למיטה כשהוא רטוב. אבל הייתי מותשת כל כך אחרי משמרת בת שתים־עשרה שעות, שהתארכה לשש־עשרה שעות בבית החולים, עד שבקושי הצלחתי להתקלח, בטח לא לדאוג לשיער שלי.

משכתי לחיקי את המתנה המגושמת, והבטתי בסאלי בזעף.

״אני מקווה שלא הוצאת על זה את הכסף שאת חוסכת כדי לקנות מכונית. אני לא רוצה להיות זו שבגללה לא תקבלי אותה בינואר!״

היא טפחה על כתפי. ״פשוט תפתחי אותה, ותפסיקי לדבר שטויות.״

פרמתי את הסרט, והרמתי את המכסה. בפנים היה אוסף די־וי־די של כל עונות הסדרה של ‘באפי ציידת הערפדים‘. בקושי בלעתי את הרוק. אומנם הם לא היו חדשים, אבל היה לי ברור שהיא שילמה הרבה כסף עליהם. המתנה הזו הייתה מיוחדת אף יותר, כי שתינו בקושי עמדנו בתשלומי החובות האדירים שצברנו כדי שנוכל ללמוד בקולג‘.

דמעות נקוו בעיניי, אבל סירבתי לתת להן לזלוג, וכמו שלמדתי לעשות בשלב מוקדם בחיי, נשכתי את לחיי ונעצתי את ציפורניי בכפות הידיים. ועדיין, קולי נחנק מהתרגשות כשאמרתי, ״את משוגעת, סאל.״

היא חיבקה אותי, והשתדלתי ככל יכולתי לא להתקשח, מניחה לראשי לנוח לרגע על כתפה.

״מעכשיו באפי תהיה תמיד לרשותך, כשתצטרכי אותה,״ היא אמרה בקול שקט.

״אני כבר פחות זקוקה לה, כי יש לי אותך,״ השבתי. עמדתי לומר לה שהיא החברה הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם, אבל בתוך תוכי ידעתי שזו לא אמת. היה לי ברור שלא אשמע ממנו היום. הדפתי אותו מחיי בשביל להגשים חלום, אשליה, שנעלמה ואבדה כמו נצנוץ השמש החמה.

בטני התהפכה בקרבי.

אסור היה לי לחשוב על זה. אסור היה לי לחשוב עליו. אסור היה לי לחשוב על הטעויות שלי.

הייתי חייבת להרים את הראש, לעטות את החלוק הלבן ולגשת לחדר המיון — לחלום האמיתי. חודשים ספורים נותרו עד שאוכל להגשים אותו במלואו.

ברגע שאשלים את ההתמחות, אהיה רופאה מוסמכת. יתרה מכך, אוכל גם להורות לאחרים מה לעשות. עורי הצטמרר. אם הייתי פונה לילדה בת העשר שהייתי, היא בוודאי הייתה מתקשה להאמין שזה אכן קורה, שברחתי ועשיתי זאת.

״תתלבשי. ארוחת הבוקר של יום ההולדת שלך מוכנה,״ אמרה סאלי, וממש דחפה אותי החוצה מהמיטה. התנודדתי, וברגע האחרון תפסתי בשידה כדי לא ליפול.

״בחיי, אם ככה את מתייחסת לחברה ביום ההולדת שלה, אז איך את מתייחסת לאויבים שלך?״ הקנטתי אותה.

היא פנתה לדלת. ״אם לא תצאי מהחדר תוך חמש דקות, אתקע לך בפרצוף את הפנקייק, עם הקצפת והכול. גְרֶגורי האידיוט אחראי היום, אז אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לאחר.״

בטני התכווצה כשנזכרתי במנהל של חדר המיון. הוא היה טיפוס דוחה ואגואיסטי. הוא חשב שכולם אמורים להתלהב עד עילפון חושים מהגבר בן החמישים, שהיה נשוי לעצמו. גרוע מזה, אלה שנשאו אליו עיני עגל מעריצות עוררו בי בחילה.

״מק, אני לא צוחקת. יש לך חמש דקות,״ סאלי חילצה אותי ממחשבותיי.

״בסדר, בסדר.״

חמקתי לחדר האמבטיה, התרחצתי ולבשתי את החלוק. בשעה שנאבקתי לאסוף את שערי לקוקו גבוה, הבחנתי בצללים מתחת לעיניי החומות־ירוקות. הם הופיעו מאז שהתחלתי את ההתמחות ונותרו שם עד היום, כהים כמעט כמו גבותיי השחורות. ידי נעצרה כשקלטתי לפתע שנראיתי כמו אימא שלי.

המראה עצמו הפחיד אותי. אם כי העייפות שלי לא נבעה משימוש בסמים או משתיית אלכוהול, אלא הייתה תוצאה של ריצה תזזיתית במשך שנים לעבר המטרה שהצבתי לעצמי.

״מק!״ סאלי קראה בקול רם.

תחבתי את הטלפון, המפתחות ובקבוק מים לתוך תיק גב קטן, ומיהרתי לצאת מהחדר. נעצרתי על מקומי בפה פעור.

הדירה כולה הייתה גדושה בבלונים וסרטים.

נשכתי עד זוב דם את החלק הפנימי של לחיי, ומצמצתי במהירות כדי לעצור את המבול שאיים להציף את עיניי. סאלי רקדה סביבי ופניה הביעו את ההתרגשות והשמחה הטהורה הודות למה שעשתה עבורי.

לא היה אכפת לי מיום ההולדת שלי, אבל הודיתי ליקום על היום שבו סאלי מצאה אותי יושבת על ספסל בחצר בית החולים, בהתקף בכי נדיר, והתיידדה איתי. היום ההוא היה חשוב כמעט כמו היום שמדוקס האטלי מצא אותי מכווצת בסככה מאחורי הבר של דוד שלו כשהייתי בת שמונה.

חבל שמדוקס כבר לא היה בחיי, אך היעדרו הפך את הקשר שלי עם סאלי לחשוב הרבה יותר.

אחגוג היום רק כי היא רצתה בכך. כי היא הייתה הנפש היחידה בכדור הארץ, פשוטו כמשמעו, שבאמת יהיה אכפת לה אם איעלם מחר.

פרק 2

מדוקס

SLOW BURN

Zac Brown Band

זינקתי לאחור בדיוק בזמן, כך שהאגרוף שנשלח לעברי רק שפשף את סנטרי. התנועה הספיקה להעיף את כובע הקאובוי שלי וזה נחת בקש, שהיה מועד לרמיסה. מראה הכובע על הקרקע הרגיז אותי יותר ממכת האגרוף או מנהמת השיכורים הזועמת של וילי טייט שזינק שוב לעברי.

הדפתי את הנגיחה השנייה ודחפתי את כתפי לבטנו, מוריד אותו מטה יחד איתי. המוזיקה נעצרה, והלקוחות בבר התבוננו בשתיקה בשני הגברים החסונים שהתאבקו. מספר כיסאות התהפכו, שולחנות נחבטו ומשקאות נשפכו כשהתגלגלנו על הרצפה. נדרשו לי יותר מדי מהלכים עד שלבסוף הכנעתי אותו. דחפתי את פניו לרצפה והחזקתי את ידיו מאחורי גבו. הצמדתי את ברכי לגופו ולא אפשרתי לו לזוז.

"לעזאזל, וילי, אתה חייב לי כובע חדש!" נהמתי.

מחיאות הכפיים שנשמעו התלוו לצעקות ולקריאות שגרמו לי לגלגל עיניים.

"תודה על ההופעה!" צעק מישהו מאחור.

"זה מזכיר לי את הימים שהייתי קושר את הכבשים שלי!" אדם אחר קרא.

"תודה לכולכם על העזרה," אמרתי בטון סרקסטי, והבטתי באחי, שישב בשלווה על שרפרף ליד הבר, מחייך חיוך עקום.

"בחייך, שריף מדוקס, אף אחד לא העלה בדעתו שהיית זקוק לעזרה." החיוך של ריידר התרחב. ברוב חוצפתו הוא קרץ לי, והניף כוס בירה.

התאפקתי בקושי שלא להגיב בתנועה מגונה כשהוא פרץ בצחוק. זוויות עיניו הכחולות, הזהות לעיניי, החלו להתכווץ. הוא העביר את ידו בשערו החום־כהה, הסמיך והמושלם, שהיה אמור להיראות מעוך לאחר חבישת כובע במשך יום שלם, אך עדיין נראה כאילו הוא דוגמן שיצא מתוך עמוד של מגזין.

הייתי רחוק מלהיראות מושלם כמוהו. שערי בגוון בלונדיני־כהה הזדקר פה ושם, והזיפים על לחיי — שלא היו מסודרים ומטופחים כדי לשוות לי מראה טרנדי — היו לחים ודביקים בגלל הוויסקי שווילי שפך עליי. האלכוהול הכתים את חולצתי בצבע חום־אדמדם, ובמהלך הקטטה העניבה בצבע ירוק־זית שלבשתי התקמטה והתרופפה.

"היא עזבה אותי, מדוקס, לטובת גבר בפאקינג חליפה מנוקסוויל." וילי יילל בבכי. המראה היה כמעט מגוחך. וילי, המכונאי בגובה מטר ותשעים, עם שיער וזקן של מישהו שנראה כאילו תעה ביער במשך שנים, התייפח מול כולם.

"השיתוף הזה, והעובדה שאתה מספר לכולם לא יעזרו לך. בסוף הכאב יעבור, מטומטם אחד," רטנתי. "אתה מתכוון להתחיל שוב להשתולל אם אשחרר אותך?"

וילי נענע את ראשו לשלילה. נעמדתי ועזרתי לו לקום על רגליו. דמעות זלגו מעיני הכלבלב העצובות שלו על לחייו.

"אתה מתכוון לעצור אותו בגלל פגיעה באיש החוק?" שאלה ג‘מה, מתאמצת שלא לצחקק. אחותי ישבה ליד ריידר. שערה הארוך היה בצבע שערי, אבל מעיניה החומות־ירוקות נשקף צחוקו של אחינו. ריידר נגח קלות במרפק שלה, כאילו הוא סימן לה שהוא העריך את העובדה שהיא מלגלגת עליי.

וילי משך בכתפיו הענקיות. "פאק. שכחתי שאתה השריף."

"הייתי נציג החוק במשך קרוב לשש שנים. להכות אותי לפני או אחרי שנבחרתי לא ישנה שום דבר." התכופפתי והרמתי את כובעי. שפשפתי אותו על ירכי ודחפתי את וילי לכיוון הדלת של ‘מק‘פלניגן‘. הבר הזה היה הבר היחיד בעיר, ובדרך כלל הייתה במקום אווירה של פאב אירי, בדיוק כמו דוד שלי שהיה הבעלים של המקום, אבל בימי חמישי נמכרה שם בירה בזול, אנשים רקדו ריקודי שורות והיו גם הופעות חיות. דוד פיל הביא חבילות חציר מהחווה כדי שהמקום ייראה כמו אסם בטנסי יותר מאשר פאב באירלנד.

אמרתי לו יותר מפעם אחת שהחציר מהווה סכנה, אבל מאחר שהיה מיודד עם מפקח הבריאות של המחוז, שממש במקרה ישב באחד התאים עם אשתו, דוד שלי יכול היה להסיר דאגה מליבו שמא ייקנס בשל כך. ככה הכול עבד בעיירה הזאת, ובעוד שיכולתי להעלים עין כשהייתי סגן השריף, מהרגע שנבחרתי לשריף התקשיתי לעבור על כך לסדר היום.

אנשי מחוז וינטר סמכו עליי. אולי משום שהשריף האסקט הימר עליי כשפרש, או אולי מפני שמשפחת האטלי נמנתה עם ראשוני העיירה והייתה פה מיום שנוסדה. כך או כך, הם לקחו סיכון בשנה שעברה, כשבחרו למשרה גבר בן עשרים ושבע שלא היה לו ניסיון רב. בשנים־עשר החודשים שחלפו מאז השתדלתי להוכיח להם שבחירתם הייתה נכונה.

וילי ואני עמדנו ליד הדלת כשריידר קרא, "תחזור לשתות איתנו בירה אחרי שתלווה אותו הביתה?"

נענעתי בראשי לשלילה.

"בחייך, מדוקס, משקה אחד!" קראה ג‘מה.

לא התחשק לי לשבת ליד הבר ולקשקש עם האחים שלי אחרי היום הארוך שעבר עליי. אם הבר לא היה במרחק כמה בניינים מביתי, הייתי מבקש מאחד הסגנים שלי לטפל באירוע כששיחת הטלפון הגיעה בסוף המשמרת. לאחר שמילאתי את חובתי האזרחית ללילה הזה, המטרה היחידה שלי הייתה להגיע הביתה לילדה שלי.

הובלתי את וילי למושב הנוסע של הברונקו הירוקה הישנה, העתיקה והחלודה שלי. הצטערתי שלא הגעתי עם הטנדר של העבודה, אבל הברונקו קראה לי הבוקר, כמו בכל שנה בתאריך הזה. התאריך שניסיתי להתעלם ממנו ללא הצלחה.

הכנסתי את וילי לדירה הקטנה שהייתה בבעלות משפחתו מאז ומתמיד, בדיוק כמו שהחווה שלנו הייתה בבעלות משפחתי מאז ומתמיד. פניתי לבונגלו שלי בסגנון שנות החמישים במרחק שני רחובות משם. אחרי שלוש שנים של עבודה קשה, הוא נראה פחות או יותר כמו שרציתי. ציפוי העץ זכה לשכבה חדשה של צבע צהוב־בהיר ותריסים שחורים חדשים כיסו את החלונות הרבים. הדלת שעוצבה במיוחד בשבילי, נצבעה בצבע כתום־חום, בדיוק כמו הנדנדה שבפינת המרפסת הקדמית.

מנורה עתיקה שהייתה תלויה מעל שולחן בטרקלין הטילה אור רך על רצפת לוחות העץ הכהים, וכשנכנסתי קיבלו את פניי מלמולי טלוויזיה בסלון. רִיאן, שישבה על ספת העור הנוחה, שקניתי בסכום לא קטן, הביטה בי כשתליתי את הכובע ההרוס על המתלה ליד הדלת.

שפתיה המשוחות באדום־זוהר התעקלו כלפי מעלה בברכה. בפניה החומות־כהות החלו להיראות לאחרונה סימני קמטים, אף שהייתה בגילם של סבא וסבתא שלי. שערה בגוון כסוף היה תחוב מתחת למטפחת בצבע כחול עז ועליה ציורי ברווזונים. היו לה מטפחות ראש רבות כל כך שגם אם היא תעטה כל יום בשנה אחת אחרת, עדיין יישארו לה בוודאי עוד כמה בארון.

"איך היא?" שאלתי.

"כמו תמיד. מעמידה פנים שהיא ישנה, אבל מחכה לך," היא כיבתה את הטלוויזיה ונעמדה. היא לבשה מכנסי ג‘ינס וחולצת טוניקה ארוכה, לבוש הרבה יותר יום־יומי מכפי שהתלבשה כשהייתה המורה שלי בכיתה ג‘. כשהייתי פרחח בן שמונה הערצתי אותה, אבל ברגע שהיא פרשה מהוראה במטרה לעזור לי, אהבתי אותה כמעט כמו שאהבתי את אימי.

"אתה מריח כאילו התחפשת לארון משקאות." היא קימטה את אפה, אבל חייכה אליי.

נאנחתי, העברתי את ידי על מכנסיי ספוגי האלכוהול ועיוויתי את פניי.

"נאלצתי להרחיק את וילי מ‘מק‘פלניגן‘, אחרת הוא היה הורס את המקום."

פניה של ריאן נפלו. "אוי, הוא לוקח קשה מדי את ההסתלקות של האישה שלו."

הנהנתי. בגלל זה החזרתי אותו לביתו במקום לכלוא אותו בתא המעצר בתחנה. ידעתי איך מרגיש אדם כשהוא רואה את האישה שלו עוזבת. הייסורים שחשתי אז כבר לא עוררו בי רצון לדמם שוב על הרצפה, אבל התזכורת ביום הזה, מכל הימים, העירה את הפגיעה הצורבת כאילו הפרדה קרתה אתמול ולא לפני עשור.

ריאן אספה את חפציה, וליוויתי אותה לדלת. "נסה לנוח קצת מחר, ונתראה ביום ראשון," היא אמרה לפני שהלכה.

בעיקרון, זה היה היום החופשי שלי, אבל לא הייתה לכך משמעות רבה, כי הייתי אחד משנים־עשר האנשים שהחזיקו את רשות האכיפה היחידה במחוז. לא היו הרבה מקרי פשע בווילו קריק, ובכל זאת הייתה לנו עבודה רבה. בכל יום נתון, עזרתי לאסוף תרנגולות תועות, אבל גם נסעתי לאגם כדי להחרים בירה מילדים. כאב הראש הגדול ביותר שלי היה מועדון האופנוענים, ה'ווסט גירס', שניצלו את מקום המפגש שלהם למעלה בהרים, ממש בקצה גבול המחוז, כדי לסחור בסמים ולאחסן סחורה גנובה. הם הסיבה שלא נותרו בי כוחות הלילה אחרי שרדפתי אחריהם יום שלם בהרים.

פסעתי במסדרון, ונעצרתי כשחלפתי על פני דלת חדרה של מילה. היא ציפתה שאזחל למיטתה, אבל לא רציתי לעשות זאת בגלל ריח הוויסקי שנדף ממני, לכן המשכתי ללכת אל החדר היחיד שלא הרשיתי לאימי ולאחיותיי לעצב עבורי. זאת הסיבה שחדר השינה שלי שיקף את האופי שלי יותר מכל חלק אחר בבית. היו בו רצפה כהה העשויה מעץ, מצעים בצבע כחול־נייבי ותצלומים בשחור לבן של האגם והחווה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*