לכל המכשפות והשדים!

פרולוג

במקום כלשהו ביער, שער נפתח.

זה מפתיע, כי שערים לא נפתחים כך מעצמם, ובעלי היכולות מכירים את החוקים – לא פותחים שער אלא אם כן מורשים לעשות זאת, וכשבכל זאת נדרשים לכך, לא מכניסים אף אחד שלא ניתן להשתלט עליו או להחזיר מייד למקומו. ובכל זאת, הנה שער פתוח, וכל מי שרוצה יכול לעבור דרכו.

"איזו הזדמנות נפלאה!" האור שבוקע מהשער נראה כמו השמיים כשענני הגשם הכבדים מתפזרים ואור השמש מצליח לחדור פנימה.

ברגעים הראשונים, כשמתברר שהשער פרוץ ונטול השגחה, מתחילה תחרות קטנה על האפשרות לעבור בו, להגיע אל עולם בני האדם, לעשות בו כבשלהם. אבל הדילמה הוכרעה מהר. כמו בעולמנו, המתאים ביותר, מי שיכול לגבור על האחרים לא רק בכוחו אלא גם בעורמתו, קובע, ולכן היה ברור מי יעבור בסופו של דבר.

"כמה נחמד לחזור!"

ריח היער, אוושת הרוח בעצים, פעימות הלב של בעלי החיים השונים מסביב. הישות שיצאה מהצד האחר נהנית מהדברים הקטנים. אבל קשה ליהנות עד הסוף כאשר גופך ערטילאי כל כך, כשנאלצת להשאיר את הגשמי מאחור. לכן הדבר היחיד שנשאר לדאוג לו עכשיו הוא גוף אנושי מארח שאליו תוכל להיכנס.

1
 

"יול, תביא בבקשה את שאר המזוודות."

אמנדה דוחפת את הדלת בגבה ומחזיקה את המזוודה הכבדה שלה בשתי ידיה. היא מסתכלת פנימה. הבקתה הגדולה נראית נקייה ומסודרת. היא מחייכת ומניחה את המזוודה בכניסה.

יוליאן נכנס כששתי מזוודות נוספות בידיו ותיק גדול על גבו. "תראה איזה יופי!" אמנדה מסתכלת על קורות העץ הגדולות התומכות בתקרת העץ המקורית, ועל הסלון רחב הידיים, שכנראה היה חדר ההסבה גם בגלגולה הקודם של הבקתה. "ממש כמו שדמיינתי!"

זו החופשה הראשונה שלהם כזוג נשוי. הם נפגשו לפני שלוש שנים בלימודים, כשאמנדה הגיעה לאוניברסיטת במברג במסגרת חילופי סטודנטים. היא גדלה בארצות־הברית ומעולם לא יצאה את גבולות מדינתה. כשהציעו לה לנסוע לסמסטר באירופה מטעם החוג לתולדות האומנות שבו למדה, היא קפצה על המציאה בשתי ידיים. היא תמיד רצתה לראות את אירופה, ומאחר שבחרה להתמקד בלימודיה באמנות ימי־הביניים בגרמניה, ההצעה הייתה יותר ממושלמת.

"כן, הבקתה נהדרת. היא גם רחוקה מהכול, ויהיה לנו קצת שקט לעצמנו." הבקתה שייכת למשפחתו, לדודו מצד אימו, ויוליאן תמיד אהב את המקום. התחושה בה חמימה ונעימה, הריהוט מודרני ומחמיא לעיצוב העץ המקורי, וריח היער הנעים שחודר פנימה מוסיף לאווירה השלווה. הוא גדל כל חייו בגרמניה. אימו גרמנייה, אבל אביו אמריקאי. הוא היה קצין הנדסה קרבית, שהוצב בשנת אלפיים בבסיס וורן בבמברג ושירת שם מספר שנים. הבסיס אומנם נסגר מאז, אבל אביו התאהב במקום ובבירגיט, אימו של יוליאן, והם נישאו. כמה שנים לאחר מכן נולד יוליאן, ואחריו שתי אחיותיו. מגיל צעיר הוא דיבר באופן שוטף את שתי הלשונות, וספג מסורות של שתי התרבויות. הוא אהב את מקום הולדתו, והבטיח לעצמו שכשיגדל יתמחה בהיסטוריה של העיר והאזור שבו היא שוכנת. כשהגיע לאוניברסיטה בחר כמקצוע ראשי בארכיאולוגיה הנוצרית של ימי־הביניים.

"אני כבר לא יכולה לחכות. היה כיף עם המשפחה, אבל אני חושבת שמגיע לנו קצת זמן איכות רחוק מכולם," אמנדה נכנסת לחדר השינה ואור השמש החם מקבל את פניה. חלונות גדולים מכניסים את התאורה הטבעית פנימה. המיטה הגדולה במיוחד עשויה גם היא עץ, ועליה מצעים תפוחים וריחניים. היא חולצת את נעליה בכניסה לחדר והולכת יחפה על לוחות העץ העתיקים ששויפו ביד אומן.

יוליאן נכנס אחריה ומחבק אותה מאחור. "אני מסכים." הוא אומר ושואף עמוקות את ריח שיערה. הוא פגש את אמנדה בקורס על האמנות המקומית. הוא לקח אותו כקורס העשרה בשנתו השלישית באוניברסיטה, ואילו אמנדה למדה אותו כחלק מקורסי החובה שלה. הם ישבו אחד ליד השני סמסטר שלם, ואהבתם התפתחה לאט לאט.

"כן, זה מושלם!" היא משיבה לו ומחזיקה את ידיו העוטפות אותה. "אני עדיין לא מאמינה שאנחנו נשואים! זה נדמה כאילו הכרנו רק אתמול... אני לעולם לא אשכח איך גרמת לי להרגיש שייכת."

כשהיא רק הגיעה, אמנדה הייתה קצת סגורה ומהוססת. היא לא הכירה אף אחד, ויוליאן, שאותו היא סקרנה מהרגע שבו התיישב לידה, החליט לעשות מעשה. בהתחלה הוא רק הציע לסייע לה להתמקם באוניברסיטה – להכיר לה את השירותים הקיימים, להראות לה את הספרייה ולהסביר לה כיצד להגיש בקשה למענק. בהמשך כבר הציע להכיר לה את העיר, ולקח אותה לראות את כל המקומות השווים שרק המקומיים מכירים.

"היית כל כך חמודה ואבודה, הייתי חייב לעשות משהו," הוא מחייך ברוך.

"גיבור שלי!" היא משיבה לו בתיאטרליות ומניחה את ידה על מצחה, והוא מצחקק. "אבל באמת, אם לא הייתי פוגשת אותך, אני חושבת שהחוויה שלי הייתה שונה לחלוטין. עזרת לי להרגיש בנוח פה, לראות במקום הזה בית."

"דיברנו על זה הרבה פעמים, אבל אני באמת חושב שהעובדה שהרקע שלנו קצת דומה, שאבא שלי עבר מארצות־הברית לכאן וגם מצא במקום הזה בית, ושבזכותו אני מדבר אנגלית מספיק טוב כדי להרגיש שהיא שפת... אהה... אב, עזרו לכך מאוד."

"זה נכון, אבל מצד שני, זה גם בזכותך. זה לא היה עובד אם החיבור לא היה נכון."

"ואת היית אמיצה מספיק כדי לעשות את הצעד ולהישאר פה איתי..."

לפני תום תקופת החילופין, כשכבר היה ברור לה שהיא מאוהבת לחלוטין, אמנדה הגישה בקשה מיוחדת להשלים את לימודיה בבמברג, וקיבלה אישור חריג כשהחליטה להתמקד במחקרה באמנות המקומית של המאה השבע־עשרה. לפני כחצי שנה יוליאן הציע לה נישואים בחופשה ביוון, באי סנטוריני, ממש על הים. הוא כבר התקבל לעבודה בארכיון המוזיאון ההיסטורי של במברג, והיא בדיוק הגישה את העבודה האחרונה בתואר. הם החליטו שזה הזמן הנכון למסד את יחסיהם ולהקים משפחה, לפני שהם מתחילים את התואר השני.

"אני שמחה שכולם קיבלו את זה בהבנה! הייתי בטוחה שההורים שלי יתנגדו לכך שאשאר פה."

"אני חושב שהם מחבבים אותי," יוליאן מעיר בטון מרוצה.

"זה נכון, אבל אני חושבת שהם פשוט ראו כמה אני מאושרת פה, וזה עזר להם לשחרר," היא מוסיפה. "אני מניחה שהם היו שמחים אם היינו עוברים לגור לידם, אבל הם מכבדים את הבחירה שלי. ואני חושבת שהטיול המשותף שלנו תרם לזה מאוד."

לפני כשבועיים, ממש בתחילת פברואר, הם נישאו. משפחתה של אמנדה הגיעה במיוחד מארצות־הברית, והם ניצלו את ההזדמנות לטייל יחד ברחבי גרמניה לאחר החתונה, ואפילו עשו גיחה קטנה לפראג. זו הייתה חוויה נעימה לכולם, והם הצליחו להבין למה היא כל כך אוהבת את המקום.

"נכון, ואני שמח ששני הצדדים הסתדרו. אפילו שזו כנראה הייתה הפגישה האחרונה שלהם לתקופה הקרובה," הוא מצחקק.

"דווקא היה יכול להיות נחמד אם היינו יותר קרובים. אבל אין ספק שאחרי שבועיים אינטנסיביים כל כך עם כולם, אני שמחה שאנחנו כאן יחד, לבד. זה היה רעיון נפלא."

כשהוריה עזבו, אמנדה ויוליאן החליטו לצאת לחופשה קצרה של שבוע בסגנון שהם אוהבים – במקום עתיק, מלא באופי, מבודד אך גם קרוב מספיק, אם יצטרכו לחזור. את ירח הדבש הם דחו לחופשת אביב. עכשיו עוד קר מדי. יוליאן הציע את הבקתה, שאותה הוא אוהב מאז שהיה ילד.

"אני מסכים. אני אוהב את השקט הזה, ואת המקום בכלל. אני שמח שהסכמת לבוא לפה."

"ללא ספק. אני מחכה לכמה ימים רגועים ומאושרים כאשתך הרשמית," היא מחייכת והוא נושק לה. "בוא נפרוק את המזוודות?" היא משיבה לו נשיקה. הוא מהנהן והם מתחילים לפרוק את הבגדים, התמרוקים ושאר הדברים שהביאו מהבית.

2
 

"יול, המים קרים!" אמנדה צועקת מהמקלחת. "פתחת את הברז הראשי?"

יוליאן נכנס לחדר הרחצה ומשחק עם הידית שעל הצינור המוביל לברז. "כן, הוא פתוח עד הסוף. אין מים חמים בכלל?"

"לא," אמנדה נשמעת מאוכזבת. "פתחת עכשיו?"

"לא, כבר לפני שעה. אולי יש בעיה בחימום. חכי, אסמס לפרנק."

פרנק הוא דודו של יוליאן, והוא רכש את הבקתה לפני כארבעים שנה. היא נבנתה במאה השבע־עשרה על ידי חוטב עצים, ועדיין נותרו בה חלקים מקוריים רבים. כמובן שלאורך השנים היא עברה שדרוג, הרחבה וחיזוק, אבל היסודות נשארו והאווירה הישנה עוד שורה עליה. לרוב, מבני עץ לא מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן, אבל הבקתה תוחזקה היטב לאורך השנים, ובמאה התשע־עשרה הוכרזה כמבנה לשימור, ולכן נהגו בה בהקפדה יתרה. עם השנים היא הורחבה, והתווספו לה גם חלקים מודרניים יותר במקום החלקים שנהרסו, ועוד מספר חדרי שינה, חדרי שירותים, מקלחת וחדר אחסון ענק. השילוב בין הישן לחדש יצר אווירה מיוחדת, ובני המשפחה המורחבת השתמשו בה לחופשות.

מאחר שלא גרו בבקתה באופן קבוע, היה צריך להפעיל חלק מהדברים במיוחד. פרנק נתן להם הנחיות לפני שבאו, והסביר להם איפה נמצא כל דבר.

יוליאן שולח לו הודעה ותוך כמה דקות מקבל תשובה. "טוב, מסתבר שיש עוד ברז שהיינו צריכים לפתוח מתחת לאיזה קורה במחסן. אני כבר חוזר." הוא יוצא במהירות מהחדר.

אמנדה מחכה בסבלנות, שיערה השטני נוטף מים. היא יושבת עירומה על קצה האמבטיה הרחבה, ממש ליד הרדיאטור החמים, ומסתכלת על הנוף דרך החלון הגבוה שמעל לאסלה.

כעבור זמן מה יוליאן חוזר. "מנדס, תראי מה מצאתי!" הוא נכנס לחדר השינה כשבידיו מחברת מעופשת.

אמנדה מסתכלת עליו במבט שואל ועוטפת את גופה במגבת, והוא מושיט לה את דפי הנייר הכרוכים בחוט דק. היא בוחנת אותם בסקרנות.

"זה נראה עתיק ממש!" היא פולטת בפליאה. "איפה מצאת את זה?"

"כשירדתי למטה לחפש את ברז ההסקה, בדקתי במקום הלא נכון, וכשהזזתי את אחת הקורות זה נפל לי על הראש."

"ממש כמו ניוטון," אמנדה מצחקקת. "אתה יודע מה זה?" היא מחזירה לו את המחברת הקטנה.

"זה נראה כמו כתב יד ישן מאוד. אני חושב שזו מחברת אישית, או אולי יומן. זה לא נראה משהו מקצועי," הוא פותח אותה ומתבונן.

"אתה יכול לקרוא את זה?"

"בערך." הוא מתבונן על הטקסט כמה רגעים ומנסה להבין את הכתב המסולסל והצפוף. "זה בגרמנית, ללא ספק, אבל יש כאן הרבה מאוד אותיות שכבר לא קיימות, והאופן שבו המשפטים מנוסחים, כאילו חלק מהמילים לא נמצאות במקום הנכון. אבל אני מניח שאצליח לקרוא את זה עם קצת מאמץ. אני חושב שאני מזהה פה מילים בלטינית..."

"מעניין ממתי זה," אמנדה תוהה בקול.

"אני לא יודע. בואי נשאל את הצ'ט," הוא נכנס ליישומון הבינה המלאכותית שבטלפון הנייד שלו ומעתיק את אחד המשפטים שהוא לא מצליח להבין. "אתה יודע לומר לי מה זה?" הוא שואל.

כעבור כמה שניות מתקבלת תשובה. גרמנית גבוהה חדשה מוקדמת, ככל הנראה מאות שש־עשרה או שבע־עשרה.

"מעניין, זה דווקא הגיוני. הרי הבקתה נבנתה במאה השבע־עשרה. אולי זה יומן של מישהו שגר פה." אומר יוליאן.

עכשיו אמנדה סקרנית. "בוא נבדוק את זה. בוא נתרגם את העמוד הראשון," היא מתעטפת בחלוק.

"אוי, שכחתי לפתוח בסוף את הברז מרוב התרגשות," יוליאן קופץ ממקומו. "חכי רגע, אני כבר חוזר!"

"כבר אמרת את זה קודם! תחזור מהר!" היא קוראת אחריו.

כעבור כמה דקות יוליאן חוזר. "מצאתי, עכשיו יהיו מים חמים. רוצה להיכנס להתקלח לפני שאנחנו מתחילים?"

אמנדה מנידה בראשה. "מתחשק לי לראות מה כתוב, וגם ככה צריך לחכות קצת, אני רוצה שיהיו רותחים, אני חופפת היום."

הם עוברים לסלון. יוליאן מעתיק ככל יכולתו את הטקסט מהעמוד הראשון לתוך היישומון. זה לוקח קצת זמן, כי השפה לא בדיוק ברורה וחלק מהמילים קצת מרוחות, אבל בסוף הוא מצליח והם מסתכלים על התרגום נכתב מעצמו.

עיניהם נפקחות לרווחה כשהם קוראים את הכתוב.

"מכשפות? בבמברג?" אומרת אמנדה בפליאה ומסתכלת במבט שואל על יוליאן.

הוא מהנהן. "היה פה ציד־מכשפות נרחב, מהמאה החמש־עשרה עד השמונה־עשרה."

"ציד־מכשפות? אני מכירה את מה שהיה בסיילם, אפילו ביקרנו שם עם המשפחה כשהייתי ילדה, אבל חשבתי שאלו היו האשמות שווא. ממה שהוא כותב כאן..." היא מסתכלת על הטקסט הלבן על גבי המסך השחור, "הסיפור הוא על מכשפה אמיתית."

"אני לא בטוח שזה מה שהוא אומר," יוליאן קורא שוב את הכתוב. "הוא בסך הכול מציין שהיו נשים שנחשדו בכישוף."

"הוא כותב כאן," היא מצביעה, "שהוא מתנצל על כך שהוא לא מדייק בכשפים. זה אומר שיש כאן כישוף אמיתי!" התרגשות נשמעת בקולה.

יוליאן מטיל ספק בדבריה. "זה לא נשמע לי סביר. אלריק פון־מלהיים..." הוא קורא את שמו של המחבר שחתום בכתב מסולסל בחלקו התחתון של העמוד. "בואי נראה אם נצליח למצוא עליו משהו."

חיפוש מהיר באינטרנט לא מעלה תוצאות. גם שאילתה נוספת לצ'ט מניבה רק כמה שמות של פוליטיקאים ושחקני כדורגל, ועוד הרבה התנצלויות על כך שהוא לא מצליח למצוא תוצאות משביעות רצון.

"אלריק ממלהיים. אני לא בטוח שאני אפילו יודע איפה המקום הזה נמצא על המפה." הוא מחפש במפה הדיגיטלית, שם צצים מספר שמות דומים, אך לא השם הזה.

"אולי זה מקום היסטורי? או שם משפחה עתיק? בכל מקרה אני חושבת שאנחנו חייבים להמשיך לתרגם!" הם מעתיקים בקדחתנות את הטקסט העתיק לתוך המתרגם המהיר. התרגום חלקי, ולפעמים קטוע בשל מילים לא ברורות, אבל הם מצליחים לקבל פיסה מהסיפור. מכשפה אמיתית, שחיה בתקופת ציד־המכשפות, מספרת את קורותיה לאותו אלריק, שטרם הצליחו להבין מה תפקידו בסיפור.

היא מתארת את מבחן המים הידוע לשמצה, את ההיסטריה ההמונית שהובילה להוצאות להורג בתלייה של כל מי שנחשדה בכישוף, וגם את קבורתה בחיים. הם קוראים בשקיקה את הכתוב. אפילו יש שם חתול מדבר, ואמנדה נזכרת בחתול שלה, שנשאר אצל הוריה בארצות־הברית.

השניים שקועים כל כך בסיפור, שהם לא שמים לב שהלילה כבר ירד. רק כשהם מרגישים את העייפות בעיניהם הם מבינים שאולי עדיף להמשיך למוחרת.

"מצאנו פה אוצר, יול," אומרת אמנדה ומשפשפת את עיניה. "אני לא מצליחה להבין איך היא מספרת לו את הסיפור אם קברו אותה..."

"אני מניח שנדע הכול כשנמשיך לקרוא מחר," הוא מפהק בעייפות.

אמנדה מהנהנת. היא מניחה את המחברת בין שתי מגבות מקופלות כדי שתישמר היטב וטופחת עליהן קלות. "שכחנו לגמרי מהמים! הם הולכים להיות חמים למדי. אתה בא להתקלח?"

יוליאן מהנהן ומצטרף אליה.