קוצים

פרולוג

דיאנה

אני כועסת עליך. אני כועסת, כי אתה לא מבין מה יש לך בידיים, כי זה לוחץ לי על הנקודה הכי רגישה של הנשמה שלי. זה מחלחל אל הלב שלי עד שהכול מוצף וטובע. אני כועסת, כי אני לא מוכנה שאף אחד יגדל כמוני, אף פעם לא רצויה, לא אהובה, לא טובה מספיק. בחרתי ללכת בדרך אחרת מהדרך שאותה שרטטו עבורי ההורים שלי, והאמת? הקרקע מרגישה ישרה, אפילו יציבה, אבל אני לא הולכת בשביל הזה לבד. בכל צעד שאני עושה, מלווה אותי חורבן שהולך איתי יד ביד.

אני שואלת אותך, למה זה חייב להיות ככה? למה קשה לנו לשחרר דווקא מהדברים שהכי מכאיבים לנו? למה אנחנו מתעקשים להיאחז גם כשהקוצים כבר נכנסים עמוק ומשאירים פצעים מדממים, ולמה הבחירות הכי קשות שלנו, הן הבחירות שאותן אנחנו עושים בלב מלא ובאמונה שלמה?

לא תכננתי להתאהב בך. רציתי להתקרב אליך מתוך מניעים אנוכיים, מתוך חוסר הבנה וחוסר רגישות. יהיה זה שקר מצידי להגיד שלא ניסיתי לשנות אותך. ניסיתי לגרום לך להיות אבא אחר, כי לא הייתי מסוגלת לסבול את המבט של הבן שלך כשהוא מסתכל על הפסנתר. אותו מבט שהיה לי כשההורים שלי לא הרשו לי להשתתף בפעילות של בית הספר, ללכת עם חברות לקרנבל או אפילו שיהיו לי חברות מלכתחילה. מבט שכולו תקוות מרוסקות וחלומות מנופצים. למרות זאת, בינך לבינו יש דבר אחד שאי אפשר להכחיש, אהבה. יש ביניכם ברית שגורמת לי לחוש גאווה ולהאמין לרגע שאתם, רק שניכם, נלחמים יחד נגד כל העולם. אתה יודע, לאהבה פנים רבות, והיא גורמת לנו לשנות צורה. היא הופכת אותנו לא רק לתמימים ולמאושרים, אלא לפעמים לעקשנים, ואתה התעקשת שאתה יודע טוב ממנו מה נכון בשבילו. האהבה שלך חנקה אותו עד שכבר לא נשאר בו אוויר. לולא אני, הוא לא היה מבקש שתשחרר ממנו את האחיזה. הוא לא היה יודע שיש דרך אחרת מהדרך שקבעת לו. אולי זה כי, טוב, אתה בטח יודע, כי האהבה הופכת אותנו לפעמים לעיוורים.

חשבתי שהקליפה החיצונית, המופנמת והשקטה שלך, תרחיק אותך מהנשמה שלי. עד שפגשתי אותך, הייתי רגילה לגברים שבאים בן רגע וסוחפים אותי איתם כמו סופה משתוללת, ואני הייתי נסחפת, בלי לנסות להיאחז בדבר. כמו שקרה עם אבא של סופי. הכול השתנה כשהיא נולדה. סופי נתנה לי הזדמנות להיות האימא שתמיד רציתי לעצמי. היא נתנה לי אומץ לקום ולעזוב כשלא ראיתי עתיד. אולי זה גם מה שגרם לי להימשך אליכם כמו עש שנמשך אל האור. האמנתי שיש לכם עתיד ששווה להילחם עליו. לא חשבתי שאתאהב באבא של תלמיד שלי. מערכת יחסים כזאת לא הגיונית, אבל בעצם, שום דבר איתך אף פעם לא היה הגיוני. לא החיוך שלך שגורם לתחושה חמימה ונעימה להתפשט בחזה שלי, לא המבט החודר שלך עם העיניים הירוקות שמזכירות לי יער סבוך ופראי, לא חוש ההומור המוזר, לא הרכות של המגע שלך, שלא מתאימה בשום צורה לידיך החזקות ולא העובדה שאתה גורם לי, לראשונה בחיי, להרגיש אהובה ורצויה באמת. לידך זאת הפעם היחידה שאני מרשה לעצמי לא להיות חזקה, לשחרר את השליטה.

אז כן, אני כועסת עליך, כי אני מקנאה בך. אני כועסת גם על עצמי ויותר מהכול, אני כועסת כי אני אוהבת אותך. לפני שהיינו אנחנו, היינו רק אני ואתה. כל אחד לבד, בתוך המילים שהוא לא העז לומר בקול רם.

אדם

את שינית את הכול. הצלחת לערער את היסודות שעבדתי קשה כל־כך לבסס, ועכשיו אני מרגיש שהכול סביבי מתחיל לקרוס. תמיד הייתי בחור שקט. אבא שלי וידא שאלמד להסתיר את הרגשות שלי במעטפת קשיחה של קרירות. הפעם הראשונה שבה הרשתי לעצמי להסיר את הכול, הייתה כשפגשתי את אשתי. העיניים החומות והגדולות שלה הצליחו להמיס את הקרח שבו הלב שלי היה כלוא. היא לימדה אותי שיש בחיים דברים נהדרים רבים חוץ ממנועים וגריז. היא הייתה השמש שהאירה את החיים שלי. כל חיוך, אפילו הקטן ביותר, מילא את המקום שבו היא נמצאה באור ואת הנשמה שלי באהבה אין־סופית. היא הייתה מנצחת על כל נים, על כל עורק ועל כל חדר בלב שלי, יוצרת מנגינה מרטיטה וסוחפת. ברגע אחד הכול נעלם. העולם שלי עצר והלב שלי חזר לעידן קרח נוסף. רק שהפעם הוא קר, מקפיא וחשוך יותר מאי פעם, אבל להבה אחת קטנה נשארה, נח. הבן שלי והדבר הכי טוב שיצרתי בחיי. חוץ מזיכרונות, הוא הדבר החי האחרון שנשאר לי ממנה, והיחיד שיש לו גישה אל מעבר לחומות הברזל שמקיפות אותי. הבטחתי שכל עוד נשמה באפי, אגן עליו בכל מחיר ואשמור אותו קרוב אליי.

אובדן נוסף לא בא בחשבון, אבל אז את באת. נכנסת לי לחיים כמו אש לוהטת ושרפת בלי בושה את כל מה שנקלע לדרכך, את כל מה שנקלע לדרכי. אם להיות כן, חיפשתי תירוצים לרגשות שאני מרגיש כלפייך. ניסיתי למצוא דמיון בינך לבינה, כדי להצדיק את קצב הלב המהיר שלי בכל פעם שאני חושב עלייך. כמה שניסיתי, המבט שלה הוא לא המבט שלך, הריח שלה הוא לא הריח שלך, המגע שלה הוא לא המגע שלך והמנגינה שלה היא לא המנגינה שלך.

הפחד הוא משהו שאני מנסה להכחיש ונראה שלעולם לא אודה בו בקול, אבל הוא כבר הספיק לחלחל ולהתמקם בחלק האחורי של ראשי. הפחד מההשפעה שיש לך על נח ועד כמה שהוא מעריץ אותך, הפחד מהעובדה שאולי לא אצליח לשמור אותו קרוב, הפחד מהשינויים והפחד לאהוב שוב. תמיד שם, תמיד נוכח ותמיד בשליטה. אני חייב לומר שזה מצחיק עד כמה שאת לא הוגנת. באת עם המטען שלך והעמסת אותו על מיליון מזוודות אחרות, בתקווה שהסוס ימשיך לסחוב והעגלה תסתובב בקלות. בעולם האופטימי שלך זה אולי אפשרי, אבל בעולם הקודר שלי להכול יש מחיר וכל משקל בא בחשבון, ובכל זאת אני תמיד מוצא אותך חוזרת להאיר את הצל שמכסה אותי. עם האומץ ועם האמת שלך, את עומדת זקופה, בולטת מעל כולם, ובתוך העיניים שלך אני נעלם.

אלה לא מכתבים. לא יומן. רק מחשבות. שיחות שיכולנו לנהל, הבדלים שהיינו יכולים לגשר עליהם, אבל לא עשינו זאת מעולם.

1

דיאנה

השמש עדיין לא הפציעה מבעד לאופק. החושך עוטף את הרחוב השלו שמבצבץ מבעד לחלון חדר השינה שלי. אורות הבתים הסמוכים כבויים, אבל רק אצלי, כמו בכל החודשים האחרונים, האור כבר דולק. הבכי הרועם של סופי גורם לי לחשוש שעוד קצת וכל הזכוכיות בבית שלי יתנפצו לחלוטין. זה כבר הלילה השלישי ברצף שאני ישנה פחות מארבע שעות, ואני כבר מרגישה את העייפות מתפשטת בכל הגוף שלי, מהראש ועד לקצות האצבעות. אלו הרגעים שבהם אני חושבת שאולי קצת עזרה לא הייתה יכולה להזיק כל־כך. בדרך כלל אני רגילה להתמודד עם רוב הדברים לבדי. הניתוק המוחלט מההורים שלי זרק אותי למים העמוקים של החיים ללא גלגל הצלה. זה מוזר, אבל המחשבה הזאת תמיד מצחיקה אותי משום מה. הרגע ההוא שאמרתי להם שאני לא רוצה קריירה מוזיקלית כמו זאת שהם הכינו אותי אליה כל הילדות שלי, היה הרגע שבו איבדתי את הסיכוי למשפחה נורמלית. אני זוכרת את זה כאילו זה קרה רק לפני כמה שעות. אימא שלי עומדת במטבח, הגב שלה צמוד לשיש הקר וסיגריה תקועה כרגיל בין אצבעותיה הארוכות. אבא נשען על הכורסה ממול, משקפיים בקצה האף, מוכן לשפוט אותי עוד לפני שהספקתי להוציא מילה.

"אז?" הוא שואל, "קיבלת תשובה מהאקדמיה למוזיקה?"

אני בולעת רוק, חזק כל־כך שהם בטוח שמעו. "לא נרשמתי," אני עונה. הקול שלי קטן כל־כך שאני מפחדת שהם יבקשו ממני לחזור שוב על המשפט הזה שדרש ממני אומץ ותרגול רבים כל־כך כדי להגיד אותו.

השקט שמשתרר כבד ומחניק. אבא מוריד את הראש לאט, תולש את המשקפיים מאפו ומחזיק אותם ביד.

"מה זאת אומרת לא נרשמת?"

"לא נרשמתי לאקדמיה למוזיקה," אני אומרת, דוחפת את המילים החוצה בכוח, "כי... נרשמתי לתואר בחינוך."

אימא צוחקת צחוק קצר ומזלזל. "די, דיאנה, תפסיקי עם הבדיחות."

"לא, זאת לא בדיחה. כבר אישרו אותי," אני עונה לה.

"את לא רצינית," אבא מתפרץ. כף היד שלו נוחתת על ידית הכורסה והוא קם בתנועה חדה, "את זורקת לפח את כל מה שלימדנו אותך!" הקול שלו סוטר בי.

"אלה החיים שלי!" אני צועקת חזרה, מופתעת מעצמי, "לא שלכם!"

אימא צוחקת שוב, אבל אין בזה שום דבר מצחיק. "שלך? את חושבת שלא הקרבנו כלום כדי שתנגני על הפסנתר?"

"לא ביקשתי את זה!" הקול שלי נסדק, אבל אני לא עוצרת, "לא ביקשתי לקום לאימונים לפני בית הספר, לא ביקשתי לבטל ימי הולדת, לא ביקשתי לבכות מול הקלידים! כל מה שרציתי זה רק להיות ילדה רגילה!"

"ילדים רגילים לא מגיעים לכלום בחיים," אבא שלי אומר, הקול שלו רגוע לפתע ומעביר בי צמרמורת בכל הגוף. "את יודעת מה?" הוא ממשיך, "את פשוט פחדנית! את בורחת, כי את לא מספיק טובה להתמודד עם במה אמיתית."

משהו בי נשבר. "מתי," אני צועקת, הדמעות כבר שורפות לי בעיניים, "מתי אי פעם הייתי מספיק טובה בשבילכם?״

אימא מוחצת את הסיגריה בכוח. "דיאנה, תקשיבי לי ותקשיבי טוב," היא אומרת בתוקפנות, חושפת שיניים כמו כלב, "אם זה מה שאת בוחרת, אל תצפי שנעמוד מאחורייך."

אבא מהנהן. "אם את מוותרת על הדרך שלנו, תתכונני לוותר גם עלינו."

אני עומדת שם, הלב דופק מהר באזהרה. המחשבות שלי מתחילות מייד לברוח לכל הכיוונים. אולי הם צודקים? אולי כדאי לי פשוט לוותר על כל זה, לבטל את התואר ולהגיש בקשה לאקדמיה למוזיקה? אני מפחדת להישאר לבד, אבל רגע, מתי לא הייתי לבד? האם אני באמת רוצה שזאת תהיה המציאות שלי? לא, אני לא. אני נכנסת לחדר שלי, אורזת תיק קטן ויוצאת. כשהדלת נטרקת מאחוריי, ברור לי דבר אחד. זה לא היה ריב, זאת הייתה פרדה. את הלילה הראשון לבדי העברתי במסדרונות האוניברסיטה שלי. חיכיתי עד שהרחוב יתרוקן כמעט לחלוטין. האורות בבניין כבר הוחלשו, החלונות כהים ורק מנורת חירום אחת מרצדת מעל הכניסה האחורית של האוניברסיטה. אני יודעת שיש שם דלת שלא ננעלת עד הסוף. פעם, כשבאתי להגיש מסמכים באיחור, התלוננה המזכירה על זה שהיא נלחמת לשווא לסגור אותה. היד שלי רועדת כשאני מניחה אותה על הידית, כאילו זהו פתח ליקום אחר לגמרי, יקום שבו אני צריכה לשרוד לבדי. אני יכולה ברגע להסתובב, לחזור לרחוב, לבחור בתחנת אוטובוס או בספסל, אבל הגוף שלי עושה את הבחירה בשבילי. לפחות בפנים יהיה לי חם. קליק שקט נשמע והדלת נפתחת. אני מגיעה למסדרון צדדי, זה שאין בו משרדים, רק כיתות ריקות. זה הרגע היחיד שבו אני מרשה לעצמי לנשום. הגב שלי צמוד לקיר, התיק נצמד חזק לחזה והמעיל שלי הופך לשמיכה מאולתרת.

אני מתעוררת לקול צעדים. לא חזקים, מדודים. הלב שלי קופץ מייד לגרון. אני מתרוממת מהרצפה בבת אחת, התיק כבר בידיים, מוכנה לברוח.

"את לא צריכה לרוץ," קול נשי אומר בשקט.

האור במסדרון נדלק. אישה בשנות החמישים לחייה עומדת שם, תיק עור תלוי על כתפה, שערה המאפיר אסוף ברשלנות. היא לא נראית כועסת, רק סקרנית. היא מביטה בי רגע ארוך בשתיקה.

"את סטודנטית כאן?" היא שואלת.

"עוד מעט," אני עונה, "אני מתחילה בסמסטר הקרוב."

היא מהנהנת קלות, סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש. "ואין לך לאן ללכת?" השאלה לא חודרת, לא מאשימה.

"לא," אני לוחשת.

"את צריכה שאתקשר למשטרה?"

"לא!" אני עונה מהר מדי, "באמת שלא. אני לא בסכנה."

האישה נאנחת. "בואי," היא אומרת, "אני עובדת כאן במזכירות. תני לי לעשות כמה טלפונים ואולי נוכל למצוא מקום פנוי במעונות."

היא מתחילה ללכת ואני נשרכת אחריה, לא מאמינה שהיא לא מגרשת אותי.

מתוך ניסיון נואש להרגיע את סופי, אני משכיבה אותה בעדינות על המיטה שלי ופונה לפסנתר הקטן שהצבתי בפינת החדר, כדי לנגן לה את סונטת אור הירח של בטהובן. כל יום אחרי שהייתי חוזרת מהגן, אבא שלי היה מכריח אותי לנגן אותה מההתחלה ועד הסוף, אחרת לא הייתי אוכלת ארוחת ערב והולכת לישון רעבה. אם הנגינה שלי לא הייתה לטעמו, הוא היה נוזף בי וגורם לי לנגן הכול מההתחלה, בעוד אימא שלי יושבת במרפסת, ליד פינת הקפה האהובה עליה, ומעשנת עוד סיגריה שהוציאה מהחפיסה, אדישה לחלוטין למצוקה ולדמעות שלי. אני באמת חושבת שהיא אהבה את פינת הקפה הזאת הרבה יותר ממה שהיא אי פעם אהבה אותי. כמה נוח שלפינות קפה אין רצונות ורגשות משלהן. אני זוכרת איך היא הייתה מסיטה את המבט שלה במהירות לרחוב העמוס והגועש, נמנעת מליצור איתי קשר עין בתקווה שאולי ככה אני וכל הבעיות שאני גורמת לה, ייעלמו. אולי זה מסביר למה אני מקדישה זמן רב כל־כך כדי להרגיע את סופי כשהיא בוכה. חשוב לי שהיא תרגיש שאכפת לי ממנה ושאעשה הכול כדי שאף פעם לא תהיה לה סיבה להיות עצובה, גם אם זה על חשבון שעות השינה היקרות מפז שלי. דפני ומרגו תמיד מסכימות פה אחד שאם אמשיך ככה, סופי תהפוך לתלותית ולא תדע לשלוט ברגשות שלה כשתגדל. אני סומכת על החברות הכי טובות שלי ואני יודעת שהן רוצות רק בטובתנו, במיוחד כי הן ליוו אותי ברוב תקופת ההיריון, אבל רק המחשבה לתת לה לבכות בלי לגשת אליה היא כמו גזר דין מוות בשבילי.

אני מנגנת את המנגינה הזאת לסופי בכל יום כבר כמה ימים ברצף, גם כי בטהובן לא אשם ביחס של ההורים שלי כלפיי, וגם כי קראתי שמוזיקה קלאסית מומלצת מאוד לילדים בגיל הרך. ככל שהזמן עובר והתווים מתחילים להיגמר, אני מרגישה איך הבכי של סופי נרגע והיא שוקעת שוב לשינה עמוקה ומתוקה. הלוואי שיכולתי לעשות את אותו הדבר, אני חושבת לעצמי. אני לוקחת את סופי בידי ומניחה אותה בזהירות רבה בעריסה הוורדרדה שלה, לא לפני שאני מגניבה בה מבט נוסף. אני מתמלאת גאווה למראה תווי פניה הנינוחים. אני מנסה להתנגד לדחף לתת לה ביס בלחיים, אבל זה כמובן יסכן אותי בעוד שעה נוספת של נגינה על הפסנתר. "כל הכבוד לך, דיאנה," אני מפרגנת לעצמי בשקט. אני נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכה העבה שלי. מבעד למיטה אני מציצה בפעם האחרונה לכיוון העריסה של סופי, עריסה ורודה שקצותיה מעוטרים ברקמה לבנה ועדינה. קיבלתי אותה בתור תרומה מעמותה להורים יחידניים, בנוסף למושב בטיחות לרכב, עגלה, כמה בקבוקים ומספר סטים של בגדי תינוקות. אם להיות כנה, בהתחלה היה לי קשה לקבל את התרומה הזאת, אבל עם הזמן למדתי שמשכורת בודדה של מורה לא באמת מכסה על כל ההוצאות שכרוכות בגידול ילדים. אין לי זכות להתלונן, הרי אני בחרתי במקצוע הזה כנגד כל הסיכויים.

השחר עומד להפציע והשמיים מקבלים גון כחלחל. אני פותחת את הטלפון שלי כדי להסתכל על השעה. הצג מראה את השעה חמש וחצי ושלוש שיחות שלא נענו מאהרון, האקס שלי ואבא של סופי. אני סוגרת עיניים תוך כדי שאני פולטת אנחה ארוכה ומרוקנת, מודה על חצי השעה האחרונה שנשארה לי כדי לישון.