החלון הגבוה

1

הבית היה בשדרת דרזדן בשכונת אוֹק נוֹל בפסדינה, בית גדול ומוצק וקריר למראה עם קירות לבֵנים אדומות בגוון של יין בורגונדי, גג של רעפי טרקוטה וקרניזים לבנים מאבן. החלונות בחזית היו עשויים מִשבצות זכוכית בין פרופילי עופרת בקומה התחתונה. בקומה העליונה היו חלונות בסגנון כפרי, עם הרבה קַרניזים מאבן בחיקוי רוֹקוֹקוֹ מסביב.

מקיר החזית והשיחים הפורחים הנספחים אליו השתפלה מדשאה ירוקה יפה של שני דונמים פחות או יותר בשיפוע מתון אל הרחוב, שקלחה מסביב לארז הימלאי ענקי כמו מי גאות ירוקים קרירים מסביב לסלע. המדרכה והכביש היו שניהם רחבים מאוד, ובאמצע הכביש היו שלושה עצי שיטה שבלי ספק היו שווים מבט. ניחוח כבד של קיץ רבץ על הבוקר, ושום צמח לא נע ולא זע באוויר חסר הנשימה שיש להם שם במה שנקרא אצלם יום קריר נאה.

כל מה שידעתי על האנשים זה שאלֶה גברת אליזבת ברייט מרדוק ומשפחתה, ושהיא רצתה לשכור את שירותיו של בלש פרטי נחמד ומסודר שלא יפזר חלילה אפר של סיגר על הרצפה ושאף פעם לא יהיה עליו יותר מאקדח אחד. ידעתי גם שהיא אלמנתו של תרח זקן עם פאות לחיים בשם ג'ספר מרדוק, שעשה בזמנו הרבה כסף בעסקי העזרה לקהילה, ובכל שנה ביום השנה למותו קיבל את התמונה שלו בעיתון של פסדינה, עם שנת הלידה ושנת הפטירה מתחת, והכיתוב: חייו היו קודש לתרומתו לקהילה.

השארתי את המכונית ברחוב, דרכתי על כמה עשרות אבנים עקומות שהיו משובצות במדשאה הירוקה, וצלצלתי בפעמון באכסדרת העמודים הלבנה שמעליה גג משופע. קיר נמוך מלבֵנים אדומות נמתח לאורך חזית הבית במרחק הקצר מן הדלת ועד לקצה שביל הגישה. בסוף שביל האבנים, על קוביית בטון, היה פסל קטן של כושי עם מכנסי רכיבה לבנים, ז'קט ירוק וכובע מצחייה אדום. הוא החזיק שוט, וליד הרגליים שלו הייתה בבטון טבעת קשירה מברזל. הוא נראה קצת עצוב, כאילו הוא מחכה כאן הרבה זמן וכבר מתחיל להתייאש. ניגשתי וטפחתי קלות על ראשו בזמן שחיכיתי שמישהו יגיע לדלת.

אחרי זמן־מה טיפוסה נזעפת בת גיל העמידה ובמדים של משרתת פתחה את הדלת לא יותר מעשרים סנטימטר בערך ותקעה בי מבט בעיניים קטנות נוצצות.

"פיליפ מארלו," אמרתי. "אל גברת מרדוק. נקבעה לי פגישה."

הנזעפת בת גיל העמידה חרקה שיניים, עצמה במהירות את העיניים, פקחה אותן במהירות ואמרה במין חיתוך דיבור צבאי וקשה כמו סלע: "מי מהן?"

"סליחה?"

"איזו גברת מרדוק?" היא כמעט צרחה עליי.

"גברת אליזבת בְּרייט מרדוק," אמרתי. "לא ידעתי שיש יותר מאחת."

"טוב, אז יש," היא נבחה. "יש לך כרטיס ביקור?"

היא המשיכה להחזיק את הדלת פתוחה לא יותר מעשרים סנטימטר. היא תחבה את קצה האף ויד שרירית רזה דרך החרך הצר. הוצאתי את הארנק והוצאתי כרטיס אחד מאלה שעליהם רק השם שלי ושמתי אותו בתוך היד. היד והאף הוכנסו בחזרה, והדלת נטרקה לי בפרצוף.

חשבתי שאולי הייתי צריך לדפוק על הדלת שמאחור. ניגשתי ושוב טפחתי קלות על הראש של הכושי הקטן.

"אח שלי," אמרתי, "אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש."

עבר זמן, די הרבה זמן. נעצתי סיגריה בפה, אבל לא הדלקתי אותה. מוכר גלידה עבר בטנדר הכחול והלבן הקטן, לצלילי "תרנגול הודו בתבן" שפילחו את האוויר העומד. פרפר שחור־זהוב גדול זגזג ונחת על שיח הורטנזיה כמעט בצמוד אליי, הזיז לאט את הכנפיים כמה פעמים למעלה ולמטה, ואחר כך המריא בכבדות והתנודד לדרכו באוויר החם והמבושם.

הדלת נפתחה שוב. הנזעפת אמרה: "תיכנס."

נכנסתי. החדר המרובע שמעבר לדלת היה רחב ידיים, שקוע מעט וקריר, ושררה בו האווירה הנוסכת שלווה של חדר תפילה בבית לוויות וגם ריח קצת דומה. קירות עירומים פרט לשטיחי קיר שהיו תלויים על הטיח המחוספס, שבכות ברזל של מרפסות דמה מחוץ לחלונות הגבוהים בקירות החיצוניים, כיסאות מחוטבים לעייפה עם מושבים מרופדים באריג קטיפה ומסעדים מקושטים בגוֹבּלנים וגדילים מוזהבים עמומי ברק משתלשלים מהצדדים. בירכתיים חלון של זכוכית צבעונית בגודל מגרש טניס בערך. מתחתיו דלתות מרפסת מזכוכית עם וילונות. זה היה חדר ישן, מעופש, מחניק, צר אופקים, נקי ומריר. נראה כאילו איש מעולם לא ישב בו או ירצה אי־פעם לשבת בו. שולחנות עם משטחים משיש ורגליים עקומות, אורלוגינים מוזהבים, כל מיני פסלונים משיש בשני צבעים. הרבה גרוטאות שהיה לוקח שבוע לנקות מהן את האבק. הרבה כסף וכולו מבוזבז. שלושים שנה לפני כן, בעיירה הפרובינציאלית האמידה וקפוצת השפתיים שפסדינה הייתה אז, זה בוודאי נראה כמו חתיכת חדר מרשים.

השארנו אותו מאחורינו והלכנו לאורך מסדרון, ואחרי כמה רגעים הנזעפת פתחה דלת ועשתה לי סימן להיכנס.

"מר מארלו," היא אמרה בקול נתעב מפֶתח הדלת והלכה משם בחריקת שיניים.

2

זה היה חדר קטן שהשקיף אל הגן שמאחורי הבית. היה בו שטיח מכוער אדום וחום, והריהוט בו היה כמו במשרד. הוא הכיל מה שאפשר לצפות למצוא במשרד קטן. בחורה בלונדינית רזה ושברירית למראה עם משקפיים במסגרת צדף ישבה מאחורי שולחן משרדי ומשמאלה מכונת כתיבה על מדף נשלף. הידיים שלה נחו בהיכון על המקשים, אבל לא היה שום נייר במכונה. כשנכנסתי לחדר היא הסתכלה עליי בהבעה הקשיחה המטופשת למחצה של אדם נבוך שנערך לתצלום בזק. היא ביקשה ממני לשבת, וקולה היה צלול ורך.

"אני מיס דייוויס, המזכירה של גברת מרדוק. היא רצתה שאבקש ממך כמה המלצות."

"המלצות?"

"כן. המלצות. זה מפתיע אותך?"

שמתי את הכובע שלי על השולחן והנחתי את הסיגריה שלא הודלקה על השוליים הבולטים של הכובע. "את רוצה להגיד שהיא הזמינה אותי בלי לדעת עליי כלום?"

השפה שלה רעדה, והיא נשכה אותה. לא ידעתי אם היא מפוחדת או מוטרדת או פשוט מתקשה להישאר קרת רוח ועניינית. אבל היא לא נראתה מאושרת.

"היא קיבלה את השם שלך ממנהל סניף של קליפורניה סקיוּריטי בנק, אבל הוא לא מכיר אותך באופן אישי," היא אמרה.

"תחממי את העיפרון שלך," אמרתי.

היא הרימה אותו והראתה לי שהוא מחודד כמו חדש ומוכן לפעולה.

אמרתי: "קודם כול, אחד מסגני הנשיא של אותו הבנק. ג'ורג' ס' ליק. הוא בהנהלה הראשית. אחר כך חבר הסנאט של קליפורניה יוסטון אוֹגלתוֹרפּ. יכול להיות שהוא בסקרמנטו, או שאולי במשרד שלו בבניין הממשל בלוס אנג'לס. אחר כך סידני דרייפוס הבן, מדרייפוס, טרנר וסְוויין, משרד עורכי דין בבניין טייטל אינשורנס. רשמת הכול?"

היא כתבה במהירות ובנינוחות. היא הִנהנה בלי להרים מבט. האור פיזז על השיער הבלונדיני שלה.

"אוליבר פריי מחברת פריי־קרנץ, ציוד לבארות נפט. הם יושבים ברחוב 9 מזרח, באזור התעשייה. אחר כך, אם תרצי גם שוטר או שניים, ברנרד אוֹלס ממשרד התובע המחוזי, קצין הבילוש קרל רנדול מהיחידה המרכזית לחקירות רצח. נראה לך שצריך עוד?"

"אל תצחק עליי," היא אמרה. "אני פשוט עושה מה שאומרים לי."

"עדיף שלא תתקשרי לשניים האחרונים, אלא אם כן את יודעת במה מדובר," אמרתי. "אני לא צוחק עלייך. חם, לא?"

"לא מאוד, יחסית לפסדינה," היא אמרה, פתחה את ספר הטלפונים שלה וניגשה לעבודה.

בזמן שהיא חיפשה את המספרים וטלפנה כה וכה, הסתכלתי עליה בעיון. היא הייתה חיוורת בסוג של חיוורון טבעי ונראתה בריאה למדי. השיער הבלונד־נחושתי שלה עם המרקם הגס לא היה מכוער כשלעצמו, אבל היה משוך לאחור כל כך במהודק על ראשה הצר עד שכבר בקושי נראה כמו שיער. הגבות היו צרות וישרות בצורה יוצאת דופן וכהות יותר מהשיער, בגוון ערמוני כמעט. לנחיריים היה המראה הלבנוּני של אדם אנמי. הסנטר היה קטן מדי, מחודד מדי, ונראה לא יציב. היא לא הייתה מאופרת חוץ משפתון בגוון אדום־כתום, וגם מזה לא הרבה. העיניים מאחורי המשקפיים היו רחבות, כחולות כהות עם אישונים גדולים והבעה מעורפלת. שני העפעפיים היו מתוחים באופן ששיווה לעיניים מראה אוריינטלי קלות, או כאילו עור הפנים שלה כל כך מתוח מטבעו עד שהוא מושך את העיניים בזוויות. לַפּנים באופן כללי היה סוג של קסם נוירוטי שלא יושב במקום עד הסוף, ושהיה צריך רק מעט איפור מחוכם שיבליט אותו.

היא לבשה שמלה מפשתן עם שרוולים קצרים בלי שום קישוטים משום סוג. על הזרועות החשופות היו פלומה נוצתית ואי אלו נמשים.

לא הקדשתי הרבה תשומת לב למה שהיא אמרה בטלפון. את כל מה שנאמר לה היא רשמה בקצרנות, במשיכות עיפרון מיומנות ונטולות מאמץ. כשסיימה היא החזירה את ספר הטלפונים למקומו, קמה על רגליה והחליקה את שמלת הפשתן במורד הירכיים.

"אם רק תחכה כמה רגעים..." אמרה ופנתה אל הדלת.

באמצע הדרך לשם היא פנתה בחזרה וסגרה את המגירה העליונה שבצד השולחן. היא יצאה. הדלת נסגרה. השתררה דממה. מחוץ לחלון זמזמו דבורים. מאי־שם שמעתי יבבה רחוקה של שואב אבק. לקחתי מעל הכובע את הסיגריה שלא הודלקה, שמתי אותה בפה ונעמדתי. ניגשתי מסביב לשולחן ופתחתי את המגירה שהיא חזרה כדי לסגור.

זה לא היה ענייני. פשוט הייתי סקרן. זה לא היה ענייני שיש אקדח קוֹלט אוטומטי קטן במגירה. סגרתי אותה וחזרתי והתיישבתי.

היא נעדרה ארבע דקות בערך. היא פתחה את הדלת ונשארה לעמוד בפתח ואמרה: "גברת מרדוק תראה אותך עכשיו."

הלכנו עוד קצת לאורך אותו מסדרון, והיא פתחה למחצה דלתות זכוכית כפולות ונעמדה בצד. נכנסתי, והדלת נסגרה מאחוריי.

היה כל כך חשוך בפנים עד שבהתחלה לא הצלחתי לראות שום דבר מלבד האור מבחוץ שחדר מבעד לשיחים עבותים ועלוות צפופות. ואז ראיתי שהחדר הוא בעצם מין מרפסת שמש שהניחו לצמחייה לגדול פרא מסביבה. היו פזורים בו מחצלות ורהיטי קש. ליד החלון היה שזלונג מקש עם משענת זרוע אחת. היה לו מסעד מעוקל ומספיק כריות לרפד פיל, וישבה עליו אישה, נשענת לאחור עם כוס יין ביד. הריח האלכוהולי המבושם בכבדות של היין עלה באפי עוד לפני שהצלחתי לראות אותה כיאות. אחר כך העיניים שלי התרגלו לאור וראיתי אותה.

היו לה הרבה פנים וסנטר. היו לה שיער אפרורי בגוון כחול מסולסל בפֶּרמננט חסר רחמים, אף מחודד קשות ועיניים לחלוחיות גדולות עם הבעה ידידותית ואוהדת בערך כמו של אבנים רטובות. הייתה לה תחרה על הצוואר, אבל מדובר בצוואר שהיה נראה יותר טוב במדי פוטבול. היא לבשה שמלת משי אפרפרה. הזרועות העבות שלה היו חשופות ומנומרות בכתמי גיל. באוזניים היו לה עגילי כפתור מאבן שחורה. לצידה היה שולחן זכוכית נמוך ועליו בקבוק של יין פורט. היא לגמה מהכוס שהחזיקה, הסתכלה עליי מעליה ולא אמרה כלום.

עמדתי שם. היא השאירה אותי לעמוד בזמן שגמרה את היין מהכוס ושמה את הכוס על השולחן ומילאה אותה שוב. אחר כך היא טפחה על השפתיים בממחטה. ואז היא דיברה. לקול שלה הייתה איכות בָּריטוֹנית קשה, והוא נשמע כמו קול שאין לו שום עניין להתעסק בשטויות.

"שב, מר מארלו. אל תדליק את הסיגריה הזאת בבקשה. אני סובלת מאסתמה."

התיישבתי בכיסא נדנדה קלוע ותחבתי את הסיגריה שעדיין לא הודלקה אל מאחורי המטפחת שבכיס הקדמי שלי.

"מעולם לא היה לי מגע עם בלשים פרטיים, מר מארלו. אני לא יודעת כלום עליהם. ההמלצות שלך נראות משביעות רצון. כמה אתה לוקח?"

"כדי לעשות מה, גברת מרדוק?"

"זה עניין חשאי מאוד, מטבע הדברים. אין לזה שום קשר למשטרה. אם היה לזה קשר למשטרה הייתי מתקשרת למשטרה."

"המחיר הוא עשרים וחמישה דולר ליום, גברת מרדוק. וכמובן, הוצאות."

"נשמע גבוה. אתה מן הסתם עושה הרבה מאוד כסף." היא שתתה עוד מהיין. אני לא אוהב יין פורט במזג אוויר חם, אבל נחמד שנותנים לך לפחות הזדמנות לסרב להצעה.

"לא," אמרתי. "זה לא מחיר גבוה. כמובן, תוכלי למצוא בלשים פרטיים בכל המחירים - בדיוק כמו עורכי דין. או רופאי שיניים. אני לא ארגון עסקי. אני רק בן אדם אחד, ואני עובד רק על מקרה אחד בכל פעם. אני לוקח סיכונים, לפעמים סיכונים די גדולים, ואני לא עובד כל הזמן. לא, אני לא חושב שעשרים וחמישה דולר ליום זה יותר מדי."

"מובן. ומה טיבן של ההוצאות?"

"דברים קטנים שצצים פה ושם. אף פעם אי אפשר לדעת."

"הייתי מעדיפה לדעת," היא אמרה בארסיות.

"את תדעי," אמרתי. "את תקבלי הכול שחור על גבי לבן. תהיה לך אפשרות להתנגד אם משהו לא ייראה לך."

"ולאיזו מקדמה אתה מצפה?"

"מאה דולר יספיקו לי."

"אני בהחלט מקווה," היא אמרה, גמרה את היין ומילאה שוב את הכוס בלי להשתהות אפילו כדי למחות את השפתיים.

"מאנשים במעמדך, גברת מרדוק, אני לא בהכרח צריך מקדמה."

"מר מארלו," היא אמרה, "אני אישה דעתנית. אבל אל תיתן לי להפחיד אותך. כי אם מישהי כמוני יכולה להפחיד אותך, אתה לא תביא לי הרבה תועלת."

הנהנתי ונתתי לדברים לחלוף עם הרוח.

פתאום היא צחקה ואחר כך גיהקה. זה היה גיהוק קל וחביב, שום דבר מנקר עיניים, והוא בוצע בנינוחות אגבית. "האסתמה שלי," היא אמרה כלאחר יד. "אני שותה את היין הזה בתור תרופה. בגלל זה אני לא מציעה לך ממנו."

שׂיכלתי רגל על ברך. קיוויתי שזה לא יחמיר את האסתמה שלה.

"הכסף," היא אמרה, "לא באמת חשוב. אישה במעמדי תמיד משלמת מחיר גבוה יותר ואמורה לצפות לזה. אני מקווה שתהיה שווה את התשלום עבור שירותיך. אז זה המצב: משהו בעל ערך ניכר נגנב ממני. אני רוצה אותו בחזרה, אבל אני רוצה יותר מזה. אני לא רוצה שמישהו ייאסר. הגנב הוא במקרה בן משפחה שלי - מקִשרי נישואים."

היא סובבה באצבעות עבות את כוס היין וחייכה קלושות באור העמום שבחדר האפלולי. "כלתי," היא אמרה. "בחורה מקסימה - קשה כמו קורה מעץ אלון."

היא הסתכלה עליי, ועיניה נצנצו בחטף.

"יש לי בן טיפש מטופש," היא אמרה. "אבל אני אוהבת אותו מאוד. לפני שנה בערך הוא התחתן בנישואים אידיוטיים, בלי לקבל את הסכמתי. זה היה מטופש מצידו כי הוא לא מסוגל להתפרנס למחייתו ואין לו כסף חוץ ממה שאני נותנת לו, ואני לא נדיבה עם כסף. הגברת שהוא בחר, או שבחרה אותו, הייתה זמרת במועדון לילה. השם שלה, באופן הולם למדי, הוא לינדה קוֹנקווסט.¹ הם גרו אצלי כאן בבית הזה. לא רבנו כי אני לא מרשה לאף אחד לריב איתי בבית שלי, אבל אפשר להגיד שלא שררה בינינו רוח טובה. שילמתי את ההוצאות שלהם, נתתי לכל אחד מהם מכונית, הקצבתי לגברת סכום נאה אבל לא צעקני לבגדים, וכן הלאה. אין ספק שהחיים פה שעממו אותה. אין ספק שהבן שלי שעמם אותה. אפילו אותי הוא משעמם. בכל מקרה, היא הסתלקה בצורה פתאומית מאוד לפני שבוע בערך, בלי להשאיר כתובת חדשה או להגיד שלום."

היא השתעלה, גיששה אחרי הממחטה וקינחה את האף.

"מה שנלקח," היא המשיכה, "הוא מטבע. מטבע זהב נדיר שנקרא דוּבּלוֹן בּראשֶר. גולת הכותרת של האוסף של בעלי. כל הדברים האלה לא מדברים אליי, אבל האוסף היה חשוב לו מאוד. שמרתי עליו בשלמותו מאז מותו לפני ארבע שנים. הוא בקומה למעלה, בחדר נעול חסין אש, בתוך תיבות חסינות אש. הוא מבוטח, אבל עדיין לא דיווחתי על האבדה של המטבע. אני לא רוצה לעשות זאת, אם אוכל להימנע מזה. אני בטוחה למדי שלינדה לקחה אותו. אומרים שהמטבע הזה שווה עשרת אלפים דולר. זה מטבע נדיר ביותר. מה שנקרא דוגמה של המִטבָּעה."

"אבל גם כזה שקשה מאוד למכור," אמרתי.

"אולי. אני לא יודעת. לא ראיתי שהמטבע חסר עד אתמול. בעצם לא הייתה סיבה שאראה את זה גם אתמול, כי אני אף פעם לא מתעסקת באוסף, אלא שמישהו בשם מורנינגסטאר התקשר מלוס אנג'לס, אמר שהוא סוחר מטבעות ושאל אם המֶרדוק בראשר, כמו שהוא קרא לזה, עומד למכירה. במקרה הבן שלי ענה לשיחה. הוא אמר שהוא לא סבור שהמטבע למכירה, שהוא אף פעם לא היה, אבל שאם מר מורנינגסטאר יתקשר בפעם אחרת, קרוב לוודאי שהוא יוכל לדבר איתי. זה היה לא נוח באותה שעה, כי נחתי. האיש אמר שהוא יעשה זאת. הבן שלי דיווח על השיחה למיס דייוויס, והיא דיווחה לי. ביקשתי ממנה להתקשר בחזרה אל האיש. זה עורר מעט את סקרנותי."

היא לגמה עוד יין פורט, נפנפה רפות בממחטה וחרחרה.

"למה זה עורר את סקרנותך, גברת מרדוק?" שאלתי, רק כדי להגיד משהו.

"אם האיש היה סוחר באיזשהו קנה מידה, הוא היה יודע שהמטבע לא למכירה. בעלי, ג'ספר מרדוק, קבע בצוואה שלו ששום חלק מהאוסף לא יימכר, לא יושאל ולא ימושכן כל עוד אני בחיים. גם לא יועבר מהבית, אלא במקרה שלבית ייגרם נזק שיצריך העברה כזאת, וגם אז רק באישור הנאמנים." היא חייכה חיוך קודר והוסיפה, "בעלי חש כנראה שהיה עליי להתעניין קצת יותר בפיסות המתכת הקטנות שלו בזמן שהיה בחיים."

בחוץ היה יום יפה, השמש זורחת, הפרחים פורחים, הציפורים שרות. מכוניות עברו מעדנוֹת ברחוב באוושה מרוחקת. בחדר המעומעם עם האישה קשת ההבעה והריח הייני הכול נראה קצת לא ממשי. הקפצתי את הרגל על הברך וחיכיתי.

"דיברתי עם מר מורנינגסטאר. שמו המלא הוא אֵלַיישה מורנינגסטאר, ויש לו משרד בבניין בֶּלפוֹנט ברחוב 9 בעיר התחתית של לוס אנג'לס. אמרתי לו שאוסף מרדוק לא עומד למכירה, מעולם לא עמד למכירה, וככל שהדבר נוגע אליי, לעולם לא יעמוד למכירה, ושמפתיע אותי שהוא לא יודע את זה. הוא המהם וגמגם ואז שאל אותי אם הוא יוכל לראות מקרוב את המטבע. אמרתי שבשום אופן לא. הוא הודה לי בנימה יובשנית למדי וסגר. הוא נשמע כמו איש זקן. אחר כך עליתי למעלה כדי לראות את המטבע מקרוב בעצמי, דבר שלא עשיתי שנים. הוא נעלם מהמקום שהיה בו, באחת התיבות החסינות אש הנעולות."

לא אמרתי כלום. היא מילאה מחדש את הכוס שלה ותופפה באצבעות עבות על זרוע הכורסה. "אתה מן הסתם יכול לנחש מה חשבתי אז."

אמרתי: "אולי החלק שנוגע למר מורנינגסטאר. מישהו הציע לו לקנות את המטבע, והוא ידע או חשד מאיפה הוא בא. המטבע הזה בטח נדיר מאוד."

"מה שנקרא 'מטבע דוגמה של המִטבעה' זה באמת דבר נדיר מאוד. כן, זה מה שעלה גם בדעתי."

"איך הוא היה יכול להיגנב?" שאלתי.

"על ידי מישהו בבית הזה, בקלות רבה. המפתחות נמצאים בתיק שלי, והתיק זרוק פעם פה ופעם שם. זה עניין פשוט מאוד לקחת את המפתחות למספיק זמן בשביל לפתוח דלת וארון ואחר כך להחזיר את המפתחות. קשה לאדם מבחוץ, אבל כל אחד בבית היה יכול לגנוב את זה."

"ברור. איך את יודעת שכלתך לקחה את זה, גברת מרדוק?"

"אני לא יודעת את זה - לא במובן של ראיות חותכות. אבל אני די בטוחה. המשרתות הן שלוש נשים שנמצאות כאן כבר הרבה מאוד שנים - הרבה לפני שנישאתי למר מרדוק, שזה רק לפני שבע שנים. הגנן אף פעם לא נכנס אל הבית. אין לי נהג, כי תמיד הבן שלי או המזכירה שלי מסיעים אותי. הבן שלי לא לקח את זה, דבר ראשון כי הוא לא טיפש מהסוג שגונב מאימא שלו, ודבר שני, אם הוא היה לוקח את זה הוא היה יכול בקלות לא לתת לי לדבר עם סוחר המטבעות, מורנינגסטאר. מיס דייוויס - מגוחך. היא בכלל לא הטיפוס. עכברית מדי. לא, מר מארלו, לינדה היא גברת מהסוג שיכול לעשות דבר כזה רק כדי להכעיס, אם לא מסיבה אחרת. ואתה הרי יודע מי האנשים האלה של מועדוני הלילה."

"אנשים מכל הסוגים - כמו כולנו," אמרתי. "שום סימנים לפריצה, אני מניח. צריך להיות איש מקצוע די מיומן כדי לסלק רק מטבע יקר ערך אחד, ככה שלא יהיו סימנים כאלה. אולי כדאי שאני אעיף מבט בחדר, בכל מקרה."

היא זקרה לעומתי את הלסת, ושרירים בצוואר שלה התמצקו לגושים נוקשים. "כרגע אמרתי לך, מר מארלו, שגברת לזלי מרדוק, כלתי, גנבה את הדובלון בראשר."

נעצתי בה מבט, והיא נעצה מבט בחזרה. העיניים שלה היו קשות כמו הלבנים בשביל ההליכה שבחזית הבית שלה. ניערתי מעליי את המבט שלה ואמרתי:

"בהנחה שזה כך, גברת מרדוק, מה בדיוק את רוצה שייעשה?"

"דבר ראשון, אני רוצה את המטבע בחזרה. דבר שני, אני רוצה גירושים לבן שלי בלי שום טענות ומענות. ואני לא מתכוונת לקנות את זה בכסף. אני מניחה שאתה יודע איך הדברים האלה עובדים."

היא גמרה את מנת היין שעל הפרק וצחקה צחוק גס.

"בואי נגיד ששמעתי על דברים כאלה," אמרתי. "את אומרת שהגברת לא השאירה כתובת חדשה. זה אומר שאין לך שום מושג איפה היא?"

"בדיוק כך."

"היעלמות, אם ככה. יכול להיות שלבן שלך יש רעיונות שהוא לא שיתף אותך בהם. אני אצטרך לפגוש אותו."

הפנים האפורות הגדולות התקשו ועטו הבעה טַרשית עוד יותר. "הבן שלי לא יודע כלום. הוא לא יודע אפילו שהדובלון נגנב. אני לא רוצה שהוא יֵדע שום דבר. כשיגיע הזמן אני אטפל בזה. עד אז אני רוצה שהוא יישאר מחוץ לעניין. הוא יעשה בדיוק מה שאני רוצה שהוא יעשה."

"לא תמיד זה הלך ככה," אמרתי.

"הנישואים שלו," היא אמרה בשאט נפש, "היו דחף רגעי. אחרי כן הוא ניסה להתנהג כמו ג'נטלמן. אין לי שום נקיפות מצפון לגבי זה."

"בקליפורניה נדרשים שלושה ימים כדי להסדיר דחף רגעי מהסוג הזה, גברת מרדוק."

"איש צעיר, אתה רוצה את העבודה הזאת או לא?"

"אני רוצה אותה אם מציגים לי את כל העובדות ואם אני רשאי לנהל את החקירה באופן שאני מוצא לנכון. אני לא רוצה אותה אם את מתכוונת להציב עוד ועוד כללים ותנאים שיכשילו אותי."

היא צחקה צחוק צורמני. "מדובר בעניין משפחתי עדין, מר מארלו. וצריך לטפל בו בעדינות."

"אם תשכרי את שירותיי תקבלי את כל העדינות שיש לי להציע. אם אני לא מספיק עדין, אולי עדיף שלא תיקחי אותי. לדוגמה, אני מבין שאת לא רוצה להפליל את כלתך. אני לא מספיק עדין בשביל זה."

היא החליפה צבעים לגוון של סלק מבושל קר ופתחה את הפה מתוך כוונה לצרוח. ואז היא חשבה על זה עוד פעם, הרימה את כוס היין והערתה לתוכה עוד קצת מהתרופה שלה.

"אתה מתאים לי," היא אמרה ביובשנות. "חבל שלא פגשתי אותך לפני שנתיים, לפני שהוא התחתן איתה."

לא ידעתי לְמה בדיוק הכוונה בדברים, אז הנחתי לזה. היא רכנה הצידה, התעסקה עם המתג של טלפון פנימי ונהמה לתוכו כשענו לה.

נשמעו צעדים, והבלונד־נחושתית הקטנה דילגה אל תוך החדר בסנטר מונמך, כאילו מישהו עלול לנסות להכניס לה בוקס.

"תכתבי לאיש הזה פה צ'ק על מאתיים וחמישים דולר," הרעימה כלפיה הדרקונית הזקנה. "ושאף מילה לא תצא מהפה שלך."

הצעירונת האדימה לכל אורך הדרך עד הצוואר. "את יודעת שאני אף פעם לא אומרת אף מילה על העניינים שלך, גברת מרדוק," היא פעתה. "את יודעת את זה. בכלל לא היה עולה בדעתי, אני..."

היא הסתובבה בראש מושפל ויצאה בריצה מהחדר. הסתכלתי עליה בזמן שהיא סגרה את הדלת. השפה הקטנה שלה רעדה, אבל העיניים בערו בחֵמה.

"אני אצטרך תמונה של הגברת וקצת מידע," אמרתי כשהדלת נסגרה שוב.

"תראה במגירה של שולחן הכתיבה." הטבעות שלה הבזיקו באור המעומעם כשהצביעה באצבע אפורה ועבה.

ניגשתי ופתחתי את המגירה היחידה בשולחן הקש ולקחתי ליד את התמונה שהייתה מונחת בבדידות מזהרת בתחתית, בפניה כלפי מעלה, מסתכלת עליי בעיניים כהות צוננות. חזרתי והתיישבתי עם התמונה והתבוננתי בה בעיון. שיער כהה מפוסק במרושל באמצע ומסורק לאחור במרושל מעל לחלקת מצח מוצקה. פה אולי־תלך־לעזאזל רחב וצונן עם שפתיים מתחננות לנשיקה. אף נאה, לא קטן מדי, לא גדול מדי. עצמות חזקות בכל רחבי הפרצוף. בהבעת הפנים היה חסר משהו. פעם קראו למשהו הזה חינוך ודרך ארץ, אבל בימינו אלה לא ידעתי איך לקרוא לזה. הפנים נראו חכמות ודרוכות מכפי גילן. נראה שנעשו יותר מדי ניסיונות להתקרב אליהן, והן נעשו קצת מחוכמות מדי תוך כדי חמיקה מאותם ניסיונות. ומאחורי ארשת החוכמה הזאת הייתה ההבעה הפשטנית של ילדה קטנה שעוד מאמינה בסנטה קלאוס.

הנהנתי כלפי התמונה והחלקתי אותה לתוך הכיס, במחשבה שאני מנסה להוציא ממנה הרבה יותר ממה שבעצם אפשר להוציא מסתם תמונה, ועוד באור כל כך קלוש.

הדלת נפתחה, והצעירונת בשמלת הפשתן נכנסה עם פנקס צ'קים תלת־קומתי ועט נובע, והשתמשה בזרוע שלה בתור שולחן כדי שגברת מרדוק תחתום. היא הזדקפה בחיוך מתוח, גברת מרדוק החוותה תנועה חדה בכיוון שלי, והצעירונת תלשה את הצ'ק ונתנה לי אותו. היא נעמדה ליד הדלת וחיכתה. שום דבר לא נאמר לה, אז היא יצאה שוב וסגרה ברכּות את הדלת.

נפנפתי בצ'ק כדי לייבש את הדיו, קיפלתי אותו וישבתי כשהוא בידיי. "מה את יכולה לספר לי על לינדה?"

"בעצם כלום. לפני שהיא התחתנה עם הבן שלי היא הייתה שותפה בדירה עם בחורה בשם לוֹיס מג'יק - השמות המקסימים שהאנשים האלה בוחרים לעצמם - שהיא משהו בעסקי הבידור. הן עבדו במועדון שנקרא איידל ואלי קלאב, איפשהו בשדרת וֶנטוּרה. הבן שלי לזלי מכיר את המקום הזה יותר מדי טוב. אני לא יודעת כלום על המשפחה של לינדה או מאיפה היא באה. היא אמרה פעם שנולדה בסוּ פוֹֹלְז. אני מתארת לעצמי שהיו לה הורים. לא התעניינתי מספיק בשביל לברר."

שתספר לסבתא. יכולתי לראות אותה חופרת בשתי הידיים, חופרת במרץ, ומעלה מלוא חופניים חצץ.

"את לא יודעת את הכתובת של מיס מג'יק?"

"לא. מעולם לא ידעתי."

"האם סביר להניח שהבן שלך יודע - או מיס דייוויס?"

"אני אשאל את הבן שלי כשהוא יגיע. אני לא חושבת. אתה יכול לשאול את מיס דייוויס. אני בטוחה שהיא לא יודעת כלום."

"ברור. את לא יודעת על איזשהם חברים אחרים של לינדה?"

"לא."

"יש אפשרות שהבן שלך עדיין בקשר איתה, גברת מרדוק, בלי לספר לך."

היא התחילה להסגיל שוב. הרמתי יד ועטיתי חיוך מרגיע. "בסופו של דבר הוא היה נשוי לה שנה," אמרתי. "הוא בטח יודע עליה משהו."

"תשאיר את הבן שלי מחוץ לזה," היא נהמה.

משכתי בכתפיים והשמעתי צליל של אכזבה בשפתיים. "בסדר גמור. אני מניח שהיא לקחה את המכונית שלה. זאת שאת נתת לה."

"מרקורי בצבע אפור פלדה, מודל 1940, קוּפֶּה. מיס דייוויס תוכל לתת לך את מספר הרכב, אם תרצה. אני לא יודעת אם היא לקחה אותה."

"את יודעת כמה כסף ואילו בגדים ותכשיטים היא לקחה איתה?"

"לא הרבה כסף. מאתיים דולר אולי, לכל היותר." נחירת בוז שמנה חרצה קמטים עמוקים מסביב לאף ולפה שלה. "אלא אם כן היא מצאה חבר חדש, כמובן."

"כן, למה לא," אמרתי. "תכשיטים?"

"טבעת אזמרגד ויהלום בעלת ערך לא גבוה מאוד, שעון פלטינום לוֹנג'ין עם מסגרת משובצת באבני אודם, מחרוזת טובה מאוד של ענבר איכותי שהייתי טיפשה מספיק בשביל לתת לה בעצמי. יש בה סוגר מיהלום עם עשרים ושישה יהלומים קטנים בצורת יהלום של קלפים. יש לה עוד דברים, כמובן. אף פעם לא הקדשתי להם יותר מדי תשומת לב. היא לבושה היטב, אבל לא בצורה בולטת מדי. תודה לאל על כמה חסדים קטנים."

היא מילאה מחדש את הכוס ושתתה ממנה ופלטה עוד כמה מהגיהוקים הנימוסיים למחצה שלה.

"זה כל מה שאת יכולה לספר לי, גברת מרדוק?"

"זה לא מספיק?"

"אפילו לא קרוב למספיק, אבל לעת עתה אני אצטרך להסתפק בזה. אם אני אגלה שהיא לא גנבה את המטבע, זה סוף החקירה מבחינתי. אני מבין נכון?"

"נדון בזה בבוא העת," היא אמרה בנימה מחוספסת. "אין שום ספק שהיא גנבה את זה. ואין לי שום כוונה לתת לה לצאת בזול. תכניס את זה טוב־טוב לראש, איש צעיר. ואני מקווה שאתה אפילו חצי קשוח ממה שאתה כל כך נהנה להעמיד פנים, כי לבחורות האלה ממועדוני הלילה עלולים להיות חברים חמומי מוח."

עדיין החזקתי בקצה של הצ'ק המקופל בין הברכיים. הכנסתי אותו לארנק שלי ובד בבד שלחתי יד אל הכובע שלי שעל הרצפה.

"אני אוהב שהם חמומי מוח," אמרתי. "לחמומי מוח יש מוח מאוד בסיסי. אני אדווח לך כשיהיה על מה לדווח, גברת מרדוק. נראה לי שאתחיל עם סוחר המטבעות הזה. נשמע שהוא יכול להוביל לאנשהו."

היא הניחה לי להגיע אל הדלת ואז נהמה אל הגב שלי: "אתה לא מחבב אותי במיוחד, מה?"

פניתי כלפיה בחיוך מעושה עם יד על ידית הדלת. "למה, מי כן?"

היא הִטתה את הראש לאחור ופתחה פה רחב ושאגה מרוב צחוק. בעיצומו של הצחוק פתחתי את הדלת ויצאתי וסגרתי את הדלת על הצליל הגברי והמחוספס. חזרתי לאורך המסדרון ודפקתי על הדלת הפתוחה למחצה של המזכירה, ואחר כך פתחתי אותה והצצתי פנימה.

הזרועות שלה היו משוכלות על השולחן והפנים היו כבושות בזרועות המשוכלות. היא התייפחה. היא סובבה את הראש והסתכלה עליי בעיניים מוצפות בדמעות. סגרתי את הדלת, ניגשתי אליה וכרכתי זרוע מסביב לכתפיה הרזות.

"תרימי את הראש," אמרתי. "את צריכה לרחם עליה. היא חושבת שהיא קשוחה ועושה שמיניות באוויר בשביל לנסות להתנהג ככה."

הצעירונת קפצה וזקפה את הגב, הלאה מהזרוע שלי. "אל תיגע בי," היא אמרה קצרת נשימה. "בבקשה. אני אף פעם לא נותנת לגברים לגעת בי. ושלא תגיד דברים נוראים כאלה על גברת מרדוק."

הפנים שלה היו ורודות לגמרי ורטובות מדמעות. בלי המשקפיים, העיניים שלה היו מקסימות.

תקעתי בין השפתיים את הסיגריה שלי שכבר חיכתה נואשות והדלקתי אותה.

"אני - אני לא התכוונתי להיות גסת רוח," היא אנפפה. "אבל היא באמת משפילה אותי ככה. ואני בסך הכול רוצה לעשות בשבילה את הכי טוב שאני יכולה." היא משכה באף פעמים אחדות והוציאה ממחטה של גבר מתוך מגירה בשולחן ופרשה אותה בנפנוף מהיר ומחתה בה את העיניים. בפינה התחתונה של המטפחת הפרושה ראיתי את ראשי התיבות ל"מ רקומים בסגול. נעצתי בזה מבט ונשפתי עשן סיגריה בכיוון פינת החדר, הרחק מהשיער שלה. "אתה רוצה משהו?" היא שאלה.

"אני רוצה את מספר הרכב של המכונית של גברת לזלי מרדוק."

"זה 2XIIII, מרקורי אפורה עם גג נפתח, מודל 1940."

"היא אמרה לי קוּפֶּה."

"זאת המכונית של מר לזלי. הן מאותה תוצרת ומאותה שנה ובאותו הצבע. לינדה לא לקחה את המכונית."

"הבנתי. מה את יודעת על מיס לויס מג'יק?"

"ראיתי אותה פעם אחת, זה הכול. היא הייתה השותפה לדירה של לינדה. היא באה הנה עם מר -מר וַאניֵיר אחד."

"מי הוא?"

היא השפילה מבט אל השולחן. "אני... היא פשוט באה איתו. אני לא מכירה אותו."

"אוקיי, איך היא נראית, מיס לויס מג'יק?"

"היא בלונדינית, יפת תואר, גבוהה. מאוד מאוד מושכת."

"את מתכוונת סקסית?"

"טוב," היא הסמיקה בזעם, "במין צורה תרבותית נאה, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."

"אני יודע למה את מתכוונת," אמרתי, "אבל אני לא אגיע עם זה לשום מקום."

"אני מאמינה לך," היא אמרה בחמיצות.

"את יודעת איפה מיס מג'יק גרה?"

היא הנידה את הראש לשלילה. היא קיפלה את הממחטה הגדולה בהקפדה רבה ושמה אותה במגירת השולחן, זאת שהיה בה האקדח.

"תוכלי לפלח אחת אחרת כשזאת תהיה מלוכלכת," אמרתי.

היא נשענה לאחור בכיסא, הניחה ידיים צחות קטנות על השולחן והסתכלה עליי במבט רגוע ונטול רגש.

"אני במקומך לא הייתי הולכת רחוק מדי עם כל הקטע הזה של הטיפוס הקשוח, מר מארלו. לא איתי, בכל אופן."

"לא?"

"לא. ואני לא יכולה לענות על שאלות נוספות בלי אישור מפורש. המשרה שלי מחייבת אותי לסודיות."

"אני לא קשוח," אמרתי. "פשוט מתנהג כמו גבר."

היא לקחה עיפרון וסימנה משהו בדפדפת. היא חייכה קלושות לעברי, שוב בשליטה עצמית מלאה.

"אולי אני לא אוהבת גברים שמתנהגים כמו גברים," היא אמרה.

"את חתיכת עוף מוזר," אמרתי, "אם יורשה לי. כל טוּב."

יצאתי מהמשרד שלה, סגרתי את הדלת בתקיפות והלכתי בחזרה לאורך המסדרונות הריקים ודרך בית הלוויות הגדול הדומם והשקוע מעט, והחוצה אל פתח הבית.

השמש פיזזה על המדשאה החמימה בחוץ. הרכבתי את משקפי השמש ושוב טפחתי קלות על הראש של הכושי הקטן.

"אח שלי, זה היה אפילו יותר גרוע ממה שציפיתי," סיפרתי לו.

הרגשתי את החום של האבנים העקומות מתחת לסוליות הנעליים. נכנסתי למכונית, התנעתי והתרחקתי משפת המדרכה.

מכונית קופה קטנה בצבע חול ניתקה משפת המדרכה מאחוריי. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. הגבר שנהג בה חבש מגבעת קש שטוחה כהה עם שוליים מקופלים כלפי מעלה וסרט עם הדפס עליז, ועל העיניים שלו היו משקפי שמש, כמו על שלי.

נסעתי בחזרה העירה. כעבור עשרה בלוקים, ברמזור, הקופה בצבע חול עוד הייתה מאחוריי. משכתי בכתפיים, ואז סתם ככה בשביל הכיף עשיתי כמה הקפות מסביב לכמה בלוקים. הקופה הראתה דבקות במשימה. פניתי לרחוב עם שורה של פלפלוני בכוּת ענקיים לכל האורך, טלטלתי את המכונית בסיבוב פרסה מהיר ועצרתי לצד שפת המדרכה.

הקופה הגיעה בזהירות מעבר לפינה. הראש הבלונדיני מתחת למגבעת הקש בצבע קקאו והסרט הססגוני אפילו לא פנה לעברי. הקופה שייטה והתרחקה לדרכה, ואני נסעתי בחזרה אל אָרוֹיוֹ סֵקוֹ והלאה להוליווד. הסתכלתי בתשומת לב פעמים אחדות, אבל לא ראיתי יותר את הקופה.

הערה

1 Conquest, באנגלית: כיבוש.