רצח בחצר

נתחיל מהסוף

צלצול אחד בפעמון. תחקירנית מערוץ 26 באה לבקר במעונם. הנהלת הערוץ, כך נאמר להם בשיחה המקדימה, מעוניינת בפיתוח סדרת דוקו־דרמה על בסיס מסע הקטל ועל בסיס חוויותיהם.

"אני שגית," היא אומרת עם כניסתה, "דיברנו בטלפון."

"בואי, כנסי!" הוא מביט כה וכה, תר אחר מקום ישיבה סביר.

"אנחנו עדיין בהתארגנות. אפשר להציע לך בינתיים קפה?"

הוא מניח לפניה קערת פיצוחים. היא מבקשת רק כוס מים. רגילים. מהברז.

הוא עדיין מסדר. מזיז לכאן ומושך לשם, מנסה לייצר פינת ישיבה מאולתרת. התחקירנית נחושה להוכיח שאינה מבזבזת אף שנייה ואומרת: "בוא נתחיל דווקא מהסוף. לפני שאשאל אותך על כל הפרטים. תגיד לי, בגדול, כמו שאתה רואה את זה: על מה בעצם הסיפור? מה בעצם תמצית העלילה שהסדרה שלנו הולכת להביא למסך?"

הוא מניח את המאוורר בקצה החדר. לא יהיה בו צורך. יש משב נעים מבחוץ.

"על מה הסיפור את שואלת?" הוא חוזר על שאלתה לאט, מנסה להרוויח זמן כדי לסדר את המחשבות. "הסיפור הוא על הדברים הכי מעניינים: על חיים ועל מוות וגם על הקשר ביניהם. הסיפור הוא פשוט על אנשים. אנשים כמוך וכמוני שחיו את החיים שלהם עד שיום אחד... פתאום המוות מגיח. אנחנו הרי חיים כמו זברות שלא יודעות שיש אריה רעב מאחורי השיח. אנחנו מדמיינים שהחיים שלנו ינועו לאורך מסילה. מתכננים תוכניות וחושבים שהכול יתנהל על מי מנוחות... ואז המסילה של אותם אנשים נגדעת והם מגלים שהתוכניות שלהם פחות חשובות כי למישהו אחר היו בשבילם תוכניות אחרות. והם פוגשים את הסוף. סוף שבמקרה שלהם מגיע בתפאורה מתמטית מאוד מיוחדת."

היא רשמה את דבריו בשתיקה, ותוך כדי הנהון נמרץ הרימה מבטה מעל הדף ושאלה: "כשאתה אומר תפאורה מתמטית אתה מתכוון לריבועים עם המספרים, נכון?"

"כן. כמובן. אני מתכוון בעיקר לריבועים."

גם את זה היא רשמה ואז הניחה את העט ושאלה: "ולפי איך שאתה תופס את כל הסיפור, מי הגיבור הראשי? זה אתה?"

"אני הגיבור הראשי? לא, מה פתאום! הדמות הראשית בדיוק סיימה להתקלח והיא תצטרף אלינו בעוד דקה."

"אוקיי. אז עד שהדמות הראשית תצטרף, שאלה אחרונה: איפה בעצם ההרפתקה המרעישה הזאת מתחילה?"

"איפה הסיפור מתחיל?" לרגע היסס אך אז השיב בביטחון: "הסיפור מתחיל בשימוע. כן, אפילו טיפה לפני, במכונית בדרך לשימוע."

שימוע

רגע של דמיון מודרך: 08:40. ירושלים. שמים של סוף אוקטובר. כביש מספר 1 לכיוון צפון. ניידת בדרך למטה הארצי. מאחורי ההגה קצינה יפת מראה המרכיבה משקפי שמש. הבה נמקד בה מבט - היא ראויה לכך. זוהי רב־פקד נינה קראט - והיא גיבורת סיפורנו. על פי רוב מזגה נוח ומצב רוחה סביר ואפילו מחויך. בבוקר זה היא נסערת. היא בדרך לשימוע.

זו פוליטיקה בזויה והיא הולכת להגיד להם את זה בפנים. היא לא דיווחה למפקדה הישיר, סגן־ניצב אריה וַרְשַׁבְסְקִי, שהחיפוש ייערך בבית אחיינו של סגן שר השיכון. ביג פאקינג דיל! על דבר כזה עורכים שימוע?!

קבס התנחל בבסיס גרונה.

מה לעזאזל הם רוצים ממנה? אל"ף: היא בכלל לא ידעה שקיימת קרבה משפחתית. בי"ת: למה זה בכלל רלוונטי? גם אם הוא הנכד של ראש הממשלה או הבן של הנשיא, אם הוא חשוד בשותפות פעילה ברשת הימורים בלתי חוקית, ואם בית משפט מאשר את החיפוש, למה עליה לרוץ לעדכן את כל העולם ואחותו? וגימ"ל, והכי חשוב, החיפוש הניב ראיות - מה שרק מחזק את זה שההחלטה לערוך את החיפוש היתה נכונה. אז איך אין להם בושה! באיזו קלות אנשים הופכים את עורם! אנשים שראתה בהם חברים ושותפים לדרך. כאילו אינה, שנים רבות כל כך, בשר מבשר הצוות. ספק אם היתה בעשור האחרון עוד קצינה המזוהה כמוה עם אגף החקירות במחוז הבירה.

"מפקד המחוז התחרפן לגמרי כשהוא שמע," אמר ורשבסקי וציטט: "'נתתי פקודה ברורה שכל תיק בפרופיל גבוה עובר דרכי לקבלת אישור'."

"פעם ראשונה שאני שומעת על הדבר הזה."

והתגובה של ורשבסקי היתה: "בסדר גמור. כל מה שיש לך להגיד, תגידי בשימוע."

"אני עולה לשימוע אצל מפקד המחוז?"

"לא, השימוע יהיה במרחב."

אלוהים אדירים - חשבה - זה מה שחסר לה: שימוע אצל נחמן אנג'ל. אבי אבות הבינוניות העיקשת. אוי לה לְמשטרה שבה הפקידות האפרורית והצייתנית, שכל חזונה הוא טיפוס מדשדש בסולם הדרגות, מושלת בגורלם של הקצינים המוכשרים העמלים ללא מורא למיגור הפשע.

היא הביטה בווַרשבסקי מבלי לנסות להסתיר את אכזבתה. הלוואי שהיה לה גם אומץ להטיח לו בפנים: ככה אתה עושה לי? חתיכת לקקן אחוריים מוכוון מטרה. ככה, אחרי כל השנים שעבדנו יחד? ריבונו של עולם - אתה המפקד הישיר שלי. אם ממך לא אוכל לצפות לגיבוי אז ממי? ובפרט במקרה שבו מכל בחינה פעלתי ללא רבב.

והסגן החנפן של ורשבסקי, העשוי בתבנית דמות מפקדו, עומד שם ומהנהן. וכרמית, אפילו היא! כלום יש בגידה גדולה מזו? במשך שנים, כשהן יושבות לקפה, כרמית, המזכירה של ורשבסקי, מדליפה לה מה מתרחש בחלונות הגבוהים. היא דימתה כי אחוות הנשים שלהן חזקה מהנאמנות למערכת. היא בוודאי ידעה שזוממים לערוך לה שימוע. מדוע מילאה פיה מים?! למה לא זרקה מילה?

עתה חצתה את העיר, מסן סימון ועד למטה הארצי. הכעס היה כה מסנוור עד כי לא נתנה דעתה על טל הבוקר שהתאדה והותיר אחריו שמים כחולים, ועל ענני הצירוס הדקיקים שנמתחו ממעל. כה שקועה היתה בעוול שנעשה לה, עד שתשעה קבין של יופי שחלפה על פניהם בשעת בוקר סתווית זו, עניינו לה ת'תחת.

"פגישה עם הממ"ר," אמרה לשוטר בבוּדקה שבכניסה למגרש החניה והציגה בפניו את תעודת הקצין. לאחר שנכנסה למגרש החניה הציצה במראה וראתה שהשומר נוטל לידיו את מכשיר הקשר.

בקצה המזרחי והמרוחק מצאה מקום חניה לוולוו עתיקת היומין שלה והרימה את הסלולרי מהמושב שלצדה. הצצה מהירה בצג - ארבע שיחות שלא נענו. שתיים מאמא ואחת מהדודה שולמית, אחותו הבכורה של אביה. גם ילנה, הספרית שלה, התקשרה והשאירה הודעה קולית. לא היה לה זמן להאזין. אמא שלה שלחה לה גם הודעת טקסט: אל תשכחי לכתוב לאבא. היא עצמה את עיניה לרגע ופלטה נשיפה ארוכה. היא תחזור אל כולם מאוחר יותר, אולי. כלומר, אם יישאר לה מצב רוח להחזיר צלצולים אחרי שתתייצב מול כיתת היורים. הטלפון מילנה הזכיר לה שחלפה למעלה מחצי שנה מאז שהסתפרה לאחרונה. היא מיששה את שולי הקארֶה; הקצוות עדיין אינם מפוצלים, אבל אולי באמת הגיע הזמן להסתפר.

היא תהתה מי בכלל יהיה שם בשימוע. אפילו במידע המינימלי הזה לא שיתפו אותה. בטח מפקד המרחב וסגנו, היא הניחה שגם ורשבסקי ואולי גם רקפת מכוח אדם. מה זה בעצם משנה. היא לא האמינה שידיחו אותה בגלל הקשקוש הזה, אבל בוודאי יטיפו לה וירשמו לה בתיק הערה פיקודית. וואלה! אז זה הקטע! היא הניחה ידה על מצחה. סוף־סוף היא מצליחה לעשות אחד ועוד אחד. ורשבסקי תפס על כל העניין הזה טרמפ! הוא רוצה אותה אצלו בתחנה. עם הערה בתיק האישי, היציאה ל"מתקדם" תידחה בשנתיים לפחות. כיצד לא השכילה לראות את האמת הפשוטה הזאת קודם? בושה! קצינת חקירות מצטיינת, שגאוותה על יכולתה לראות מעבר לעובדות, כשלה במקרה דנן כישלון חרוץ. עתה באחת מחוורת לה האמת - כל הקרקס המגוחך הזה נועד לעכב לה את הקידום ולהשאיר אותה תקועה בתחנה. ורשבסקי ימשיך להטיל עליה את הטיפול בכל התיקים המורכבים ולבסס את מעמדו במערכת על חשבון יגיע כפיה.

אם הם חושבים שזה יעבור בשקט יש להם טעות! זה יתפוצץ להם בפרצוף. האם תהיינה לכך השלכות? כבר לא אכפת לה! היא לא תשתוק. שתקה כבר יותר מדי זמן. הפעם תיכנס באמ־אמא שלהם.

היא ניגשה אל היומנאית עם זנב הסוס המחומצן, הושיטה את התעודה ואמרה: "נינה קראט. לאנג'ל."

היומנאית סימנה לעבר המדרגות ואמרה: "קומה שתיים."

בעת שעלתה אל ראש הגרם, חשה כיצד הדם בעורקיה נעשה מורעל עם כל מדרגה. המזכירה של מפקד המרחב, שחפנה ספל בכפות ידיה, בירכה בניד ראש ואמרה בחיוך מכני: "את מוזמנת להיכנס." חיוכה חשף שורת שיני חרסינה מנצנצות. נינה חלפה על פניה, מעווה קמעה את פניה לנוכח הליפסטיק סר הטעם שטינף את שפת הספל.

לשבריר שנייה השתהתה מול הדלת, נזפה בעצמה שנית שהיתה כה טיפשה, הקישה פעמיים בעדינות ופתחה.

טיפשה 

היא באמת היתה טיפשה, אבל לא מהסיבות שחשבה. משרדו של ניצב־משנה נחמן אנג'ל קושט בצבעוניות בלתי ממלכתית בעליל. היא בהתה בדיסוננס בבלונים - לקח לה עוד שנייה לעכל. כל אותם שהשמיצה וגידפה בלבה קיבלו אותה במאור פנים וקראו יחד: יום הולדת שמח!

היא ניצבה כנגדם שמוטת לסת. המרירות שאגרה נמוגה באחת.

אריה ניגש אליה והעניק לה חיבוק. טונוס השרירים שלה צנח והיא התמסרה לחיבוקו. לאחר מכן הרים את ידו והושלך הס.

"לפני שלוש שנים, כשהייתי בן חמישים," סיפר סגן־ניצב אריה ורשבסקי, "נינה אפתה לכבודי עוגת שוקולד. עוגה... מה אני אגיד לכם... חבל על הזמן! תאמיני לי נינה, אם את רוצה להראות לעולם מה את שווה - לכי תפתחי קונדיטוריה! ואיפה היא החביאה לי אותה? איפה החביאה את העוגה? ספרי להם!"

"ספר אתה!"

"בתוך מארז ממצאים של מז"פ! היינו אז בחקירה של סחורי. זוכרת?"

נינה הנהנה.

"חשבתי שבתוך הקופסה אני מוצא עוד רגע את הראש של מישה יפימוב. ומה אני מוצא שם? עוגת שוקולד פצצה ועליה כתוב: 'יום הולדת שמח למפקד הקשיש', נכון או לא נכון?"

זה לא היה מדויק. היא כתבה על העוגה "למפקד הזקן", אך נמנעה מלתקן שלא לצורך.

היא הנידה בראשה לאישור.

"נינה חשבה ששכחתי. אבל הזיכרון, ברוך השם, עדיין מצוין, אז היום באה הנקמה!"

כרמית הגישה לה אריזת מתנה ובה כיסוי אופנתי להגה והעניקה לה חיבוק חם.

"חתיכת זונה בוגדנית!" לחשה נינה עדיין נתונה בזרועותיה.

כרמית נחלצה מעט לאחור, הביטה בחברתה הוותיקה כאילו ניחשה את כל אשר חלף בקודקודה ואמרה בחיוך: "למדתי מהטובים ביותר!"

"יאללה!" האיץ מפקד המרחב, "תעבירו כוסות."

מגש ועליו כוסיות ערק וכוסיות ליקר דובדבנים עבר מיד ליד.

"טוב, אתם מכירים אותי, הנאומים שלי קצרים..." נחמן אנג'ל פנה אל כלת השמחה: "נינה, עבדנו על הרבה תיקים יחד, ואם יורשה לי, אני מרגיש שאני מכיר אותך מספיק טוב להגיד, שמה שכולם אומרים עלייך זה מה שאת באמת: צנועה, חכמה ומקצועית. טוב, את כבר בת ארבעים, לא תינוקת, כמו שאומרים..."

פתאום נפל האסימון: אמא שלה ודודה שולמית ניסו להתקשר כדי לאחל לה יום הולדת שמח. אולי גם הספרית. היא שכחה לגמרי.

"תחשבי על זה - בדיוק שליש מהחיים! אז בשמי ובשם כל המרחב, אני מאחל לך יום הולדת שמח. ושתמשיכי להיות חוקרת מצוינת."

כרמית לא התאפקה: "ותמצאי כבר חתן!"

ואנג'ל חתם את ברכתו: "עם חתן או בלי חתן, העיקר שתהיי מאושרת. זה הכי חשוב, שיהיה הרבה אושר. לחיים!"

לאחר הלגימה המשותפת, הוסיף: "וחוץ מלעשות ביחד 'לחיים' מגיעה לך גם מתנה."

"כבר נתתם." נינה הניפה את כיסוי ההגה הפרחוני.

"אני מדבר על משהו קצת יותר רציני. רוצה לנחש?"

"כורסת מסאז'?"

"רמז, המתנה אצלי כרגע בכיס ימין."

"קונדום?"

אנג'ל סימן נו־נו־נו באצבעו. "זה לא, אבל משהו שישמח אותך לא פחות."

הוא הוציא מכיסו מחזיק מפתחות והחזיק אותו מול פרצופה של נינה.

היא הביטה באביזר הפרוותי ואמרה: "וואו, השקעתם!"

"את המפתח תקבלי מפדרו מחרתיים."

רס"ר ניסים פדרו היה קצין הרכב.

מבטה שידר ספק.

"טויוטה חדשה מהניילונים. אני יודע שאת קשורה רגשית לטרנטה שלך, אבל יאללה, כמה אפשר. הגיע הזמן לתנאי שירות משופרים! ואגב, אל תדאגי, זה בא עם דרגה. אריה ואני העברנו המלצה, ולפי האיתות שקיבלתי כנראה שיאשרו בשבועות הקרובים. ודבר אחרון, רק כדי שלא יהיו למפקד המחוז ספקות בעניין זכאותך לדרגה, ורשבסקי ואני החלטנו למנות אותך לראש צח"מ."¹

"צח"מ של מה?"

"ורשבסקי כבר יסביר לך אחר כך. קדימה חברים! צ'יק צ'אק, להסתער על הבופה! לפני שהבירה תתחמם."

הערה

1 צוות חקירה מיוחד.