הנכד

מול הספסל עלה עורב על עורבת וירד ממנה בנוצות נפוחות. גשם מפתיע של פסח ירד קצר ופסק. פרחים נפתחו באחת. חרציות ופרגים. פיקוס שלא היה שם קודם הופיע עטור רסיסי טיפות והתנער ככלב. חיפושיות נפקחו ופרשו כנפיים נוצצות, נוּקשות. נמלים לא עצרו מהליכתן הקצובה, נשאו מוטות קש קצור לתוך עריהן העלומות. העורב קרא בדקירות מקורו לשמים. הטלפון שבתיקו של דניאל השמיע קול פעמון. לפעמים היו עוברים ימים ושבועות בלי שיצלצל. עכשיו הייתה הודעה. הודעה מבתו. "בוקר טוב, דניאל. יש לך נכד". מילדותה התעקשה לקרוא לאביה בשמו הפרטי, והוא לא התנגד, אף שהובך. מול ילדי הגן. מול מורות קשות.

הוא קם מהספסל והכניס את הספר שקרא לתיקו. הוא הלך בגן הבוטני בין עצים ופרחים וקוצים. עצם את עיניו והאזין לציפורים ששוחחו מעל ראשו. כבר חלפו תשעה חודשים? מתי היא סיפרה לך על זה לראשונה? לא מיד. זה היה בחודש השלישי. חצי שנה חלפה? זה לא היה צריך להיות יותר לקראת הקיץ? אולי ילדה בטרם עת? "נכד"? משמע אתה סבא? לתואר "אבא" עוד לא לגמרי התרגלת, וכבר עשו אותך זקן? עוד לא בן שישים, וכבר תרח? ומה עכשיו? מה מצופה ממך בתוארך החדש? יש חובות סדורות? פתאום תהיה שמרטף? וחיתולים? טיפת חלב? לילות ללא שינה? ומה פתאום נכד במדינה מוכת אסונות ומכה באסונות? נכד ואזעקות, נכד ומטוסי קרב יום ולילה, נכד והצתות, נכד וחבטות אַלָּה, עשרות אלפי מתים ונכד, תינוקות בהריסות, דחפור עולה על עצי זית, ילדים חטופים על אופנועים ובהם הנכד, נשים צורחות ליד בורות בעומק של בניין —? לתוך כל זה הכנסנו עוד תינוק? ואיפה נשׂים אותו כאן בדיוק, שאל בטרוניה את הפיקוס, למטה במקלט? מגיל שעה? כן? עריסה במקלט? נשיר לו שם שיר ערשׂ? מה "נכד" במצב כזה? ו"סבא"? כן? איפה סבא? מישהו ראה את סבא? הלו?

הוא התקרב לעץ כדי להישען כהרגלו בכפות ידיו ובמצחו על הגזע, אך רגע לפני שנגע מצחו בקליפה ראה מחוץ לגדר הגן את אביו, זקן זקוף, הולך בצעדים מתונים, עיתון גלול לו מתחת לזרועו תחת מוזיאון הטבע, תחת תקרת החצר שבה תלוי למעלה שלד לווייתן. שלום לסבא רבא, חשב. בטח אורנה עוד לא הודיעה לו. כלומר זה תפקידי. והוא ניער מחולצת הפלנל פירורי בורקס שאכל שעה קלה קודם לכן. סיעת דרורים ירדה מחרוב קרוב ללקט את גרגרי השומשום.

מתוך הגן התקשר אליה. היא לא ענתה. ובכן יכתוב לה הודעה. אך לא ידע מה בדיוק. "מזל טוב"? "איזה יופי"? "בשעה טובה"? מה? לא. הוא ינסה להתקשר אחר כך.

גמל שלמה גדול, הפוך, הביט בו ארוכות ממקומו על שיח פֵּיגָם. הוא לא ידע מה יענה לה. ואיך לבוא לבקר ולא לומר דבר, רק להראות פנים עולצות, כאילו אין שום הרס מסביב, שום דאגות מיוחדות, כאילו כך דרכו של עולם, להיוולד אליו כשרוצים, לבקוע מביצה, בלי שום מחשבה, השכּם והערב, לשים את הדרכון הגרמני בכיס ולעלות למטוס ולא לחזור. לרוץ מהר, לצאת מכאן דחוּף, לרוץ לתוך מטוס, לתוך ספינה, ולהמשיך לרוץ שעות, ימים, לרוץ גם במטוס, לרוץ בבטן הספינה, מירכתיים לחרטום, לרוץ משדה התעופה הקר, לרוץ ברחובות ואז ליפול תשוש בלייפציג, שם נולד סבך ומשם נמלט בעור שיניו, בחצי חדר בשכונה סתמית, רק שיהיה רחוק מכאן, רחוק מהכאב ומהאשמה על כל הסבל הבוער סביב, להיות רחוק, להיות לא כאן, ולהתחיל למחוק את עצמך לאט, עד שמכּל מה שכתוב בך, מכּל הספר הכבד הזה, יישארו דפים ריקים, ולהתחיל לִחיות אחרת, מחדש.

אביו עוד עמד שם, מעבר לגדר הגן, ועתה פרש את העיתון והיה שקוע בקריאה, בעמידה, ליד בית הקפה של מוזיאון הטבע. דניאל יצא מן הגן וניגש אל אביו ונעמד קרוב. הוא לא אמר דבר, שלא להבהילו באמצע הקריאה. עמד והתבונן בו. חשב, כך ייראה הנכד בעוד שמונים שנה. וגם אני דומה לו למדי. כך אמרו לו. הוא עצמו לא ראה את הדמיון. אביו הרים עיניו מהעיתון וראה את דניאל קרוב מולו, בוהה, בכובע קש, משקפת צפרים על הצוואר. אביו אמר, תראה, מצאו חיים על הירח. חיידקים. קפואים במים. תסתכל. כתוב הכול בעיתון. והציג בפניו חצי גיליון "הארץ" מקופל, ושם הייתה תמונה של מרחבי הקוטב הצפוני של הירח ועוד תמונה בהגדלה מתחת מיקרוסקופ ובה החיידקים החדשים. דניאל שאל את אביו, הביאו אותם לארץ? כלומר לכדור הארץ? הם דומים לחיידקים שידועים למדע? אביו ענה, לפי מה שכתוב, האסטרונאוטים וכמה מדענים כבר נדבקו. יהיה שמח. מי יודע אם הפעם ישתלטו על זה. דניאל אמר, שלא ישתלטו. אולי התקווה היחידה שלנו זה החיידקים. רק כשיהיו מיליארדי חולים המלחמות ייפסקו. רק חיידקים או וירוסים יכולים לפתור את הסכסוכים שלנו. רק תבונה יותר גדולה מהתבונה האנושית — אבל אביו קטע אותו ואמר, נו, דניאל, באמת, "תבונה יותר גדולה", מדובר כאן בחיידק... אך דניאל המשיך, כן, הבריאוּת היא הסכנה הכי גדולה של המין האנושי. כשהם בריאים הם מיד מתחילים להילחם, להרביץ, להפציץ. אני מתפלל להדבקה גדולה. כמו אז, עם הקורונה. אבל שהפעם יהיה רציני. בלי חיסונים. שיֵשבו בבתים. שישביתו את הצבאות. אולי הירח יציל אותנו מעצמנו. אביו הביט בו ברתיעה משועשעת מעט וענה, סליחה, דניאל, אבל ככה מדבר רק אדם בריא. כשיתחילו לך שלפוחיות בכל הגוף וצמרמורות או אני לא יודע מה, כבר לא תדבר ככה. וחוץ מזה, המלחמה בעצמה זה סוג של התערבות רפואית. לא צריך להוסיף לזה חיידקים. אנחנו באמצע ניתוח. לא כדאי להוסיף זיהום. ובדניאל כבר התחיל לגאות הזעם העייף, כי הוא הכיר את המונולוג הזה של אביו, שחֵיל האוויר זה עזרה ראשונה. שהשריון זה האנטיביוטיקה. שהמודיעין נותן פרוגנוזה. ושהרמטכ"ל רופא. שהאויב זה מין זיהום, ושגם אנחנו הזיהום שלהם, שגם אנחנו גוף זר שתקוע להם בבשר. שהגוף הוא, מבחינת הווירוס, אויב וזיהום. אביו הביט הצידה לכיוון סורגי הגן ואמר, אתה יודע מה דעתי, אם יש מוגלה צריך... אבל דניאל קטע אותו ואמר, כן־כן, בוא נשב רגע, תרצה קפה אולי?

דניאל תהה אם אביו כבר התבשר על הנכד. הוא לא אמר על זה מילה. בעצם בשבילו זה "הנין". אביו שאל, שמעת משהו מאורנה? ודניאל אמר משום מה, לא, עדיין לא, היא לא הייתה אמורה להיות ביוני, הלידה? אביו אמר, היום כבר אי אפשר לדעת. כל אחת יולדת מתי שמתחשק לה. דניאל אמר, זה זמן ללדת? כשחיידקים מהירח מסתובבים חופשי? אביו אמר, תמיד יש משהו שמסתובב חופשי. אף פעם לא היה זמן טוב להיוולד בו. לכן כל זמן הוא זמן סביר. דניאל התפרץ ואמר, אם היא חושבת לעשות לו ברית מילה, שתשכח ממני. אני לא אבוא. לא אתן לזה יד. לא ישלפו סכין ליד תינוק. אני פשוט לא אבוא. אני לא אברהם אבינו. שמעתי אתמול פודקסט, אמרו שלפי גרסה אחרת של הסיפור אברהם שחט את יצחק. אמרו שבפסוק האחרון בסיפור העקדה כתוב שאברהם חוזר לבד מההר. בדקתי בתנ"ך וזה נכון. אמרו שאברהם חזר לבד כי הוא נשאר לבד, והוא נשאר לבד כי הוא שחט אותו ואז שרף אותו על המזבח. אמרו שיצחק נהיה דשן על המזבח. תודה רבה, אני לא אעשה מהנכד שלי דשן. אביו אמר, לא יודע מה לומר לך. למה לעשות עניין. שנינו עברנו את זה, ואנחנו חיים יפה מאוד. זה דקירה קטנה, לא שופכים עליו בנזין ולא שורפים אותו, נסחפת קצת. אני רוצה שהנכד שלי יהיה יהודי. דניאל רצה לומר לו שבשבילו זה נין, לא נכד, אך שתק.

אתה זוכר את הילדוּת שלך? רצה דניאל לשאול את אביו, ואביו שאל אותו, אתה זוכר את הילדוּת שלך? אני חושב לאחרונה הרבה על הילדוּת, עכשיו, כשאורנה בהיריון. אתה תהיה בקרוב סבא, חשבת על זה? רק כשנהיים סבא מבינים מה זה להיות אבא, אמר אביו והשתתק. הזמינו קפה, פעמיים. דניאל פירט למלצרית את דרישותיו מהקפה. אביו אמר, לי תעשי בוץ בלי כלום. דניאל אמר, בהמתינם לכוסות ולשני המאפים הזהים, לפני שנים רציתי לבקש ממך ומאמא שתשבו כמה שעות או כמה ימים ותכתבו במחברות את כל מה שאתם זוכרים עלי מהילדוּת. ואפילו קניתי שתי מחברות בצבעים שונים, אחת לך ואחת לה. המחברות עוד ריקות, לא ביקשתי. המחברות עוד אצלי, בניילון. מחברות יקרות. בטורינו קניתי. בכנס החיפושיות ההוא. שהחלקתי. ששברתי את היד. לא מסרתי לכם. ועכשיו אמא איננה, וכל הזיכרונות שלה עלי קבורים באדמה. ושניהם הסתכלו רגע לתוך הגן, אל צמרת השיטה המלבינה הגדולה שבין שורשיה היה טמון הכד ובו אפרה של לאה. יומיים לפני מותה ביקשה להישרף ושדניאל יטמון אותה ביער בפריז, עיר הולדתה. היא אחזה את ידו בידה, שהייתה כמעט שקופה, ואמרה, Ramenez-moi au Bois de Boulogne. תחזיר אותי ליער בּוּלוֹן, דניאל. תבטיח לי. תשים את היד על המצח שלי ותבטיח לי, ביקשה, והוא עשה כן. מצחה היה קר לגמרי. אבל אחרי יומיים, כשכבר לא הייתה בין החיים, לנסוע עם הכד עד צרפת נראה לו מטורף, ורק המחשבה על כד האפר בתוך המזוודה בבטן המטוס העלתה בו קבס, ומה אם יעצרו אותו במכס? ומה אם יריחו אותה הכלבים בשדה? לכן למחרת הטקס, מוקדם בבוקר, טמן דניאל את האפר מתחת לשיטה המלבינה בגן. חפר בידיו ליד השורשים. הוא לא אמר על זה דבר לאיש מעמיתיו. אביו לא בא לגן בבוקר של קבורת הכד. אחר כך אמר לו שלא התעורר.

אביו קיפל את העיתון ואמר, חבל שלא נתת לנו את המחברות. זה רעיון מצוין. תביא לי עוד היום את המחברת שלי. בעצם לא, תביא לי את שתיהן. אני אכתוב לך, אוהו, אני אכתוב לך את כל הזיכרונות שלי, ויש לי, ערימות. דברים שאתה לא יודע, משפטים שאמרת בגיל ארבע, חמש. דניאל נבהל. אתה זוכר מה אמרתי לפני יותר מחמישים שנה? ואביו אמר, זוכר? אני לא זוכר כלום, אבל כתבתי. דניאל נדהם. כתבת? אביו אמר, ודאי. כתבתי פתקים, יש לי שקית זבל מלאה בארון מעל למקרר. אני אעתיק לך את העיקר למחברת האיטלקית שלך. תביא לי אותה עוד היום. זה ייתן לי קצת תעסוקה. אתה לא יודע מה זה להיות אלמן כל כך הרבה שנים, למרות שגרוש זה די דומה לאלמן. היום כמעט אין אלמנים, אולי לא שׂמת לב. גרושים יש כמו זבל, אלמנים לא. רק אלמנות. אבל לי אין שום רצון באלמנה. רווקה הייתי מוכן, זה כן. כל עוד היא בת שישים. או חמישים. העיקר שתהיה שמורה. בדוחק אקבל גרושה. לא, בעצם, לא גרושה. לא. אני בנשים אוהב כמו במכוניות. רק יד ראשונה. לא מליסינג ולא מחברת השכרה ולא רכב אוטותל לשעבר במצב די טוב, שחצי תל אביב חרשה עליו. לא, רק אפס קילומטרים, מהניילון, בלי תאונות, ואחריות יבואן לשלוש שנים כולל הכול. דניאל אמר, אבא, בנשים אין אחריות יבואן, ואביו אמר, בזה אתה מאה אחוז צודק. מי כמוך יודע. אין ערובּה. אין אחריות. תמיד אתה קונה חתולה בשק. וגם אתה חתול בשק. אוהו! חתול גדול בשק. מה אני אומֵר חתול גדול, אריה. להתחתן זה חתול בשק שקונה חתולה בשק ולהפך, ואז מרוקנים אותם לשק אחד. לא נעים. בהחלט לא נעים. המלצרית שהגיעה ובידה המגש אמרה, אני אימצתי חתול שחור גדול מצער בעלי חיים וזה היה חד־משמעית חתול בשק. דניאל אמר לה, אני גרוש כבר שש שנים, ואביו אמר לעצמו, אבל כולם שמעו, חבל שלא עשרים ושש.

*ההמשך זמין בספר המלא*