עיוני, השתדלתי

הקדמה

השנים צילקו את לבנו והותירו בנו פצעים פתוחים ושברים אישיים ולאומיים - מן השברים נבנית התקווה, מהסדקים צומחת חיוניות מתחדשת, וצלקות לבנו ייהפכו לחומר בעירה שלא יתכלה לעולם.

הספר הזה הוא מארג סיפורים שעיצבו את חיי עד כה. שזורים בו אתגרים מנהיגותיים, קרבות ואנשים, פציעות ושכול, אהבה ומוות, דרכים לא סלולות - שבהן כשלתי לא פעם - נופי הארץ ונופי אנשיה הטובים. אלו מעצבים את דמותי, ובדמותם נכתב הספר, כאסיף לא כרונולוגי של סיפורים אנושיים, שמלַווים ומצמיחים אותי שנים רבות.

אני נושא עמי יותר משלושה עשורים של שירות בצה"ל, כלוחם, כמפקד וכמחנך. אני נושא עמי את חבלי הארץ הזאת, את שדות הקרב ואת שדות חיינו הלאומיים. החיילים שלי שלא שבו מן הקרב, הפצועים ששבו בחסרונם, משפחותיהם, פציעותי שלי והמפגשים הרבים עם חיילות וחיילים מעוררי השראה. הם התלמים שחרשו את זיכרונותי - זיכרונות מפגש וקרב.

הספר הזה הוא ביטוי לאהבה עזה למכורתי, למולדתי, למשפחתי, לעַמי, לצה"ל ולאנשים הרבים שפיקדתי עליהם. כל אלה היו למורַי הגדולים ביותר.

הספר הזה שייך להורי ז"ל, יאיר ורחל, שגם כיום ממשיכים לשתול בי ניגונים.

הוא שייך למלי אהובתי ולילדינו - נבו, גלעד, טל, ירדן, מעיין ויובל - שהם באר חיי.

חוויותי שייכות לכל המפגשים ולכל הרגעים, הגדולים והקטנים, עם החיילים והחיילות, הפצועים והנופלים, המשפחות והאנשים הרבים שהיו למקור ההשראה הגדול שלי. אני מקווה שהקוראות והקוראים ימצאו בספר, ובכל סיפור וסיפור, את עצמם ואת אדמתם, על סדקיה ושורשיה, נאחזים בהם בחיוניות המתחדשת בכל יום.

באהבת עם ואדם,

אופיר לויוס

על רגל אחת

יניקה. רִיק. האוויר התרוקן מהריאות ומהג'יפ. הג'יפ נקרע לגזרים, וגדעון מימיני נהרג במקום. יריות מעבר לחממה שאליה הוטלנו. אני מביט למטה - זה הדם שלי? אולי של גדעון? משהו ברגל נראה מוזר. אני יוצא מהדלת שהושלכה החוצה בעוצמת הפיצוץ, ופתאום מבין שאני גורר את הנעל עם מה שנותר מהרגל השסועה. אני מנסה להתקדם, להסתער - ונופל. חוסם עורקים, ועוד אחד. אני ממוקד בלפקד ולשרוד. האלונקה מתרוממת, ובדרך אני מספיק לאחוז בעמי ולעדכן על גדעון. מסוק. כל הזמן בהכרה, ממוקד, מסרב למורפיום. מנסה להרגיע את כולם סביבי וגם את עצמי. נוחתים בסורוקה. מסכה על הפנים. מורדם ונרדם, אולי לעד.

רק לפני שעה קלה החלטתי שעל אף כל הסיכונים, נצא לסיור שתוכנן לאותו בוקר. חשתי בטוח יותר לאור ששת המארבים שהצבנו על כל נתיבי החדירה מדרום ליישוב מורג שבגוש קטיף. אף כוח לא דיווח על משהו חריג במהלך הלילה. התחושה התחזקה בזכות פתיחת הציר הכבדה שקיימנו עם אור ראשון - פתיחה שלא זיהתה חדירה למרחב ואישרה את הערכתי שזהו סיכון מחושב, למרות ההתראה המודיעינית.

בבוקר התכנסנו לתדריך אחרון. החלטתי שהנהג שלי יישאר במוצב, ואני עצמי אנהג בג'יפ המוביל כדי שגדעון ריבלין יֵשב לצדי. גדעון, תושב גני טל, היה אחראי על כלל הגדרות ברחבי הגוש, וכבר בפעם הראשונה שפגשתי בו, הוא עשה עלי רושם עז. השיח בינינו היה ענייני מאוד. מטרת הסיור היתה לבחון את האפשרות להקים מכשול חדש מדרום ליישוב, כדי לאפשר לחקלאים לשוב לחממות במרחב שננטש עקב האיומים ופיגועי העבר שאירעו בסמוך למוצב.

יצאנו לדרך בשלושה ג'יפים: אני מוביל, בנג'י הילמן - אז מ"פ בגדוד 51 וסגני במבצע הזה - בג'יפ השני, וכוח נוסף בג'יפ השלישי. המחבלים חדרו באור ראשון, מיד עם קיפול אחד מכוחות המארב ומעט לפני פתיחת הציר שלא זיהתה את עקבותיהם.

למזלנו, הם הספיקו להניח ולחמש רק את מטען הקלע, שעוד דקות אחדות יפגע בג'יפ שלי. את יתר המטענים נגד אדם (כלימגור), שתָלו לרוחב החממות הסמוכות ושיועדו לפגוע בכוחות שיֵרדו מהכלים הממוגנים להסתערות - הם לא הספיקו לחמש. גדעון ואני שוחחנו על תוואי הגדר העתידי. לא נסענו בצירים הללו זמן רב, ולכן לא זיהיתי שינויים בציר שחצה את החממות שננטשו. דקות ספורות אחרי שיצאנו, הג'יפ שלנו נקרע לגזרים. המטען הונח מימין לג'יפ, בדיוק במקום שבו הייתי אמור לשבת, וכעת גדעון ישב בו. הוא נהרג במקום. המטען שעבר דרכו עקר את ידית ותיבת ההילוכים והמשיך לרגלי הימנית.

לא חשתי כאב באותו רגע. הג'יפ הושלך באוויר ונחת כמה מטרים מהציר, לצד אחת החממות. מיד אחר כך שמעתי ירי, במרחק מטרים ספורים מאיתנו. הדלתות נעקרו, ורגע לפני שניסיתי להסתער ראיתי כי גדעון נפגע קשה מאוד. לא הייתי מודע למצבי בשניות הראשונות, וניסיתי לאתר את הנשק שעף ממני ולרדת מהג'יפ. אז הבנתי לראשונה שאין לי רגל נוספת לדרוך עליה. ירדתי על רגלי השמאלית, ומימין זיהיתי משהו מרוטש ולא ברור.

אחד הקַשרים, שלא נפגעו, הגיע אלי ועזר לי להישכב סמוך לג'יפ. אמרתי לו: "חסם עורקים ומהר, שים חזק, לא משנה כמה זה יכאב". הוא הבין מיד. הבטתי לכיוון הירי בתקווה שבנג'י לא נפגע, ושהיריות המתגברות הן כבר של הכוח הקטן שבפיקודו. צעקתי לקשרים להזעיק את כוחות העתודה. אז חשתי לראשונה כאב חד ברגל - לא מהפציעה, אלא מחוסם העורקים שהתהדק. הדימום לא פסק, וביקשתי להניח חסם נוסף. התאג"ד הגיע תוך כדי ירי, עם הרופא שהתחיל טיפול בשטח.

בדרך לרכב התאג"ד ראיתי את עמי, קב"ט המועצה האהוב. ידעתי שגדעון היה חברו הטוב. ביקשתי שיעצרו לרגע ולחצתי את ידו. אמרתי: "גדעון ישב לידי, אני מצטער, כבר לא היה מה לעשות". ראיתי את הצער וגם את ההבנה על פניו של הלוחם הוותיק. המסוק כבר היה בדרכו לנקודה שנקבעה מראש, והרופא רצה לתת לי מורפיום. אמרתי לו שאני בסדר ומעדיף להימנע מחומרים מיותרים. העדפתי להישאר חד. על המסוק כבר היה קשה יותר לנשום ולהישאר עֵרני. איבדתי שם הרבה דם. נחתנו כעבור זמן קצר בסורוקה. בדרך לחדר הניתוחים איבדתי את ההכרה.

הזיכרון הבא שלי הוא כבר אחרי הניתוח הראשון. רגע לפני שאיבדתי את ההכרה חשבתי שיש סיכוי שהברך שרדה, ובעיקר דאגתי למלי ולנבו. שמחתי שמישהו יישאר אחרַי גם אם לא אשרוד. בהכרה מעורפלת רק קיוויתי לפגוש אותם שוב. הייתי חייב לחיות למענם.

האינטרקום

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא הימלטות מחבורת ילדים מבוגרים ממני בשכונה שבה גדלתי בראשון לציון. מטבע הדברים, כיוון הריצה הביא אותי לבית שלנו - בית דירות בן ארבע קומות, שבאותם ימים לא היה מצויד בקודן או באמצעי מתקדם לפתיחת הדלת.

כמובן, לחצתי בחוזקה על האינטרקום וביקשתי מאמא שלי שתפתח מהר. אמא, בדרכה הייחודית, לא פתחה ושאלה אותי: "מה שלומך, עיוני?"

הסברתי לה: "שלומי טוב, אבל ייתכן שעוד זמן קצר זה עומד להשתנות. תפתחי בבקשה".

ואמא ענתה, בניגוד לכל אינסטינקט אמהי, אבל אולי בהתאם לדרכה החינוכית: "עיוני, אתה הכנסת את עצמך לצרות - אתה גם זה שתוציא את עצמך מצרות. אני לא פותחת. אתה תמשיך לרוץ ותלמד לפעם הבאה". ואני? המשכתי לרוץ וקיבלתי לימוד אחד גדול: לא לרוץ בכל פעם לאינטרקום של החיים, אלא להתמודד עם החיים ולהתמודד עם הבעיות שלי ולא להשליך אותן על אחרים. אמא לימדה אותי לשמוח בחלקי בכל מצב, ולדעת שמאחורי כל סבל מסתתרות גם הזדמנויות. בהמשך הדרך הבנתי שלמדתי דבר נוסף: אני לא רק פותר בעיות - אני מצמיח אנשים שיפתרו בעיות. לשם כך גם אני לא תמיד צריך לענות לאינטרקום. כדרכה של אמא - איך הילד יגדל אם לא ייפול לפעמים וילמד לקום לבדו.

מחשבות אפידורל

התעוררתי בתחושת מחנק אדירה כאשר הוציאו לי את הטובוס מקנה הנשימה. לרגע לא הבנתי מה מתרחש סביבי, ואז נזכרתי. הרמתי מבט וראיתי את מלי אוחזת בידי. הבטתי למטה וראיתי גוש של תחבושות מונח בצד הימני של המיטה. ניסיתי להזיז את רגל שמאל, וניכר ששם הרוב בסדר. בעיקר הייתי תשוש, יותר מאשר כאוב; רציתי לשמור על מגע עם החיים, לחשוב על עוד משהו חוץ מצינורות, תחבושות והניתוח הבא. ביקשתי שיקריאו לי ספר תוך כדי הנמנום המוזר שיצרו הסמים הנרקוטיים. הקריאו לי את ספרו של חיים סבתו "כעפעפי שחר". אני חושב שהפרק הראשון נפרס לאורך כמה ימים; לאחר כל פסקה או שתיים הייתי חוזר לערפילי משככי הכאבים. מהרגל יצאו כמה צינורות. הסבירו לי כי שניים מהם הם נקזים של נוזלים ושניים הם צינורות להזרקת אפידורל. לחשתי למלי שסוף־סוף אני יכול לחוש מעט הזדהות - אבל בעצם לא. מלי ילדה את כל ששת ילדינו ללא אפידורל, ואני עם קצת כאב ברגל משתכנע מיד שהוא נחוץ לי. כעבור כמה ימים ביקשתי להפסיק עם משככי הכאבים ולהתמודד עם הכאב, שבכל יום התבקשתי לדרגו בין 1 ל־10. זה בהחלט עניין סובייקטיבי, וגם כאשר חשתי ב־10, נקבתי במספר שלא עלה על 6. לא הכאב הפיזי היה הסיפור הגדול, אלא תחילת המחשבות על עתיד לוט בערפל. עוד לפני הניתוח הבא, חשבתי - לאן מתקדמים ללא ברך? אני חושב ששתי מחשבות הנחמה המרכזיות שליוו אותי חודשים רבים עזרו לי להיאחז בתקווה בכל דרך.

המחשבה הראשונה היתה - איזה מזל שזה קרה בשדה הקרב. זה היה עם הפקודים שלי, עם האחים שלי מגולני; זה היה בשביל מדינת ישראל. כואב, אבל פחות. כבר עשורים שאני נושא פציעות ופצועים, הרוגים ושכול - ותמיד היו לכך משמעות ופשר. כאשר מצאתי את אלו, הכאב לא חלף, אבל הייתי יכול לעשות בו שימוש; לשאת את ייסורי באצילות גדולה יותר.

המחשבה השנייה היתה - לשוב מהר ככל הניתן לגדוד. אמרתי לעצמי: לא להתבכיין - עם ברך או בלי ברך, נתארגן על עצמנו כמה שבועות ונחזור. את הצעד הראשון ניסיתי לעשות לאחר ארבעה חודשים, ולגדוד, כמובן, לא שבתי. גם בגולני יש גבול ל"אחי, אחי" - מינו סמג"ד אחר מהר מאוד. אבל היו נחוצים לי יעדים לשאוף אליהם, ויעדים שירימו אותי מהמיטה כל יום. היעד הראשון היה לרוץ עשרה קילומטרים; לקח לי להגשים אותו כארבע שנים. אז קבעתי גם יעדי ביניים. יעד הביניים הראשון היה ללכת עם נבו, בננו הבכור, על הידיים. נבו היה אז כבן שנה, ושנינו למדנו ללכת יחד; הוא השיג אותי כמובן. התאמנתי להגיע ליציבות ולביטחון כדי שאוכל לשאת אותו ללא חשש. זה לקח לי כתשעה חודשים. שום הישג לא היה קל מאותו רגע, אבל קמתי ליעדים - ולא לשגרת היום במחלקת השיקום, לפיזיותרפיה או להידרותרפיה, וגם לא לעליות ולירידות הרבות שמאפיינות את השיקום. קמתי ליעד - וזה היה אופק שאִפשר לי לשאת גם את הימים, ובעיקר את הלילות הקשים.