הפוליטי בזמן הקורונה

הקדמה

וירוס הקורונה פרץ לעולמנו כאילו מאזור זמן אחר ותפס אותנו מופתעים, בלתי מוכנים, ולזמן מה אף מבועתים. זמן קצר לפני הופעתו התקיימו הבחירות לכנסת ה־22. זה היה ב־17 בספטמבר 2019, פחות משלושה חודשים מאז שמעתי לראשונה על נגיף מסתורי שהתגלה בעיר ווהאן במחוז חוביי בסין, כאשר סין עדיין לא הודתה בהתפרצות המחלה והתפשטותה בעיר. זה יקרה רק בינואר 2020. סבב הבחירות הזה היה השני באותה השנה, מועד ב', אם תרצו, מאחר שהכנסת ה־21 פוזרה כחודש לאחר השבעתה, משום שנתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה עם 35 המנדטים שקיבל הליכוד, שכן דבק בו כתם של נאשם בשלושה תיקים שעתיד לעמוד למשפט. הבחירות הוקדמו, וגם לכך לא היינו מוכנים. צפיתי משבר פוליטי מתמשך, וכדי להבין מי נגד מי, ומה יכול לשחרר את הפלונטר, החלטתי לתעד את מה שמכונה "מדרון חלקלק", הממחיש באופן גרפי את ההידרדרות הפוליטית לתהום אנטי־דמוקרטית. כך התחלתי לכתוב ביום הבחירות הזה יומן פוליטי בעיקרו, כי היה לי ברור שהמשבר הפוליטי לא עומד להסתיים בקרוב, ושהוא עוד יחמיר. שנה איומה מצפה לנו, חשבתי בדרכי מן הקלפי הביתה.

ב־11 בינואר 2020 אישרה ממשלת סין את הידיעות על הנגיף העושה שמות בווהאן ובערים אחרות, ולאחר חמישה ימים המליץ משרד הבריאות שלנו להימנע מנסיעות בלתי הכרחיות לסין. מה שנראה בתחילה כמשבר בריאותי, ובמהלך הזמן גם כלכלי, התלכד עם המשבר הפוליטי אצלנו לסיפור מורכב אחד. כמעט מיד השתלטה המגפה על כל ממדי חיינו, והפוליטיקה של דרכי ההתמודדות עם המגפה, הן של המוסדות הבין־לאומיים והן של הממשלות השונות, נקלטה ללא קושי באקטואליה הפוליטית שלנו, כמו ריקוד טנגו מן הגיהנום ובלי שנבין באמת מי המוביל ומי המובל. אבל היה אפשר לראות בבירור איך השתלבה המגפה בניהול המדינה לפי אסכולת נתניהו, ובאיזו מיומנות הוא ניצל את החרדה מפניה כדי להנדס מציאות שבה הוא המחליט והקובע, ולנו לא נותר אלא לקבל ולציית, ובהמשך - גם להתנגד ולמחות.

אם לא נדבקת בנגיף או אם המחלה עברה עלייך בקלות, ואם לא איבדת את עבודתך או מצאת עבודה טובה יותר מהבית, ולא נכנעת לאדישות או למלנכוליה כדי להתנתק מן המציאות, את יכולה לקבל את הבידוד החברתי שהמגפה כופה עלייך באמצעות צווי חירום שממשלתך מוציאה כהזדמנות חד־פעמית לחיות חיים אחרים בביתך שלך. זה לא עניין של מה בכך. דמייני מעבדה שאת נמצאת בה ימים ולילות ארוכים כחוקרת ונחקרת בגוף אחד, ואת בודקת את עצמך ואת התנהגותך תחת משברים ומתעדת את המחקר המתפתח שלך ביומן המעבדה, עדיין בלי להכיר את החומר התיאורטי שתוכלי להסתמך עליו. הכול חדש לך, גם את חדשה לעצמך. כך הרגשתי אני.

ב־11 במרץ 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום בריאותי בין־לאומי עקב התפשטות נגיף שזוהה בשם Covid-19 (Coronavirus disease 2019), שאצלנו הוא כונה בפשטות: קורונה. שנת הקורונה נמשכה יותר מ־12 חודשים, כשנקודת ההתחלה שלה ניתנת לבחירה. ינואר 2020, שבו הודתה סין בהתפרצות הנגיף, הוא נקודת זמן אפשרית לספירת חודשי הקורונה. אך גם 11 במרץ באותה השנה, אז הכריז ארגון הבריאות העולמי על הקורונה כמגפה מתפשטת, פנדמיה, עשוי להתאים לפתיחת שנת הקורונה הארוכה. את סיומה קבעתי ב־15 ביוני 2021, עת בוטלה בארץ החובה לעטות מסכה רפואית. על ביטול מצב החירום הבריאותי הבין־לאומי הודיע מנכ"ל ארגון הבריאות העולמי שנתיים מאוחר יותר, ב־15 במאי 2023. בעת הודעתו נמנו בעולם כשבעה מיליון א.נשים שנפטרו מקורונה.

היומן כמו החל להיכתב מעצמו וגם הכותרת - יומן השנה האיומה - קפצה בקלילות מן המקלדת. אבל אז נזכרתי בגוגל והתחלתי לחפש שמות זהים או דומים כדי לבחור במתאים ביותר, ובין השמות עלה הביטוי הלטיני "אנוס הוריביליס", שנה איומה או נוראה, שכיוון אותי לספרו של דניאל דפו יומן שנת המגפה, שלא הכרתי.

שנת המגפה שדפו מספר עליה הייתה 1665, אז תקף דֶבֶר הבלוטות את לונדון וקטל בשנה אחת כמאה אלף איש ואישה שהיוו כ־20% מתושבי העיר. בזמן המגפה דפו היה בן חמש, וספרו שראה אור ב־ 1722 התבסס על יומן שכתב דודו, הנרי פו (Foe), שבחר להישאר בעיר ולא לברוח ממנה לאזורי הכפר, כפי שעשו רבים מבעלי העסקים והמקצועות החופשיים, ביניהם גם רופאים. המגפה כונתה "בובונית" בשל הופעתן של בועות או נפיחויות בבלוטות הלימפה בצוואר, בית השחי והמפשעה. מאחר שמאז מגפת הדבר השחור במאה ה־14 לא פרצה מגפה קטלנית כמוה בלונדון, נוסף לשמה שם התואר "גדולה". בהפצת המחלה הואשמו פרעושים שהחיידק הקטלני הועבר אליהם מחולדות שבעורן נהג לשכון, עד שהן פיתחו עמידוּת אליו, והוא המיר אותן בבני אדם. במהלך שנת המגפה התחסנה האוכלוסייה שנותרה בלונדון במה שמכונה היום חיסון עדר, ועד קיץ 1666 הודברה המגפה והעיר חזרה לעצמה, מוכה אך לא מובסת. על כך אני לומדת באתר האינטרנט של הארכיונים הלאומיים הבריטיים.

דפו לא חסך בתיאורים מעוררי אימה על מלאך המוות המסתובב בלונדון וקוטל את תושביה, ותיאר בהערכה את דודו אמיץ הלב, מר ה"ף, כפי שהוא מופיע בספר, המספר את סיפור העיר החולה. סקרנות בריאה מוליכה אותו ברחובותיה של לונדון, ואנושיותו מתבטאת בדברים שהוא כותב על מצוקת העניים ומוכי הגורל שנותרו מאחור, שמקצתם נאלצים לעבוד בעבודות שמסכנות אותם בהידבקות כגון הובלת עגלות מתים, חסימה אכזרית של בתים שבתוכם נכלאו חולים ובני משפחותיהם ואכיפה אכזרית של צווי הבידוד. הכותרת "יומן השנה האיומה" ירדה אפוא מן הפרק, ואת בחירת השם ליומן דחיתי לימים אחרים.

חשוב לציין שהיומן לא שימש לי חומר גלם לספר, והוא מובא כאן כלשונו לאחר עריכה עניינית ולשונית מתבקשת, אך לא יותר מזה. במיוחד נזהרתי מפיתויי האנכרוניזם, שבזמן הזה הם חזקים במיוחד, ולא הכנסתי את עצמי הנוכחית לעצמי של כותבת היומן. אני מקווה שהצלחתי בכך.

השנה הארוכה והאיומה באמת

בדיעבד התברר ששנת הקורונה לא הייתה האיומה באמת למי שלא נפגעו מהווירוס או מהמשבר הכלכלי. מבצעי החיסונים, שרוב הציבור נענה להם, הצליחו למגר את המגפה, וגם הכלכלה התאוששה במהירות. רשתות הביטחון הלא מושלמות והקשות להשגה שהציעה הממשלה לנפגעי המשבר הכלכלי, ושהתקבלו בביקורת הן על ידי בעלי העסקים והן בדו"ח המיוחד שפרסם מבקר המדינה ב־2021, סייעו, למרות הכול, להתאוששות העסקים; ההייטק הוביל צמיחה יעילה, אשר ב־2021 הייתה גבוהה מהממוצע במדינות ה־OECD, שוק העבודה חזר לעצמו, ושיעור האבטלה ירד לרמתו שמלפני משבר המגפה. שנת המגפה הארוכה נדחקה לשולי הזיכרון ועקבותיה הלכו והיטשטשו. ואז הגענו לשבעה באוקטובר 2023.

כשאני כותבת את הדברים האלה היום, 14 באוקטובר 2025, מוצאי שמיני עצרת ושמחת תורה, שנתיים מאז אותו יום מזוויע, השנה הארוכה והנוראה ביותר באמת מאז קום המדינה באה אל סיומה הבלתי סופי המפתיע. הסכם הפסקת הלחימה בעזה, שעליו חתומים ישראל וחמאס (באמצעות המתווכות) וכן מצרים, קטאר וארצות הברית, קובע הפסקת אש בין הצדדים, החזרת כל 48 החטופים והחטופה, החיים והחללים, משביים בעזה, ושחרורם של אלפיים עצורים ואסירים פלסטינים מכלאם בישראל. אתמול, ביום ה־738 לחטיפתם, שבו לביתם על רגליהם 20 משוחררי השבי הישראלים והוחזרו ארבעה חללים ראשונים, ואנחנו חזרנו לנשום. בעזה נראו שיירות אין־סופיות של עקורים ופליטים בארצם, על מיטלטליהם, בשובם אל הריסות בתיהם בצפון הרצועה. מעניינת העובדה שאותו נשיא אמריקאי קפריזי, דונלד טראמפ, שבקדנציה הראשונה שלו כשל בניהול משבר הקורונה, ושהקדנציה הנוכחית, השנייה שלו בבית הלבן, עומדת להיות קשה ומסוכנת לארצו ולעולם כולו, הצליח במה שקודמיו נכשלו: לכפות על ממשלת נתניהו ועל חמאס הסכם שאי אפשר לסרב לו, ובכך לשים סוף להשמדת עזה (אך לא לסיפוח האלים בפועל בגדה המערבית), ולהציל, ולו לרגע חולף, את ישראל מעצמה. איזה מופע מרהיב של עורמת ההיסטוריה.

בראייה לאחור זכורה לי שנת המגפה לפעמים כסיוט שהזמן ריכך, ולפעמים כבועה שבה שמחתי להתנתק לזמן מה מן העולם הממשי. היום אני רואה את זמן הקורונה כזמן מרובה אותות מטרידים, מבשרי ההפיכה המשטרית שמחולליה כמו חיכו להזדמנות הזאת. משבר המגפה שימש לממשלה מצע לניסוי חברתי ותודעתי, כהכנה לקראת משטר סמכותני ואולי אף דיקטטורי, שממשלת נתניהו השישית קידמה בכל כוחה באמצעות השלטת פוליטיקה של פחד תחת צווי חירום בחסות המגפה. מתי זה היה? רק לפני כחמש שנים? זכרון השנים האלו - 2020-2021 - כבר הספיק להיטשטש אך לא להישכח, והוא אצור ביומן שהוא עבורי כמוסת זמן שנמצאה מחדש, ואולי אף טיוטה היסטורית, שהשנים הנוראות שעברו מאז שכנעו אותי להוציא מן המגרה.

דניאל דפו סיים את יומן שנת המגפה של דודו, מר ה"ף בשיר הלל קצרצר לחיים, ובו אסיים את ההקדמה ליומן שנת הקורונה הארוכה שלי. וכך הוא כותב:

A dreadful Plague in London was, / In the Year Sixty Five, Which swept an Hundred Thousand Soul / Away; yet I alive!

H.F

ואני מתרגמת:

מגפה איומה בלונדון סערה / בשנת חמש ושישים, / היא מאה אלף נפש קברה

אבל היי, אני בחיים!

ה"ף

סתיו / חורף

17 בספטמבר 2019 - 31 בינואר 2020

יום הבחירות לכנסת ה־22. חם מאוד, 30 מעלות, לא דבר חריג בספטמבר. גם הלחות נסבלת. בתור לקלפי, שאורכו משמח, אני משתעשעת במחשבה על כתיבת יומן שיתעד את השנה שמתחילה ביום הבחירות הזה עד שתקום ממשלה יציבה, אם תקום, אחרי עוד סבב בחירות אחד או שניים לכל היותר, או עד שאשבר.

בתשע בערב אני חוזרת לקלפי השכונתי כדי להשקיף על ספירת הקולות מטעם חד"ש, שחברה ברשימה המשותפת, ומציגה את עצמי לפני ועדת הקלפי. שלושת החברים ושתי החברות בוועדה קופאים לרגע ומתבוננים בי: "מה לך ולמשותפת?" שואלת הצעירה בשביס. "מה השאלה?" אני תוהה. "אבל את לא ערבייה", היא אומרת. ברווח הזמן שנותר בין אחרוני המצביעים שממהרים להגיע רגע לפני סגירת הקלפי, אני מנסה להסביר מה לי ולרשימה המשותפת, ולמה חשוב להצביע למפלגות ערביות כי דמוקרטיה וכו', אך נתקלת במבטים אטומים של אי־רצון להבין או לקבל. את המצב מציל השעון. הנה השעה כבר עשר, ויש להתחיל בספירת הפתקים. "תעזרי לנו?" שואלת הצעירה. "בשמחה", אני עונה. האווירה משתפרת והספירה מתנהלת בסדר ובהקפדה הדדית. ארבעה פתקים לרשימה המשותפת, רוב קולות לכחול לבן; אחריה, העבודה־גשר. הליכוד במקום הרביעי.

18 בספטמבר. תוצאות הבחירות המתפרסמות הבוקר לא מפתיעות. מלכוד הגושים לא נפרם, והצפי למבוי סתום בהרכבת קואליציה בראשות נתניהו מתממש. אני שמחה על היחלשות גוש הליכוד ומפלגות הימין הדתי והאידיאולוגי ועל התחזקות הרשימה המשותפת שהצבעתי לה, שהייתה לשלישית בגודלה בכנסת עם 13 מושבים. בעוד יומיים ננחת בסיאול לטיול של ניקוי ראש מרעלת האקטואליה, בתקווה שאספיק לחזור בזמן למסיק הזיתים בכפר בורין שבאזור שכם.

חזרתי, ובתחילת השבוע, חול המועד סוכות, יצאתי עם "שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם" למסיק בכפרים בורין ויאסוף שבאזור נבלוס. הכפרים האלה סובלים מהתנכלויות של מתנחלים בכל זמן נתון, אך ימי המסיק חשובים במיוחד מכיוון שאובדן היבול הוא פגיעה חמורה בפרנסתם. התרשמתי לטובה ממספר הפעילות והפעילים, רובם בעשור השביעי או השמיני (כמוני) לחייהם, ומקצתם סטודנטיות דוברות אנגלית. בבורין העבודה מתקדמת בקצב מהיר והשקים המלאים להתפקע מפונים במהירות לכפר. לכולנו היה ברור שתחושת הפסטורליה תחת שמי התכלת של אמצע אוקטובר היא לא יותר מאשליה כוזבת, כי בכל רגע עלולים להגיע לכאן מתנחלים פורעים, לגרש אותנו ואת בעלי המטע ולפזר את הזיתים שנאספו. ואכן, כך אירע ביום שלמחרת. מתנחלי יצהר תקפו את הקבוצה המוסקת במוטות ברזל, פצעו את הרב משה יהודאי הפעיל בארגון שומרי משפט, פיזרו את היריעות שעליהן נערמים הזיתים וחיבלו בעצים. גם בימים שלאחר מכן הותקף הכפר ועצי זית רבים נכרתו והועלו באש הפורעים. שומרי משפט הבטיחו לנו יום נטיעות בבורין בט"ו בשבט הקרוב.

זה כמה שבועות שלא הרגשתי צורך לכתוב ביומן כי כמו בשיר שטווידלדי מדקלם לאליס, לא ראיתי בשמיים שום ענן, כי שום ענן לא נראה בשמיים. אבל היום, היום הראשון בשנה החדשה 2020, בין סיכומי השנה החולפת, שמשבר האקלים תופס בהם מקום בולט במיוחד, על רקע שריפות הענק הבלתי נשלטות באוסטרליה, אני קוראת על נגיף "מסתורי" שהתגלה בווהאן שבסין באמצע דצמבר. הווירוס, אני קוראת בוויקיפדיה, משתייך לזן סארס, שמתאפיין בתסמונת נשימתית חמורה.

3 בינואר, בוקר יום שישי. אני שומעת בחדשות על ההתנקשות שביצע הצבא האמריקאי בחייו של מפקד כוח אל־קודס של משמרות המהפכה האיראניים, קאסם סולימאני, מי שהוגדר כאדריכל האסטרטגיה האיראנית להתבססות במזרח התיכון. מכוניתו שהופגזה בטיל שנורה מכלי טיס בלתי מאויש נשרפה כליל, והוא זוהה בוודאות לפי טבעת כסף יקרה משובצת באבן אגט אליפטית אדומה שהוא נהג לענוד על קמיצת כף ידו הימנית, שבצבצה בשלמותה מהאפר במקום הפיצוץ. איתו נקטלו עוד שבעה בעלי תפקידים בארגונים המזוהים עם משמרות המהפכה האיראניים. סולימאני היה במעקב צמוד של ארגוני המודיעין של ארצות הברית וישראל למעלה מעשור, ורעיונות לחיסולו הועלו יותר מפעם אחת. אז למה עכשיו? איך התנקשות המתוארת כ"רגע מכונן" שעלול להצית מלחמה במזרח התיכון מתיישבת עם הודעתו של הנשיא טראמפ על צמצום מעורבות הצבא האמריקאי במלחמות המזרח התיכון? אולי הוא מנסה להתחרות בנתניהו, שביומו האחרון כשר ביטחון בממשלתו הרביעית אישר לחסל את בהאא אבו אל־עטא, בכיר הג'יהאד האסלאמי ומפקד פלוגות אל־קודס בצפון רצועת עזה, שנכלל ב"בנק המטרות" של הצבא והוגדר כ"פצצה מתקתקת" עוד במהלך מתקפת צוק איתן על עזה בקיץ 2014. ההתנקשות באל־אטא ובבת זוגו שהייתה איתו אירעה ב־12 בנובמבר האחרון והכניסה את המדינה ליום של כוננות מורטת עצבים שלא הייתה כמותה מאז אותו קיץ אכזרי. אבל מי מוחה? בשעה שבארצות הברית משמיעה האופוזיציה הדמוקרטית ביקורת על ההתנקשות המסוכנת והמסכנת בסולימאני, בישראל, כמו בישראל, אין אופוזיציה למבצעים צבאיים מסוכנים ככל שיהיו; אין ביקורת ואין חשיבה אסטרטגית לעתיד כלשהו.

עובר יום ובא ערב, זמן הצפייה בחדשות של מוצאי שבת (4 בינואר). בערוץ כאן 11 מספרים על מותם הנורא של בני הזוג סתיו הררי ודין שושני, שנלכדו במעלית מוצפת בחניון בניין בדרום תל אביב. טביעה במעלית בבניין חדש? איזה סיוט. בשיטפונות של גשמי ינואר נספו עוד שלושה בני אדם, אך אסונם של הצעיר והצעירה שנלכדו במעלית שהוצפה במים שובר את הלב ומטלטל את המוח, וכבר מתבררת עבודת הטלאי־על־טלאי המוכרת והבלתי נסלחת שבה מתערבבים כשלים בתכנון ובבינוי תשתיות מתאימות לניקוז זרמי מים עזים, וגופי ההצלה קורסים לנוכח אסון טבע רחב־ממדים.

מכה לא קלה בכנפיים קיבלו בימי השיטפונות שמונה מטוסי קרב ששקעו במים שהציפו דירים קרקעיים בבסיס חיל האוויר בנגב. מה זה אומר על מוכנות הצבא לתגובה המצופה מאיראן על ההתנקשות בסולימאני, שלא מפסיקים להזהיר אותנו בפניה? הצירוף "דיר מטוסים" מפתיע אותי, מפני שעד היום ייחסתי את המילה דיר לכבשים ולעיזים. חיפשתי אותה במילון המושגים הטכני של חיל האוויר, שבו היא מופיעה כדת"ק - דיר תת־קרקעי - שהוא מחסה מטוסים ממוגן. מפקד הדיר קרוי פנצ'יף, הצ'יף שאחראי לפריטי נשק וציוד. כך, בלי שהתכוונתי, קיבלתי הפוגה קומית קצרה בלב המאפליה.

אבל אני טרודה במחשבות על מותם בטביעה במעלית של בני הזוג הצעירים, מנסה בלי הצלחה להתעלם מתמונות המים הגואים במעלית שעוברות במוחי. האם רגעי האימה שלהם היו קצרים? האם האמינו שהצלתם קרובה והתאמצו להרים את ראשם מעל המים, או איבדו את הכרתם עוד קודם שתודעת המוות הבלתי נתפס שלהם חדרה אליה? המחשבות הטורדניות עליהם קורעות אותי, ואני קושרת אותן לספרו של דון דלילו איש נופל, שסיימתי לקרוא בימים האלה. הספר, שראה אור ב־2007, התקבל כתגובה ספרותית מושהית לפיגוע הטרור במרכז הסחר העולמי בניו יורק ובבניין הפנטגון בוושינגטון, ב־11 בספטמבר 2001. הביקורת שייכה את הספר לספרות פוסט־טראומת 11/9 (nine eleven), כפי שהפיגוע הנורא הזה מכונה. את תמונת האיש הנופל צילם ריצ'רד דרו (Drew), צלם Associated Press, כאשר הוא כיוון את המצלמה שלו לעבר הבניין הצפוני, תאומו של הבניין הדרומי במרכז הסחר, והבחין בבני אדם שנפלו או נהדפו עקב הפיצוץ, או קפצו בייאושם מן הקומות העליונות שהעלו עשן. השעה הייתה 09:41:15, סיפר דרו בראיונות הרבים שנערכו איתו, והוא המשיך לצלם אותם, ובמיוחד את האיש הנופל, עד שהבניין קרס, 29 דקות לאחר קריסת הבניין הדרומי. את התמונה, שמיד עם פרסומה הייתה לאחד הדימויים המצמררים ביותר שצולמו אי פעם בזמן אסון, תיאר דרו במילים: "תמונה שקטה מאוד". את הכותרת "האיש הנופל" נתן לתמונה העיתונאי טום ג'ונוד (Junod), אשר ב־2003 הקדיש לדרו כתבה גדולה במגזין אסקווייר. דלילו לא מספר את סיפורו של האיש הנופל, אבל התצלום שהקפיא כוריאוגרפיה מדהימה של תנועת ריחוף שלווה אל מוות ודאי, במחצית הדרך מן הקומה ה־50 של המגדל, היה ההשראה לספרו. אני מתבוננת בתמונת האיש הנופל וחושבת על זוג הצעירים סתיו ודין, וכמו ויסלבה שימבורסקה, שהספידה את האנשים ש"זינקו מן הקומות הבוערות" בשיר "תצלום מ־11 בספטמבר" (תרגם רפי וייכרט), אני יודעת ש"רק שני דברים אני יכולה לעשות למענם": לתאר את אסונם "ולא להוסיף משפט אחרון".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*