תעצומות

מעין הקדמה

מה קורה כאשר הכאב כל כך עמוק עד שהוא נהפך לסוד? מה קורה כאשר הנפש, מתוך רצון להגן על עצמה, סוגרת דלתות על אמת קשה?

זהו סיפור על אירועים הדוחקים בנו להעז לחצות גבולות, לפתוח דלתות חסומות, לשבור שתיקה, להיאבק למען צדק והכרה בפגיעות החמורות ולחשוף באומץ מסעות רוחניים מופלאים המתקיימים בתודעה אחרת ותכליתם ריפוי.

כעורכת דין האמונה על מחשבה רציונלית, לוגית ומפוכחת, התברר לי, בהתעמקותי רבת־השנים בסיפוריהם של לקוחותי, כי במאבק המשפטי שניהלתי למענם הם ביקשו ממני להשיג לא רק פסיקה לטובתם. לא פחות מכך הם שאפו להכרת בית המשפט והחברה בעוול ובכאב שנגרמו להם. הם חפצו בקריעת מסכי ההסתרה וההשתקה הכבדים, ששירתו רק את המעוולים.

במקביל למאבקַי בזירת המשפט התחילו להפציע מתוכי סודות קשים שהודחקו שנים רבות. ההתרחשויות נשזרו אלה באלה: מצד אחד, פתיחת שערי המשפט להכרה בעוולות שנעשו לנפגעים, ומצד אחר, התהליך האִטי לפתיחת שערי הזיכרון הכבוש, שהוא עצמו נשזר בחוויות המסעות הרוחניים המרהיבים שעברתי, מסעות שנעשו ללא כל שימוש בסמים משנֵי תודעה.

כדבריו של הפסיכולוג ויליאם ג'יימס, גם אני יודעת שהמצבים המיסטיים הללו חשפו לפני באופן מציאותי אמיתות חשובות. ביער הסקויה,^I שבו נערכו מסעותי הרוחניים, גיליתי עולם של תודעה גבוהה שחוקים של אהבה, חמלה, חסד וחיבור שולטים בו. פגשתי בו ענקי רוח, שהדריכו אותי והעניקו לי חוויות ריפוי מופלאות. למדתי שם את שפת היער, שהיא שפת היקום, וחוויה של פליאה: כל מחשבה היא עץ, כל הרגשה היא אילן צומח, יציב ומתחדש, וגם אם ענפיו נשברו, בדים חדשים יעלו בו ויָתורו אחר האור. גם מן המקום הנמוך ביותר אפשר לעלות ולהתעלות. גם ממקום של התעללות וקורבנות ניתן לגלות תעצומות נפש, לבחור בחיים ולהפיץ אור ומרפא.

חציית הגבולות בין העולמות מאפשרת היפתחות למצבים של תודעה גבוהה אחרת ולחוויות מיסטיות שחוקי הזמן והמקום אינם שולטים בהן, הפותחות בפנינו מסלולים חדשים המרחיבים, מגביהים ומעמיקים את התודעה, מעשירים את זוויות ההתבוננות בעולמנו המוכר ומלמדים אותנו כי יש בהישג ידינו צורות נוספות של תודעה.

אני דור שני לשואה מצד שני הורי, וסיפוריהם שזורים בדפי הספר. בימים קשים אלה, מאז ה־7 באוקטובר 2023, בו חווינו את המתקפה המזוויעה והקשה מאז השואה, אני רוצה לקוות כי קוראַי יוכלו לשאוב מהספר משמעות, נחמה ועידוד ולהאמין כי מתוך הפצעים האישיים והחברתיים ניתן להפציע, לצמוח, לפתוח שערים חדשים ולמצוא תקווה ומרפא.

אשר למרכיב האישי השזור בספר, האמת עמדה לנגד עיני. בשל חשיבות הנושאים העולים בו, לא נמנעתי מלכלול בו מוטיבים אוטוביוגרפיים.

הערה

I קיים גם הכתיב "סקוויה".

חלק א'

הנפש במשפט תיפדה

לפני הכול

זה החלום שאנו נוצרים בלבנו,

בלי לומר מילה,

שמשהו מופלא יקרה פתאום,

שזה מוכרח לקרות

שהזמן ייפתח לפנינו

שהלב ייפתח לפנינו,

שהסלע ייפתח לפנינו,

שמעיין נסתר יפרוץ לעומתנו.

(אולב האוגה, "החלום")

ציפור יחידה עפה מעלי בשמים. אני מלווה אותה במבטי, ולא חולף זמן רב והיא נוחתת סמוך לחלון משרדי. אני חוששת פן תתרסק אל קיר הזכוכית, אך היא מוצאת לה מנוח לכף רגלה על מסילת המתכת המפרידה בין שני דפנות החלון, ושם היא עומדת, משתהה, מביטה בי בעיניה הקטנות הסקרניות.

בדידותה נוגעת בבדידותי. ציפור קטנה, אני לוחשת לה, למה ניתקת מלהקתך? למה נחַתְּ על המסילה הקשה לבדך, חשופה לסכנות?

זאת הסקרנות, אני חושבת בלבי. כמה מוכר לי היצר העז הזה, הבלתי ניתן לשליטה, הפותח אופקים חדשים, אפשרויות לא נודעות וגם סכנות ופחדים. גם אני הוזהרתי לא פעם לבל אחרוג מעבר לגבולות הבטוחים, המוכרים, אך מעולם לא שעיתי לאזהרות.

שיח העיניים המביטות זו בזו בסקרנות שקטה משכך קמעה את רוחי חסרת המנוחה. מטלות רבות ממתינות לי בהמשך היום, ובעוד יומיים אשוב להתמודד בין כותלי בית המשפט עם אב מתעלל, שפגע מינית בשתי בנותיו בילדותן. המחשבה על כך מעבירה בי רטט של פחד ובה בעת מתעוררת בי תחושת עוצמה ושליחות.

כי לכך נוצרתי.

הריאיון

הוא מסתכל בי, מקרב את כורסת המראיין שלו עד קצה הפס האדום המשורטט על רצפת האולפן כתמרור "עצור", מצחו בוהק מתחת לשכבות האיפור, גבותיו משורטטות בידי מאפרת מקצועית, עיניו החומות הקרובות זו לזו ריקות מכל מבע אישי. הוא פונה אלי בקולו הסמכותי ושוזר בו, במיומנות רבת־שנים, רכות מזויפת. בבקשה, הוא רומז לי, בטחי בי. אל תחששי משאלותי. תנועת יד קלה שלך תאותת לי להפסיק. מבטיח.

אני נאלמת דום, מכנסת את גופי, נושמת נשימות עמוקות בניסיון לנכס לי מעט שלווה. זוהי שלווה מדומה, אני יודעת. רכותו מנסה לטעת בי אמון ונינוחות, אך זוהי רק מראית עין. אני כמהה לנגיעת פרפר וחשה שנפשו המדושנת תנהג בי מנהג בעלים.

"מה הביא אותך לכתוב את ספרך 'תעצומות'?" הוא מרים את הספר בידו הימנית ומציגו לעין המצלמה. על כריכתו דמות אישה צעירה נפרסת על המסך, ובתוכה נשזר עץ סקויה עתיק יומין, עב גזע, מתנשא לגבהים, מחבר שמים וארץ. בידו השמאלית, שעליה נחשף שעון הרולקס היוקרתי שלו, הוא מצביע לעבר הצלם, מאותת לו לצלם מקרוב את כריכת הספר. פניה הענוגות של הילדה נפרשות על המסך, עץ סקויה עתיק ועב גזע מסוכך עליה בצמרתו המתנשאת לגבהים.

"מדוע אישה בשנות ה־60 המאוחרות לחייה מחליטה לחשוף ברבים את סודות ילדותה, שעליהם שמרה בקנאות עד כה?" הוא ממשיך לשאול בנימה ספקנית.

אני מוצאת את עצמי מתמסרת לשאלותיו. איני חוששת. חזרות אין־ספור ערכתי עם עצמי כדי להשיב לאיש המחוספס על שאלותיו. אני חשה בטוחה בלועו של כן השיגור. קומה אחר קומה בניתי את עצמי. מאז ילדותי למדתי לטפס על המדרגות המקפיאות, לשגר את ראשי ואת צווארי כצַבָּה רבת־שנים מתוך שריון עבה ומחורץ. הרגלתי את עצמי להתנכר לכאבַי ולרגשותי ולהשיב בשטף בוטח תשובות בנויות לתלפיות גם על שאלות אישיות ואינטימיות.

אך לבהלתי, אור הזרקורים על פני משתק אותי. אני שותקת, נשימתי נעצרת, שפתי נחשקות בעוצמה, סוגרות על שיני כמסך תיאטרון כבד הממאן להיפתח בפני קהל הצופים, שמצפה בקוצר רוח לחזות בהצגה.

שתיקתי הבלתי צפויה מביכה אותי. עיניו של המראיין משתהות על שפתי, שנצבעו ביד המאפרת המיומנת באדום בוהק. גם הוא שותק לרגע, מושך בתנועת יד עצבנית את שולי הבלייזר הכחול שלו, מיישר את עניבתו הסגולה. לרגע נדמה ששלח את ידו לאזור חלציו. הוא מתקן את ישיבתו, ותנועותיו שולחות כיווץ מכאיב בשיפולי בטני.

מה זה? מה קורה לי? אני שוכחת לרגע שאני יושבת באולפן כשהמצלמות מכוונות אלי. בתגובה מהירה ובלתי נשלטת אני מתכנסת לתוכי כעובּר המבקש להישאר ספון ברחם המגונן.

המראיין מתאושש משתיקתו. עיניו תובעות ממני לצאת משתיקתי. כמו מבעד למסך גשם אני שומעת את קולו הפתייני. הוא מהסס לשנייה ומחליט להסגיר את שיחתנו המוקדמת. "בשיחה לפני הריאיון סיפרת לי שרק בחלוף שנים רבות את מסוגלת לאחוז בידה של הילדה שהיית, להוליכה וללוות אותה בסיפורה. אני מבין שקשה לך". הוא מסיט לרגע את מבטו מפני, ועיני קולטות את מבטו הנלכד ברגלַי. להרף עין אני חשה הקלה. מבוכתו מפיגה את פחדי. אני על קרקע מוכרת. נשימתי חוזרת אלי.

"רבי נחמן מברסלב אומר כי שִמחת הכלל מובילה את האדם לשמחה אישית", אני אומרת בקלילות מדומה. "באותה מידה אני מאמינה כי השיתוף בחוויות הקשות שעברתי, בעצב ובצער שנגרמו לי, ישכך את כאבי. פעם שמרתי על העוולות שעוללו לי אנשים רעים כעל סוד שמחייב אותי בשתיקה. ככל שחלף הזמן, העיק עלי הסוד יותר ויותר. החלטתי לפרוק את המשא המיותר והמכביד".

"מנין לך הביטחון?" הוא שואל, "ומה אם יתברר לך כי הציבור סולד מחשיפת הסודות האפלים שלך? רוב הציבור מעדיף להתעלם, לעצום עיניים. לחיות באשליות. מה תעשי אז?"

מכיס הז'קט האדום החובק את גזרתי אני שולפת דף שהכנתי בעוד מועד, ובו מילים שיוחסו לגבריאל גרסיה מרקס. אני יודעת שמראיינים הם חסרי סבלנות, ואני נוטלת סיכון וקוראת במהירות, קצרת נשימה:

"אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים... הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא בנשמתי... אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות, בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם... אף אחד לא יזכור אותנו בשל הסודות הכמוסים שלנו, עלינו להוציאם לאור! לאור!"

עיני מלאות דמעות, ואולי זה אור הזרקורים שמטשטש את ראייתי. אני מבקשת בלבי, אלוהים, תן לי כוח וחוכמה לספר את הסיפור, שאינו הסיפור שלי בלבד. מה שנעשה לגופי ולנשמתי, נעשה גם לגופם ולנשמתם של אין־ספור ילדים אחרים. עזור לי לעזור להם. ברא לי חיים חדשים, כדי שאוכל להשתרע תחת השמש על שפת הים, חשופה בגופי ובנשמתי.

הוא מצביע באצבע המורה לכיוון התקרה, חושף את אצבעו נטולת הטבעת מאז גירושיו השערורייתיים ושואל, בלי להזכיר את השם המפורש, "והוא, הוא נענה לך?"

אני מחייכת בהקלה. "כן, באותות ובמופתים, גלויים וסמויים".

פניו מאדימות והוא יורה את שאלתו: "את מאמינה באלוהים אחרי כל מה שקרה לך?"

"לא יודעת. בשבילי, אלוהים היה שם תמיד".

הוא זוקף את גבו בניסיון להסוות את כעסו. "גברתי! אני בטוח שהשטן היה שם, לא בורא עולם!"

אני שותקת והוא, נזכר בתפקידו כמראיין, יורה: "ואת, מה את חושבת?"

"אם לענות בכנות..."

"רק בכנות", הוא מדגיש.

אני מושכת את המילים. "אפשר לשתף אותך בחלום שחלמתי?"

רחש של ציפייה נשמע בקהל. הוא מתיישר בכיסאו. "כן, בבקשה".

"בחלומי ראיתי את עצמי מגיעה לבית ישן בעיר לא מוכרת. לפני חזיתו הצהבהבה נקוותה שלולית בוץ ענקית. נמשכתי לשלולית הבוצית שצִבעה היה חום בוהק. פסעתי במהירות לעברה, אחוזת סקרנות. כשהגעתי אליה, נפערה האדמה לפתע ונפלתי לבור עמוק. הייתי המומה ומבוהלת. גופי נחבט ונחבל, נשימתי נעתקה מקרבי. ראיתי אותה נתלשת מתוכי בזיזי הבור, נהדפת מתוכי קרעים־קרעים ועולה מעלה, כמו קרעיה של הינומת כלה.

"בתחילה זעקתי נואשות לעזרה, אחרי זמן־מה קולי נחלש. הרגשתי שאני על סף המוות, אך בדרך נס חולצתי לפתע. מעל שפת הבור ראיתי אישה צעירה. שערה הגלי גלש עד מותניה, פניה היו בהירות, כמעט שקופות, ועיניה ענקיות. לא הבנתי איך ניצלתי. למרות החבטות הקשות, באורח פלא, גופי נותר שלם. בעודי המומה, מתקשה לעכל את שאירע, פנתה אלי האישה בקול מתכתי נוקשה ואמרה: 'עלייך לשלם עבור החילוץ מחיר כבד!'"

"בנסיבות כאלה, זהו מחיר כבד בעבור החילוץ". המראיין זע בכורסתו בחוסר נוחות.

"כן, שילמתי מחירים כבדים על נפילתי לבורות, ומחירים כבדים על חילוצי. שילמתי בתחושות אשמה ובושה על הדברים האיומים שנעשו בי. הרגשתי דחויה, לא שייכת".

"לכולנו יש רגשות אשם, רגשות של בושה, דחייה והיעדר שייכות. זה קורה לנו מעצם היותנו בני אדם", הוא מטיח בי, ואני קופאת על מושבי. כמו מבעד ענן אני שומעת את קולו הפסקני: "הסבל הוא חלק מובנה בעולמנו האנושי, הלא כן?"

אם ציפיתי לשביב של אמפתיה, לחמלה, אפילו מדומה, ברגע זה אני יודעת. האיש אינו מבין דבר ולעולם לא יבין. אני מרימה מעט את קולי ואומרת: "לו פרויד היה כאן באולפן היה אומר לך: 'אם האנושות היתה מסוגלת ללמוד באמצעות הסתכלות ישירה בילדים, הייתי יכול לחסוך את הטרחה בכתיבת ספר זה'".

"זה ציטוט?" הוא שואל.

"כן, של פרויד. מתוך 'שלושה מאמרים על התיאוריה המינית'".

"ובכל זאת טרחת לכתוב את הספר שלך?"

"כן. אנשים רבים מאוד מתעלמים מהתעללות בילדים, מסבלם. נכון, הסבל הוא נחלת האנושות, אך הוא אינו גזירת גורל. הוא תוצר של התנהלות נלוזה של בני אנוש. סבלם של ילדים הוא שונה, חריף וקשה מסבל אנושי אחר בשל תמימותם, תלותם וחוסר האונים שלהם. ככל שגילם צעיר יותר, כך פצעיהם הנפשיים עמוקים וקשים יותר. חשוב לי שכל אחד מאיתנו יסייע לאחות ולרפא אותם ולמנוע יצירה של מעגלי סבל קשים ואין־סופיים".

אני שומעת מאחורי נחשול של מחיאות כפיים וקריאות אהדה.

שפתו העליונה של המראיין מקפצצת כאילו נוצקה בה רוח חיים. הוא מכחכח, מהמהם, מתאפק שלא לנזוף בי. הרי זימן אותי לאולפן כדי שאתערטל למען הרייטינג. הוא רוצה דם, יזע ודמעות, עכשיו!

"ספרי לצופים זיכרון טראומטי קשה אחד מילדותך. מה את זוכרת מהפגיעה הקשה? מה הרגשת? מה חווית? איך הגבת?" הוא מנסה להדביק אותי למקומי כאילו הייתי פרח מיובש באלבום.

בחילה קשה עולה בי. הזיכרונות, התקיפות המיניות, הריחות, ההתנשפויות, החום העז, הפחד הנורא. מנגנוני ההגנה שוב נוטלים את ההגה לידיהם. גל של ניתוק מציף אותי. הכול מתערבל ומתערפל. אני נאבקת בכל כוחי לשוב לכאן ולעכשיו.

הוא מרכז בי את מבטו, כצייד המביט בטרף.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה צפו קטעים מוחשיים ומפחידים בזיכרוני", אני אומרת. "פסיפס עגול ענקי, עשוי משלל אבנים צבועות בצבעים מרהיבים, ריחף לנגד עיני. בלב הפסיפס, שדמה לציור מתקופת הרנסנס, בלטה תמונה של ילדה בת שלוש. שיער שחור חלק ומבהיק עיטר את פניה העגלגלות. עיניה היו שחורות מלוכסנות, עצמות לחייה גבוהות, חיוך מתוק על שפתיה. לפתע התנפצה תמונת הפסיפס המרהיבה לרסיסים, האבנים נפלו על גבן והתפזרו לכל עבר. לא נותר זכר לילדת הפסיפס".

"ואת ילדת הפסיפס", הוא אומר בחצי שאלה.

מסך אפל מכסה אותי. עוד רגע אפול שוב לבור החשוך. עלי להתאמץ כדי להשיב לו: "כששחזרתי את סיפור חיי, הצלחתי לצייר מחדש פרגמנטים של הדברים שעברו עלי. אט־אט נהפכה על גבה עוד אבן פסיפס ועוד אחת, והיה עלי לנחש את מקומה ולהחזירה אליו. עם הזמן הצטיירה בי תמונה מרתקת, מסתורית, כמעט מלאה".

"תודה, אשאל אותך שאלה אחרונה: האם הטראומות המיניות השפיעו על בחירת מקצועך? על הנושאים שבהם בחרת לטפל? על המאבקים שניהלת בחייך? האם מכאן נובעים מאבקייך להשגת שוויון, למיגור אפליה ולקידום חוקים?"

"על כך כתבתי בספרי. נשאיר בידכם לקרוא ולהחליט", אני אומרת וקמה מכיסאי. גם המראיין קם ממקומו, חובק את כף ידי בין שתי כפות ידיו ומודה לי. "גבירותי ורבותי", הוא אומר בטון חגיגי ומניף שוב את ספרי, "זהו הספר. קראתי אותו בשקיקה".

בשקט פנימי, שמפתיע אותי עצמי, אני יוצאת מהאולפן, מלווה בתשואות הקהל.

למחרת הריאיון בטלוויזיה אני מגיעה באיחור למשרדי. בכניסה למגדל רב־הקומות מקבל את פני ולדימיר, השוער הוותיק לבן השיער, בברכת יום טוב לבבית. במבטאו הרוסי הכבד הוא מוסיף, "ראיתי אותך אתמול. אשתי אמרה שזה חשוב מאוד".

"תודה, ולדימיר".

"את יודעת, גם אצלנו ברוסיה המצב לא היה טוב", הוא משתף אותי במהירות, כאילו חושש שיתחרט. "גם בבית החרושת לטילים שעבדתי בו - הייתי שם מהנדס גדול - היתה מהנדסת אחת שהיתה לה ילדה יפה, והיא סיפרה לי מה שהאבא של הילדה עשה לה. לא האמנתי. ועכשיו, מה זה? גם בישראל ככה עושים? לָך אני מאמין, אבל זה נורא..."

המעלית עולה חרישית לקומה ה־18, שבה שוכן משרדי. כמה מהנוסעים מתלחששים, מנסים לוודא אם האישה הלובשת חולצה לבנה מכופתרת היא המרואיינת בז'קט האדום ההדוק שראו בליל אמש על המסך הקטן בביתם.

דלת הזכוכית הרחבה בכניסה למשרדי נפתחת, ומאחורי הדלפק יוצאת ספיר מזכירתי ומחבקת אותי בחום. "לא תאמיני", היא מכווצת את שפתיה בהשתאות, "הטלפונים מצלצלים נון־סטופ. עשרות טלפונים. הנה כאן הרשימה - השמות ומספרי הטלפון. הבטחתי לכולם שתחזרי אליהם בימים הקרובים. המון נשים ונערות צלצלו. לא תאמיני כמה", היא חוזרת ואומרת.

"תודה, ובבקשה אל תעבירי לי שיחות בחצי השעה הבאה", אני מבקשת, צועדת לחדרי וצונחת על כורסת העור השחורה המוכרת. מעבר לחלון משתרע הים הגדול. הושט היד וגע בו. צבע התכלת היפהפה שלו מרגיע את רוחי. אביב בחוץ. אני נושמת את ריח הים ומסך מגונן יורד וחוצץ ביני לבין העבר.