חפץ מעבר

נטלי תחבה לתיקה דובי ורוד עם אוזן קרועה והתרחקה מן הזירה במהירות. היא חשבה על כל ההורים עם הילדים הקטנים שנאלצו לרוץ בכל פעם מחדש למקלט, על ההורים הספציפיים האלה שאיבדו עכשיו את ביתם ואת רכושם ועל הפעוט שלהם, שבטח דרש בצווחות את חפץ המעבר שלו. היא דמיינה ילדון מתולתל עם קורי שינה ועל אף שניסתה לדחוף עמוק פנימה את הרגש המעיק שהתבצר בה, דמעות בצבצו בעיניה. היא שנאה את רמות האמפתיה שלה. בכל פעם מחדש הזדהתה עד כאב עם מצבים ועם אנשים, כמו עם אחותה הצעירה, טליה, שאת גירושיה המכוערים לקחה ללב בעוצמה כזאת שרק בזכות חברתה הטובה, אוראן, לא הציתה את ביתו של הפרוד שלה בגבעתיים.