שמרנות, קפיטליזם ודמוקרטיה

מבוא

כמו מדינות אחרות בעולם המערבי, מדינת ישראל חווה בשנים האחרונות שינויים ניכרים וטלטלות עזות. אירועי שבעה באוקטובר והמלחמות הנלוות למתקפת הפתע הרצחנית הם דוגמה בולטת אחת. המשבר החוקתי שקדם לכך ואשר עודו מלווה אותנו הוא דוגמה בולטת אחרת. מתחים בין מגזריים ואף מתחים מעמדיים גם הם מנת חלקנו. מלחמת התרבות, שבה ניתכים אידיאלים פרוגרסיביים במסורות ובמנהגים שמרניים, ניכרת אף היא כאן ובשאר מקומות. הקיטוב הפוליטי המעמיק, שלא פסח על ישראל, נהפך לסימן היכר ברחבי המערב כולו. ברקע מלווה אותנו גם משבר חריף בהנהגה הפוליטית. מדינת ישראל חסרה מדינאים ונבחרי ציבור רציניים שיצעידו אותה קדימה כשלפתחה ניצבים אתגרים כבירים המאיימים על שרידותה, על לכידותה ועל שגשוגה של המדינה היהודית היחידה בעולם.

האתגרים שמולם ניצב המערב הולידו התעוררות שמרנית ניכרת, פוליטית ורעיונית כאחד. התעוררות זו עמדה מאחורי פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, והיא זו שעומדת מאחורי כהונתו השנייה של דונלד טראמפ כנשיאה של ארצות הברית. ברחבי העולם המערבי, מפלגות ימין לאומי נמצאות בעלייה ועימן השמרנות כפילוסופיה פוליטית מובחנת המבקשת לנסח את עצמה מחדש ולהמציא את עצמה בשנית לנוכח אתגרי השעה. "קץ ההיסטוריה", שעליו הכריז מדען המדינה פרנסיס פוקויאמה, פינה את מקומו ל"עימות בין השקפות" שאותו ניסח בבהירות הכלכלן השמרן תומס סואל. ליברליזם רדיקלי ופרוגרסיביות קנאית מצד אחד. שמרנות לאומית מצד שני.

ישראל, כאמור, אינה יוצאת דופן. בעשור האחרון אנחנו עדים למפנה שמרני ניכר בישראל, מפנה שמוצא את ביטויו בפרסומים, בתרגומים, בכנסים, בתוכניות אקדמיות ובהסכתים. אף שהשמרנות מוּדרת מהעולם האקדמי, מעולם התרבות ומהתקשורת המרכזית, קיימת היום בישראל תנועה שמרנית ממשית ומוצקה המבקשת להשפיע על מהלכי מדיניות, להניע שינויים חברתיים ולתת נופך משלה בעולם התרבות. ספר זה, הרואה אור במסגרת הוצאת ארגמן של המרכז לחרות ישראלית, מכון החשיבה השמרני המוביל בישראל, מבקש להוסיף ולתרום למפנה זה.

הפרקים המרכיבים ספר זה הם תוצר אישי של עיסוק בן שנים בהשקפת העולם השמרנית שהחל בכתיבת הדוקטורט שלי, המשיך בהקמתה של תוכנית אקסודוס למחשבה שמרנית, הגיע לבשלות במסגרת תפקידי בתוכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ולמדיניות ציבורית, ולשיאו בעבודתי בכתב העת השילוח — הבמה המובילה כיום בישראל להגות ולמדיניות שמרנית. ככל שהעמיק עיסוקי במחשבה שמרנית כך התחזקה דעתי שמדינת ישראל, אם חפצת חיים ושגשוג היא, מוכרחה להתבסס על יסודותיה של מחשבה זו.

הספר בנוי משלוש חטיבות המבקשות לתמוך זו בזו ולהשלים זו את זו.

החטיבה הראשונה בוחנת היבטים מרכזיים בהשקפת העולם השמרנית, תוך דגש על יחסה של השמרנות לליברליזם ולדמוקרטיה. הפרק הראשון, שדן בשמרנות הפוסט־ליברלית באמריקה, עומד על המתח המובנה בין שמרנות לליברליזם. כמו הליברליזם, השמרנות מייחסת חשיבות רבה לחירות. החופש חיוני לאדם מטבעו, הכרחי לשגשוגו האישי, חיוני לצמיחה ולשפע כלכלי, והוא הישג תרבותי של עמי המערב שיש לשמר בקפידה. שלא כמו הליברליזם, השמרנות רואה את החירות כערך אחד בלבד בתוך שורה של ערכים חשובים שיש לשמר, ביניהם עצמאות לאומית ופטריוטיות, ריבונות העם, מידות טובות קלאסיות, מסורות מקודשות ומבנה מסורתי של משפחה. יתרה מכך, השמרנות יוצקת תוכן רחב יותר במושג החירות עצמו, ולחירות האישית מוסיפה חירות קיבוצית תוך מאמץ לאזן בין השתיים.

היבט חשוב ביחסה המסויג של השמרנות לליברליזם אפשר למצוא בהגותו של החשוב באבות השמרנות החדשה, ארווינג קריסטול, מושא הפרק השני בחטיבה זו. לפי קריסטול, ליברליזם שאינו מעוגן בתשתית בורגנית קדם־ליברלית עתיד להידרדר לכדי ניהיליזם והפקרות. שמרנים מסוגו של קריסטול ביקשו להצמיד את החופש למידות הטובות ולמוסר המקובל, בעוד ליברלים רדיקלים מבקשים לנתק את החופש מן האחרונים. אצל קריסטול אנחנו יכולים למצוא מאפיין שמרני חשוב נוסף, שעיקרו הסתמכות על שכלו הישר של האדם מן הרחוב וחשדנות תמידית כלפי יומרתם של אינטלקטואלים — קבוצה המבקשת לערער באופן תמידי את יסודותיו השמרניים של הסדר החברתי. פופוליזם, טען קריסטול, הוא העונש שהביאו על עצמן אליטות ליברליות. יש לראות בו ניסיון של המוני העם להחזיר את הפוליטיקה למסלולה.

בעוד קריסטול ניסח את הביקורת השמרנית נגד התשתית המוסרית והתרבותית של הליברליזם, הסוציולוג השמרן רוברט ניזבֶּט עמד על האופן הייחודי שבו השמרנות מבינה את מושגי האינדיבידואל והחירות וכן את הקהילה והדמוקרטיה. ניסבט זיהה את נחלתה של השקפת העולם השמרנית במרחב החברתי המצוי בתָווך שבין הפרט למדינה, בכל אותן התחברויות והתאגדויות משפחתיות, שבטיות, חברתיות, כלכליות, דתיות, מקצועיות ואזרחיות — הגדולות מן הפרט הבודד והעירום אך קטנות מהמנגנון האימפרסונלי של המדינה. להבדיל מהליברליזם, המציב במרכז השקפת עולמו את הפרט האוטונומי עתיר הזכויות והחירויות הרודף אחר אושרו שלו; ולהבדיל מהפרוגרסיביזם משמאל, השם את יהבו במדינה המתכננת, המהנדסת, המחלקת והמנווטת — השמרנות מציבה במרכזה את המארג החברתי המורכב המתחיל במשפחה הגרעינית, עובר דרך המשפחה המורחבת, הכנסייה והקהילה המקומית, החברה האזרחית והשבט, ומגיע עד ללאום.

המרחב החברתי שעליו הצביע ניזבט טעון מחויבות שמרנית לשימורו, ונגזרות ממנו תובנות על עצם המשטר הדמוקרטי עצמו. אם ישנה תרומה שמרנית אחת ראויה לציון בשיח על אודות דמוקרטיה, הריהי התובנה כי משטר דמוקרטי אינו מחייב לאמץ ריכוזיות מנהלית. אדרבה, ההכרה בכך שהחברה הלאומית היא חברה של התקשרויות חברתיות ייחודיות ופרטיקולריות מובילה למסקנה בדבר נחיצות הביזור המנהלי.

החטיבה הראשונה נחתמת בעיון מחודש בכתבי הפדרליסט שהותירו לנו אבותיה המייסדים של ארצות הברית. הקורא הישראלי ייתרם רבות מעיון רציני באיגרות אלו. הן מציעות לנו לא רק ראייה ריאליסטית של טבע האדם והסדר החברתי, אלא גם כיוונים יצירתיים שבכוחם לסייע לנו לאזן בין הדרישה לריבונות העם לבין הדרישה להבטחת חירויות. בפרט, אני טוען בפרק זה כי מדינת ישראל יכולה להיתרם מעיון רציני במעלותיו של בית מחוקקים עליון, בית עליון שאבותיה המייסדים של אמריקה עיצבו בקפידה.

הבעיות שכל ממשל עצמי עתיד להוליד, והמתח המתקיים תדיר בין ריבונות עממית דמוקרטית לבין השקפת העולם הליברלית, הוא נקודת המוצא לחטיבה השנייה בספר זה, העוסקת בטיבו של המשטר הדמוקרטי עצמו. בשנים האחרונות, לנוכח ההשפעה המזיקה של השתלטות המשפט החוקתי על השיח הדמוקרטי, נוצר צורך בהול לשוב למושכלות יסוד בתאוריה דמוקרטית. מושכלת יסוד מרכזית אחת שאני דן בה היא ההבחנה המושגית ההכרחית בין דמוקרטיה לליברליזם. בשיח המשפט החוקתי יש ניסיון לקשור בין המושגים, אך לאמיתו של דבר אלה הם מושאי התייחסות שונים. דמוקרטיה תקינה מחייבת שורה של חירויות פוליטיות מוגנות, אך דמוקרטיה אינה חייבת לקדם השקפת עולם ליברלית כשם שחסידי הליברליזם אינם מוכרחים לדגול בשיטת המשטר הדמוקרטית. דמוקרטיה, בניגוד למה שהורגלנו לחשוב, אינה "משטר של ערכים" או כלי לקידומן של "זכויות האדם". על ערכים — מתווכחים. גם על טיבן ועל היקפן של זכויות האדם. הדמוקרטיה היא פרוצדורה. היא תחרות חופשית בין סיעות פוליטיות בעלות השקפות עולם מתחרות על קולות בסביבה המאפשרת ביטוי פוליטי לחילוקי דעות ציבוריים עמוקים.

עיקרון יסוד בשיטה הדמוקרטית, שבו אני דן בפרק השני בחטיבה זו, הוא עקרון עליונות הכנסת. בדמוקרטיות נטולת חוקה כתובה מתקיימת כמובן הפרדת רשויות, אך מכך לא נובע שכל הרשויות שוות זו לזו. אדרבה, הרשות המחוקקת היא־היא העליונה שכן היא נהנית מהלגיטימציה הדמוקרטית הגדולה ביותר בהשוואה לשאר הרשויות. עיקרון זה, שביטא את שיטת המשטר הישראלית מיום היווסדה, הוחלף בעקרון עליונות בית המשפט העליון שהוא הרשות הרחוקה ביותר מהאזרח, והאחריות הדיווחית שלו, האקאונטביליות, פחותה משל כל יתר הרשויות. על דעת עצמו, ובהסתמך על הנמקות בפילוסופיה של המשפט שהעניק לעצמו, הציב עצמו בית המשפט העליון כשומר המבנה החוקתי הישראלי וכרשות העליונה במארג הרשויות. שלטון החוק במובנו הישראלי הפך לשלטונו של בית המשפט העליון, ששמורה לו זכות המילה האחרונה בכל ויכוח ציבורי המגיע לפתחו. הפרק מראה שטענת העליונות של הרשות השופטת היא נטולת בסיס וסובלת משורה ארוכה של חולשות.

הפרק האחרון בחטיבה האמצעית מבקר את התקבלותה נטולת הביקורת של תזת "הדמוקרטיה החלולה". לפי תזה זו, דמוקרטיות אינן מבוטלות כיום על ידי רודנים ותנועות קנאיות, כי אם גוועות בשל שימוש מגונה בחוק עצמו על ידי ממשלות הזוכות לאמון הפרלמנט. תזה זו היא המסקנה הלוגית הסופית של הניסיון הליברלי־פרוגריסיבי לעקר מכל משמעות את השיח הדמוקרטי המסורתי. אני מראה בפרק כיצד השימוש בתזת הדמוקרטיה החלולה בהקשר הישראלי של הרפורמה המשפטית הוא בעצמו חלול ואינו עומד במבחן הביקורת.

עניינה של החטיבה האחרונה בספר הוא מדיניות ציבורית שמרנית, במובנה הרחב ביותר. בבסיסה, מדיניות כזאת מנסה לרתום את כוח היצירה של השוק החופשי לצמיחה ולשגשוג. על כן הפרק הראשון בחטיבה זו מציג את פניו המיטיבות השונות של השוק החופשי, החל ברעיון המארגן בדבר ריבונות הצרכנים והיתרונות הגלומים בסחר חופשי, עבור דרך החשיבות שבמוסד הקניין הפרטי והיוזמה הפרטית, וכלה בעקרון חלוקת העבודה של אדם סמית ורעיון הסדר המורחב של הכלכלן פרידריך האייק. טענתי היא שהבנה מלאה של מעלותיו של מנגנון השוק חיונית לכל חשיבה רצינית על מדיניות ציבורית.

שווקים חופשיים, למרות היתרונות הגלומים בהם, אינם מושלמים — עובדה שהולידה כתיבה מרובה על "כשלי שוק" ועל הצורך המדינתי לתקנם. מטרתי בפרק השני בחטיבה היא להצביע על הבעייתיות שבהשוואת שווקים לא מושלמים למדינות מושלמות לכאורה. כפי שמראה היטב תאוריית הבחירה הציבורית הניצבת במרכזו של הפרק, במציאות, כשלי מדינה שכיחים לא פחות מכשלי שוק ומזיקים אף יותר מהם. ואולם השיח הציבורי עסוק כולו בהצבעה על האחרונים ובהתעלמות מהראשונים.

ההתעלמות מכשלי מדינה היא מגרעת גדולה אחת בתפיסת העולם הפרוגרסיבית. ההתכחשות לפגעי הסוציאליזם ולכשליה של מדינת הרווחה היא מגרעת אחרת שלה, חמורה לא פחות. כשם שהפרק השני עוסק בהצגת תובנותיה של אסכולת הבחירה הציבורית, הפרק השלישי מבקש להביא לקורא הישראלי את עיקר טיעוניהם של הכלכלנים לודוויג פון־מיזס ופרידריך האייק נגד היומרה לתכנון כלכלי מקיף שאחזה בשמאל לאורך המאה העשרים. כולם שמעו על קרל מרקס, אך מתי־מעט התוודעו למיזס — וזאת אף כי מיזס, ולא מרקס, תפס נכונה את מאפייניו של הקפיטליזם ואת חוסר ההיתכנות והרציונליות שביומרה הסוציאליסטית. לו יצויר הסוציאליזם כדרקון שעל גבו רוכב מרקס, יהיה מיזס זה שתקע בלב הדרקון חנית ארוכה, והאייק זה שווידא הריגה. אלא שרוח הרפאים הסוציאליסטית שבה פעם אחר פעם בתצורות שונות ובמקומות שונים. מן הטעם הזה חשוב להכיר את החור האפיסטמי הבלתי ניתן למילוי שמצוי בלב המשנה הסוציאליסטית, חור אפיסטמי שעל ניסוחו חתומים מיזס והאייק.

פגעיה של מדינת הרווחה חמורים אומנם פחות מפגעיו של סוציאליזם מקיף, אך גם הם נרחבים. כפי שאני מראה בפרק העוקב, המתמקד בביקורת על מדינת הרווחה, ראוי לשמרנים לדחות את האידיאל השמאלני של מדינת רווחה מתרחבת תדיר. בפרק זה אני טוען שמדינת הרווחה שוחקת מידות טובות של הסתמכות עצמאית, מולידה פטרנליזם זוחל, פוגעת ביכולת התפקוד של קהילות מקומיות, גורעת מאחריותה של החברה האזרחית ומשחיתה את ההליך הפוליטי. מדינת רווחה שגדלה עם הזמן היא אנכרוניזם היסטורי ועדות לכישלון פוליטי־חברתי, לא סימן לקִדמה.

בחינה של סוגיית הצדק החברתי חותמת ספר זה. בפרק האחרון אני מבקש להציג את ההבנה המסורתית והשמרנית של תפיסת הצדק, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתביו של אדם סמית. תפיסה זו נעלמה והלכה עם עלייתו של הסוציאליזם, וכיום מעטים בלבד מכירים אותה — אף שהיא הבסיס שאין בלתו לכל סדר חברתי ופוליטי תקין ומשגשג. בהמשך אני מבקר מכמה זוויות את התפיסה הרווחת העכשווית של אידיאל הצדק החברתי ועומד על המעלות המוסריות של כלכלת השוק. טענתי בפרק זה היא ששמרנים לא צריכים להתמקד בשאלות של אי־שוויון ופערים כלכליים כי אם בצמיחה כלכלית — התרופה הבטוחה היחידה לא רק לחילוץ מעוני אלא לשגשוג אישי ולאומי ארוך טווח.

אומנם כל חטיבה בספר זה יכולה לעמוד בפני עצמה, אך אני סבור שהזיקות בין החטיבות הדוקות. היכרות מקיפה עם עולם המחשבה השמרני מצד אחד, בקיאות במושכלות היסוד של התאוריה הדמוקרטית מצד שני, ולבסוף — היכרות עם עולם ההגות של המדיניות הציבורית — תורמים זה לזה ונסמכים זה על זה. אני מציע לדמות את שלושת העולמות שבשלוש החטיבות לשלושה כדורים שלוליין מוצלח מקפיץ בהרמוניה מן היד לאוויר וליד השנייה. זוהי משימה לא פשוטה, אך הכרחית.