החלק הטוב

1

כיום

המיטה שלי רטובה. לא לחה אלא ממש ספוגה, כאילו מישהו השתמש בכרית שלי כשק חול כדי לעצור שיטפון. אני מסתכלת למעלה ורואה נחל קטן מטפטף מבעד לכתם הצהוב שבתקרת החדר: מקור מצוקתי הנוכחית. השעון שליד המיטה אומר לי שהשעה חמש לפנות בוקר, הגרועה שבשעות הקטנות - לא מוקדם מספיק כדי להצליח לחזור לישון בלי בעיה, אבל לא מאוחר מספיק כדי לשקול להתחיל את היום.

אני מזנקת מהמיטה ומנווטת במסלול המכשולים שמכסה את רצפת החדר, דוהרת במסדרון, יוצאת מהדירה ומטפסת במדרגות האבן הקרות אל הדירה שבקומה העליונה.

"מר פינקלי! מר פינקלי! שוב יש נזילה מהאמבטיה שלך," אני צועקת וחובטת על הדלת בשני אגרופים. אין תגובה. חסר לו שהוא מת באמבטיה עם הברז פתוח, כי אז התקרה עלולה לקרוס, ואני אצטרך להתמודד גם עם הגופה שלו נוסף על כל שאר הבלגן. "מר פינקלי!" אני צועקת שוב, עם קצת יותר בהילות בקול, ומנסה לסלק מהמוח את מראה מיטתי המחוצה מתחת לערימה של שברי תקרה וקצף אמבטיה. לבסוף נפתח סדק בדלת ומר פינקלי מציץ החוצה. הוא בשנות השישים לחייו, וקווצוֹת שיער בלונדיניות מזדקרות אופקית משני צדי ראשו הקירח. תווי פניו חדים וזוויתיים, והוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת חומה המרוחים באופן קבוע בשומן. בכל פעם שאני רואה אותו, אני צריכה להזכיר לעצמי לא לקרוא לו מר פיכסלי, כמו שאני והשותפים שלי לדירה קוראים לו בינינו לבין עצמנו.

"שוב יש נזילה מהאמבטיה שלך לדירה שלי," אני אומרת לו בנזיפה.

"עשיתי אמבטיה," הוא אומר ומסלסל את אחת מקווצות שערו הרטוב סביב אצבעו, ואז מחלץ ממנה את האצבע ומשאיר קרן שיער.

"אמצע הלילה עכשיו," אני אומרת בעייפות. "ואתה זוכר שהשרברב אמר לך שאתה לא יכול לעשות אמבטיות עד שתאטום את האריחים ברצפה כמו שצריך? אם נשפכים מים החוצה, הכול נוזל ישר לתוך החדר שלי." קולי מדוד, כאילו אני מנסה להסביר משהו לפעוט.

"אני לא אוהב מקלחות," הוא עונה ומלפף קרן שיער סימטרית בצד השני של הראש.

"גם אני לא. בייחוד כשאני ישנה. במיטה." אני יורדת במדרגות ברקיעות וצועקת למעלה, "פשוט תפרוס כמה מגבות, בבקשה."

אין טעם לדבר בהיגיון עם מטורף חובב אמבטיות. אני אצטרך להתקשר אל סינתיה, בעלת הבית שלנו. שוב. הדבר היחיד שאנחנו יודעים על סינתיה זה שהיא גרה בספרד, שהיא אלרגית לחתולים ושאת התפקוד שלה כבעלת בית אפשר להגדיר במילים "הזנחה פושעת". יותר מפעם אחת היא גערה בי שאני "מטרידה אותה בצרות פעוטות של תחזוקת הבית", אבל אני באמת מוטרדת, סינתיה, אני מוטרדת מאוד.

כשאני חוזרת לחדר אני מוציאה את הספרים האהובים שלי מארגז הפלסטיק שבו אני מאחסנת אותם ומניחה את הארגז על המיטה כדי שיקלוט בתוכו את הטפטופים הנותרים. אני מתבוננת בספרים ומרגישה כמו אמא שנכשלה בטיפול בילדיה. מגיעה להם ספרייה הגונה, מגיע להם להיות מוצגים לראווה עם השִׁדרה כלפי חוץ, בחלוקה לפי ז'אנרים, ולא מונחים בערימה על רצפה של חדר עם נזקי מים. יבוא יום, ספרים שלי, יבוא יום. אחרי שאני מחליפה את חולצת השינה הספוגה שלי, אני מתכרבלת בקצה היבש של המיטה בכמיהה לעוד שעה או שעתיים של שינה, אבל קשה לישון כשהראש מלא מחשבות ואצבעות הרגליים לחות. כנראה נרדמתי, כי פתאום השעון המעורר מעיר אותי ואני לא מבינה למה אני ישנה הפוך.

החדר שלי נראה שונה לחלוטין מנקודת המבט הזאת. מהחלון נשקפת הבטחה ליום אביבי אפרפר נוסף, והשרך שעל אדן החלון נראה חום וחולני אפילו יותר מאתמול. העציץ היה מתנה מאבא שלי, יחד עם היוּקָה השמוטה שבפינה. הוא משוכנע שצמחים עוזרים למנוע דיכאון וחרדה. כמה אירוני שניסיונותי להשאיר אותם בחיים עד הביקור הבא שלו גרמו לי חרדה רבה. אבא הבטיח לי ש"אי־אפשר להרוג את השרך הזה, הוא צמח שניזון מהזנחה," אבל נראה שהצלחתי. הצמחים האלה הם כמו קנרית במכרה פחם, נייר לקמוס להיעדר תנאי מִחיה סבירים.

אני מתעטפת במגבת והולכת לאמבטיה, אבל מגלה שהיא תפוסה. היא תמיד תפוסה.

אני מקישה על הדלת ואז צועקת, "זאת לוסי. כמה זמן בערך?" אם אלה אמילי או זויה, הן יסיימו מהר, אבל ג'וליאן עלול להיתקע שעות בפנים. אני רוצה לדעת אם יש טעם לחכות או שעדיף שאני אלך להכין לעצמי כוס תה.

"רק מתגלח," עונה ג'וליאן. זה אומר שהכיור יהיה מלא בזיפים זעירים ומגבת הידיים תהיה מכוסה בקצף גילוח.

"שוב יש לי נזילה מהתקרה בחדר," אני מספרת לו.

"ממש מרגיז," אומר ג'וליאן בקלילות. הנימה שלו לא מצליחה להבהיר עד כמה זה באמת מעצבן, בייחוד בשביל האדם שישן מתחת לתקרה הנ"ל. ובעודי עומדת במסדרון ומנהלת שיחה עם הדלת של חדר האמבטיה, גבר יוצא מהחדר של אמילי. הוא גבוה ומחומצן, ויש לו קעקוע עצום של עיט במרכז החזה.

"הַיי, אני איזיקיאל," הוא אומר ומנופף בביישנות. "חבר של אֶם."

"הַיי," אני אומרת וממהרת להרים את המגבת כדי לוודא שהיא מכסה את החזה שלי כמו שצריך.

"חדר האמבטיה פנוי?" הוא שואל בפיהוק ומותח את זרועותיו החיוורות הארוכות מעל ראשו. הוא מתנועע בלֵאות כמו אדם שאינו ממהר לשום מקום - בניגוד אלי, אדם שצריך להגיע לעבודה.

"יש פה תור קטן, סליחה."

לקשקש עם אחד הזיונים של אֶם זה לא הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בבוקר, ולכן אני הולכת למטבח ומוצאת שם את בטי, הבחורה שג'וליאן נפרד ממנה וחוזר אליה שוב ושוב, מרתיחה שלושה סירים על הכיריים. אני לא יודעת מה היא מכינה, אבל לפי הריח אפשר לחשוב שסוס מת בתעלת ביוב, ואז מישהו הרתיח את מי הביוב האלה עם קצת עשבי תיבול. אין לי שום דבר נגד בטי באופן אישי, אבל היא פשוט תמיד כאן, תמיד מעמידה סירים, והדירה בקושי גדולה מספיק לארבעתנו, אז ברור שאין מקום לבטי ולכל הצנצנות שלה.

"הַיי, בטי, בוקר טוב! מה את מבשלת?" אני שואלת בחיוך. אחת ממעלותי הגדולות היא היכולת להיות מנומסת ואדיבה אפילו כשאני זעופה וזועמת. הסתרת הרגשות האמיתיים היא מיומנות חיונית, בייחוד בדירה צפופה. אף אחד לא רוצה לגור עם בכיינית.

לפני שבטי מספיקה לענות אני שומעת את דלת חדר האמבטיה נפתחת וטסה במסדרון כדי להיכנס לשם לפני הכיבוש האחרון של אֶם. הוא עדיין אורב ליד הדלת שלה, אבל אני מספיקה לשגר את עצמי פנימה. "סליחה, אבל אני נואשת," אני אומרת בהצלבת רגליים ומוסיפה גלגול עיניים מתנצל.

כצפוי, הכיור נראה כאילו גדוד של קיפודים מיניאטוריים השירו את הקוצים שלהם בתוכו, ושוב אין נייר טואלט. למזלי, יש לי סליק בתיק כלי הרחצה שלי בדיוק בשביל מקרה חירו - אוי לא. מישהו מצא את הסליק שבתיק.

כשאני מסיטה את וילון האמבטיה המעופש, אני מגלה שהאמבטיה מלאה בעצמות גדולות מאוד ואמיתיות מאוד, ואני מועדת לאחור ודופקת את הראש במתלה המגבות. "אאוץ'!" מה הולך פה? מישהו מנסה להמס גופה בעזרת חומצה? כאילו הדירה הזאת לא מספיק מטונפת.

"את בסדר?" נשמע קול מהמסדרון. אני נוטשת את זירת המוות והריקבון המסויטת וממהרת בחזרה אל המטבח.

"למה יש גופה באמבטיה?" אני שואלת. "רצחתם מישהו?"

"אה, זאת לא גופה," אומרת בטי ומוסיפה צחקוק פעמוני. "ג'וליאן ואני פשוט עושים צום מרק בשר השבוע. הייתי צריכה לחלוט את העצמות בשביל הסיר הבא, אבל לא רציתי להשתלט על הכיור במטבח. הקצב נתן לי פרה שלמה בכלום כסף. רוצה לטעום? זה מדהים לקיבה רגישה." בטי מושיטה לי מצקת.

"לא תודה," אני אומרת ומנסה לא להקיא. אמנם אני שמחה שאף אחד לא מת, אבל בכל זאת מטריד שהדחף המיידי שלי היה לחשוב ששותפי לדירה הרגו מישהו. אולי אני צופה שוב ביותר מדי שידורים חוזרים של "פּוּארוֹ". זה מה שאני תמיד רואה כשאני צריכה להתנחם קצת, אבל אולי זה מעורר בי חשדנות יתרה. "איך אני אמורה להתקלח?" אני שואלת את בטי בכל שמץ של שלווה שאני מצליחה לגייס. "אסור לי לאחר לעבודה, בייחוד היום."

"ממילא אין מים חמים, השתמשנו בכל מה שהיה בשביל העצמות," צועק ג'וליאן מהחדר שלו.

"אני תכף מוציאה אותן," אומרת בטי במתיקות.

הסטוץ של אֶם הלאים את האמבטיה, ואני מתחילה להיות מודאגת שאני שומעת את המקלחת. הוא עומד בין העצמות שם? למה אני היחידה שזה מטריד אותה? הדלת של אמילי פתוחה חלקית, אז אני מכניסה את הראש כדי לראות אם היא ערה.

"לילה מוצלח?" אני שואלת את רעמת הרסטות האדומה שמבצבצת מתחת לשמיכה.

"אוי, לוסי, את יכולה לברר איך קוראים לו?" היא לוחשת לי. "אני לא מצליחה להיזכר."

לפני שאמילי נכנסה לדירה שלנו בווֹקְסהול, היא גרה בסירת מגורים קהילתית בשוֹרהם. היא מתעבת את "המערכת הקפיטליסטית" ומנסה כל הזמן לעשות עסקאות חליפין תמורת דברים שאנשים מצפים לקבל עליהם כסף. לזכותה ייאמר שהיא השיגה את רוב הריהוט בחדר שלה באינטרנט תמורת קקטוסים שהיא גידלה. ברמת העיקרון, היא מתעקשת ש"נחלוק בכול", מה שאומר שבפועל היא חולקת איתי את דגני הבוקר, הלחם, סבון הפנים וקרם הלחות שלי. כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, חשבתי שהיא היפית פסיכית. עכשיו, אחרי שאנחנו גרות יחד כבר שנתיים, הגעתי למסקנה שהשערתי היתה מדויקת במאה אחוז.

"זה משהו באווירה תנ"כית. ג'רמיה? זֵבַּדָיָה?" אני לוחשת. "איפה מצאת אותו?"

"תחרות שירה בשורדיץ'," היא אומרת ומשפשפת את הלחיים. "חתיך, נכון?"

"אין ספק שיש לו נוכחות," אני אומרת ברוב טקט.

לאמילי ולי אין אותו טעם בגברים. אני נוטה להימשך לגברים עם העדפה לתחתונים נקיים, לדוגמה. "שוב יש לי נזילה מהתקרה," אני אומרת לה.

"כמה מעיק," היא אומרת ומכסה את הראש בכרית יבשה לגמרי. לפעמים יש לי תחושה שרק לי אכפת מהבעיות בתקרה שלי. ופתאום, כאילו במענה לשוועת המסכנות שלי, בוקעת מוזיקה מחדרה של זויה בקצה המסדרון. אפשר רק לקוות שהחברה הכי טובה שלי תהיה קשובה יותר למצוקותי.

"הֵיי." אני מקישה על משקוף הדלת שלה. היא רוקדת בחזייה וטייץ לצלילי האלבום החדש של טיילור סוויפט.

"בוקר טוב, לוסי לו," היא אומרת בקול מתנגן. אני יודעת שזויה היתה במסיבה עד שלוש בלילה, ובכל זאת היא נראית רעננה ומושלמת חמש שעות בלבד אחר כך, עם רעמת שיער שחור בוהק, עיניים בורקות וגזרה דקה מעוררת קנאה. היא מסוג הבנות שלא טורחות להסיר את האיפור מהעיניים בלילה, אבל בבוקר הן פשוט נראות כאילו הן הלכו לגמרי בכוונה על לוּק "מעושן". כשזה קורה לי, אני פשוט נראית כמו גירית עם דלקת עיניים.

אני מכירה את זויה מאז שאנחנו בנות שתים־עשרה, אבל אם הייתי פוגשת אותה עכשיו, לא בטוח שהיינו נעשות חברות - היא היתה מרתיעה אותי יותר מדי. היא גדלה בהודו, ואז עברה בארצות הברית בדרך לאנגליה. כשהיא הגיעה לבית הספר שלנו, עם הבגדים האמריקאיים האופנתיים שלה ומבטא נוצץ של החוף המזרחי, כולם הרגישו שכוכבת קולנוע מסתובבת בינינו. אבל ברגע שהתחלתי להכיר אותה, גיליתי שמתחת לחזות שלה היא פשוט חנונית כמוני. לשתינו היו אוספים של פריטי סנופי וחיבה עזה לספרים של סטפני מאייר.

"אני יכולה לגרור את המזרן שלי לפה הלילה?" אני שואלת ומתיישבת על קצה המיטה שלה. "פיכסלי הציף לי שוב את החדר. המיטה שלי ספוגה."

"ברור, מסכנונת! את רוצה שאני אעזור לך לייבש את השמיכה?" היא שואלת. "נעשה את זה עם שני מייבשי שיער."

"לא, הכול בסדר, אני אטפל בזה אחר כך."

"מה הריח הדוחה הזה?" שואלת זויה. היא מעווה את פניה וצובטת את האף.

"ג'וליאן ובטי מכינים כמות עצומה של ציר בשר. יש ערימת עצמות באמבטיה." זויה עושה פרצוף נחרד כיאה לסיטואציה.

"מכל דירות השותפים בכל הערים בעולם, למה היינו צריכות להיכנס דווקא לזאת?"

"כי היא היחידה שהיתה בתקציב ועם שני חדרים פנויים," אומרת זויה.

"אמילי שוב הביאה לפה איזה מישהו."

"תחביאי את הכסף. אני די בטוחה שהקודם גנב לי עשרים פאונד מהארנק ותחתונים מהמגירה."

"אם ככה, אין בעיה, כי אין מה לגנוב ממני," אני אומרת. "אלא אם כן הוא רוצה עציץ גוסס."

"אני לא יודעת איפה היא מוצאת את כל ההזויים האלה."

זויה מחלישה את המוזיקה ומתיישבת אל שולחן האיפור כדי להסתרק. כשאני עומדת מאחוריה ומביטה במראה, אני נזכרת באיזה מצב נורא השיער שלי - חום דהוי ולא סימטרי, כי התעקשתי להקשיב לסרטון הדרכה שמלמד איך לספר את עצמך. אולי השתמשתי במספריים לא נכונים. אולי השיער שלי לא נכון.

"תראי את זה," אני אומרת ומושכת את הצד הקצר יותר.

"זה לא עד כדי כך נורא," אומרת זויה. "בואי, אני אאסוף לך אותו." היא קמה ומסמנת לי להתיישב, ואז תופסת כמה סיכות ומתחילה לעצב לי פקעת כאילו מרושלת אבל בעצם אופנתית. "את חייבת להיראות טוב ביום הראשון בעבודה החדשה."

"כן," אני אומרת. נוגע ללבי שהיא זוכרת. "סוף־סוף אני אעשה משהו משמעותי יותר מלהדפיס תסריטים ולנקות את הלכלוך של כל העולם."

"אני כל כך גאה בך, לוּס," היא אומרת. "החברה הכי טובה שלי, תחקירנית מצליחה בטלוויזיה."

"תחקירנית זוטרה," אני מתקנת אותה, אבל בכל זאת מסמיקה. "ולא קיבלתי העלאה, רק הגדרת תפקיד חדשה, אבל יהיו לי יותר תחומי אחריות. אני מקווה שירשו לי להציע רעיונות לתסריטים, אולי אפילו להדריך את האורחים."

"את קרעת את התחת החמוד שלך," אומרת זויה, לוקחת סרט שיער עם נצנצים ומניחה אותו על ראשי כמו כתר. "עוד קצת סבלנות ואת תהיי מלכת הטלוויזיה. מה שמזכיר לי" - היא שולפת כרטיס ברכה מהמגירה ומושיטה לי אותו. מלפנים יש רישום שלה. זאת אני. אני חובשת כתר, מחזיקה מסך טלוויזיה ומוקפת בספרים ובגיריות. למעלה כתוב "בהצלחה!" באותיות מושלמות.

"זה אדיר," אני אומרת וצוחקת. "רישום מקורי של זויה חאן. יכול להיות שזה יהיה שווה המון כסף יום אחד."

"זה בשביל השולחן שלך בעבודה, כדי שתזכרי לאן את שואפת."

"אני מתה על זה. מה הקטע עם הספרים והגיריות?"

"את אוהבת ספרים ואוהבת גיריות," היא אומרת במשיכת כתפיים.

אני מניחה את ידי על זרועה ולוחשת לה "תודה" דרך המראה.

זויה תמיד תמכה ללא תנאי בקריירה המגמגמת שלי בעולם הטלוויזיה. ההורים שלי שמרו על ראש פתוח כשקיבלתי את העבודה הראשונה שלי בהפקה, אבל אחרי שנה וחצי, כשעדיין הייתי בתחתית שרשרת המזון וקיבלתי שכר מינימום, הם התחילו להעלות שאלות לגבי הכיוון שלי בחיים. כל החברים שלי כבר טיפסו בסולמות המקצועיים שהם בחרו לעצמם וניצלו את התארים שלהם כמו שצריך, אבל אני עדיין הכנתי קפה לכל מי שביקש.

על שולחן האיפור ניצבת תמונה של החבורה שלנו מבית הספר: אני, זויה, פֵיי ורוֹשין. ארבעתנו תכננו לגור יחד כשנעבור ללונדון, אבל אז ההורים של פיי קנו לה דירת סטודיו, ורושין התחילה לעבוד כמתמחה במשרד עורכי דין ולכן היה לה תקציב הרבה יותר גדול משלנו.

"נכון יהיה מושלם להחליף את אמילי וג'וליאן בפיי ורושין?" אני אומרת בשקט ופוגשת במבטה של זויה במראה.

"רושין לא תצליח להסתדר עם חדר בלי אמבטיה פרטית," אומרת זויה וצוחקת. "ופיי כנראה תנסה להתגבר על ההתנהגות האנטי־סוציאלית של פיכסלי עם רפלקסולוגיה ותה צמחים."

"אולי אנחנו צריכות לשדך ביניהם," אני אומרת, ואנחנו פורצות בצחוק.

החדר של זויה נראה פעם כמו שלי, עם פוסטרים מודבקים על הקירות ומתלה בגדים מתפרק שמודבק במסקינג־טייפ. אבל עכשיו, כשאני מביטה סביבי, אני מבינה שמשהו השתנה. החדר שלה נראה כמו בתמונת "אחרי" בסרטון של עיצוב פנים באינסטגרם. היא קנתה מנורות, כורסה עם ריפוד קטיפה כחול, כריות נוי, סט מצעים, תמונות ממוסגרות לקיר, ומושא קנאתי הגדול ביותר - ספרייה מעץ כהה, ואפילו לא מאיקאה. אז ככה נראית משכורת נורמלית.

"עיצבת כאן כל כך יפה," אני אומרת ומקווה שהקנאה שלי לא בולטת מדי.

"תודה, את מוזמנת לשבת בכורסת הקריאה שלי מתי שבא לך."

זויה היתה פעם טיפוס אמנותי כמוני, אבל לפני כמה חודשים היא פרשה מלימודי אמנות והתחילה לעבוד כסוכנת נדל"ן. חבל לי עליה, כי היא אמנית מדהימה, אבל מצד שני, גם הספרייה הזאת היא יצירת אמנות.

היא נותנת לי לחיצה קטנה בכתף, אומרת, "הנה, סיימתי," ותוחבת לי סיכה אחרונה לשיער.

"תודה. אין לי מושג איך עשית את זה."

אני שומעת דלת נפתחת במסדרון. "המקלחת פנויה," צועקת אֶם והדלת שלה נסגרת. אני יוצאת בריצה למסדרון, אבל רואה את בטי מתגנבת פנימה לפני.

"סליחה, אני רק מוציאה את העצמות," היא צועקת, ואני מסתובבת אל זויה ועושה פרצוף רצחני. להפתעתי הרבה, היא לא צוחקת אלא אומרת, "לוס, אני צריכה לדבר איתך על משהו. תלווי אותי לרכבת?"

"אוקיי. ממילא אין לי זמן למקלחת. תני לי כמה דקות להתלבש."

החדר שלי נראה עוד יותר מדכא אחרי הביקור אצל זויה. אף אחד לא רוצה לגור בתמונת "לפני". ההורים שלי אומרים שאני "חיה כמו סטודנטית", אבל האמת היא שהמצב הרבה יותר גרוע. כסטודנטית היו לי רהיטים ומיטה יבשה, היתה לי הלוואת סטודנטים וסבסוד לשכר דירה. עכשיו, אחרי מסים, שכר דירה, חשבונות, החזרי הלוואה ותחבורה, נשארים לי שלושים וחמישה פאונד לשבוע לכל שאר הדברים: אוכל, אלכוהול, בגדים, טמפונים, מה שאתם רוצים. אם אצליח לקבל קידום לתחקירנית, אני ארוויח עוד שמונים פאונד בשבוע. עם משכורת כזאת אני אוכל לאכול כמו שצריך, לקנות לעצמי ספרייה גדולה ויפה, לחזור להשתמש בטמפונים נורמליים ולא בגביעונית שגדולה עלי בשתי מידות, שקיבלתי בחינם בשקית מתנות שחילקו במסיבת הרווקות של בת דודה שלי. אבל אין טעם לפנטז על פסגות כאלה.

אני מעבירה מגבון בכל בית שחי ושמה דאודורנט. ג'ינס שחור וטישרט בגזרה צמודה, קצת מסקרה ונגיעה של סומק. זה מספיק כדי לעבור כבחורה רעננה ומקצועית. אילו רק יכולתי לתקן בכזאת קלות את החיים שלי.

זויה מחכה לי ליד הדלת. בחדר המדרגות היא ממלאת את הריאות באוויר צח ואני מחייכת. ברגע שאנחנו יוצאות אל הרחוב, היא אומרת, "אז רציתי לספר לך ראשונה."

"מה?" אני אומרת. מיד נדלקת אצלי נורה אדומה.

"נראה לי שאני עוברת דירה, לוס."

"מה?" אני לא מצליחה להסוות את האימה בקולי. "למה?"

"כי אנחנו חיות בחורבה, ועכשיו יש לי משכורת נורמלית." היא מכווצת את פניה בהתנצלות. "את יודעת שאני אוהבת לגור איתך, אבל אני לא מסוגלת לסבול אותם יותר. הבגדים הרטובים של ג'וליאן יושבים במכונה כבר שלושה ימים. שלושה ימים."

"אז את נוטשת אותי?" אני אומרת ופוצחת בשורה של יבבות מוגזמות כדי להסוות את הבכי האמיתי שעולה לי בגרון.

"די נו, את יכולה להתחלף איתי בחדר, הוא יבש יותר משלך."

"אני לא יכולה להרשות לעצמי את החדר שלך. הוא עולה עשרים פאונד יותר לשבוע."

"ההפרש עלי."

"לא, מה פתאום. אני אסתדר. אני שמחה בשבילך, באמת." אני מנסה לכבוש את אומללותי האיומה. זה לא קשור אלי - זויה עבדה קשה. היא הרוויחה את זה ביושר.

"תודה, מותק," היא אומרת, ואני שומעת את ההקלה בקולה. "ואת יודעת שאת יכולה לבוא לשרוץ בדירה החדשה שלי מתי שבא לך. מבטיחה שתמיד יהיה שם נייר טואלט, ובחיים לא תמצאי פרות מתות באמבטיה."

"אולי איזה צרפתי לוהט יחליף אותך בחדר," אני אומרת ומכריחה את עצמי לחייך חיוך טיפשי, אבל בפנים אני מנסה לרסן נחשול של בהלה. היא נוטשת אותי. הדירה תהיה בלתי נסבלת. עם מי אני אתכרבל במיטה בימי ראשון בבוקר ואראה שידורים חוזרים של "חברים"? עם מי אני אחליף ספרים? עם מי אני אקטר על האחרים? מי יחלץ אותי מההריסות כשהתקרה תקרוס עלי?

כשאנחנו מגיעות לשערים בתחנה של הרכבת התחתית, אני מבינה בחרדה שכרטיס התחבורה הציבורית השבועי שלי לא בתוקף ושהמשכורת תיכנס רק מחר. אני לא רוצה שזויה תדע עד כמה המצב שלי גרוע, אז אני מנסה לגהץ את האשראי ושולחת תפילה אילמת לאלוהי הרכבות התחתיות. למזלי הכרטיס עובר.

הלוח אומר שיש רכבת בעוד דקה.

"בואי, נרוץ," אני אומרת ותופסת לזויה את היד.

"אולי פשוט נעלה על הרכבת הבאה?" היא רוטנת. "את תמיד מזרזת אותי."

אנחנו מספיקות להגיע לרכבת, ולמרבה הפלא אפילו זוכות במותרות הגדולים מכול: זוג מושבים, למרות שלידנו יושבת אישה עם תינוק קולני מעצבן.

"אז אנחנו נפגשות לדרינק אחרי העבודה כדי לחגוג את התפקיד החדש שלך?" שואלת זויה.

"לא יודעת. לא ישנתי הרבה בלילה. כנראה עדיף שאני אלך לישון מוקדם."

כשהרכבת נכנסת לתחנה שלי באוקספורד סירקוס, זויה קמה לתת לי חיבוק. אני מביטה סביבי בקרון ורואה שכולם מסתכלים עליה. אני מנחשת שהגברים שואלים את עצמם איך היא נראית בעירום, והנשים שואלות את עצמן באילו מוצרים היא משתמשת כדי להשיג שיער מלא ברק כזה (התשובה היא מסֵכת מיונז לשיער פעם בשבוע). כשאני יורדת מהרכבת, היא מוציאה את הראש מהדלת וצועקת לרציף העמוס.

"תישני בקבר, לוסי יאנג. אנחנו חוגגות את הקידום שלך, נקודה. אני מזמינה."

כשאני פונה ללכת, יש לי חיוך גדול על הפנים.