פריחת הלימון

״תכתוב, תכתוב״, אומרת טלי לשלום, למרות צביטת הקנאה שהיא חשה לנוכח חליפת המכתבים הזו. אחרי 35 שנות נישואים, גם לצביטת קנאה קלה יש חן מסוים. בבית החדש גם קל יותר להיאבק בכל מחשבה קודרת. הם עברו אל הבית לפני כשנה, ופריחת ההדרים משגעת עכשיו בדיוק כמו אז, כשהייתה פותחת כל בוקר את החלונות בשאיפה עמוקה, תוהה אם אי פעם תתרגל לניחוח המתוק, כמו דרישת שלום מעולם הפיות. המעבר לבית הכפרי היה התגשמות חלום ישן נושן, ששורשיו כנראה נעוצים בשכונה המוזנחת בה גדלה והספרים שהתנחמה בהם בילדותה, שמילאו את ראשה במחשבות על יופי ואופקים אחרים. את רוב בגרותם בילו טלי ושלום במרכז — קודם בתל אביב ואחר כך ברמת גן. שם הייתה עבודה, שם היו בתי ספר טובים לילדים, שם היו נפגשים החברים לבילויים משותפים. אבל כבר זמן רב שטלי נשמה בחוסר חמדה את האוויר המפויח והחנוק של העיר והתבוננה בעיניים זועפות באופק המרובב תמיד בבניינים ישנים, המעוטרים בגופי מזגן מכוערים, כבלים עבים שאינם בשימוש אבל אף אחד לא טרח להסיר, דודי שמש ואנטנות ישנות, חריגות בנייה מרושלות. את עונות השנה אי אפשר היה ממש לחוש בעיר — לוח השנה העיד על התחלפותן אבל ההבדל העיקרי היה בין קר ויבש ובין חם ולח.