בכי הוא לא בהכרח דבר אחד

רק כשהתקרבנו לאדמה וענן אבק-הנצח מעט התפזר אפשר היה לראות את קווי המתאר המוכרים. התרגשות אחזה בכל הנוסעים, למרות שאף אחד מאיתנו לא נולד לפני הפינוי, החזקנו את הזיכרון המשותף של הדורות לפנינו. דין לחץ לי את היד, התחושה כל כך הפתיעה אותי ששלחתי מבט קודם ליד לוודא שזה הוא ושזאת היד שלי הנאחזת שם ברטט נשכח ואז מבט לכיוון הפנים שלו שזהרו באור שכבר לא ראיתי זמן רב. הוא הסתכל על כדור הארץ ואני הסתכלתי עליו. הכחול של הכדור המתקרב השתקף בעיניו הכחולות ולרגע נזכרתי בימים שהתאהבתי בו, ממש אחרי שחזר מכדור הארץ בפעם הראשונה ששירת.

"מתרגש"? שאלתי אותו, הוא הנהן, "ואת?"

"האמת שפחות, אבל מלראות את מים אני ממש מתרגשת".

"ברור, ברור, גם אני" הוא ענה מהר, מהר מידי. הוצאתי את היד שלי מידו, לתזכורת. מבחינתי אנחנו כאן באשמתו, לטוב ולרע, זה באשמתו.