באמצע המלחמה

וּבְאֶמְצַע הַמִּלְחָמָה

בִּקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ

כְּנִדּוֹנָה לִפְנֵי הַמָּוֶת

כִּמְכוּרָה

וְהַמַּגָּע בְּךָ, הַתְּשׁוּקָה

הֵנִיעוּ אוֹתִי לַחַיִּים בִּסְעָרָה

בַּחֲזָרָה

רִחֲפָה הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי מֵעַל כְּבִישׁ הַחוֹף

וְחָנְתָה עַל הַמִּטָּה

בְּלִי חֲלוֹם

הפעם הראשונה בה חשבתי שאולי אני לא אמיתית הייתה באמצע הלידה. לא שלי. של אישה אחרת. היא צרחה ואני החזקתי לה את היד. ספרתי את הדקות בין הצירים, ונשמתי איתה במקצבים מדודים. פתאום שמעתי את עצמי מבחוץ, כאילו מישהי אחרת עומדת שם עם החלוק שלי.

"את איתי?" היא שאלה ומצחה נמלא אגלי זיעה.

"בטח," עניתי לה בקול שלא היה ממש שלי.