אישה עם שמשייה

בקבלת שבת היה פנס קסם. מהבוקר חיכתה לרגע שבו עוזרת הגננת תסדר את הכיסאות במעגל ותזמין אותם לצפות בו.

סוף־סוף כיבו את האור. מנורה קטנה נדלקה בקופסה. גליל הבד המצויר החל לזוז לאיטו. היא ישבה מכושפת. הנשמה הקטנה שלה פרשה כנפיים ועפה לתוך הקופסה (זיכרון ילדות).

יש לי קובץ בשם "התחלות" שמכיל כותרות או עמודי פתיחה של מחזות ורומנים שלא נכתבו עד היום: כותרת בשם "הפורמנים" — סאגה על המשפחה של אבא שלי; טיוטות של ממואר בשם "הילדה איילת זאת אני" — על חוויות הילדות המוקדמות שלי; התחלה של מונודרמה בשם "הרומן שלי עם פול ניומן" — על אישה שכל חייה עומדים בסימן ההתאהבות שלה בארי בן כנען, גיבור אקסודוס; "הבמאית" — רעיון למחזה על חייה ומותה של יוצרת נפלאה; ועוד התחלות שלא הבשילו. פתיחה קצרה בשם "מאחורי ההצגות" הלכה והתארכה עד שנהייתה — לא רומן ולא מחזה. זיכרונות מההצגות שיצרתי משולבים בחומרים מקובץ "התחלות", ציטוטים ממחזות שלי, תיאורים של תהליכי כתיבה ובימוי, רישומים פיוטיים, היסטוריה משפחתית, קצת רכילות תיאטרונית, כמה ביקורות, פה ושם וידויים, תובנות, ואפילו טיפים שימושיים. כתבתי, עיבדתי וביימתי הצגות רבות לילדים, לנוער ולמבוגרים. כמו כל אמנויות הבמה, הצגות תיאטרון הן בנות חלוף, ודאי בשנים שהתחלתי את דרכי בתיאטרון, שהיו נטולות מחשב או וידאו. נשארו מהן במקרה הטוב ספרי הבימוי, תמונות סטילס, קטעי עיתונות, ובעיקר זיכרונות — לא רק מההצגות עצמן, גם מהחוויות שהזינו את הקרקע שממנה הן צמחו. כתבתי את הספר הזה כדי לתפוס אותם לפני שיתפוגגו, להזכיר לעצמי שאכן הייתי שם, בעשייה הפורייה הזאת. אני מקווה שהם יעניינו גם את הקוראים והקוראות.

נערה ב"קורוס", או איך סגרתי מעגל עם סבא ועם אבא

"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" — 1971, תיאטרון הקאמרי, מאת סמי גרונמן. תרגום ושירים: נתן אלתרמן. תפאורה: אריה נבון. מוזיקה: סשה ארגוב. בימוי: שמואל בונים.

שנות השלושים המוקדמות. שכונת הצריפים מכבי בגבול יפו־תל אביב. משפחת פורמן ושבעת ילדיה, שעלו כמה שנים קודם מרוסיה, מצטופפים כולם בצריף בחדר אחד. בן ציון פורמן, אבי המשפחה, עובד לפרנסתו כמורה פרטי לעברית. אשתו, שרה פורמן לבית רובינשטיין, לא ממש מחבבת את השיעורים הפרטיים שבעלה נותן לגברות ה"ייקיות" מצפון תל אביב. היא חושדת שבמסווה של שיעורי עברית הוא מנהל רומנים. האם החשדות שלה היו מוצדקים? לעולם לא נדע. אבל סמי גרונמן, המחזאי הייקה שכתב בגרמנית את שלמה המלך ושלמי הסנדלר, היה בוודאות אחד מתלמידיו. סבא שלי לא תיאר לעצמו שנכדתו לעתיד תשחק בשלאגר המצליח — הגרסה העברית של המחזה בתרגומו של נתן אלתרמן.

לאודישן של המחזמר המחודש שלמה המלך ושלמי הסנדלר הגעתי בשנה הראשונה ללימודיי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטית צעירה שזה עתה השתחררה מהשירות הצבאי בנח"ל וחולמת להיות שחקנית וזמרת. נרשמתי לחוגים ספרות כללית ותיאטרון. לספרות התקבלתי, לתיאטרון — לא. השיר של אלתרמן מתוך ספר התיבה המזמרת, שהקראתי בבחינת הקבלה, לא עשה רושם על הבוחנת, הבמאית עדנה שביט. אבא, שהיה מנהל המשק והפיתוח של האוניברסיטה, נאלץ להתערב לטובתי, אף שקיווה שאלמד רפואה.

על האודישן להצגה שמעתי מחברותיי בחוג לתיאטרון, בוגרות להקות צבאיות, שעודדו אותי לגשת להיבחן יחד איתן. נבחנו בריקוד ובשירה, ולשמחתי, התקבלתי. ככה פתאום מצאתי את עצמי על במת תיאטרון הקאמרי, לצד כוכבים כמו יונה עטרי ואילי גורליצקי. כמו עליסה בארץ הפלאות, מקפצת ערב־ערב בין פיגומי התפאורה היפהפיים שיצר אריה נבון, ושרה את השירים הנפלאים שכתב נתן אלתרמן והלחין סשה ארגוב. אני עדיין זוכרת את המראות: בימת העץ הגדולה, המעברים האפלוליים מאחורי הבמה, חדרי ההלבשה הצפופים עם התלבושות הזרוקות על הכיסאות, והפאות על ראשי הקלקר. צלצול ראשון, שני, שלישי...

באחת ההצגות הראשונות הגיעו סבא בן ציון וסבתא שרה לצפות בהצגה. "למה / למה שלמה / אין אנו שמה / למעלה בארמון / אלא / רק פה למטה / אני ואתה / עם הבקבוק / בתוך השוק"¹ — שרתי ורקדתי בהתלהבות עם הלהקה, מנסה להציץ במוזמנים שלי שישבו באחת השורות הראשונות. "זאת הנכדה שלי!" נשמעה קריאה מן האולם — עוד אירוע שנכנס למיתולוגיה המשפחתית של הפורמנים.

המחזמר רץ במשך כמאה הצגות. זו התנסות שממנה למדתי על תיאטרון כל מה שלא לימדו באוניברסיטה: לעמוד על במה מול קהל, להכיר את הכוורת הרוחשת של הצוות שמאחורי הקלעים, להבין על בשרי כמה חשובה המשמעת הנדרשת על הבמה — בעיקר במחזמר עם להקה גדולה. על ההצגה היה מופקד מנהל ההצגה ולא פעם חטפנו ממנו קנסות. זה לא ממש עזר כי כמו רפלקס מותנה, בכל פעם שהגענו לטונים הגבוהים של השיר "לכה דודי נצא / זה שיר, אשר ירונו..."² הלהקה כולה הייתה פורצת בצחוק בלתי נשלט. יונה עטרי, כוכבת ההצגה, נזפה בי שאני "גונבת פוקוס" כי באחד משירי הסולו שלה, כשישבתי עם הלהקה על הפודיום הגבוה שמאחוריה, נענעתי את הרגליים במרץ בלי כוונה. בנסיעות הארוכות בדרכים שמעתי רכילות עסיסית על חיי הבוהמה התל אביבית. במושב האחורי באוטובוס, דחוקה בין חבריי ל"קורוס", הפנמתי את חוקי ההיררכיה בין כוכבים לשחקני משנה, שבין השאר מתבטאת במקומות הישיבה באוטובוס ובסדר האיסוף והפיזור בנסיעות מחוץ לעיר. הספקתי אפילו לחטוף מנדבושקס מהתלבושות, שלא ברור כל כמה זמן נשלחו לכביסה. "כי חייו של השחקן אינם דומים לחיי אדם"³ שר באותם ימים יהורם גאון, וצדק. ההתנסות בקאמרי המחישה לסטודנטית לתיאטרון שנה א', שהמקצוע שבחרה בו יכול להיות לא רק קסום אלא גם מפרך ומתסכל. זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק בלימודי התיאטרון ולחלום שאהיה... בסוף יצאתי במאית. מהקריירה הקצרה שלי בשורת המקהלה נשארו רק הזיכרונות, התמונות ורגשי חיבה והערכה גדולה לבמאי ההצגה, שמואל בונים. וכך הוא כתב בספרו:

"כשליהקתי את נערות השוק לשלמה המלך ושלמי הסנדלר, באו רבות למבחן, וביניהן נערה חיננית ושמה חגית. נבחנה, נמצאה מתאימה, והתקבלה. לאחר שנודע לה שצורפה אל הצוות, גילתה לי שהיא חגית רכבי, בתו של שלמה פורמן. בנעורי בתל־אביב היה לי חבר ושמו שלמה פורמן. היינו חברים בלב ובנפש. ידי לא משה מידו וידו לא משה מידי. יחד היינו ב'שומר הצעיר', יחד היינו בורחים משיעורים, יחד חתרנו על חסקות בים, יחד תיכננו לעלות על אניה ולהפליג אל העולם הגדול, בקיצור — היינו יחד. לאחר הגימנסיה נפרדו דרכינו, ומאז לא נפגשנו. והנה, מופיעה בתו של שלמה פורמן, ושמה כשם בתי הבכורה — חגית. אני נשבע שבימי הידידות שלנו מעולם לא העלינו על דל שפתינו את השם חגית".⁴

בשנה השנייה ללימודיי, כשניתן היה ללמוד תיאטרון במסלול חד־חוגי, עזבתי את לימודי הספרות ובחרתי במגמת בימוי. אבא התייחס ללימודים ברגשות מעורבים אבל היה בו גם את הצד המפרגן של אדם בעל נפש אמנותית. הוא רשם נפלא בפחם וצייר בשמן ובמים; היה אשף בנגינה במפוחית פה, הדביק אותי ואת אחי באהבה למקהלת הצבא האדום ופתח לנו שער למוזיקה קלאסית. למרות חזותו הקשוחה — אבא היה סגן אלוף בצבא קבע לפני שעבר לניהול באוניברסיטה — מי שהכיר אותו מקרוב זכה ליהנות מחוש ההומור שלו, מהסקרנות והיצירתיות, ממעשי הקונדס שלו, וגם מהנתינה האינסופית. אני זוכרת כיצד עזר לי למצוא גדר תיל מפותלת ודוקרנית, למלא שקים בחול, להעמיס את הכול במכונית ולסחוב לאולם 206 בבניין מקסיקו, שם עלתה עבודת הגמר שלי במגמת הבימוי, פיקניק בשדה הקרב של אראבאל. זאת הייתה העבודה האחרונה שלי שהוא ראה. אבא נפטר בדצמבר 1973 והוא רק בן 54.

1 שלמה המלך ושלמי הסנדלר, הקיבוץ המאוחד, 1975.

2 שם.

3 רות כסלו קרוסל, תיאטרון הפנטומימה של יורם בוקר.

4 כאן בונים, שמואל בונים, דביר, 1994.

הילדה איילת זאת אני, או למה דווקא תיאטרון לילדים?

"פתחו את השער" — 1975, תיאטרון אורנה פורת, עיבוד ובימוי על פי קדיה מולודובסקי. מוזיקה: אריק שפירא. תפאורה: משה שטרנפלד. שחקנים: שמוליק בילו, נורית לוטן, רחל פרנסיס.

לקחו בד יוטה. גזרו ותפרו ממנו בגד. בחורי האריג נעצו ותפרו נוצה, ועוד נוצה, ועוד נוצה, ועוד מיליון נוצות, עד שהפך לתרנגול של המלך שלמה. כשהחצוצרות הכריזו על בואה של מלכת שבא, נפנף התרנגול בכנפיו, קפץ וקרקר בחן. וככה, בכל פעם שהכריזו, הוא קפץ וקרקר ונפנף בכנפיו. שכחה בכלל שהיא ילדה... (זיכרון ילדות).

בשנה השלישית ללימודיי במגמת בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, נערך קורס בנושא תיאטרון לילדים עם השחקנית אורנה פורת ז"ל, המייסדת והמנהלת דאז של התיאטרון לילדים ולנוער. לשמחתי, בתום הסמסטר הציעה לי אורנה פורת משרה בתיאטרון. מעבר לכל הציפיות, התחלתי לעבוד כעוזרת במאי ומנהלת הצגות תוך כדי לימודיי, ושנה אחר כך (היה זה אמצע שנות השבעים), עם סיום הלימודים באוניברסיטה, קיבלתי הזדמנות ראשונה מהתיאטרון לביים. זמן קצר אחר כך נעניתי לעוד הצעה מפתיעה ומחמיאה ממנהל תיאטרון חיפה דאז, עודד קוטלר, ועברתי לחיפה להוביל קבוצת שחקנים צעירים בפרויקט תיאטרון קהילתי בשכונת נווה יוסף. גם מיוסי יזרעאלי, מורי ורבי, שהתמנה אז למנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, קיבלתי הצעה לא מובנת מאליה — לכתוב ולביים מחזה. בפרשת הדרכים ההיא יכולתי לבחור בין תיאטרון לילדים ובין תיאטרון רפרטוארי. יכולתי גם לשלב בין השניים. בסופו של דבר בחרתי בתיאטרון לילדים. מה גרם לי לקשור את עצמי למשך שנים לתחום הזה של היצירה התיאטרונית? האם הייתה זו ההשראה שקיבלתי מאורנה פורת, שהשכילה למשוך אותי לחזון שלה? אולי הייתה זו נטיית לב, רישומן העז של חוויות ילדות שאליהן ביקשתי לחזור שוב ושוב?

אמא מקריאה מהספר פתחו את השער, אבא מנגן תקליט של פטר והזאב, המסופר בקולו העמוק של יוסי ידין, פנס הקסם בקבלת השבת בגן, חוויית הצפייה בהצגה הראשונה בקולנוע קסם ברמת גן, האושר להתחפש בפורים, חדוות המשחק במסכות החג בבית הספר... האם אצל כל ילד וילדה עוצמת החוויה שמותירים הספרות, המוזיקה, התיאטרון והקולנוע היא כה חזקה? האם החוויה מתעצמת אם מדובר בילדה רגישה או בילד בודד, שאצלם, מתוך כורח, הדמיון עובד שעות נוספות?

לקראת פורים שוב הלכו למועצת הפועלות, והדודה ז'ניה, שהייתה מנהלת המתפרה, נתנה להם בהשאלה תחפושת של מרקיזה.

השמלה הייתה מבד טול שקוף ונוקשה בצבע ורוד בהיר. במכפלת של השמלה הושחל חישוק ברזל, כך שהחלק התחתון של השמלה, שקראו לו קרינולינה, התרחב ונראה כאילו הוא עומד באוויר.

כשהגיע המועד היא שוב חלתה. לחגיגה בבית הספר היא לא הלכה. מיררה בבכי, שכמו שאבא הזהיר, רק העלה לה את החום.

ביום השלישי של חג הפורים נתנו לה לצאת.

מתחת לשמלה של המרקיזה היא לבשה סוודר ונעלה מגפיים. מעל לשמלה היא לבשה את מעיל הגשם הכחול עם הקפוצ'ון.

יצאה מהבית והלכה לראות הצגה בקולנוע קסם.

את הקרינולינה היא החזיקה בשתי ידיה, הרימה אותה כדי שלא תתלכלך בבוץ. וככה, כמו מרקיזה, היא חצתה את שדה הצבעונים, חלפה על פני המעברה והמאפייה, המשיכה ברחוב הראשי של שכונת נווה יהושע עד לבית הקולנוע.

במודעות היה כתוב: "תיאטרון תילון תליל מציג: ילדי רב החובל גרנט". הכי מצא חן בעיניה השחקן הבלונדיני ששיחק את רב החובל. היא שוב התאהבה (זיכרון ילדות).

אל פתחו את השער, ספר השירים של המשוררת היידית קדיה מולודובסקי, התוודעתי עוד לפני שידעתי לקרוא. אמי הקריאה לי את השירים והם קסמו לי, והציתו את דמיוני. הכי אהבתי את הילדה מהשיר "הילדה איילת". איילת, כמו שאר גיבורי השירים של קדיה, היא ילדה יהודייה שחיה בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה, בפרבר עני ודל. לאיילת מטלות רבות:

"צריך שיר ערש לזמר לאח / צריך לשטוף סירים וכלי מטבח / צריך לשאוב דלי מים / צריך לתלות כתנת וגרבים [...] לקרוא מעט בטעם / לכתוב מעט בטעם / זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם!"⁵

חיים קשים לבת השש. אבל כשהיא פותחת שמשייה כחלחלת, מתחיל משחק ה"כאילו". פתיחת השמשייה היא טקס שמציין את תחילת המסע שבו הופכות המטלות להרפתקאות נפלאות:

"יוצאת איילת להביא דלי מים / לתלות כותנת וגרביים / רואה היא: אווזים הולכים / מרת אווזת מהלכת / שורה של אפרוחים נמשכת / כנפים — לבן צח / רגלים — אודם עז / וגם הפתי האווז / פותחת לה איילת / שמשיה כחלחלת / ובית לה וגג / ואווזים לה למשחק."

הדמיון עובד ללא הרף בכל שירי הילדים של קדיה. בשיר "מעשה בחבית" אימצו ילדי החצר חבית עץ ישנה שעומדת בחצר. בכל פעם שאחד האבות עומד להצליף בסוררים, הם בורחים לחבית, ומרגע זה היא הופכת לארמון:

"איזו דלת יפה לחבית / כמו בבית חדש רב קומה ויפה תואר / מצלה ותיבה לדואר / ולפתע פתאום גם חלון / העטור בצחורו של וילון / והפלא ופלא, והוד ותפארת / גם גג לחבית — כיפה נהדרת! / ועל הגג מטפח כנפיו / תרנגול, תרנגול של זהב".⁶

בשיר "גלגולו של מעיל", המתרחש בביתו של חייט עני, מעיל החורף הישן והמרופט עובר בירושה מאח לאח. ילדיו של החייט הופכים את העברת המעיל לטקס פרוע ומצחיק, ובסופו האח הצעיר קורע את המעיל לחתיכות:

"צד ימין אני מסרתי / לחתול אשר זכרתי / חלק שמאל אני שלחתי / לחתול אשר שכחתי / והיתר חור מול חור / תקבלו לפי התור".⁷

מן המצוקה והעוני השורים בפרבר של ורשה מוצאים הילדים מפלט בדמיון. באמצעותו הם יוצרים יש מאין: אווזים מגרביים, רכבת מכפתורים, ארמון מחבית דג מלוח, אי־גיון (נונסנס) סביב מעיל קרוע וצעצועים מסמרטוטים. כילדה הזדהיתי עם הכמיהה של גיבורי שיריה של קדיה לעולם של ארמונות ותרנגולים של זהב. היו אלה סוף שנות החמישים. בכל השכונה הייתה בובת ברבי אחת. בגדים תוצרת את"א קנו בגלנטריה השכונתית, וכמו ילדי החייט מ"גלגולו של מעיל", את השמלות קיבלתי בירושה מבנות הדודות. בקיץ הייתה אמא מכינה גלידה מאבקת חלב בתבנית פח, וכשמוכר הסברס עבר עם העגלה ברחוב, היינו רצים לכביש עם קערה, ותמורת שני גרוש ממלאים אותה בפירות סברס קרים ומתוקים. על רקע הצנע ורמת החיים של אותה תקופה, צמח געגוע לעולם של אגדה — עולם מוזהב ומנצנץ. הילדה איילת הייתי אני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

5 פתחו את השער, הקיבוץ המאוחד, 1946, "הילדה איילת", תרגם נתן אלתרמן.

6 שם, "מעשה בחבית", תרגמה לאה גולדברג.

7 שם, "גלגולו של מעיל", תרגם נתן אלתרמן.