נסיבות לא טבעיות

ספר ראשון
סאפוֹק

פרק 1

הגווייה נטולת כפות הידיים הייתה מוטלת על קרקעיתה של מפרשית קטנה שנסחפה אל הים הפתוח, אך עוד נראתה לעין מחוף סאפוֹק. זו הייתה גופה של גבר בגיל העמידה, פגר קטן ומגונדר, שתכריכיו - חליפת פסים כהה - הלמו את גופו הצנום בטוב טעם במותו כמו בחייו. הנעליים - עבודת יד עדינה - עדיין הבהיקו, למעט שפשופים קלים בחרטומיהן, עניבת המשי נותרה קשורה מתחת לפיקת הגרון. הוא היה לבוש בדקדקנות שמרנית כיאה לעירוני, הנוסע ביש המזל הזה; לא לבדידות של הים יועדה הופעתו; ולא למוות הזה.

הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת באמצע אוקטובר, והעיניים המזוגגות פנו מעלה אל שמיים כחולים להפליא, שרוח דרום־מערבית קלה גררה קרעי עננים על פניהם כסחבות. קליפת האגוז הצפה - בלי תורן או מלגזים - היטלטלה מעדנות על גלי הים הצפוני, ותנודתה הניעה את ראשו מצד לצד כאילו נע מתוך שינה טרופה. הפנים היו סתמיים עוד בחייו, והמוות לא הוסיף להן דבר זולת ריקנות אומללה. השיער הבהיר הצטמח בדלילות מעל מצח בולט, האף היה כה חד עד שנדמה כאילו עצמות הגשר הלבן עומדות לבקוע מבעד לעור; הפה הקטן עם השפתיים הצרות היה פעור במקצת וחשף שתי שיניים קדמיות בולטות, ששיוו לפנים מראה כללי מלגלג כפניו של ארנב מת.

הרגליים הנוקשות מקישיון מוות היו נטועות משני צידי בית החרב,¹ ואמות הידיים היו מונחות על הספסל. שתי כפות הידיים נכרתו במפרקים. הדימום היה מועט. על כל אחת מאמות הידיים טווה זרזיף הדם רשת שחורה בין זיפים נוקשים של שיער בהיר, והספסל היה מוכתם כאילו שימש קרש חיתוך. אבל זה הכול; שאר חלקי הגופה ולוחות הסירה היו נקיים מדם.

כף היד הימנית נקטעה בחיתוך נקי, והקצה המקומר של עצם החישור הבהיק בלובנו; אבל קטיעת השמאלית השתבשה, ורסיסי עצם משוננים וחדים כתער הזדקרו מתוך הבשר החשוף. שרוולי הז'קט והחולצה הופשלו לצורך מעשה הקַצָּבוּת, וצמד חפתי זהב מעוטרים בראשי תיבות השתלשלו מן הצדדים והתנוצצו בתזוזתם באור השמש הסתווית.

הסירה הקטנה, שצבעה דהוי ומתקלף, נסחפה כמו צעצוע שהושלך לים ריק כמעט לחלוטין. על קו האופק הצטיירה צלליתה המפוצלת של ספינת חופים בדרכה בנתיבי השיט של יארמות'; מלבדה לא נראה דבר. בסביבות השעה שתיים הופיעה בשמיים נקודה שחורה שעטה לעבר היבשה, והיא גוררת אחריה שובל דק כזנב מנוּצֶה ומחרידה את האוויר בצווחת מנועים. מעט אחר כך התפוגגה השאגה. שוב לא נשמע שום קול, למעט פכפוך המים הלוחכים את דופנות הסירה וקריאת שחף אקראית.

לפתע היטלטלה הסירה בפראות ואז התייצבה והסתחררה לאיטה. אחר כך, כאילו חשה במשיכה עזה של הזרם החופי, החלה לנוע בתכליתיות רבה יותר. שחף שחור ראש נחת בקלילות על החרטום ונח שם, יציב כפסל מגולף בחרטומי ספינות מסורתיות, ואחר כך התרומם בקריאות פראיות וחג מעל לגופה. מים פיזזו משני צידי החרטום. הסירה הקטנה שטה לאיטה בעל כורחה ונשאה את מטענה הנורא אל החוף.

הערה

1 תיבה בולטת באמצע הסירה שלתוכה מעלים את החרב - אביזר דמוי סנפיר לאיזון הסירה.

פרק 2

מעט לפני השעה שתיים אחר הצהריים הגיע תת־ניצב אדם דַלְגְלִיש בקופר בריסטול שלו אל מדשאת הכנסייה בבְּליית'בְּרוֹ, החנה אותה בשוליה ונכנס מבעד לדלת הצפונית של קפלת הזיכרון אל הלובן הכסוף והקר באחד מחללי הכנסייה המקסימים ביותר בכל מחוז סאפוֹק. הוא היה בדרכו לכף מוֹנקסמיר, מעט דרומה לדאנוויץ', כדי לבלות חופשת סתיו של עשרה ימים עם דודתו הרווקה הזקנה, קרובת משפחתו היחידה שעוד נותרה בחיים, וזו הייתה תחנתו האחרונה בדרך. הוא יצא מדירתו העירונית לפני שלונדון התעוררה, ובמקום לנסוע ישירות למונקסמיר דרך אִיפְּסוויץ', פנה צפונה בצֶ'למספוֹרד ונכנס לסאפוק מכיוון סאדבְּרי. לאחר שאכל ארוחת בוקר בלונג מֶלפוֹרד, פנה מערבה דרך לָאבֶנהָאם כדי לנסוע בנחת וכאוות נפשו בתוך גוֹני הירוק והזהב של המחוז הבתולי והאותנטי מכולם. מצב רוחו היה יכול להתאים בהחלט ליום המקסים הזה, אלמלא דאגה אחת עיקשת וטורדת. הוא דחה בכוונה החלטה אישית עד החופשה הזאת. לפני שיחזור ללונדון יהיה חייב להחליט סוף־סוף אם להציע לדֶבְּרָה ריסקו נישואים.

בניגוד לכל היגיון, ההחלטה הייתה יכולה להיות קלה יותר, אלמלא ידע בוודאות כה גדולה מה תהיה תשובתה. הידיעה הזאת הטילה עליו את מלוא האחריות על ההחלטה אם לשנות את הסטטוס־קוו הנוכחי, שהיה משביע רצון (ובכן, משביע את רצונו, ובוודאי אפשר לטעון שדבּרה מאושרת כעת יותר משהייתה לפני שנה, לא?), למחויבות בלתי הפיכה בעיני שניהם, כך חשב, בלי קשר לתוצאותיה. מעטים הזוגות האומללים יותר מאלו שאינם מודים באומללותם. כמה מהסכנות בהחלט היו ידועות לו. הוא ידע שהיא סולדת ומסתייגת מעבודתו. לא היה בזה שום דבר מפתיע או חשוב במיוחד. העבודה הייתה בחירה שלו, והוא מעולם לא ביקש אישור או עידוד מאיש. אבל האפשרות שיהיה עליו להקדים ולטלפן לפני כל משמרת מתארכת או מקרה חירום בשיחת טלפון מתנצלת בהחלט הרתיעה אותו. בשעה שהתהלך כה וכה מתחת לתקרה המקומרת המרהיבה ביופייה והריח את הניחוח האנגליקני של השעווה להברקת רצפות, הפרחים וספרי המזמורים הישנים והלחים, תפס תת־ניצב דַלְגְלִיש שהוא זוכה תמיד לקבל את מה שהתאווה לו בדיוק ברגע שהוא מתחיל לחשוד שכבר אינו רוצה בו יותר. החוויה הזאת שכיחה ולכן לא תעורר אכזבה מתמשכת אצל אדם נבון, ובכל זאת היה בכוחה להטריד את מנוחתו. לא אובדן החופש הרתיע אותו; הגברים שנוטים להתלונן על כך הם בדרך כלל כבולים יותר מכולם. הוא התקשה הרבה יותר להתמודד עם אובדן הפרטיות. אפילו עם אובדן הפרטיות הפיזית היה לו קשה להשלים. הוא העביר את אצבעותיו על הדוכן המגולף מהמאה החמש עשרה וניסה לדמיין את חייו בדירה בקווינהייט, כאשר דבּרה נמצאת בה כל הזמן, והיא כבר לא האורחת שהוא מצפה לה בכיליון עיניים, אלא חלק מחייו, זו שהחוק מכיר בה כבת המשפחה הקרובה ביותר שלו.

וזו לא תקופה מתאימה לבעיות אישיות. לאחרונה נעשה בסקוטלנד יארד ארגון מחדש ששיבש נאמנויות ושגרה ועורר, כצפוי, חרושת שמועות ומורת רוח. לא הייתה שום הקלה בעומס העבודה. רוב הקצינים הבכירים כבר עובדים ארבע עשרה שעות ביום. החקירה האחרונה שלו, למרות הצלחתה, הייתה מייגעת במיוחד. ילד נרצח, והחקירה נהייתה למצוד מהסוג השנוא עליו במיוחד: בדיקת עובדות נחושה ועיקשת במשך סערה תקשורתית, ושלל הפרעות שנבעו מהפחד ומהבהלה בשכונה. הורי הילד נאחזו בו כמו שחיינים טובעים שמשוועים לעידוד ולתקווה. דלגליש עדיין חש במשא - הגופני ממש - של כאבם ורגשי האשמה שלהם. הוא נדרש להיות מקור לנחמה, כומר מוודה, נוקם ושופט בו־בזמן. לא היה בכך שום חידוש מבחינתו. הוא לא הרגיש מעורב אישית ביגונם, והריחוק היה, כתמיד, נקודת החוזקה שלו, בדיוק כפי שהכעס והמחויבות הזועמת העמוקה של כמה מעמיתיו, המתמודדים עם אותו מעשה פשע, היו נקודות החוזקה שלהם. אבל עדיין חש במתח מן החקירה, ורוחות הסתיו של סאפוק לא יכלו לטהר את תודעתו ממראות מסוימים. אף אישה שקולה לא הייתה מצפה ממנו להציע נישואים באמצע חקירה כזאת, ודבּרה באמת לא עשתה זאת. העובדה שהוא מצא את הזמן והכוחות לסיים את ספר השירה השני שלו ימים אחדים לפני ביצוע המעצר, הייתה עניין שאיש מהם לא הזכיר. הוא הזדעזע מההבנה שאפילו הפגנת כישרון שולי יכולה לשמש תירוץ לאנוכיות ולאדישות. הוא לא אהב את עצמו במיוחד לאחרונה, וייתכן שהיה אופטימי מדי כשקיווה שהחופשה הזאת תשנה את הרגשתו.

כעבור חצי שעה סגר התת־ניצב את דלת הכנסייה מאחוריו ויצא לדרך, לעבור את הקילומטרים האחרונים במסעו למונקסמיר. הוא כתב לדודתו והודיע לה שיגיע כנראה בשתיים וחצי, ועם קצת מזל עוד יגיע בדיוק בזמן. אם דודתו תצא כהרגלה מהבקתה שלה בשתיים וחצי, היא תראה את הקופר בריסטול בדיוק ברגע שתעפיל אל פסגת הכֵּף. הוא חשב בחיבה על דמותה הגבוהה, הגרמית שממתינה לו. היה משהו מעט חריג בסיפור חייה. את רובו הוא ניחש - קלט כילד מפירורי דיבורים לא זהירים של אימו או פשוט ידע כאחת העוּבדות של ילדותו. בשנת 1918, כשהייתה בחורה צעירה, נהרג הארוס שלה שישה חודשים בלבד לפני שביתת הנשק. אימהּ הייתה יפהפייה עדינה ומפונקת - הרעיה האיומה ביותר שיכולה להיות לכומר כפרי משכיל. היא עצמה הודתה בזאת לעיתים קרובות, כנראה מתוך מחשבה שכנות כזאת תצדיק או תתרץ מראש את פרץ האנוכיות או הפזרנות הבא. היא סלדה ממראה יגונו של כל אדם אחר כיוון שבאותם רגעי יגון הוא היה מעניין יותר ממנה. ולכן החליטה לשאת את מותו של קפטן מאסקֶל הצעיר ביגון גדול. יהיו אשר יהיו ייסוריה של בתהּ הרגישה, השתקנית והקשה למדי, צריך להיות ברור לכול שאימהּ סובלת יותר; וכך, שלושה שבועות לאחר שהתקבל המברק על מות הארוס, מתה האם מגְריפָּה. ספק אם התכוונה להרחיק לכת עד כדי כך, אבל היא בוודאי הייתה שבעת רצון מהתוצאה. בעלה הנסער שכח בן־לילה את כל ההתרגזויות והדאגות שהיו לו בחיי הנישואים וזכר רק את עליזותה ואת יופייה של אשתו. היה כמובן בלתי מתקבל על הדעת שיינשא שוב, ואכן, מעולם הוא לא עשה זאת. ג'יין דלגליש, שיגונה כמעט נשכח ברצף האירועים, תפסה את מקומה של אימהּ כמארחת בבית הכומר ונשארה עם אביה עד פרישתו לגמלאות בשנת 1945 ומותו עשר שנים אחר כך. היא אישה אינטליגנטית ביותר, ואם לא חשה סיפוק מהשגרה השנתית של ניהול משק הבית והפעילות הכנסייתית הצפויה והבלתי נמנעת כמו השנה הליטורגית עצמה, הרי שמעולם לא אמרה זאת. מעולם לא עלה בדעת אביה, שהיה כה בטוח בחשיבות העליונה של ייעודו, שכישרונותיו של מישהו עלולים להתבזבז בשירותו של אותו ייעוד. אנשי הקהילה כיבדו את ג'יין דלגליש אך מעולם לא אהבו אותה, והיא עשתה את מה שנדרש ממנה לעשות והתנחמה בחקר הציפורים שלה. לאחר שאביה מת, פרסמה ג'יין מאמרים עם תיעודי תצפיות קפדניים שזיכו אותה בתשומת לב מסוימת; ובמרוצת הזמן ״התחביב הקטן של מיס דלגליש״, בלשונם המתנשאת של אנשי הקהילה, הפך אותה לאחת הצפריות החובבניות המכובדות ביותר. לפני מעט יותר מחמש שנים מכרה דודתו את ביתה בלינקוֹלנשֵיר וקנתה את ״פֶּנְטלֵנדס״, בקתת אבן בפאתי כף מונקסמיר. כאן ביקר אותה דלגליש לפחות פעמיים בשנה.

הביקורים הללו לא היו סתם ביקורי חובה, אם כי היה חש אחריות כלפי דודתו אלמלא הייתה עצמאית עד כדי כך שלפעמים אפילו הפגנת חיבה פשוטה כלפיה נראתה כסוג של עלבון. החיבה הייתה שם, ושניהם ידעו זאת. הוא כבר ציפה בכיליון עיניים למפגש איתה, להנאות המובטחות של החופשה במונקסמיר.

באח הרחבה יבערו עצי סחף שניחוחם ימלא את כל הבית, ומולה תעמוד הכורסה זקופת המסעד, שהייתה פעם בחדר העבודה בבית הכומר של אביו - הבית שנולד בו - ועולה ממנה ניחוח עור של ילדות. יהיו שם חדר שינה עם ריהוט נזירי, נוף של ים ושמיים, מיטה נוחה, גם אם צרה, מצעים שמפיצים ריח קלוש של עשן עצים ולוונדר, מים חמים בשפע ואמבט ארוך די הצורך כדי שגבר בגובה מטר תשעים יוכל להתרווח בו בנוחות. דודתו התנשאה בעצמה לגובה מטר שמונים וחמש, והייתה לה הערכה גברית להנאות החיים הפשוטות. יוגשוּ שם תה של מנחה מול האח עם לחם קלוי מרוח בחמאה ובשר משומר תוצרת בית. והעונג הגדול מכול: לא יהיו שם גוויות ולא דיבור עליהן. הוא שיער שבעיני ג'יין דלגליש נראה תמוה שאדם אינטליגנט יבחר להתפרנס מתפיסת רוצחים, והיא בהחלט לא הייתה אישה שתזייף התעניינות מנומסת במשהו כשלא חשה כל התעניינות כזאת. לא היו לה שום דרישות ממנו, אפילו לא דרישות לרגשי חיבה, ולכן הייתה האישה היחידה בעולם שבחברתה היה יכול להיות נינוח לחלוטין.

הוא ידע בדיוק מה החופשה מציעה. הם יטיילו יחדיו, לרוב בדממה, ברצועת החול הלח הכבוש שבין קצף הגלים, לגבעות החוף הזרועות חלוקי אבן זעירים. הוא יישא את אביזרי הציור שלה, והיא תצעד מעט לפניו, כפות ידיה תחובות בכיסי מעילה, ועיניה תרות אחר מקום נחיתתן של סלעיות על חלוקי האבן (אף שבקושי אפשר להבחין בינן ובין האבנים) או עוקבות אחר מעוף של שחפית או חופמי. החופשה תהיה שלווה, נינוחה ולא תובענית. ובתום עשרה ימים הוא יחזור ללונדון בתחושת הקלה.

כעת נסע ביער דאנוויץ', ארזים כהי צמרת מנטיעות ועדת הייעור איגפו את הכביש משני צדדיו. היה נדמה לו שהוא מריח את הים עכשיו, והניחוח המלוח שנישא אליו ברוח היה חריף יותר מריחם המריר של העצים. ליבו התרחב. הוא הרגיש כמו ילד שמגיע הביתה. והנה נגמר היער, והירוק הכהה העגמומי של האשוחים נבלם בגדר תיל מפני צבעיהם הרכים והבהירים של השדות והגדרות החיות. וכשגם אלה חלפו, הוא נסע בין שדות הבּוּר עם שיחי אלגומין ואברש בדרכו לדאנוויץ'. בכפר פנה ימינה, במעלה הגבעה הגובלת במתחם מוקף חומה, שבו עמדו חורבות מנזר פרנציסקני עתיק. לפתע נשמעה תרועת מכונית צופרת, ויגואר, שטסה במהירות עצומה, חלפה על פניו ביעף. הוא ראה בחטף ראש כהה ויד מורמת בהצדעה לפני שהמכונית נעלמה מעיניו בצווחת פרידה. אם כך, נראה שאוליבר ליית'ם, מבקר התיאטרון, הגיע לביתו הקטן לבלות בו את סוף השבוע. לא היה סיכוי של ממש שעובדה זו תטריד את דלגליש, כיוון שליית'ם לא נהג לבוא לסאפוק כדי לחפש חברה. כמו שכנו מהבית הסמוך ג'סטין ברייס, גם הוא השתמש בבקתה שלו כמקום מפלט מלונדון, ואולי גם מאנשים, אם כי נהג להגיע למונקסמיר פחות מברייס. דלגליש פגש אותו פעם או פעמיים וזיהה אצלו אי־שקט ומתח שמצאו הד באופיו שלו. הוא נודע כחובב מכוניות מהירות ונהיגה מהירה, ודלגליש שיער שכבר בעצם הנהיגה למונקסמיר וממנה מצא שחרור למתח שלו. קשה היה לדמיין איזו עוד סיבה יש לו להמשיך להחזיק בבקתה שלו. הוא הגיע אליה לעיתים רחוקות, אף פעם לא הביא לשם את הנשים שלו, מעולם לא גילה שום עניין בלרהט אותה, והשתמש בה בעיקר כבסיס לנסיעותיו הפרועות בכבישי המחוז בנהיגה תוקפנית וכל כך חסרת היגיון שנראה כאילו היא מעין פורקן רגשי.

כשבקתת רוזמרי נגלתה לעיניו מעבר לעיקול הדרך, האיץ דלגליש את קצב הנסיעה. תקוותו שיצליח לעבור על פניה בלי להיראות לא הייתה גדולה, אבל לפחות היה באפשרותו לנהוג במהירות כזו שלא יהיה הגיוני לעצור. כשחלף על פני הבקתה הספיק לראות מזווית העין פנים נשקפים מהחלון בקומה העליונה. טוב, זה בהחלט היה צפוי. סיליה קלת'רוֹפּ החשיבה את עצמה כזקנת השבט של הקהילה הקטנה במונקסמיר וככזאת ניכסה לעצמה מחויבויות וזכויות יתר מסוימות. אם שכניה היו חסרי שיקול דעת עד כדי כך שלא עדכנו אותה מתי הם או אורחיהם נכנסים לביתם או יוצאים ממנו, הייתה סיליה ערוכה ומוכנה לטרוח ולגלות זאת בעצמה. אוזניה היו כרויות לכל מכונית מתקרבת, ומיקום הבקתה שלה - בדיוק בנקודה שהדרך המשובשת החוצה את הכֵּף השתלבה בכביש מדאנוויץ' - העניק לה את ההזדמנות לשים עין על כל מה שקורה.

מיס קלת'רופ קנתה את ״האסם של ברודי״ שתים עשרה שנים קודם לכן ושינתה את שמו ל״בקתת רוזמרי״. היא קנתה את הבקתה בזול, שיפצה אותה בעלות זולה לא פחות באמצעות התעמרות מתונה אך מתמדת בכוח עבודה מקומי והפכה אותה מבקתת אבן חביבה, גם אם מוזנחת, לאידיאל הרומנטי של קוראיה. הבקתה כיכבה לא מעט בשבועוני נשים ותוארה שם במילים: ״מעונה המקסים של סיליה קלת'רופ בסאפוק אפוף בשלווה הכפרית, ושם היא הוגה וכותבת את הרומנים המענגים שלה, שכה מרטיטים את לבבות הקוראות שלנו״. בקתת רוזמרי הייתה נוחה מאוד בדרכה היומרנית וסרת הטעם; בחוץ היה בה כל מה שנחשב בעיני בעליה הולם בקתה כפרית, גג קש (יקר להחריד לביטוח ותחזוקה), גינת תבלינים (חלקה זעירה אומללה למראה; מיס קלת'רופ לא הצטיינה כל כך בגידול צמחי תבלין), בריכה מלאכותית קטנה (שבקיץ עלה ממנה ריח רע) ושובך יונים (שיונים סירבו בעיקשות לקנן בו). הייתה גם מדשאה מסוגננת שקהילת הסופרים הוזמנה אליה - במילותיה של סיליה - לשתיית תה בקיץ. ג'יין דלגליש הודרה תחילה מרשימת המוזמנים, לא משום שלא התיימרה להיות סופרת, אלא מפני שהייתה רווקה זקנה ובודדה ולפיכך, על פי סולם הערכים של מיס קלת'רופ, הייתה כישלון חברתי ומיני שראוי רק לאדיבות מתנשאת. אחר כך גילתה מיס קלת'רופ ששכנתה נחשבת אישה מכובדת בעיני אנשים בעלי כושר שיפוט מצוין, וגם שגברים שהתארחו בבית פנטלנדס תוך כדי התעלמות מתריסה מכללי התנהגות הולמת ונראו צועדים לאורך החוף בידידות עליזה עם המארחת שלהם, היו לרוב אנשים מכובדים בהחלט. גילוי נוסף הפתיע אותה עוד יותר; ג'יין דלגליש סעדה בחברת אר־בי סינקלייר בבית פראיורי. לא כל מי שהילל את שלושת הספרים הנהדרים של סינקלייר, שהאחרון שבהם נכתב לפני יותר משלושים שנה, ידע שהוא עדיין בחיים, ומעטים עוד יותר הוזמנו לסעוד איתו. מיס קלת'רופ לא הייתה אישה שתתעקש לדבוק בטעות שעשתה, ולכן בן־לילה נהייתה מיס דלגליש ל״ג'יין יקירתי״. מיס דלגליש, לעומת זאת, המשיכה לקרוא לשכנתה ״מיס קלת'רופ״ ולא הייתה מודעת להתפייסות בדיוק כפי שלא הייתה מודעת להתנכרות המזלזלת המקורית. דלגליש לא הבין מעולם מה דודתו באמת חושבת על סיליה. היא לא דיברה כמעט אף פעם על שכניה, ושתי הנשים בילו יחד רק לעיתים נדירות, כך שלא היה אפשר לשפוט.

הדרך המשובשת שחצתה את כף מונקסמיר והובילה לבית פנטלנדס הייתה מרוחקת פחות מחמישים מטרים מבקתת רוזמרי. בדרך כלל הייתה חסומה בשער כפרי כבד, אבל היום היה השער פתוח לרווחה ונעוץ עמוק בסבך שיחי הפטל והסמבוק של הגדר החיה הגבוהה. המכונית היטלטלה לאיטה בין המהמורות ואניצי הקש, שמיד פינו את מקומם לעשב ואחר כך לשרכים. היא חלפה על פני צמד בקתות האבן השייכות לליית'ם ולג'סטין ברייס, אך דלגליש לא ראה שום סימן לאיש מהם, אף שהיגואר של ליית'ם חנתה ליד דלת ביתו, ותימרת עשן דקה הסתלסלה מהארובה של ברייס. כעת הדרך התעקלה במעלה הגבעה, ולפתע נפרש תחתיו הכף כולו, משתרע בגוֹני סגול וזהב עד המצוקים והים המתנוצץ. בפסגת הדרך עצר דלגליש את המכונית כדי להתבונן ולהקשיב. הסתיו מעולם לא היה העונה החביבה עליו, אבל ברגע ההוא, לאחר שהמנוע דמם, לא היה דלגליש מחליף את השלווה הנינוחה שחש בהתעוררות החושים העזה של האביב. צבעם של שיחי האברש כבר החל לדהות, אבל גל הפריחה השני של שיחי האלגומין היה שופע וזהוב כמו עושר הפריחה הראשונה בחודש מאי. מעבר לשיחים הפורחים נפרש הים, גליו מרצדים ברצועות סגולות, תכולות וחומות, ומדרום הוסיפו הביצות אפופות הערפילים של שמורת הציפורים את גוֹני הירוק והכחול העדינים שלהן. באוויר עמד ניחוח אברש ועשן עצים, הריחות המתבקשים והמרגשים של הסתיו. קשה להאמין, חשב לעצמו דלגליש, שאדם מתבונן כאן בשדה הקרב האבוד שכבר מתנהל כמעט תשע מאות שנה בין היבשה לים; קשה לקלוט שמתחת לרוגע המטעה של המים המפוספסים מוטלות תשע הכנסיות הטבועות של דאנוויץ' העתיקה.

רק מבנים מעטים עמדו עכשיו על לשון היבשה, אבל לא כולם היו עתיקים. כשדלגליש השקיף צפונה, הצליח לראות מרחוק את החומות הנמוכות של בית סטון, רק מעט יותר מגבשושית בקצה המצוק. זה היה הבית שבנה מוריס סטון, מחבר ספרי הבלש, כדי שיתאים לחיי ההתבודדות המוזרים שלו. מעט פחות מקילומטר דרומה ממנו התנשאו הקירות המרובעים הגדולים של בית פראיורי, כמו המעוז האחרון נגד הים, וממש בקצה שמורת הציפורים נראתה בקתת פנטלנדס כאילו היא תלויה על סף האַיִן. בשעה שסרק במבטו את הכף נגלו לעיניו סוס ועגלה בדרך הצפונית המרוחקת. הם התקדמו בעליזות בין שיחי האלגומין לעבר בית פראיורי. דלגליש ראה גוף קטן ומוצק רכון על מושב העגלון, ולצידו שוט דקיק וזקוף שניצב כמו שרביט קסמים. זו בוודאי מנהלת משק הבית של אר־בי סינקלייר המביאה הביתה מצרכים. הכרכרה הקטנה העליזה הקרינה איזו חינניות ביתית, ודלגליש התבונן בה בהנאה עד שנעלמה מאחורי חומת העצים שהסתירה למחצה את בית פראיורי. באותו רגע הופיעה דודתו ליד הבקתה ונשאה את מבטה אל הכף. דלגליש הציץ בשעונו. השעה הייתה שתיים שלושים ושלוש. הוא הרפה מהמצמד, והקופר בריסטול היטלטלה לאט לקראתה על פני הדרך המשובשת.