ארץ לא זרועה

חלק ראשון: הקיץ האחרון

פרק אחת: אגדה יפנית

יוחנן ירד אל הרחוב הראשי. הרחוב היה מנוכר, אבל האלמוניות שבקעה מהאספלט הלוהט ומהמוניות המעשנות נסכה בו תחושה חמימה, כמעט ביתית. הוא הביט מסונוור בלובן המבהיק של הבתים, בקטנועים הצופרים, במכנסיים הקצרים של הבחור עם השיער הארוך והכלב השחור שנגררו לכיוונו. הטלפון רטט בכיסו, זועם. זו הייתה דבורה אשתו; הוא התעלם. הוא חייב זמן לעצמו, והסביבה האלמונית והשונה חיבקה אותו בתדר שהלם את פעימות ליבו.

הוא פסע ימינה לאחת הסמטאות השקטות; ריח מלוח היכה באפו. ברכו הימנית מעדה לרגע, והוא ייצב אותה במהירות. הוא לא מכיר פה כלום: לא בית, לא אדם, ולא שם רחוב. הוא התלבט אם המקומיים רואים בו נטע זר, אבל במחשבה שנייה —
לא היה אכפת לו. הוא שמח על החלטתו לנסוע לבד. לא, הוא לא שמח. שמחה לא הייתה שם. אולי קצת הקלה. כן, הקלה. הוא חייב להיות לבד עכשיו: לפענח לעצמו מה הוא מרגיש, להתעלם, לקבור, להכחיש. אולי להציץ, קצת. בטח לא לשתף, לשוחח, לפרוק — לפרוט את רגשותיו למילים, חלילה.

הוא נכנס לפיצוצייה אפלולית. הבהוב מוכר היכה בו ודרש — כמעט ציווה עליו — לשאול את הבחורה העייפה שעבדה שם אם הם פתוחים בשבת. השאלה הייתה תלושה, כמעט פולשנית. ההבהוב כבה. הוא קנה לעצמו פחית בירה במחיר מופקע וחיבק את המתכת הקרה בידיים חמות, מתענג על התחושה. להרגיש. לחוש. לחוות! מוחו פקד על האצבעות ליהנות מהתחושה הקרה, לנצור לנצח את גלידי הקור חודרים את העור ומקפיאים את קצות העצבים. הוא עצם את עיניו. הבחורה בטח חושבת שאני מתפלל, הרהר לעצמו והתענג על זרימת הקור לכריות ידיו. הוא חי. הוא מרגיש. הוא חש!

הוא התיישב על ספסל מוצל, מניח את כובעו לצידו. הרעד בידו הלך והתגבר, והוא הקשיח את שריריו, נועץ בחוזקה את הציפורניים במתכת ולוגם באיטיות את הבירה הקרה. הוא הרגיש כמו חלק זר בפאזל. מחד, הוא היה בן 44 ומאז היותו ילד לא ישב חסר מעש על ספסל רחוב; מעולם גם לא שתה בירה סתם כך בימי חול, בטח שלא בצהרי יום. מאידך, הוא גם מעולם לא גילה סתם כך, ביום בהיר, שהוא חולה ALS. הכול היה שונה, חדש ומפתיע.

הוא חש צורך עז לבכות, או אולי בעצם להקיא. לצרוח במלוא הגרון, לשכב על הרצפה ולהשתגע, לשרוט שרטת בבשרו. לצעוק אל השם, להתפלל עד התפשטות הגשמיות, להתכסות בשמיכת פוך עבה ולקרוס לתוך שינה ארוכה-ארוכה. האימה הופיעה פתאום, חונקת, וטיפסה במעלה גרונו. היא באה מבפנים — מתוך גופו; גופו שהחל בוגד בו. דבר לא יכול להבריח אותה.

”אתה בסדר? קרה משהו?" נער גבוה עם אוזניות גדולות עצר לידו והביט בו בעיניים ירוקות גדולות. "כן... כן... הכול בסדר", הוא גמגם וסימן לבחור להתנפנף. תחושת הזרות הכתה בו שוב כמו נחשול. לא הזרות התל אביבית; הקהילה, החסידות, השורשים — הכול היה זר. זר ולא מספק. הוא הרהר במרירות: לראשונה בחייו הרשה לעצמו לפקפק בכבלי הבסיס שעיגנו את חייו.

"לו הייתי ברסלבר", חשב לעצמו, "הייתי רץ עכשיו זועם ליער או למדבר. צועק אל השם, צורח, כועס, מנהל אתו משא ומתן. פותח פנקסים, סוגר עניינים". הוא לא ידע אם היו מגיעים לעמק השווה, אבל משהו היה משתחרר. ואחר כך... אחר כך היה שוכב על אדמת החורש, עוצם את העיניים ומרגיש איך רוחו של רבי נחמן מלטפת חרישית את פאותיו, מנגבת את דמעתו, מעלה קצה חיוך על שפתיו. אם היה באיזו חסידות שולית, היה נכנס אל האדמו"ר. הוא היה יושב מולו, מחזיק את ידו בכפותיו החמות, ובוכה. הדמעות היו מתגלגלות על הזקן הארוך והלבן, כמו אצל הרבי מוורקא, והיו קורעות שערי שמיים. יוחנן לא בנה על "מופתים" שיכריעו את הטבע, ובטח לא האמין שמישהו יגנוב עבורו את המפתחות של שערי שמיים. הוא ידע שהקרב כבר הוכרע בחדרו של ד"ר גינזבורג, אבל התחושה החמה והמחבקת הייתה נותנת לו כוח, מחשלת את גופו, מברזלת את שריריו לפחות לזמן מה. אין לך קריעת שערי שמיים גדולה מזו.

יוחנן אהב את החסידות שלו, חסידות גור. הוא אהב אותה כמו שדג אוהב את המים; הוא לא הכיר ולא יכול היה להעלות בדעתו את חייו בלעדיה. היא הייתה גדולה ותעשייתית ונתנה לו את כל המעטפת האישית, החברתית והמשפחתית. אבל הפעם, לראשונה בחייו, הרגיש שהיא לא מסוגלת לתת לו ולו בדל של מענה רוחני. הוא אומנם לא הטיל ספק ביכולת התיאורטית של הרבי לחולל נס, אבל הוא הכיר בכאב בכך שברמה המעשית, הדבר לא קורה. הוא ידע היטב מהו הריטואל: יזכירו את שמו אצל הרבי, או שהוא בעצמו יכניס קוויטל. הרבי יברך בקיצור נמרץ, ייתן הנחיה, יפנה לעסקן רפואי או, חלילה, ידרוש לשמור את הדבר בסוד מהסובבים. השמיים לא ייפתחו והוא לא יבין את הנהגת השם. הוא לא ירגיש דבקות וכיסופים שישכיחו ממנו את גופו המידרדר, והוא לא יימס לתוך חיבוק מנחם. הוא גם לא יחווה איך הכאב מתחלק לנשמה נוספת, לא יחוש שנפשו מזדככת וייסוריו מכפרים על רשימת עבירות זוטרות שהספיק לחטוא בחייו הלא ארוכים. שום דבר מזה לא יקרה.

היו רגעים מרוממים בגור שיכלו לספק את הצורך הנואש שלו, אבל הוא לא יכול היה לתזמן אותם. תפילות הימים הנוראים — כאשר אלפי מתפללים עוצמים את עיניהם וזועקים את השורות בניגון שובר הלב — היו מסתנכרנות עם התדר העכשווי שלו. אבל עכשיו הימים הם "נוראים" רק עבורו. עבור יתר המתפללים התפילה היא ריטואלית, ואין בה שום דבר מרומם או משקיט. בתפילת השבת יהיו כמה שירים: האחד יהיה מארש והוא יתופף ברגלו בקצב השיר, השאר יהיו סתמיים. בסעודה שלישית תהיה אווירה מלנכולית וישירו ניגון שאם יעצום את עיניו יוכל לחוש בו מעט כיסופים, וזהו. לא תהיה התעלות, התפרקות או התרפקות, ובוודאי לא אקסטזה.

הפחית בידו הייתה ריקה והכבידה עליו משל הייתה חבית יי"ש עמוסה.

מולו התחבאה מסעדת סושי קטנה. להפתעתו הבחין בתעודת כשרות. הוא ניגב את עיניו הלחות, גרר רגליים ונכנס אליה. מלצרית חרוצה העיפה בו מבט מופתע ומיהרה להושיב אותו בשולחן פינתי ולהגיש לו קנקן מים ותפריט. הוא מעולם לא היה במסעדת סושי. בכל חייו היה פעמים ספורות במסעדה בכלל. זה לא היה אסור, אבל זה לא היה מתאים — לא ליוחנן ולא לסביבה שבה גדל ואליה רצה להתאים את חייו. והאמת? זה גם לא היה חסר לו. אוכל היה עבורו בעיקר צורך, ולפעמים חוויה חברתית או משפחתית. סגנון הבילוי במסעדות לא השתלב כלל במארג החיים שלו. אבל התחושה הייתה שיוחנן — על כל מרכיביו ותבניות נוף מולדתו — מת. עכשיו הוא נבנה מחדש כיצור אחר.

הוא לכסן מבט על תעודת הכשרות: רבנות תל אביב. לא הכשר שאי פעם העלה בדעתו לאכול. גם סושי לא היה סיר הצ'ולנט שלו. הפעם האחרונה שאכל רול הייתה ב"שבע ברכות" לפני שנתיים; הוא אפילו לא זכר איזה טעם יש לו. הטלפון רטט שוב בכיסו, עיקש. הוא חיכה לסיום הרטט וכיבה את המכשיר. הוא הניח בעקשנות את התפריט מקופל, מסרב לאפשר לעמודת המחיר להזדקר מול עיניו, וניחם את עצמו שדגים ואורז לא באמת חייבים הכשר מהודר. הוא הזמין מנה עם שם יפני לא מוכר ותיאור אסיאתי לא פחות, והביט בעניין החוצה, לרחוב הפועם.

המנה הגיעה במהירות. היא הייתה יפה וקפדנית בצורה כמעט דתית; מניפת צבעים נוכרית נפרשה מולו. הוא אחז במקלות בהיסוס, ואז ויתר והרים עיגול עדין באצבעותיו. הדג היה רך, נכנע, והציפוי הפריך התפצפץ בפה בזרות מוחלטת. הוא עצם עיניים. זה לא היה טעם של בית, וגם לא טעם של שבת. זה היה טעם של חיים שהוא כבר לא יחיה. הוא לעס לאט. הטעם היכה בו — הוא לא היה מנחם או מרגיע; להפך, הוא היה מעורר, אנרגטי, והרעיד את גופו כמו מכת חשמל. הוא ישב ליד החלון, הרגיש את הבדידות מצליפה בו, נותן לחריפות הוואסבי לטפס במעלה אפו ולמליחות לשרוף את שפתיו. בלילה, כשישחזר את הרגע, הוא לא ידע אם המליחות ההיא הגיעה מרוטב הסויה, או מדמעות.

פרק שתיים: ימי התום

הרכבת לבאר שבע לא הייתה עמוסה, אך ריח הקיץ החמוץ נדף ממנה בגסות. הוא מצא לעצמו קרון שקט והתרווח על המושב, משעין את ראשו לאחור. את הכובע שמט על עיניו העצומות והחל לתכנן את חייו החדשים.

תפוקת העבודה שלו תלך ותפחת, עד שלא יוכל לעבוד בכלל. זה לא ישפיע רק על הפרנסה שלהם, אלא בראש ובראשונה על הזהות והמרחב שלו. הוא לא יכול היה לדמיין את יומו בתוך ארבעה קירות. ביתם היה חמים וקטן; דירת שיכונים ישנה בקומה השנייה. בשנים האחרונות, יותר ויותר חברים שלו עזבו את בנייני הרכבת הישנים ורכשו וילות בשכונות המתפרשות של ערד. הוא ידע שיכול היה להתאמץ, לקחת הלוואות ולעשות גם הוא את הצעד הזה, אבל המוטיבציה שלו לא הייתה חזקה מספיק. הוא אהב את הפשטות; היה בה משהו מוכר ומנחם, והוא לא היה מסוג האנשים שמחפשים כל הזמן לפרוץ את מעגל הנוחות.

הייתה להם דירה קטנה, שאותה שיפצו מהיסוד לפני חמש שנים, אחרי שדבורה הטריפה אותו. הם כמעט ולא לקחו הלוואות. הוא התאמץ במשך כמה חודשים וכתב בקצב שגרם לו כמעט לשנוא את עבודתו, והבטיח לעצמו שלא יחזור על הטעות הזו. הוא חיבב את העבודה שלו; הייתה בה נינוחות שלווה, והוא לא ניסה להגביר תפוקה או לשפר את כתב ידו. כתב היד שלו לא היה יפה במיוחד, אבל הוא היה חד ונקי. היו סוחרים שקנו כל מזוזה או מגילה שלו במחיר ראוי, והוא לא ראה צורך לזעזע את הספינה. הוא אהב את המים הרדודים והשקטים.

כל בוקר, אם לא היו סידורים מיוחדים, היה צועד כמעט רבע שעה בשמש האכזרית של המדבר עד למחסן העבודה שלו, שהריח מדיו ומריחות קלף קשוחים — מחסן שחלק עם עוד ארבעה סופרי סת"ם בני גילו. רובם היו חרוצים ממנו: הגיעו לעבוד לפניו וכתבו בצורה נמרצת יותר, חורצים את הנוצה אל הקלף. הוא היה כותב בקלילות, נינוח, מקשיב באוזניות למוזיקה חסידית ישנה ומוכרת ומנקה את הראש ממחשבות. לפעמים, בעיקר בימי חודש אלול, היה כופה על עצמו לעבוד תוך זמזום שיעור תורה או דרשת חיזוק ברקע, רק כדי לגלות שלא הצליח לקלוט כמעט אף מילה.

הזמן זרם בשלווה שגרתית ברוכה. אחרי שעת כתיבה היה עושה הפסקה ראשונה: אוכל את הכריך ואת קופסת הקוטג' מול עיתון "המודיע". מרפרף על השמות המוכרים, מתעדכן מי התארס עם הבת של מי, מי נפטר ל"ע ומה עשו נציגינו בכנסת; מה אומר כתבנו על המצב הביטחוני ומה מצב הדירות להשכרה בירושלים או בבני ברק. בימי שלישי הייתה הפסקת הבוקר מתארכת כשהיה קורא במדור "פטנט רשום" — אוסף אזוטרי של עצות חשובות, יעילות, הזויות, משונות או חסרות תועלת. על המדורים הכלכליים היה מוותר; לא הייתה להם כל השפעה עליו. הם הרוויחו מעט, אבל מספיק. המשכנתא הקטנטנה שלהם הלכה ונעלמה. הסביבה הייתה צנועה. לילדים לא היו דרישות, וחיי מותרות או פנאי היו זרים להם ולדרך החינוכית בה הקימו את ביתם. באופק הרחוק התקדרו השמיים והזכירו להם שנישואי ילדיהם קרבים ובאים, יחד עם רשימת הוצאות בלתי נגמרת. הם השתדלו לחסוך מעט — ולהתעלם הרבה.

קבוצת חיילים נכנסה לקרון שלו והתיישבה לפניו ולצידו. הוא הצטנף, מרגיש את הנשק מתחכך ברגלו. הוא לא רצה לנהל שיחה כלשהי או להיות מאזין פאסיבי לחבורה קולנית שמחליפה חוויות, רכילות או חלילה ניבולי פה. למזלו, החיילים היו עייפים וישבו בשקט יחסי, משחקים בטלפונים הסלולריים שלהם או נרדמים. אחד החיילים האזין להודעה קולית; זו הייתה הודעה מאביו, שהסדיר את הביטוח לרכב המשפחתי עבור החייל היוצא לרגילה. הוא נרעד. הרגיש איך ברכיו נשמטות והוא כמעט קורס תחתיהן.

לא היה להם רכב, ולכן גם לא ביטוח רכב, אבל היה לו ביטוח חיים סביר וביטוח רפואי פרטי מצוין. במשך שנים שילם סכום מכובד כל חודש — זה היה ביטוח קבוצתי שארגן להם לפני שנים "האיחוד", איחוד מוסדות גור. הוא סירב לבטל אותו גם כשדבורה הציעה להפנות את הכסף לחיסכון חודשי לנישואי הילדים. אבל לא מזמן — הוא לא זכר אם לפני חודשיים או ארבעה, העבר הפך למטושטש — הוא נתן לגיסו הנמרץ מדי הרשאה כלשהי. הוא באמת לא זכר מה בדיוק. גיסו, שימי וינברג, נהיה סוכן ביטוח במשרד גדול באשדוד והיה מתקשר אליו כמעט מדי שבוע, מפטפט אתו כמעט שעה של רכילות קהילתית ומשפחתית רק כדי להציע לו שוב איזו הצעת שיפור, שאת פרטיה לא הבין ולא היה לו אכפת מהם. ברגע של חולשה הוא נכנע, וחתם על כמה דפים שנשלחו לפקס של המכולת. הוא ניסה לדלות מזיכרונו פרטים כלשהם, אבל מוחו היה לבן כמפת שבת.

הוא פחד להתקשר אליו. פחד מהתשובה שמבשרת לו שהפוליסה הוותיקה בוטלה, ושהוא לא זכאי לשום דבר מהפוליסה החדשה כי הוא באמצע תקופת אכשרה, או כי הוראת הקבע לא אושרה על ידי הבנק. אך לא פחות מכך, הוא פחד מגיסו; פחד שיזהה משהו בשאלה או ברעד קולו, ויבין מה יש לו. הוא ידע שתוך שעה השמועה תעבור לכל המשפחה המצומצמת, משם לשטיבלאך של האחים ולמשפחה המורחבת, ולפני שיספיק לרדת מהאוטובוס בתחנה בערד — כל האברכים במרחב יצמידו את המשקפיים לעיניהם באצבע ימין, יסתכלו בו בריכוז במבט מרחם ויתלחששו בינם לבין עצמם, וכשיתקרב ישתתקו במבוכה. והוא אפילו עוד לא הספיק לעדכן את אשתו. דבורה! הוא נזכר. לא התקשרתי אליה מאז הבוקר. הוא הוציא את טלפון הנוקיה מכיסו, ניסה להדליק אותו באצבע מגששת. ידו רעדה. הוא התעקש, החזיק את המכשיר בשתי ידיו ולחץ על כפתור ההדלקה באצבע רועדת, וגישש את דרכו בין החיילים לעבר קרון ריק.

הקרון הצמוד היה עמוס, וכך גם הקרונות שאחריו. הוא התקדם לאיטו. ברכיו רעדו — מחולשה, פחד, עייפות, או זרועות המחלה שליפפו את גופו כתמנון. הוא לא ידע, וברגעים אלו גם לא היה לו אכפת. באחד הקרונות הצטלב מבטו לרגע עם אברך שאותו הכיר היכרות שטחית. שני זוגות העיניים חמקו בעדינות מהמפגש ועשו עצמם כאילו לא ראו. הוא החליק בעדינות לתא השירותים הריק, נעל את הדלת והתיישב על מכסה האסלה. ריח עז של אקונומיקה טשטש מעט את נשימתו; ידיו רעדו ומצחו היה לח מזיעה. הוא התיז מים קרירים על פניו. היסס אם להתיר לעצמו לשתות בלא ברכה — וויתר. הוא נשם נשימות עמוקות, הביט בטלפון שבידו ולחץ בהחלטיות על המקש הירוק.

יוחנן אף פעם לא דיבר בשירותים. הוא לא חשב שמדובר בחטא, אבל זה לא היה "מתאים". חלק מרכזי מאוד בהווייתו התבסס על המיקום שלו על ציר המתאים-לא מתאים. לא היה עליו להסביר לעצמו למה הפעם זה שונה. למה היום, או שמא מהיום — הכול שונה, כשמעבר לקו נשמע קולה של דבורה: ערנית, מתוחה ועייפה.

"מאמי, הכול בסדר בבית?" שאל, מנסה לשוות לקולו מעט שגרתיות. הוא קרא לה "מאמי" על שם הפונקציה האימהית שמילאה בביתו ומול ילדיהם, לא כשם חיבה חלילה. "המצב מורכב. אני עוד לא יודע דברים ברורים", שיקר לה בחדות. "אני על הרכבת לבאר שבע. התעכבתי כי היו הרבה בדיקות וזה לקח הרבה זמן", שיקר לה שוב. "אני אספר לך הכול בבית", שיקר בשלישית. "לא, אל תכיני. אני בלי תיאבון היום", שיקר. "אל תדאגי. אני חזק... מחכה לראות אתכם", שקר. השקרים עמדו דחוסים באוויר התא; מחניקים.

יוחנן נשם עמוקות. הוא קילף את השיחה עם דבורה מעליו, כמו הייתה קפוטה כבדה ביום קיץ לוהט. הוא ידע כמה היא חוששת, אבל היה זקוק לזמן לארגן את מחשבותיו. ודאי שלא התכוון להנחית עליה מכת איוב בשיחה טלפונית. הוא פשט את החליפה הארוכה שעטפה את גופו ותלה אותה בעדינות על מתלה המתכת. הוא הבחין בכתם רוטב-סויה על הציצית הזהובה וניקה אותו בעזרת מי ברז ונייר טואלט. הכתם היה עיקש וסירב להיעלם, משל היה מזכרת-עוון. הוא נרעד כאשר מאן דהו ניסה לפתוח את הדלת ונקש בקשיחות. הוא התעלם ועצר את נשימתו לשניות ארוכות. כאשר נשמעו פסיעות מתרחקות, חיפש במכשירו את מספר הטלפון של שימי, גיסו, ועצר את נשימתו שוב עד שהשיחה נענתה בעליזות מוגזמת:

"יוחיייי! מה העניינים?" התדר היה צורם להרגשה הכללית שלו. "אויש, שכחתי ממך לגמרי", המשיך שימי מבלי להמתין לתשובה. "בגלל שאין לך וואצאפ תכננתי להביא לך ת'מסמכי ביטול בבר מצווה של רפאל — אבל שכחתי. לא, רבקה, אל תשלחי את זה להדפסה, אני צריך לעבור על זה. אני בקו השני. אתה שומע אותי? אני מבטיח שאטפל בזה עוד היום. יש לך מישהו בשטיבל עם פקס?"

יוחנן ניסה לסדר את המילים שנורו אליו במטח בלתי פוסק. "אבל אל תדאג. אני אדבר איתם, הבאתי להם הרבה פוליסות עכשיו. הם יזכו אותך רטרואקטיבית גם על החודש הקודם. פשוט תחתום למטה ותחזיר לי את זה בלי תאריך; זה ייראה כאילו חתמת לפני חודשיים. אם זה מסובך לך, רק תאשר לי ואני אקשקש חתימה במקומך ואני מסדר את זה עכשיו" –

"התחנה הבאה: קריית גת", נשמע כרוז הרכבת וקטע במעומעם את שטף הדברים. "תקשיב, שימי", ניסה יוחנן להשחיל מילה, "אני חייב לפגוש אותך. חייב!" המילים נשמעו מתחננות. "מה הסיכוי שאתה קופץ לקריית גת? אני יורד עכשיו בתחנת הרכבת וחייב, פשוט חייב לפגוש אותך עכשיו. זה עניין של חיים ומוות". יוחנן לא חיכה לתשובה והוריד את החליפה להתארגן לירידה; ידע ששימי טוב הלב לא יוכל לסרב לנימה הנואשת והלא מוכרת שבקולו.

שימי היה גיסו הצעיר — עוף מוזר אך אהוב במשפחה. כשהשידוך שלו עם אחותו מירי נסגר, כולם חשבו שמדובר ב"העתק-הדבק" ליתר הגיסים והאחים. אבל שימי היה שונה; או אולי השתנה, אבל במהירות. חמישה חודשים אחרי החתונה עזב במפתיע את הכולל והתחיל לעבוד. בהתחלה כקבלן שיפוצים כושל, לאחר מכן כמתווך, נהג הסעות, מאכער בעירייה ועכשיו כסוכן ביטוח. הוא היה תזזיתי, נמרץ ואהב לבדוק גבולות, אבל יותר מכול היה שונה מכולם במאפיין הכי בולט שלו: הוא פשוט היה מלא חיים. התפוצץ מרוב חיים. היו לו צחוק מתגלגל, תוכניות לשלושים השנים הבאות וחוסר מנוחה במובן החיובי של המילה. היחסים ביניהם היו לבביים, אך הם לא היו חברים קרובים. ליוחנן הייתה תחושה עמומה ששימי מביט עליו בתערובת של התנשאות, רחמים ובוז.

יוחנן כמעט צנח על הספסל הנוקשה. הוא התלבט אם להתקשר שוב לשימי והחליט להרפות. הוא לא הבין מה ניסה שימי להגיד לו, אבל העובדה שהבריאות שלו וחיי משפחתו תלויים באברך המתוק והפזיז הזה הרעידה את גופו. הוא הכיר את שימי מספיק, וידע שהוא עזב הכול ונמצא בדרך אליו. בעיני רוחו ראה את שימי מזגזג במהירות בסייאנה המרווחת והמבולגנת שלו, שירים של נפתלי קמפה ברקע והוא מזייף בקולי קולות תוך כדי שליחת הודעת וואטסאפ.

הוא עצם את עיניו ושחזר את השיחה שלו עם ד"ר גינזבורג. הוא זכר כל מילה בבהירות מפתיעה, וחש שוב את הקור לופת ומקפיא את עמוד השדרה שלו. הוא הוציא את שעון הקאסיו מכיסו, הביט בו בריכוז והחליט לנסות לשבת שתי דקות כמשותק. מאה עשרים שניות בלי היכולת הבסיסית לזוז. "כך ייראו חיי עוד מעט..." הרהר בייאוש.