במערבולת החיים

הגינה אותה טיפח ז’אק הייתה בפריחת אביב מלאה. יומיים לפני כן התקשר אליו זהר, “היי ז’אק מה קורה? התבוננתי ביומני וראיתי שהגיעה העת לטפל בגינה, נוח לך שאגיע מחר? אם תרצה, נוכל לגשת למשתלת שלומית ונבחר יחד כמה סוגי פרחים לעונת האביב, נוכל לשתול לוע הארי שזה אומנם פרח חורפי, אבל עוד ניתן לשתול אותו לזמן מוגבל, או פטוניה, חרציות, או כל צמח שתחליט. הגיע הזמן לשאוב את עלי הכותרת הוורודים שנשרו מעץ הטבבויה ומילאו את הגינה. באותה הזדמנות אגזום ואיישר את גדר הוורדים שהם לקראת פריחה, כיוון שבריא לחדש ולרענן את צמיחתם. אם תרצה, כדאי גם לדשן את עצי הפרי.”

בגינה הלא גדולה והמטריפה תחת בניין הדירות בו מתגורר ז’אק, שתל זהר שדרת עצים – משער הכניסה עד לגינה המקסימה בצורת האות ח’. עץ תפוזי דם נשתל ראשון ולצידו עץ מנגו שצמח לתפארת והתנשא לגובה. גזעו התעבה לאורך העשור מאז נשתל. מדי שנה נהנה ז’אק מתנובה של כ־20‏-30 פירות מנגו, מהם מקפיד ז’אק בידיו המיומנות להכין מיני מטעמים.

ליד עץ המנגו שתל זוהר עץ לימון בשרני המניב בעונתו ריח בושם משכר. קליפתו מעולה לשימושים שונים. אשתו הייתה ממונה על התבשילים בבית, תבשילים שאין להם אח ורע. הוא כה אהב את אשתו ופרגן לה השכם והערב, היה כעזר נגדה. הוא ידע לבשל מקצועית, ידע שמות מאכלים קלאסיים מהמטבח הצרפתי אותו למד בבית הספר לקולינריה שבמרכז הכרמל. הוא גם התנסה בפיסול למזנונים, תחום שהחל בו כבר בתיכון במגמת אומנות. בעברו בישל במסעדות נחשבות במרכז הארץ, אך בבית, בינו לבין נעמתו, הוא בחר להתרחק מהתחרות. היו לז’אק מספיק סיבות להיות גאה באשתו המקסימה, הוא הכיר ביכולותיו והיה די מאופק, לכן לא מצא צורך להבליט עצמו מעליה. מאפיו המעולים הוציאו שמו למרחוק מפי כל טועם שחלק לו ציוני שבח. “למה שלא תפתח קונדיטוריה?” היו שואלים אותו מכרים שהתמזל מזלם לטעום ממאפיו. תשובתו תמיד הייתה, “כמה מאושר אני להשביע את טעמם של קרוביי ומכריי ובזאת נחמתי. אני מסתפק במה שאלוהים שולח לי, ומה יותר משמח מאשר להתאמץ למען אהוביי?”

בסמוך לעץ הלימון בקצה השני, בו ממוקם שער הכניסה לגינה, שתל זהר עץ מנדרינות מזן “מיכל” ובמקביל עץ שזיף ולידו עץ משמש. עץ המשמש שנשתל ראשון משאר העצים, הניב שפע פרי אשר בחלקו נזרק כיוון שזהר עדיין לא השתלט על בעיית הנמלים והציפורים ההורסים ומכרסמים בשלמותו של הפרי. זהר הקפיד לרסס את העץ אך תמיד בעונה הם היו מופיעים מחדש כמו מזכירים שקיימים אויבים מבית.

"זהר, איך הצלחת להפוך את הגינה הזאת לפינה קסומה? בכל פעם שאני נכנס לכאן, אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך ציור חי."

"גינה חיה היא כמו יצירת אומנות, ז'אק. היא משתנה עם העונות, מתפתחת, ואתה רק צריך לתת לה יד ולכוון אותה נכון."

"אני אוהב את הריח של הלימון שבדיוק מתחיל להבשיל. הוא מזכיר לי את ימי הילדות שלי אצל סבא וסבתא." אמר ז'אק בערגה.

"ריח הלימון זה כמו הזמנה למטבח, לא? אני עדיין זוכר איך אשתך הייתה מכינה ממנו תבשילים מדהימים."

"כן... היא תמיד ידעה איך להפוך טעמים פשוטים למשהו מופלא. אני משתדל להמשיך את המסורת שלה."

"ובשביל זה הגינה כאן, גם היא חלק מהזיכרונות שלך, מהחיים שלך. בוא נתחיל לעבוד, האביב מחכה לנו!" סיכם זהר והחל לעבוד.

לאחר שסיים את שירותו בצבא בדרגת רס”ן, גילה ז’אק את משיכתו לעולם הבישול, ובעיקר לאפייה. הוא החל לשקול קריירה במגדנות ופנטז על יצירת פסלי שוקולד ענקיים ועוגות ראווה שימשכו את עיניהם של כל הצופים. כישרון אומנותי כבר היה לו, הוא השלים את לימודיו בבית הספר לאומנות על שם חנה סנש שבהדר הכרמל, לא רחוק מבית החולים בני ציון. כשנותר על אותו קו, המשיך כמה תחנות נוספות עד מרכז הכרמל, שם נרשם ללימודי טבחות בבית הספר “דביר”, מתוך רצון להעמיק ולבחון את יכולותיו בתחום הקולינריה, שקרוב כל כך לקונדיטוריה.

משום שתחום זה היה בחיתוליו ועדיין לא סווג כמקצוע עיקרי, אלא כנספח לתחום הקולינרי, הוא נרשם לחלק קטן ובסיסי שנלמדו בו בצקי בסיס למאפים שונים. על אף שהייתה זו החמצה קטנה של שאיפותיו, הוא העתיק את מרצו ללמוד תחום שפחות רצה בו, אבל היה קרוב ככל האפשר לאהבת האפייה שבו.

ז'אק לא ידע לבשל באותם ימים. ילדותו וחלק מנעוריו היו מלאים בפינוק, בעיקר בזכות תבשיליה של אימו, אישה רגישה ואוהבת, שמאכליה עוררו השראה והתפעלות גם מעבר לגבולות הבית והמשפחה. באותן שנים הוא לא חש צורך ללמוד כיצד הכינה אותם. רוח הנעורים מנעה ממנו לחשוב על אובדן, והוא לא שיער עד כמה מהר הוא יגיע. כשאמו נפטרה במהלך נעוריו, היא הותירה אחריה חלל ריק – לא רק בליבו של ז'אק, אלא גם בלב בני המשפחה כולה, שנותרה בתחושת חסר. אחד הביטויים המוחשיים לאובדן היה היעלמותם של אותם מטעמים, פרי כישרונה וחריצותה.

עברו שלושה שבועות מאז ליל הסדר, וז'אק נזכר כיצד השבוע שלפני החג היה אינטנסיבי במיוחד. הוא אהב את המטבח, ואהב לבשל בו מאכלים מיוחדים. קדמו לימי הבישול לסירוגין, גם ימים של קניות, בהם הקפיד להיות ממוקד ותכליתי. היה עליו לקבל החלטה במה לפנק את נעמה אשתו האהובה, שהייתה חלק לא מבוטל מבישולי החג ובכלל ביום־יום. סביב שולחן הסדר התאספו בתו פזית, אחותו בלה, אחייניתו האהובה סיגלית – אישה נאה בשנות השלושים לחייה – ושתי בנותיה המתוקות, לימור ושמרית, שהצטרפו ברגע האחרון לחגוג איתם את החג. לאחר שביססה קריירה עצמאית, מצאה עצמה אחייניתו סיגלית – כמו זוגות רבים אחרים – חיה במעין נתק מבעלה, אדם תובעני ובעל מזג לא נעים במיוחד. לקראת החג התקשרה לאמה והודיעה שברצונה להצטרף לשולחן הסדר, אם הדבר אינו מפריע. לז’אק, כמובן, זה לא רק שלא הפריע – להפך, הדבר מילא אותו בגאווה משפחתית כנה והפך לאתגר קולינרי שקיבל בחדווה.

בליל הסדר הכול היה נפלא – שולחן הסדר המואר בנרות, ריח התבשילים שמילא את האוויר וכמובן, האורחים. ז'אק מזג יין לכל המסובים, ונעמה חייכה אליו בהכרת תודה.

"ז'אק, אני חייבת לומר, השנה התעלית על עצמך! המרק הזה מזכיר לי את הילדות שלנו אצל אימא."

"מה אני אגיד, בלה? כנראה ירשתי ממנה את כישרון הבישול. אבל האמת היא שנעמה הייתה השף האמיתי מאחורי חלק גדול מהמטעמים כאן."

"אני רק עזרתי קצת. אבל בלה, איך זה להיות שוב בבית אחרי כל כך הרבה זמן?" שאלה נעמה.

"זה קסום, באמת. אין כמו ליל סדר עם המשפחה. ולראות את הבנות משתלבות ככה, מרגיש פשוט מושלם."

"לימור ושמרית," אמרה סיגלית, "תגידו תודה לדוד ז'אק על המאכלים הטעימים!”

"תודה רבה! אני במיוחד אוהבת את הכבד הקצוץ. איך עשית את זה, דוד ז'אק?" פנתה אליו לימור.

"זה סוד מקצועי! אבל אם תבטיחי לעזור לי במטבח בשנה הבאה, אולי אגלה לך...

"אימא," שאלה שמרית, "למה בכל שנה שואלים למה הלילה הזה שונה מכל הלילות?"

"זה חלק מהמסורת, מתוקה." השיבה סיגלית, "אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, כדי לזכור מאיפה באנו ולאן הגענו."

"וזו בדיוק הסיבה שאנחנו כאן יחד," אמרה נעמה, "כדי להכיר תודה על מה שיש לנו ולחגוג את המשפחתיות שלנו."

השבוע מלא היצירה הזרים מרץ רב בעורקיו, ריכז את מלוא זיכרונותיו, והחזיר אותו לשולחן החג של ילדותו – לשולחן שערכה אימו אילנה, אישה פשוטה אך אצילית, חמה, אנושית ואוהבת. היא הייתה מוקפדת בתסרוקתה, בלבושה, בתכשיטיה הפשוטים שתמיד התאימו להפליא לכל שמלה שלבשה, בציפורניה המשוחות בלק עדין, בבושם הרך שבישם כל אזור שבו שהתה, ובסינר הנקי, המגוהץ והפרחוני שבו עטפה את גופה. את שולחן החג ערכה בדיוק מופתי – מסודר, מתוקתק, עד אחרון הפרטים.

ז’אק אדם רגשן מטבעו, אבל הקפיד לא להראות זאת כלפי חוץ. מי שלא הכירו חשב שז’אק הוא נרגן, מתבודד שאינו חפץ בחברים, אך האמת היא שז’אק הוא איש רגיש, חם ואוהב – מלבד רכילויות שמהן ברח כמפני אש. כדי למלא את חייו בתוכן, ז’אק ברח אל המוכר והאהוב, אל מחוזות היצירה. בילדותו עבר משברים לא מעטים (בהם נעסוק בהמשך).

לז’אק הייתה בעיית מעצורי דיבור, ולכן הקפיד שלא לבזבז אנרגיה על דיבורי סרק. במקום מילים הוא נתן למעשיו לדבר. הוא הוכיח את עצמו באמצעות כישרונותיו הטבעיים, שטיפח בעקביות ובמאמץ. מבחינתו המאמץ לא היה מדד, אלא כמו ספורטאי אולימפי הוא שאף תמיד לשבור שיאים.

על אף שהגיע לשנתו החמישים, ז’אק נראה כמעט כאל יווני. שריריו נשמרו להפליא גם בגילו. הוא הקפיד על אורח חיים בריא, התאמן בקביעות במכוני כושר, והרמת משקולות – אפילו במשקלים כבדים – לא נתפסה עבורו כעונש, אלא כאתגר מהנה. האימון הגופני היה בעיניו דרך לשמירה על איזון גופני ונפשי גם יחד.

לאחר שעה יומית של מאמץ מרוכז, חש את ריאותיו נקיות, את גופו קל ויציב, ואת נפשו מתרוממת.

ברגעים האלה, היה למי שמנער מעליו שכבות של כובד, גופני ורגשי, שהצטברו בו לאורך השנים. כאילו הסיר מעליו טפילים דביקים שצמחו עם הזמן, נצמדו לנפשו, ושתו את לשדו.

אחרי שזהר הפך שוב את הגינה המקסימה לפנינת חן, ז’אק החליט לרדת וליהנות משלוות האביב הפורח. השרכים שטיפסו על קירות החצר, וגם על חלק מקירות הבניין, יצרו קונטרסט פורח לאפרוריות המבנה. נראה כאילו אותו מבנה שהזקין עם השנים – הוא נבנה בראשית שנות השישים של המאה שעברה ונתלה על עמודי בטון – רוענן על ידי אותה בוגנוויליה בשלל צבעים, ביגוניה אדומה, בת שבע מטפסת ועוד מיני שרכים שזה עתה התעוררו משנת החורף ונמנמו בה.

ז’אק אהב לקרוא, הקריאה עזרה לו להיות מפוקס. הוא לא ברר, עניינו אותו שפע נושאים. אומנות הייתה אהבת נעוריו ולמרות שהאנגלית בפיו הייתה דלה, אהב לנבור בספרות מקצועית, ונהנה לשטוף עיניו בשפע יצירות שצוירו בתקופות שונות, מתקופות המערות ועד ימינו אנו. אדריכלות חוץ ופנים, ארכיטקטורה וסגנונות בנייה הפעימו אותו, הוא תמיד התפעל כיצד בנו בעבר מבנים ייחודיים כמו הפירמידות במצרים, למשל, או מקדשי הקבורה של הפרעונים וחניטת הגופות שנשמרו בשלמותן. הוא לא הבין איך בתקופה העתיקה הזו העלו לבנים אחת על גבי השנייה, כה כבדות, בלי טכנולוגיה מפותחת כבימינו. מקדשי הענק מתרבות המאיה במרכז אמריקה גם היוו עניין עבורו ושאבו כל בדיל סקרנות שנותר בנפשו.

הוא התעניין גם בפולקלור של עמי העולם: אפריקה הססגונית ואומנות אפריקנית, ריקודי עם הונגריים, ריקודים בלקניים, ריקודים רוסיים, סקנדינביים, איריים, סקוטיים, אמריקאיים, ואפילו התפתחות הריקודים הסלוניים הלטיניים הלהיבו אותו ביותר. הוא אהב מאוד לצפות בתוכניות טלוויזיה שעסקו בריקודי זוגות והתפעם משפע הבגדים שהוצמדו לרקדנים ולרקדניות. הדינמיקה בין הרקדנים וההרמוניה בצעדיהם ובתנועתם הפעילה את דמיונו והתלהבותו. ז’אק היה כה נלהב אל מול המרקע שלא אחת קרא קריאות הידד ואף הקים את נעמה אשתו לרקוד איתו, אף שלשניהם לא היה אפילו מעט כישרון בתנועות הרגליים. הרגע הזה, שבו שני אנשים בשנות החמישים לחייהם רוקדים באנרגיית נעורים מתחדשת, נתן פירוש חדש לעוצמת החיים שאינה יודעת שובע. “ממוש, איפה את?” היה קורא לה מהסלון למטבח, “בואי נשמה, נוחי מעט מתוקה, קברת עצמך בתוך ים הסלטים והמטעמים המדהימים שאת מכינה.”

"שנייה, מתוק." הייתה נעמה אומרת ומציצה מהמטבח, ידיה עטופות בקמח, "עוד נגיעה אחרונה ברוטב. לא תאמין איזה טעם יצא! אני חייבת שזה יהיה מושלם."

ז'אק חייך והניח את הספר על השולחן, "אם זה יהיה מושלם כמו כל מה שאת מכינה, אני כבר מתכונן לגן עדן. אבל באמת, בואי רגע, תני לעצמך לנשום."

"לנשום?" נעמה מצחקקת, מנגבת ידיים על הסינר הפרחוני, "זה בדיוק מה שאני עושה כשאני מבשלת. אתה יודע איך זה – אימא תמיד אמרה שהמטבח הוא הלב של הבית."

"הלב של הבית?" השיב ז'אק בהרמת גבה כשהוא מחייך בתבונה, "אני דווקא חשבתי שהלב שלך הוא זה שמניע את כולנו כאן. המטבח רק קיבל ממך את הזכות להיות מרכז העניינים."

"אתה איש של מילים יפות, ז'אק שלי. אבל אני רואה אותך, איך אתה צולל לתוך הספרים, בולע עמודים כמו מים במדבר. פעם אמרת לי שהאומנות היא אהבת נעוריך. לא חסרה לך היצירה?" אמרה נעמה בעודה מתיישבת לידו, מנדנדת קלות את הכיסא.

"אני מוצא את האומנות בכל מקום, נעמה. בתנועות של הרקדנים, במבנים העתיקים שאני קורא עליהם, אפילו בצבעים של הירקות שאת מסדרת בצלחת. הכול מתחבר יחד ליצירה אחת גדולה." "אתה אומר את זה ככה, אבל אני יודעת – יש בך תשוקה לריקוד. גם אם הרגליים שלך לא תמיד משתפות פעולה עם הראש."

"מי אמר שלא?" צחק ז'אק וקם במהירות כשהוא מושיט את ידו לעברה, "קדימה, בואי נראה אם בשנות החמישים לחיינו יש לנו עדיין ניצוץ נעורים. הרי החיים לא יודעים שובע, נכון?"

נעמה היססה לרגע ולאחר קמה, הניחה את ידה בידו וצחקה, "אם אנחנו כבר כאן, לפחות שיהיה לנו קצב טוב!"

ז'אק ונעמה מתחילים לרקוד בצעדים גמלוניים אך מלאי שמחה, והמטבח, שעד לפני רגע היה ממלכת סירים ותבשילים, הופך לרחבת ריקודים ביתית. היא בסינר הפרחוני שעל גופה המלא, שידע ימים יפים יותר, שׂערה הבלונדיני צבוע בקפידה ביד אומן התסרוקות של קריית ביאליק. אף שבילתה ימים שלמים במטבחה כשהיא שולפת ממנו מזנונים מוקפדים, עשויים ביד אומן, לא השאירה אחריה ולו שערה אחת פרומה. לא ניכרה בה עייפות, לא שמץ של טרוניה. תמיד הקפידה להיראות במיטבה. בכל עת פיזרה חיוכים רחבים שהבליטו את גומות החן בלחייה. נעמה גם ידעה לשיר. קולה היה ערב, וכשעמדה וטיגנה דגי ברבוניה, בישלה מוח ברוטב עגבניות טריות, צלתה אסדו או הכינה את שפע הסלטים שלא נגמרו – הייתה נזכרת באמה ז"ל שפיזמה שירי לדינו נוגים, רומנסות ישנות, וגם היא ידעה לשלב ישן בחדש ולהפוך כל רגע כזה לחגיגה. מעולם לא התווכחה עם ז'אק. לא אהבה להוציא לשון הרע, ודבריה היו תמיד מתובלים במתק שפתיים ובדרך ארץ. גם כשהייתה אסרטיבית – דיברה בעדינות ובדיפלומטיה. שקלה כל מילה והברה, פן יתפרשו דבריה כביקורת. היא ידעה ללטף במילים, ובכל מצב, גם כשמשהו בבית לא היה לרוחה, חנקה את הכעס והניחה לו להתפוגג מעצמו.