אימהות בחזית

פתיחה:

להיות אמא בזמן מלחמה

כאמא חוויתי רגשות רבים, אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו הבן שלי יצא לשירות צבאי כלוחם בזמן מלחמה. לא ידעתי שהלב יכול לבעור מגעגוע כל כך חזק. זו בערה שקטה מבפנים, שלהבותיה נרגעות רק בחיבוק אחד, חיבוק של ילד שחוזר הביתה. לא ידעתי שהגוף יכול לכאוב מדאגה עד שהלסת מתקשחת והגרון נסגר. לא תיארתי לעצמי איך הפחד וחוסר האונים מצליחים להשתלט — לא רק על המחשבות, אלא על כל תא בגוף. לפעמים זה מרגיש כמו סערה בלב ים: המים גועשים בפנים, ואין לגלים מוצא. בתוך הסערה הזו, כשהגוף רועד מהרגשות והראש מתמלא במחשבות, הלב מוצא לו רק פנייה אחת — תפילה.

פרידה מהילדים היא חלק בלתי נפרד מהאמהוּת והיא חלק טבעי מתהליך הגדילה שלהם. עם השנים לומדים לשחרר: לגן, לבית הספר, לטיול הראשון לבד, לצבא. פרידות קטנות שמלמדות אותנו על אהבה, נפרדות ועצמאות. הן קשות, אך טבעיות; הן שייכות לעולם הצמיחה, אל המקום שבו הילד מתרחק כדי למצוא את עצמו ולמצוא את כוחותיו, והן מהוות חלק מההתפתחות הטבעית והנכונה של הילדים. לרוב הפרידות הללו מאופיינות בכך שנותר בהן מרחב ביטחון סביב הידיעה שאפשר להגיע, לעזור, להיות שם כשצריך. בשלבים אלו של החיים ברור לנו, כאמהות, כהורים, שאם היינו חשות או חושבות שאחת מן הפרידות הללו מעמידה את הילדים שלנו בסכנה ממשית, היינו נמנעות מלשלוח אותם.

פרידה מבֵּן היוצא למלחמה היא אחרת לגמרי. זו כבר איננה עוד דלת שנפתחת לקראת צמיחה, אלא שער שנפתח אל הלא נודע. אני לא משחררת אותו לעתיד מבטיח, אלא לתוך מציאות שבּה החיים שלו בסכנה. שם, בחזית, אין לי דרך לעמוד לצידו ולהגן עליו בגופי, ואפילו לא במילותיי. המרחק בינינו איננו רק מרחק של זמן או מקום. הוא המרחק שבין ביטחון לאי־ודאות, בין אֵם שמלווה ובין אם שנאלצת לעמוד בצד ולראות את ילדה נכנס אל לב המלחמה. חוסר האונים והחרדה אינם נעלמים לעולם; רק גובה הגל משתנה.

***

לקראת סוף השבוע, כשהוא אמור לחזור, מתחילה התארגנות רגשית ופיזית. קניות, בישולים, סידור החדר. חשוב לי שירגיש שהוא מגיע לבית שיש בו הכול — מקום לאגור בו כוחות, לתת לגוף, לראש ולנפש לנוח.

בדרך כלל כשהוא מגיע אני במטבח. הוא מתקשר מהדרך ואומר: "אני מאוד רעב וחייב חיבוק של בית. חיבוק אוהב של בית, זה מה שאני צריך". ואני עונה לו: "תקבל, אהוב שלי. חיבוק גדול ואוהב. הכול כאן, ואני מחכה לך".

אני יודעת שהוא לא יכול לשתף בכל מה שעובר עליו. לפעמים, כששאלתי מה עבר עליו השבוע, הוא היה אומר: "את יודעת לפי הכביסה שלי מה עבר עליי". סיפור בלי סיפור, כיווּן לאסוף שברי מידע שמאותתים על הזמן שלא היה בבית. למדתי לאסוף סימנים מסל הכביסה: כמה בגדי ספורט הוא לבש, כמה התאמן. אם יש מדים טקטיים — הוא היה בלחימה. אני סופרת גרביים, מריחה מדים, מרכיבה מהפרטים את מה שקרה.

לא אשכח את אותו יום שישי כשחיכיתי צמודה לדלת, הסירים על האש, האוכל מוכן. רק שיגיע כבר. לראות אותו, להרגיש אותו. הוא נכנס. כמו תמיד, אני מסתכלת לו בעיניים כשהוא מגיע, והפעם היה בהן משהו אחר: הן היו מזוגגות ומרוחקות, המבט לרצפה, אישונים שזזים במהירות מצד לצד. הוא נראה מבולבל ומכונס. זיהיתי שינוי בארשת הפנים — כאילו התבגר בכמה שנים, כאילו איבד לרגע את עצמו. באותו רגע שתקתי, אבל בפנים ידעתי שמשהו השתנה באופן עמוק. שמה שהוא עבר שינה אותו לעד.

חיבוק ארוך. הוא גבוה ממני בשני ראשים, וכשאנחנו מתחבקים הוא עדיין מצליח להתכרבל לתוך החיבוק ולשים את הראש על כתפי. לפעמים אני מרגישה בחיבוק שלו שאני נאבדת לתוכו, ובכוח מנסה להכיל את כל גודלו בגופי. לעטוף אותו כמו שאני מרגישה שהוא צריך. לא דיברנו. הגשתי לו אוכל. הוא הסתכל על הצלחת ואכל בשתיקה. התיישבתי מולו ושתקתי, רק הסתכלתי עליו, מחכה, מנסה לקרוא סימנים ומתפללת שימצא מילים.

פתאום הרים את הראש: "יכולתי למות. הרגתי בן אדם, אבל אני יכולתי למות. את מבינה? הוא היה ככה ממני, כמו שאני ואת עכשיו". לצד אנחת הרווחה שהוא מדבר סוף־סוף, הלב התמלא דאגה. הרגשתי שהוא מנסה ליישב בתוכו את מה שקרה, לעכל. לאט־לאט סיפר ושיתף ככל שיכול. ואני מקשיבה, מנסה להבין איך להגיב למה שהוא מספר, למה שהוא עבר ומה שהוא מרגיש. מה נכון לשאול, מה נכון לשקף, איך לתת מקום גם לקושי וגם לגבורה. כשייכנס שוב ללחימה, עליו להיות עסוק בהגנה, לא ברגש.

***

המפגש הזה עם הבן שלי עורר בי רצון לשמוע את סיפורן של אמהות ללוחמים וללוחמות, להבין מה עובר עליהן, איך הן חוות את עצמן ואת האמהות שלהן כשהילדים בחזית. ראיינתי חמש־עשרה אמהות כמעט מכל קשת החברה הישראלית: נשים שלא נולדו בארץ, נשים ששירתו בצבא, דתיות וחילוניות, נשואות וגרושות, מצפון הארץ ועד דרומה. המכנה המשותף — לפחות בן אחד או בת אחת בלחימה.

הסיפורים שלהן חושפים פסיפס של מציאות ישראלית בזמן המלחמה. זו האחרונה, אבל גם אחרות. אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה והחוסן שהן מפגינות, גם ברגעים השבירים ביותר. הן חזקות ושבריריות בעת ובעונה אחת, נושאות בתוכן עולם רגשי עמוק של אהבה, דאגה ופחד, מנסות בכל יום לנווט בין הכוח שהן נדרשות להפגין ובין הרגשות שמציפים אותן. מאחורי המבט הבטוח והחיוך המרגיע מסתתרות דאגה חרישית שאינה מרפה ותחושת בדידות שקשה לנסח במילים.

האמהות הללו מלמדות על היכולת לשאת כאב ולהמשיך לתפקד, לשתוק מתוך אהבה, לחבק גם כשמפחדים, לשאת את הכאב בלי לאבד תקווה, להמשיך להעניק גם כשהלב מותש. בתוך השקט הזה טמון כוח גדול, שלא תמיד נראה לעין, אבל הוא זה שמחזיק את המרחב הרגשי של הבית, של המשפחה, ושלנו כחברה.

ניסיתי להבין מהן איך הן מרגישות עם הרגעים האלה, שבהן הן משחררות את הילדים אל הסכנה; כיצד הן חוות את משבר האמון מול המדינה והצבא; מה מספרים או לא מספרים להן הילדים, על מה שקורה שם; עם מה הן, ובעצם כולנו, נאלצים להתמודד. אני מאמינה שדרך הסיפורים שלהן אפשר לראות את פניה של החברה הישראלית ברגעי מבחן ומשבר. אולי שם, במפגש שבין הפרטי ללאומי, טמונה גם תקווה לחברה שמקשיבה יותר ומאפשרת מקום גם לכאב השקט.

***

הספר הזה הוא פורטרט של אמא בזמן מלחמה. הוא נכתב מתוך הגוף הדרוך, מתוך הלילות הטרופים, מתוך המבט שלא זז מהטלפון ומהדלת. זהו ניסיון ללכוד במילים את חיי היומיום של אמהות שבניהן ובנותיהן נלחמים — האופן שבו הן קמות בבוקר, הולכות לעבודה, עונות לשאלות יומיומיות, ובתוכן כל הזמן רוטטת השאלה האחת: איפה הוא עכשיו, האם היא בטוחה. הפורטרט הזה מרכיב פסיפס של קולות, סיפורים ותמונות חיים, אבל גם מבקש לשאול מה קורה לאמהות, ליחסים של האם עם הבן או הבת הלוחמים, לדימוי של המדינה ולסיפור שהיא מספרת לאזרחיה על ביטחון, כאשר אמהות נאלצות לשלוח את ילדיהן למלחמה.

הוא מוקדש לכל האמהות לבנים ולבנות הלוחמים והלוחמות בישראל, ולאמהות שהסכימו להפקיד בידי את סיפורן ופתחו בפניי את נבכי ליבן. הוא מוקדש גם לאם אחת יקרה במיוחד, שאמהותה וכאבה נצרבו בי ושלא זכתה לראות את הספר הזה רואה אור. אמא שהכאב היה לה גדול מנשוא, ושפרידתה מן העולם ממשיכה להדהד בי מאז.

קריאה מועילה, ומי ייתן שתהיה זו גם קריאת השכמה.

חלק ראשון:

האשמה שמלווה את ההורות הישראלית

האשמה היא רגש עמוק ומורכב, המלווה הורים בכלל ואמהות בפרט לאורך מסע ההורות, ובמיוחד במציאות הישראלית רוויַת האתגרים. כאשר הילד או הילדה הופכים ללוחמים ונדרשים לצאת ללחימה, תחושת האשמה מתעצמת אצל האמהות ומקבלת גוונים חדשים: על כך שאין להן אפשרות להגן עליהם באמת, על חוסר השליטה בגורלם, על כך שהן חוות רגעי שמחה קטנים בבית בזמן שהם מתמודדים עם סכנה, ולעיתים אף על הערכים שהועברו לילדים בבית שהובילו אותם לבחור בדרך הקרבית.

הן חשות אשמה סביב הערכים שהעניקו להם — ערכים של שמירה על המדינה, שבאים לידי ביטוי בגיוס לצבא וסיכון חייהם בזמן מלחמה; וכן אשמה ולקיחת אחריות סביב התחושה שהטעויות שנעשו בדור שלהן הובילו לפרוץ המלחמה, וכעת ילדיהן משלמים בגופם ובנפשם את המחיר של אותן טעויות.

תחושת האשמה הזו חוצה מעמדות ותרבויות. היא נולדת מתוך הפער הבלתי אפשרי שבין הרצון להגן על הילד ובין המציאות הישראלית שמאלצת את האמהות לשחרר, לעיתים בניגוד לאינסטינקט הבסיסי ביותר של הורה.

האשמה הופכת לכוח מניע שמעצב את ההתנהגות האמהית: היא דוחפת למעורבות, לנתינה אינסופית, להשהיית צורכיה האישיים של האם ולניסיון מתמיד לגשר על הפער והמרחק שנוצרו בינה ובין בנה. במקרים רבים, האשמה גם הופכת למנוע שמגייס את האם ל"לחימה" מסוג אחר — לחימה רגשית, יומיומית, בלתי נראית, אך עוצמתית לא פחות מזו שבחזית.

פרק 1:

חוסר האונים, האשמה והדיסוננס ההורי

״יש לי בן במלחמה, שיורד במדרגות ואני נותנת לו ללכת. אני נותנת לו ללכת. אני לא עוצרת אותו. לא אומרת לו ׳אתה לא הולך לשום מקום׳. אני לא באמת שומרת עליו... זה הרג אותי...״

יש רגע שחוזר על עצמו בבתים רבים בישראל. רגע שנראה מבחוץ כמעט יומיומי, אבל בתוכו מתחוללת סערה שלמה. הבן (או הבת, אך לצורך האחדה אשתמש בספר בלשון זכר — א״ש) עומד בפתח, התיק על הכתף, יוצא חזרה ליחידה. האם עומדת מולו, מחייכת, אומרת ״תשמור על עצמך״, מחבקת, משחררת.

שלוש מילים פשוטות, כמעט אוטומטיות, שנאמרות שוב ושוב ובכל פעם מהדהדות את חוסר האונים והאשמה. הרי אי אפשר באמת "לשמור על עצמך" כשאתה במלחמה. זו לא בקשה, אלא תפילה. ניסיון נואש להעניק ביטחון כשהביטחון נעלם, ולו לרגע להחזיר את תחושת השליטה, אשליה קטנה של הגנה.

כשדלת הבית נסגרת, היא נשארת לבד עם השאלות שמכרסמות בה: איך נתתי לו ללכת? מה הוא חושב עליי? האם הוא מרגיש שאני מוותרת עליו?

יום ראשון בבוקר, רגע לפני שהוא חוזר לצבא, הוא בוקר רווי מתח שקשה להסביר במילים. אני תמיד קמה מוקדם, מכינה לו את ארוחת הבוקר שהוא אוהב ועוד סנדוויץ' לדרך. מעשה קטן שמרגיע אותי, נותן תחושת סדר בתוך חוסר הוודאות. אחרי סוף שבוע שבו הלב סוף־סוף נרגע, לפני שיתמלא שוב דאגה, חשוב לי לדעת שהוא יוצא רגוע, שקיבל מהבית כל מה שיכולתי להעניק לו — חום, אוכל, שקט, תחושת בית. איכשהו זה גם מרגיע את מצפוני, כאילו עשיתי את שלי וציידתי אותו לדרך בכל מה שיכולתי.

בבוקר הזה האוויר טעון, כמעט כבד. אני מרגישה איך הוא מתכנס פנימה, מתמלא באנרגיה של עשייה, מגייס את עצמו מחדש אל העולם שאליו אני לא שייכת. ככל שהדקות נוקפות, הלב שלי מתכווץ. איני רוצה להגיע לרגע הפרידה, הרגע שבו אני עוטפת אותו בחיבוק ומביטה בו יורד במדרגות, התיק הכבד על גבו, גבו אליי והוא הולך. מתרחק. אני עומדת בפתח הבית, משחררת — לא מבחירה אלא מחוסר ברירה, וכל מה שאני באמת רוצה הוא למשוך אותו חזרה, לומר לו אל תלך, אהוב שלי. תישאר בבית, כאן אני עוד יכולה לשמור עליך.

אבל הוא הולך, כמו שצריך ללכת, ואני נשארת עם החלל שנותר בלב, חלל שמתמלא מייד בדאגה ובתחושת אשמה שקטה על כך שנתתי לו ללכת.

דנה מכירה את הרגע הזה היטב. בשבילה, כל פרידה מהבן היא קרע פנימי. ״הכי קשה לי להיפרד מהילד בראשון בבוקר״, היא מספרת, והמילים בקושי יוצאות מפיה. ״הוא יוצא ליחידה, יורד במדרגות, ואני אומרת לו שלום ולא יודעת מה יהיה. קודם כול, יש התחושה הזו של אמאל׳ה, שזו רק לא תהיה הפעם האחרונה״.

היא מתארת את המחשבות שרצות בראש באותו רגע: הרצון לקפוץ עליו ולחבק בכל הכוח, אבל גם הידיעה שאסור להיות דרמטית, שהוא יגיד, ״אמא תירגעי, מה עובר עלייך״. ״אבל את יודעת״, היא אומרת, ״מצד שני את חייבת שנייה לחבק אותו הכי חזק שיש. ומצד שלישי יש התחושה הזאת... שיש לי בן במלחמה, שיורד במדרגות ואני נותנת לו ללכת... לא עוצרת אותו״.

דנה עוצרת, מנסה להתאושש, ואז ממשיכה בבכי. ״אני אומרת, זה לא הגיוני. מה הוא חושב. לא מה אני חושבת. מה הוא חושב. כאילו מה, את מוותרת עליי? זה מטומטם, כי זה צבא. ואין לי מה לעשות. מה, הוא יהיה עריק? מה אני יכולה לעשות?״

היא יודעת שאין לה ברירה, אבל הידיעה הזו לא מקילה על נפשה, להפך. היא רק מחדדת את חוסר האונים, ״שאני יודעת שהוא בתוך הלחימה... הילד שלי יוצא למלחמה. זה לא ׳הולך ליחידה׳, הוא יוצא למלחמה״.

היא מתארת את הקושי להביט בעיניו באותם רגעי פרידה כשהוא יורד במדרגות, וחושפת בכך משהו עמוק יותר על התחושה של האמהות. ״וכל הזמן, אני אומרת לו ׳תשמור על עצמך׳ ולא יכולה להסתכל לו בעיניים. מה הוא חושב, מה הוא חושב עליי? איך? את מטורפת עליי, איך את אומרת לי שלום? אני הולך...״

מאותו רגע הפער ביניהם, שהיא מגדירה כ״משוגע״, רק הולך וגדל. ״הוא יודע באיזה סיכון הוא נמצא, אני לא ממש יודעת. הוא יודע מה הוא עובר... אבל לא ממש יודע מה עובר עליי. אני בטח שלא יודעת מה עובר עליו. אין לי מושג. בזמן נתון... לא יודעת מה היה שם, שהיה יכול לקרות ונמנע. לא יודעת. והוא גם לא יכול לספר לי״.

התוצאה של הפער הזה, של חוסר הידיעה, של הפחד, כמעט בלתי נמנעת: ״חוסר האונים הזה, של ׳מה זה תשמור על עצמך׳. בכל פעם שאני אומרת את זה... זה לא יושב לי. כאילו הוא צריך להגיד לי, ׳אמא איך אני אמור לשמור על עצמי? זה תלוי בי?׳״

דנית מזהה את אותו קרע פנימי. ״פתאום אמרתי ׳וואו, איך אני משחררת?׳ איזה מין הורים אנחנו. זה דיסוננס נורא גדול, כי מצד אחד ישנה הגאווה, ואין מה לעשות. מצד שני איך אנחנו נותנים להם ללכת. אני חושבת כל הזמן על המיקס הזה״.

הגאווה והאשמה שזורות זו בזו באופן שקשה מאוד להפריד ביניהן. האתוס הישראלי והחינוך מגיל צעיר מעצימים את תחושת השליחות וההקרבה, והגאווה היא חלק בלתי נפרד מהזהות ההורית והלאומית. מלי, שלה שתי בנות לוחמות, מרגישה את הדיסוננס הזה בעוצמה שונה. שירות בנותיה מעלה בה גאווה על כך שהן ממלאות שליחות לאומית, מגלמות ערכים של אומץ, מסירות ונתינה. לצד הגאווה ישנו הפחד מהמוות; החרדה, הדאגה העמוקה, ותחושת האשמה שלא נותנת מנוח: האם היה נכון לעודד, לאפשר ולחנך לבחירה בדרך הזו? ואיך ממשיכים לתפקד כשהלב דואג כל הזמן?

״אני שמה את הילדים שלי היום על מזבח״, אומרת מלי בכנות מפתיעה. ״לגמרי. וככה חינכנו אותם. הייתי אומרת את זה גם לגדולה שלי. היא הייתה אומרת לי ׳אמא, גם אם אני אמות זאת העבודה שלי. זה התפקיד שלי כרגע בעולם׳. זה מטורף. אנחנו חיים בעולם פסיכי. כאילו מה, אתה מביא את הילדים שלך כדי להקריב אותם? זה הרעיון?״

היא עוצרת לרגע, ואז ממשיכה. ״חינוך דפוק. הרי ההיגיון אומר, שאני רוצה להגן על הילדים שלי, נכון... ואז אני אומרת, שאני מקריבה אותם. אבל אנחנו נמצאים במדינה צעירה ומשוגעת״.

את התחושות והדברים הללו סיכמה הבת שלה במשפט אחד, כשמלי שאלה אותה למה היא הולכת לקרבי והתבקשה לחתום על השירות: ״את לא חושבת שקצת מאוחר מדי? איפה היית שמונה־עשרה שנה? זה מה שחינכתם אותנו״.

אצל יעל, שעלתה לארץ מצרפת, רגשות האשמה מקבלים צביון אחר. היא לא גדלה כאן, לא נולדה לתוך המציאות הזו. היא בחרה בה. ״איך אפשר לתת חיים, ומצד שני, להיות בידיעה שביום מן הימים... מין סוג של אחריות כזאת״, היא מספרת. ״אני גם הרגשתי, מכיוון שאני עליתי מצרפת, זה סוג של בחירה. מי שצבר ונולד כאן, אין לו ממש את האופציה... אני גדלתי בצרפת, ובחרתי להביא את הילדים שלי למדינה מורכבת, עם מלחמות״.

הבחירה המודעת הזו הופכת את האשמה לאישית יותר, לחשבון נפש שלא נגמר. כשהבן יצא ללחימה, הכול התערבב בתוכה. ״זה כאוס כזה, שאת לא מבינה מה קורה... ובפנים הרבה רגשות, של פחד, ועצב... רגשות אשמה״.

חוויית חוסר האונים, האשמה והדיסוננס ההורי במציאות הישראלית מאפיינת את עולמן של כל האמהות ללוחמים וללוחמות. הן נדרשות להתמודד עם מציאות שבה הן מוותרות על שליטה בגורל ילדיהן ומנסות להחזיק את המשפחה תוך הסתרת דאגותיהן. תחושת חוסר האונים נובעת מהעובדה שהן אינן מסוגלות להגן על ילדיהן באמת, גם כאשר הן עושות כל שביכולתן. הדיסוננס ההורי מתבטא בקונפליקט שאין לו פתרון — בין הרצון להגן על הילד ובין הציפייה החברתית והלאומית להקרבה. מכאן, נוצרת אשמה מתמשכת: אשמה על כך שאינן מצליחות להגן, אשמה על כך שהן מעבירות ביקורת או חשות ספק, ואשמה על כך שהן נדרשות להסתיר את רגשותיהן כדי לא להעמיס על ילדיהן.

ההתמודדות הזו יוצרת עומס רגשי כבד, תחושת בדידות, ולעיתים גם תחושת ביטול עצמי. כל פעולה או מילה הופכות טעונות, מתוך הפחד להשפיע לרעה על הילד או להחמיר את מצבו. האמהות מוצאות את עצמן נעות בין תמיכה בלתי מסויגת לביקורת פנימית על המערכת, אך לרוב בוחרות לשתוק ולהבליג כדי לא לערער את ביטחון הילד.

הפחד לשלום הילד והחרדה המתמשכת שמלווה אותנו בכל רגע, מעוררים בתוכנו שאלות קשות של אחריות וביקורת עצמית: האם עשיתי מספיק? האם הייתי צריכה לפעול אחרת? לעיתים, האשמה נובעת גם מחשש שמא פעולה או מילה מסוימת שלנו כאמהות יובילו לאסון, מתוך תחושת אחריות כמעט מאגית למציאות. וככל שאנחנו, האמהות, חוות יותר אשמה, כך מתעצמים גם הפחד והחרדה: כל סימן לאיום הופך למוקד לדאגה ולדריכות, והיכולת להרגיש שליטה וביטחון מתערערת.

לתחושות האלה מצטרפת גם תחושה של שבר וחוסר אמון כלפי הצבא והמדינה. האשמה האישית נובעת לעיתים גם מתוך הכעס והתסכול כלפי המערכות שאמורות להגן ולתמוך, אך בפועל משאירות את ההורים להתמודד לבד עם המחיר הרגשי והמשפחתי. כך, חוויית האשמה האישית והדיסוננס ההורי משתלבים בתחושת שבר רחבה יותר, שבה האמון במערכות מתערער והכאב האישי הופך גם למחאה שקטה על מציאות בלתי אפשרית.