חלאות יקרות לליבנו

החור בסגול

"יָפְיִי תָּם, בְּנֵי אָדָם! כַּחֲלוֹם עֲשׂוּי אֶבֶן"

שארל בודלר, "היפעה" (מצרפתית: ר"ק)

ימים משונים עברו על סיגלית אברבוך, ימים של פירוק חשוק שפתיים, ימים של טירוף נסתר מעין זרה, ובלילות הייתה מקיצה אחוזת בהלה, מזיעה בכבדוּת, אצבעותיה קפוצות לאגרוף מעוּצֶה ועפעפיה דבוקים מאיפור קרוש. דקות ארוכות הייתה שוכבת כך, סכורת עפעפיים, סופגת לתוכה את חשכת החדר, וכאשר סוף־סוף הייתה פוקחת את עיניה העכבריות ומסכינה עם העלטה ופושטת במאמץ את אצבעותיה הייתה מגלה אך את המצולה האפלה המנוחשת של התקרה הגבוהה, המתקלפת אי־שם ממעל.

דומייה הייתה שפוכה בכול, דממה עומדת וּשְׁרִירָה של אשמורת שנייה, ורק קול בתוך ראשה פנימה קָצב את ההתנשמויות המהירות של אחרית האורגזמה. ביעותיה נסבו תמיד על אותו ציר עלילה: חבורת בנים מהפקולטה – אלה שאת שמם לא ידעה ושהישירה לעברם מבט רק כאשר ביקשו לצלם את סיכומי ההרצאות שלה שתועדו לעילא בכתב יד מסודר ועגול – דלקו אחריה עירומים במבוך תת־קרקעי חצוב באבן. זכרותם, שבתחילת המרדף השתלשלה רפויה כגרבוני ניילון מחבל כביסה, הלכה והזדקרה וכמעט התפקעה, כמבקשת לפרוץ את כסות העור הממותח, ובשיאהּ נישאה כאבוקה משורגת־ורידים הנוגהת קלושות – לחה, חכלילית־סגלגלה.

שרירי הרודפים התכווצו ורפו, רגליהם נשלחו זו לפנים וזו לאחור, זיעתם קלחה ממצחיהם, הציפה את העיניים. הם דהרו בעקבותיה מוכנית, ללא הגה, כבסרט גרמני אילם, והיא נמלטה מפניהם כאותה נימפה פלונית, נמוכת קומה, עם שוקיים מעוקלות וכרסונת בְּלוטה וחיוורת. זרועותיה הונפו לצידי גופה כשתי אברות מרוסקות, ערערו את קצב ריצתה ואת שיווי משקלהּ. שדיה תססו ותפחו, זינקו עד סנטרה ונשמטו, וחוזר חלילה. היא האטה בסיבובים, מעדה בשלוליות מי תהום, והם סגרו עליה בחזית מאוחדת, בלתי ניתנת לעצירה.

סיגלית נסה – מרוגשת, מבוהלת ונאלמת – בשעה שמחוץ לתחום החלום, גניחות ייסורים נתמלטו מגרונה. סדין פרחוני ישן ששימש לה שמיכת קיץ נדחס בין ירכיה, ופיה נטף מֶתֶק רוק.

קץ החלום היה מבהיל כתמיד: יד ענקים נשלחה לעברה, משכה בערוותה כמעט כדי תלישה, ועמוד האש שחובר יחד מכל הפינים הלוהבים פילח את ערוותה. ושאג־פתאום נסחט מפי הנוגפים ומפי הקורבן – שאג־בעתה חייתי, שאינו עביר לשפת בני האדם.

היא שכבה במיטתה, בחדרהּ מוגף הדלת, ומיאנה לקום. זה לא כבר החלה מואסת בחדר הזה, באריחיו החומים, משוּברי השפתות, בתקרתו הגבוהה יתר על המידה הזרוּעה קורי עכביש ותלתלי טיח אפרפרים, בארון הקיר החורק החפוי פורמייקה צהבהבת. אך דמי השכירות היו נמוכים, המרחק מהטכניון היה סביר, התחבורה הציבורית הייתה נוחה והשכונה שקטה ומעושבת.

הבניין היה ישן מאוד ושמור דיו, סגנונו – בין־לאומי, ורוב דייריו – סטודנטים ומהגרים מבוגרים. סיגלית אהבה בניינים מעין אלו, מְעוֹנוֹת עם נשמה, עם ריחות של יושן מרובד, שהזכירו לה את דירת סבתה המנוחה. כל זה הניעהּ לשכור את החדר – השלישי בדירה המחולקת, המרווחת והמוזנחת ברובה. אומנם חדרהּ היה נטול מטבח של ממש ומחוסר מרפסת, ועל כן זול מן השניים האחרים, אך היו בו מקלחון ושירותים משופצים ורחבי מידות, "יחידת הורים חדשה מהניילונים", כדברי המתווכת, וחלון נהדר, יחידי ועצום, גודלו כמחצית הכותל, וכולו נתון במסגרת עץ לבנה ועם אדן רחב ואיתן, גן אדן של ממש. החלון השקיף אל גינונת אחורית, נטועה בקימוץ עצי לימון ושסק עתיקים מוכי כנימה וחשׂוכי השקיה. בלילות ראשית הקיץ ערכו בה חתולי החצר נשפי פרא, הפריחו יללות תינוקיות וצרחות עונג ואימה, ובבוקר המָחרת סחררו משבי הבריזה אניצי פרווה ססגוניים.

כאשר קמה לבסוף, לא שטפה פנים ולא צחצחה שיניים, אלא התיישבה ברפיון איברים על אדן החלון והחלה שולה מן הקרטון הממועך את פתותי הקורנפלקס קינמון העבשים וגרסה אותם ברעבתנות. אחר התרווחה מלוא עגבותיה על אדן החלון, לגופה אך כתונת פסים קצרה ממורטת ותחתונים. כרסה הלבנוּנית המכוסה פלומה אפרסקית דקה נשפכה מעל גומי התחתונים הרפוי ובהקה לעין השמש העצלה של הצָהריים. הכותונת הייתה ספוגה כולה בריחהּ החי, הרווי.

היא כילתה את שארית הקורנפלקס, ליקקה את כריות אצבעותיה הדביקות, פחסה את קופסת הקרטון ושמטה אותה מבעד לחלון. אחר־כך פנתה, בדאגה ובהתרגשות, לבחון את קצות האצבעות של יד ימינה. שתיים מהן – האמה והקמיצה – עוטרו יבלות ספוגיות, בשרניות, מעין גבשושיות בַּהֶרֶת מתבלטות ועגלגלות, שהיו נטועות עמוק בבסיס הציפורן.

כפעם בפעם הייתה מקפדת את היבלות בחודים של מספרֵי ציפורניים ואז מקלפת בדאבה את פיסות העור הנגוע, הדמי. לחתוך בהן ממש לא העזה כי יָראה מפני הכאב וקילוח הדם. אחר זמן מה הפצעים העלו גלד חרובי, מחורץ, שעל פי רוב קוּלף בטרם יבַש, וכאשר סוף־סוף יבַש ונשר שביבים־שביבים, מייד נתגלעו תחתיו ניצנים שקופים של הצטמחות מחודשת.

לפי שעה היו היבלות קטנות מדי, קרובות מדי לפני העור העדין והשקוף, וסיגלית רק מחצה אותן ביסודיות באצבעות היד השמאלית עד שנדמו כנבלעות תחתן.

היא מעולם לא ניגשה לרופא משפחה או לרופא עור ולא טרחה לברר בנוגע לתרופה לנגע החוזר – אולי מחמת הבושה, ואולי, על אף שאט הנפש, מפני שהתענגה בסתר ליבה על החבלה העצמית.

אחרי ששבעה מלהתעסק באצבעותיה עברה אל הבטן ואל הירכיים הפנימיות. לאט־לאט תחבה זוג אגודלים אל תוך הבשר הנימוח, המשתפל, לחצה והרפתה, לחצה והרפתה. שקעים אדמדמים הפציעו על העור הלבן ונתבהרו־נתעגלו שנית. ירכי היוגורט הדשנות שלה נלחצו זו כנגד זו. שתי שערות ארוכות, ערמוניות, בצבצו־התפתלו מפתח התחתונים השמאלי. קרני השמש הלוהטות החליקו את מפשעתה הכאובה, וחמימות כתומה נהדרת נמזגה בין שפתי הפות המשופשפות. היא הרפתה. נמנום צָהריים פשה בה ושמט את עפעפיה.

השעות זלגו, השמש העריבה, והעיר שבחלון הלכה ונמוגה באובך הזהוב שעלה מן הים. סיגלית הקיצה, התמתחה כחתול והחליטה שהגיע הזמן להתחיל להתכונן למבוא לשפת סי. היא פשטה את הכותונת, הפשילה את התחתונים המלוכלכים, לבשה זוג נקי, שלפה מארון הפורמייקה הקטן שמלת כתפיות ביתית נעימה, נשמטה על כיסא המחשב הישן בקוע הריפוד ורכנה אל שולחן הכתיבה המתנדנד. על השולחן חיכו לה הקלסר השמן עם ההרצאות, הקלסר הדק עם התרגולים וחוברת כחולה עם אוסף מבחנים משנים עברו. הכול נעטף שקט צמיגי – אחר צָהריים מאוחרים, שבת קיצית, שכונת הדר – ורק דפי הדפדפת, הגדושים עד זרא, התעלעלו מנגד, ועיני סיגלית רפרפו מעל הכתובים – לקויות הבנה, מתאוות להיעצם.

את תומר הכירה בתחילת השנה השנייה, בהרצאה הראשונה במתמטיקה דיסקרטית. המרצה הציג את עצמו ואת נושאי הקורס באריכות רברבנית, ורק אחרי חצי שעה נמלך בדעתו והחל משגר את החומר בבהילות שטנית. הוא שרבט בטושים על הלוחות המחיקים, רקק בלי משים אגב דיבורו וטלטל את ידיו.

נושא ההרצאה, ראשית תורת הקבוצות, היה פשוט ומוכר לרוב הסטודנטים ועל כן משמים. אבל סיגלית לא נמנתה עליהם: היא ישבה דרוכה וקפואה בפאתי האולם הראשי של בניין מאייר, הקשיבה רוב קשב ורשמה בקדחתנות.

המקום דמה לאולמות בתי הקולנוע המהודרים של תור הזהב ההוליוודי – לא עוד אודיטוריום טכניוני נושן: שורות מרווחות של כיסאות נוחים, מרופדים אריג ארגמני רך, ומסנני אוויר כסופים, תעשייתיים־עתידניים, שריחפו מעל ופלטו ללא הרף משבים צוננים.

תומר התפרקד בכיסאו שורה אחת לפניה. ממקום מושבה ראתה אך את זרועו השרירית המצומחת כשות בהירה ונקודה נמשים מפושטים. כתפו הייתה חבוקה הדוקוֹת בשרוול קצר של טי־שירט אפורה וידו, ארוכה וישרה, נפרשה על הסומכה המרופדת. מעל הזרוע נח הראש. קצות שֹערו – קוצים בגון צהוב־פלטינה – בהקו ברצי הפלורסנט. אומנם אופנת סיק־בוי הייתה דבר שבשגרה בחוף הסטודנטים ובמסיבות הרוק האלטרנטיבי, לשם הזדמנה סיגלית בזכות אחותה הגדולה והמגניבה, שגית, שלמדה משפטים באוניברסיטת חיפה וצירפה אותה כפעם בפעם לבילוייה הליליים, אך בטכניון היה זה מחזה נדיר.

סיגלית השתדלה להקשיב לדברי המרצה. היא שרטטה במסירות את המעגלים – הסימון המוסכם לקבוצות – העתיקה את סימניהם הלועזיים, הימני נקרא A והשמאלי – B. המעגלים מילאו את דפי הדפדפת, זוגות־זוגות, פעם סמוכים זה לזה, פעם מרוחקים, פעם נושקים ופעם נחצים, ובהיחצותם יצרו מעין אליפסה מצובטת קצוות, ספק עין מהופכת, ספק סמל נוצרי עתיק, ספק שרטוט כּוּס מופשט.

לפתע קלסר פלסטיק נשמט מחיקו של תומר הנם. הוא נחת על הרצפה בהצטלצלות מתכתית של מייצביו הרופפים והחליק מתחת למושב. המרצה עצר את שטף דיבורו ושרבוטיו, ובראשונה מאז תחילת ההרצאה נתן את עיניו בסטודנטים, ממלא פיו בגערה ממשמשת ובאה.

העוקדן הזר גלש לפתחה של סיגלית כמין דו־חי משונה. היא רכנה מטה בכרסונת משתפשפת על הרוכסן הנוקשה של הג'ינס החדשים שפרפה בקושי, והרימה את היצור השחור. על המדבקה הלבנה בקדמת הקלסר הופיע השם "תומר ברקאי", ותחתיו באותיות נטויות, בלתי מתחשבות בתיחום המדבקה, "דיסקרטית".

כאשר הושיטה את העוקדן לבעליו שהקיץ דיו כדי להסתובב לאחור וליטול את אשר נפל, ידה הרכה עם גומות החן הזעירות נגעה בידו השזופה, השמשית. הוא מלמל תודה ועיניו התמצמצו נוכח המחשוף של גופיית הסאטן האדומה שקנתה בסוף עונה ב"מנגו" בשארית התקציב החודשי. דווקא היום שכחה להביא עימה עליונית לחסות בה מפני קור המזגן, ומבואות שדיה נגלו לעיניו של תומר, חוורוורות ומצומררות, בשעה ששׁחתה לעברו.

בינתיים המרצה חזר להסבריו, הסטודנט ברקאי למושבו, ורק הסטודנטית אברבוך התקשתה לשוב אל קרקע המציאות. הראש צהוב השיער ששב זה לא כבר אל תנוחתו ואל תנומתו הזדרח מעל הזרוע השרירית, ודי היה בשליחת יד קלה כדי לחוש בקוציו המחומצנים, הנוקשים, שניקבו את ליבה של סיגלית – לב־בלון המשתוקק להיקרע.

בתום ההרצאה נעה סיגלית כבהילוך איטי אל המסדרון והלאה אל האכסדרה שבחזית הבניין, שם הציתה סיגריה וינקה ממנה נואשוֹת, פיה פולט עשן וריאותיה – צפצופים. תומר עמד בצד ודיבר בפלאפון. גבותיו הכהות, שהשתמטו מצו החמצון, ריקדו מעל פניו היצוקים, המנומשים. כאשר פנה ללכת, אזרה אומץ וניגשה אליו, הציגה עצמה בהושטת יד רהויה, וגומותיה נתחייכו־נמחצו בידו הנמרצת. כאשר שאל אם סיכמה את ההרצאה והושב בכן ביקש לצלם את סיכומיה.

לשניהם הייתה שעה חופשית. הם טיילו יחד לבניין פישבך, אל מסדרון מכונות הצילום. התור למכונות היה ארוך, והמסדרון הצר לא בורך במיזוג נאות כשל אולם ההרצאות. מכל עבר הצטופפו עשרות סטודנטים. בידיים מזיעות החזיקו כרטיסי פלסטיק שלופים, קלסרים מתפקעים וכרכים עבים ששאלו מן הספרייה.

בשעה שהמתינו, סיפר לה תומר שהוא טייס, לכן לעיתים הוא מגיע להרצאות כשהוא עייף־מת. פיו מילט פיהוק ונֶשֶב חמצמץ, מעורר, שטף את נחיריה.

כאשר סיימו לצלם את עשרת הדפים עם כל מעגלי ה־A ו־B (סיגלית נידבה את כרטיס הצילום שלה לטובת העניין כי תומר לא מצא את שלו), המשיכו לקוֹפי טוּ גוֹ, שם כילו את עשרים הדקות החופשיות האחרונות בלגימת קפה קר וחסר טעם (תומר הזמין וסיגלית לא התנגדה), בעישון הסיגריות האחרונות של סיגלית (היא הניחה את חפיסת האֵל־אֵם לייט על השולחן והוא נטל סיגריה אחר סיגריה בלי לבקש רשות) ובפטפוט חברי. בתום שעת האושר רשמה סיגלית את מספר הפלאפון של תומר ביומן, תומר הקליד את מספרהּ ביד זריזה בנוקיה השחורה המלבנית, וכל אחד פרש לדרכו: הוא – לתרגול באוטומטים ושפות פורמליות, היא – להרצאה בפיזיקה 1מ'.

הסמסטר שעט ונגמע, קרב לקיצו, אולם סיגלית נותרה גלומה ובלומה בבדידותה, בביעותיה וביבלותיה. בימים הנדירים שבהם פקד תומר את ההרצאות בדיסקרטית ולא נעדר מחמת לו”ז הטיסות הצפוף לטענתו, היא צידדה לעברו מבטים עגבניים, פנתה אליו אגב אורחא בהפסקות, הציעה לעשן עימה סיגריה או לשתות קפה, אך הוא חזר ודחה את חיזוריה בלגלגנות גלויה.

מחוץ לקריית הטכניון הם נזדמנו פעמיים בלבד: פעם מתחת לבניין המט לנפול של סיגלית, לקראת בוחן אמצע הסמסטר, כאשר הגיע תומר בפיג'ו מאה ושבע לבנה ובוהקת לאסוף ממנה את כל סיכומי ההרצאות בדיסקרטית שצילמה עבורו, ועוד פעם אחת בדירתו.

היא נתקלה בו אז במקרה, אחר צָהריים אחד בתום יום לימודים ארוך. הוא היה מלווה בשלושת חבריו, שניים מהם נמנו על הסטודנטים המבוגרים בפקולטה, כמוהו: "קרמר" הירושלמי, שזכה לכינוי זה בזכות גובהו הכלונסי, בלוריתו התלתלית הנעמדת והמבע הכמו־תמהוני החקוק תמידית על פניו, האחיין של קרמר, שנראה כמו הגרסה המוקטנת המעומעמת של דודו, ועל כן לא זכה לכינוי משלו ואף שמו הפרטי לא דבק בזיכרון הזולת, ועידו – גברתן עגלגל, שופע נינוחות ומבכר גברים. ארבעתם נהגו לשזור בשיחתם ציטוטים מסיינפלד, אם משפט מחץ פה ואם תיאור מפורט של פרק שלם שם.

סיגלית לא הייתה מן הבקיאים בסדרה. פעם ראתה פרק או שניים, אך לא מצאה עניין בהומור הניו־יורקי הנשכני של גיבוריה או בחייהם הרווים תככים ובטלה. עתה ניסתה לצרף את צחוקה הקטן לצהלה הגברית השיתופית, מהנהנת בידענות לשמע האזכורים על אודות הבושם הימי של קרמר והעוינות הפתולוגית שחשה איליין כלפי נהגי מוניות. תומר לא קנה את השתדלותה ולא חדל להלבין את פניה ברבים. גם כאשר העירה על ההרצאה האחרונה בדיסקרטית, שעסקה בבינום של ניוטון ונותרה סתומה בעיני מרבית הסטודנטים, חיקה את קולה באנפוף צפצפני.

הפעם איש מהחבורה לא צחק. קרמר נפרד מהם במנוד ראש אילם ופרש לדרכו בליווי האחיין. עידו הפטיר שעליו לגשת לבית הסטודנט. סיגלית ותומר נותרו לבדם, מתנהלים בעצלתיים לעבר השער הראשי. היא השתרכה צעד אחד אחריו. אצבעותיה בערו מביתור היבלות שערכה ליל אמש וראשה המה מחשבות סותרות, מהן נכספות לתומר, מהן שוטמות אותו בלהט.

מדוע היא נמשכת לחלאה המעופפת, הנצלנית הזאת? הם באמת חרא עם נשים, כל החבורה הזאת, עם הדיבור המגעיל שלהם, עם המבטים הסולדים שלהם, גם קרמר ועידו. אבל אליהם היא לא נמשכת וגם לא תימשך, למרות שהיו לה אי־אלו תוכניות נקם לפתות את קרמר. מזל שהחליטה לוותר. הוא אדיש מדי ועל אף לעגנותו המאופקת, הוא ילד־טוב־ירושלים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*