מפוצלת

״אס, קומי, מה את מתפנקת, מקופלת עם שמיכה על הראש, השתגעת? התרעה, תיכף אזעקה, רביעית. יאללה בואי״. אסיא מתחפרת. תומר מעיף מעליה את הפוך, עדינותו מתעצמת לניעור. היא נבהלת, מתרוממת, משתחלת-טרנינג, כפכפים ולא זזה, עטופה בוואקום. הוא מהדק כף יד סביב פרק זרועה, מוביל מחדר השינה לדלת. עצירה, נמנמת נמחקת, פה נפער, מסתננת ממנה צעקה: ״זה לא הבית שלי, תומי, תוציא אותי, זה לא הבית. אני לא מכאן״.