קודם כל כן

מבוא

כולנו שונים זה מזה. בכל אחד ואחת מאיתנו יש מן המיוחד. אחת יפה, שני עשיר והשלישית חכמה. חלקנו בטוחים בייעודם ובדרכם ואחרים עדיין מחפשים. לעיתים גם החיפוש הופך אותנו למה שאנחנו. כל אחד ואחת מאיתנו נושאים על גבם תרמיל אישי בלתי נראה שבו שריטות אישיות. את חלקן קיבלנו כתורשה משפחתית ואת האחרות קיבלנו מהשכונה, מהחברים, מאהבה נכזבת, מכישלונות וממקורות שאפילו אנחנו לא יודעים מהם.

לעיתים אני תוהה: האם התהליך של בקיעת אפרוח מהביצה חייב להתרחש כמו שהוא? מדוע שלא נתערב בתהליך כדי להקל על היצור הזעיר הכלוא בפנים, שעוד בטרם הגיח לאוויר העולם הוא כבר חייב להתמודד עם קושי. מדוע הטבע לא מתוכנת כך שברגע שהדוגרת תרגיש שהגיע זמנו של האפרוח לבקוע – היא תשבור עבורו את הקליפה?

אבל הטבע, אם אפשר לומר זאת כך, חכם מאיתנו. אם הדוגרת, תרנגולת, אווזה או סנונית, תעזור לאפרוח או לגוזל, היא תפגע בו. בכך היא תמנע ממנו את ההתמודדות הראשונה בחייו, הקושי הראשון שיעמוד בפניו בדרכו החוצה להתמודדויות חייו. בכך היא גם תמנע ממנו את ההצלחה הראשונה בחייו.

ספר זה בא להמחיש לכם קושי אישי ואיך להתמודד מולו. אינני מחנך, פסיכולוג או מנטור שצבר ניסיון רב שנים עם מטופלים: הקושי שאותו אתאר הוא שלי. הילד הזה הוא אני. ובהנחה שכל אחד מתמודד עם קושי כלשהו (אף אחד לא מושלם) – אוכל לתרום ולהראות איך להתמודד עם הקושי ולהצליח למרות הדרך הארוכה, הקשה, המיוחדת והמורכבת. ולפעמים, בין התמודדות לקושי, הדרך להצלחה גם משעשעת. אם במהלך הקריאה נתקלתם במילה שאתם לא מכירים – במיוחד אם מדובר בסלנג צבאי – אל דאגה, מחכה לכם מילון מונחים מסודר בסוף הספר.

הקדמה

נולדתי עם דיסלקציה. בכיתה ב' לא הצלחתי לקרוא את המילה היפופוטם ואני עדיין כותב עם שגיאות. אני לא קורא ספרים: אני שומע אותם, בזכות הספרייה המרכזית לעיוורים וגופים אחרים. בכיתה הקשבתי לכל מילה ואחסנתי בזיכרון. נבחנתי בעל פה אחרי שינון של ספרים עבי כרס. סיימתי קורס חובלים וזכרתי בלי לקרוא, מאות בדיקות חיוניות שיש לבצע לפני שהספינה מנתקת כבלים ויוצאת לים. שירתי בקבע, פיקדתי על ספינות והדרכתי חניכים בקורס חובלים. יש כאלה שמשתמשים במילה דיסלקט ככינוי גנאי אבל אצלי היא מאפיין משמעותי שלי.

איך הצלחתי לסיים בגרות? איך הצלחתי לסיים את אחד הקורסים הקשים ביותר בצה"ל? איך עשיתי את זה? אני מניח שהודות לכוח רצון, שאיפה להצליח למרות הבאגים בתוכנה שלי, מורים, חברים טובים, מפקדים וחיילים – ומעל הכל הורים אוהבים ותומכים.

אם תרצו, אין זו אגדה. "אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה".

***

הספר נועד להכיר תודה לכל מי שרץ לצידי במסלול המשוכות ולא התייאש. ויותר מכל, לאלה מכם שדיסלקציה היא חלק מהם אבל הם נחושים להגיע לסוף המסלול ולגעת במטרה.

טוהר

במקום הזה למדתי לחלום

היום זה מוכר כדיסלקציה או הפרעת קשב, אבל פעם – 20 שנה פלוס מינוס – קראו לזה "קשיי למידה". הגדרה לא ברורה לבעיה לא ברורה. אני סבלתי מזה, וגם עד עכשיו אני לא יודע איך גיליתי שאני מוגדר כאחד כזה. מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי בוודאות שיש לי בעיה. כבר בגן, כאשר שיחקנו באותיות ושמָן, לא מצאתי את עצמי. הלכתי לאיבוד בין הסימנים המוזרים ולאותיות כ, ב, ח, פ, הייתה מבחינתי אותה צורה. וכך גם התייחסתי אליהן, כצורות לא כאותיות שמשמעותן צליל.

זה החמיר כשעשיתי את צעדיי הראשונים בבית הספר היסודי. הבנתי שיש לי בעיה אמיתית. ההכתבות היו הצרה הגדולה שלי, להקשיב למורה ולכתוב את מה ששמעתי. להפוך את הצליל לצורה. התעלמתי מצלילי האותיות ופיתחתי שיטה מקורית עוקפת דיסלקציה: זכרתי איך נראית המילה כתמונה וככה הצלחתי לשרוד. הייתי בטוח שהתגברתי על המכשול עד שיום אחד בכיתה ב', במהלך שיעור הבנת הנקרא, התבקשתי לקרוא מהלוח את המילה היפופוטם. ידעתי די הרבה על החיה אבל הרבה פחות על איך לקרוא את המילה שעל הלוח.

"החו...", ניסיתי.

"לא. לא זה מה שכתוב", אמרה המורה.

"פחו..."

"גם לא, טוהר. תנסה שוב".

ניסיתי, ושוב נכשלתי. וכך זה חזר על עצמו כשכל ניסיון הוביל לצחקוקים מצד אחד ומניסיונות לעזור לי מצד שני. לא באמת שמתי לב שכיתה שלמה ניסתה לעזור לי ולא הקשבתי למה שאמרו. ניסיתי לקרוא שוב ושוב, אבל ללא הצלחה.

"טוהר, תיגש אליי בסוף השיעור", אמרה לי לבסוף המורה כשהבינה שיש פה בעיה. הייתה זאת יריית הפתיחה במרוץ מכשולים ארוך.

"טוהר, אתה יודע שקראת לא כל כך טוב בשיעור" היא אמרה לי.

הופתעתי.

"אני רוצה שתפגוש את רותי, המורה להוראה מתקנת בבית הספר".

מה כבר מבין ילד בכיתה ב'? אז אפגוש עוד מורה בבית הספר. מה כבר יכול להיות?

היום הזה שינה את חיי. הבנתי שאני שונה משאר הילדים בכיתה. אז, שנת 2001, לא שיערתי מה יהיו ההשלכות עליי מאותו יום בכיתה. לא ממש הבנתי מה קרה בכיתה, על מה ולמה אני צריך לפגוש את המורה רותי – וגם אימא שלי לא הבינה. המורה שלי כבר התקשרה אליה מבית הספר ואמרה לה מה שאמרה, כך שכשנכנסתי הביתה, אימא הייתה עם דמעות בעיניים.

"איך היה בכיתה?" – שאלה אימא.

עניתי מה שעניתי, אבל היא כבר ידעה. המורה סיפרה לה שלא הצלחתי לקרוא מילה די פשוטה. כשאבא הגיע הביתה ושמע מאימא את החדשות הלא משמחות הוא ביקש שנשב לקרוא ביחד, דבר שלא קרה עד אותו יום. לא הצלחתי להבין את פשר ההתנהלות החריגה מסביבי ולמה הוריי לחוצים. הם ניסו להרגיע אותי ואמרו שוב ושוב "הכל בסדר."

החדר של רותי היה קטנטן ובו משחקי קופסה וקלפים, כולם עם אותיות וסימני ניקוד.

"שלום טוהר, שמי רותי. אתה יודע למה אתה כאן?"

"כי אתמול לא הצלחתי בכיתה לקרוא מילה מהלוח מול כולם ואימא שלי קצת נלחצה מזה. אולי בגלל זה".

רותי, רגועה ושקטה, אמרה בקול עדין: "בוא ננסה לעשות תרגיל קטן ואחר כך נתקדם. בסדר?"

היא הוציאה חבילת קלפים וביקשה שאקרא את הקלף הראשון. א.. א... זה שוב קורה. אני מנסה ולא מצליח. תחושה של חום, אני מתחיל להזיע, מתגרד ומנסה לקרוא. אבל לא מצליח.

"זאת באמת מילה קשה", אומרת רותי ברוגע. היא לוקחת חבילת קלפים אחרת, מוציאה אחד ומושיטה לי. "תנסה לקרוא מה כתוב כאן".

שוב אני לא מצליח. לאחר מספר ניסיונות רותי עוברת לחבילה נוספת אבל אני עדיין לא מצליח לקרוא. עוד קלף ועוד אחד אבל אין שינוי. לאחר כמה ניסיונות רותי מציעה שאצא להפסקה של כמה דקות וכשאני חוזר היא אוחזת מקל ארוך ומצביעה על אותיות האלף בית שתלויות על הקיר. אני מסתכל ושר לה מהזיכרון את סדר האותיות. היא מחייכת, עוצרת אותי ומבקשת ממני לבטא רק את צליל האותיות בלבד, לפי הסדר. אני מתחיל, מצליח איכשהו לבטא ארבע אותיות ואז נתקע. אני מתפתל, מנסה ונכשל.

רותי עוצרת אותי, מגישה לי כוס מים ואומרת ברוגע: "טוהר, שוב, שלום. אני רותי, אני המורה להוראה מתקנת של בית הספר ואני עוזרת לילדים שקשה להם לקרוא, בדיוק כמו שלך קשה".

לא הסכמתי. "לי קשה? ממתי? למה אני צריך את העזרה שלך? אני יכול לחזור לכיתה ולהמשיך לקרוא. אתמול זאת הייתה רק מילה אחת שלא הצלחתי. אז למה אני עכשיו בכיתה המוזרה הזו? אני חושב שכדאי שאחזור לכיתה שלי"?

ולחשוב שהייתי רק בכיתה ב'.

רותי חייכה. "טוהר, אתה תלמד בכיתה רגילה את כל המקצועות מלבד כל מה שקשור לקריאה וכתיבה. את זה תלמד איתי".

חשבתי שרוב הזמן אלמד בכיתה שלי ועם רותי אלמד פעם או פעמיים בשבוע. אבל עם הזמן גיליתי שאני נמצא יותר אצל רותי מאשר בכיתה שלי. את רוב השבוע העברתי בכיתה הזעירה שלה. למדתי להכיר את כל הקלפים וכשהייתי חוזר הביתה, אבא היה יושב לקרוא איתי, כלומר לתקן את הקריאה שלי. ההתמודדות עם המילים הפכה את הקריאה לאחד הדברים השנואים עליי. אבא השקיע בי זמן וסבלנות. הוא הפך ללקוח מתמיד בחנויות הספרים וקנה כל ספר ילדים מנוקד ובאותיות גדולות שחשב שיעניין אותי. אין כמו ריח של ספר חדש, אבל אצלי זה אומר לשבור את השיניים. אבל אבא לא נשבר, וכאן ההזדמנות להודות לו בכתב. יום אחד הוא הגיע הביתה עם ספר חדש, "פיני פיקנטי". גיבור הספר הוא

ציון אבל אני החלטתי שמדובר ב"צויון". בני המשפחה התגלגלו מצחוק כששמעו את הגרסה שלי לשמו והזכירו לא אחת את השם שקיבל גיבור הספר. ואני? בהתחלה קצת נעלבתי. אחר כך הבנתי שלא צוחקים ממני אלא איתי, וזה הצחיק גם אותי.

לוקח את הזמן

ערמות הספרים בבית הלכו וגבהו ושיעור רדף שיעור אצל רותי. בין הלימודים לקריאה נוסד אצלנו נוהל חדש של שוקו וקרואסון. לא בכל יום, אלא רק ביום אבחון. והיו רבים כאלה.

אימא הנחילה את הנוהל המרענן. את יום האבחון פתחנו בביקור במאפייה משובחת עם צידה לדרך. ההמשך היה בירושלים, בקיבוץ צרעה, ברמות בית שמש ופעם אחת גם בחיפה. אבחונים שונים ומשונים שנועדו לבדוק מה מצבי והאם יש שיפור. בכל פעם אבחנו מזווית אחרת: אבחון דידקטי, אבחון פסיכו דידקטי או "מבחן טובה" המסייע בהערכה של הפרעות קשב וריכוז. המכנה המשותף לכולם היה השוקו והקרואסון, כדי שיהיה לי קל להתרכז. זה היה הסימן המוסכם שלי עם אימא שנוסעים לאבחון.

וזה לא היה קל. אלפי שאלות ומשימות שטותיות (ככה זה נראה לי אז) – תקרא את זה, תנקד את זה ותנסה למצוא מילה יוצאת דופן. זמן ממוצע של אבחון הוא בין שלוש לארבע שעות והזמן הממושך פיתח אצלי כישרון יוצא דופן להיות אדיש לזמן. התחלתי כילד והמשכתי כנער שמעביר ארבע וחמש שעות כמעט ללא תחושת זמן. הזמן לא שיחק תפקיד, דבר שסייע לי אחר כך בהמשך דרכי בצבא.

כל אבחון נתן בעיקר תקווה להוריי. עוד אבחון, עוד בדיקה ואולי נפתור את הבעיה והילד יצליח לקרוא באופן שוטף. כל אבחון שכזה אילץ את אימא להיעדר מהעבודה ולהיפרד מכמה אלפי שקלים. ואני לא מתכוון לקרואסון. היו חודשים עם שניים ושלושה אבחונים ולאט לאט הצלחתי להבין את השאלות הראשונות. את שאלות הפתיחה כבר זכרתי בעל פה: "טוהר, תציג את עצמך בבקשה", ואני כבר שרקתי: "אני פה כי אני קורא לאט עם המון שגיאות וקשה לי מאוד לכתוב; התחביבים שלי הם: לשחק עם חברים ולהצחיק את כולם; זה קורה לי, לא כי אני עצלן או לא רוצה

להשקיע אלא רק בגלל שקשה לי ואני רוצה שתעזרי לי להיות יותר טוב; אני יודע שאני לא קורא או כותב טוב, אבל אני מאוד חכם; גם אם אני לא יודע לקרוא, אני יודע לזכור".

ובמקביל נמשכת ההתמודדות בכיתה. יש מורים שהבינו היטב שיש כאן בעיה שלא קשורה להגדרה המקובלת של "תלמיד גרוע" או "לא משקיע", והיו כאלה שפחות. הוריי חשבו שעוד אבחון יגלה לפתע שלא מדובר בדיסלקציה אלא רק בבעיה של מיקוד ראייה ותרגול פשוט יפתור את זה.