דיסקליימר
ספר זה מבוסס על אירועים אמיתיים מחיי ונשען על זיכרונותיי ועל טקסטים תיעודיים שכתבתי לאורך הדרך.
חלק מהשמות והפרטים שונו, וכמה סצנות שוחזרו או קוצרו כדי ללכוד את אמת החוויה.
הרגשות, הבחירות וההשלכות נותרו נאמנים למציאות.
זה לא סיפור רגיל.
הרגשתי פראייר.
לא כסיפור רומנטי בנוסח: ״הייתי ילד טוב ירושלים שתמיד חלם בגדול״.
הסיפור התחיל במקום הרבה יותר פשוט וכואב - בתחושה שאני עובד קשה בניסיון להיות בסדר, כמו כולם, ועדיין נשאר מאחור.
בשלב מסוים בחיים הסתכלתי סביבי וראיתי מציאות די מדכאת. אנשים טובים וחכמים קמים כל בוקר לעבודה שהם לא באמת אוהבים, עובדים שמונה עד עשר שעות ביום, חוזרים הביתה מרוקנים, מחכים לסופ״ש כאילו הוא הגאולה, עושים קניות בשישי, הולכים לים בשבת, וחוזר חלילה.
שאלתי את עצמי:
זהו?
אלה החיים?
כל החיים מדברים איתנו על עבודה קשה, פנסיה, ביטחון תעסוקתי וקידום בעבודה, אבל כשניסיתי לדמיין את עצמי בעוד עשרים שנה בתוך המירוץ הזה, עם כרטיס עובד, בונוס שנתי וקפה מהמכונה במטבחון, הרגשתי חנוק.
הרגשתי פראייר.
ראיתי אנשים שוברים את הראש כדי להגיע ל״חיים המאושרים״ שכולם רוצים, אבל בפנים, משהו לא הסתדר לי.
הרגשתי שהמסלול הזה עובד מצוין - למי שבנה אותו. לא בטוח שהוא מתאים לי.
באותם ימים, במקום לשאול את השאלות הנכונות, חיפשתי קיצורי דרך.
אם בעולם הזה יש כאלה שנולדים עם גב כלכלי וכאלה שלא, אז חייב להיות קיצור דרך.
אז לא ידעתי איך לקרוא לזה. היום אני מבין שמה שחיפשתי היה שילוב של שליטה, אדרנלין וכסף קל, עם הצורך להרגיש מיוחד ולא עוד בורג קטן במערכת.
אבל כשמחפשים קיצורי דרך, מגיעים מהר מאוד למקומות שלא כתובים בחוברת ״איך להיות אזרח טוב״.
בתוך הראש שלי התנהל דיון ברור מאוד: למה לעבוד שמונה שעות ביום בשביל משכורת מינימום, כשאני יכול להכניס את אותה המשכורת בלילה אחד?
למה להיות עוד אחד שעומד בפקקים בדרך לעבודה, כשאני יכול לקום באחת בצהריים ולעשות כסף בערב?
למה להיות פראייר?
זו הייתה הנקודה שבה הכף החלה לנטות מאדם שרוצה לחיות חיים רגילים, למי שמרגיש שהוא חייב לפרוץ את המשחק בכל מחיר.
המחיר הזה, כמו שתגלו לאורך הספר, היה גבוה מאוד.
מטרת ההקדמה הזו אינה להאשים את העולם, וגם לא להציג אותי כקורבן. יצאתי לדרך הזו מבחירה.
מתוך חוסר בשלות, מתוך תאווה, מתוך אגו, מתוך בלבול, ובעיקר מתוך פחד להיות עוד אחד שחי חיים ״רגילים״ ומרגיש ריק בפנים.
לכן אני פותח את הספר הזה דווקא מהמקום המביך והלא מחמיא.
כי אם כבר לספר את הסיפור, אז עד הסוף.
מטרת הספר הזה אינה ליפות את המציאות, וגם לא להציג אותי כגיבור או להטיף לכם מוסר.
זה ספר על ילד שגדל להיות גבר, נפל חזק, שילם מחיר כבד, עבר דרך לא פשוטה, ובסופו של דבר למד להפוך את החלקים המסוכנים באישיות שלו למנועים שמשרתים אותו.
במהלך קריאת הספר תפגשו שלושה ״בני״.
״בני הישן״ - זה שמחפש אקשן, קיצורי דרך ותחושת כוח.
״בני החדש״ - זה שמנסה להיות ״ילד טוב״, לעמוד בכללים ולתקן.
ובני של היום, שמבין ששניהם חיים יחדיו בתוכו, ומנסה כל יום מחדש למצוא את האיזון ביניהם.
אני מאמין שאתם, כמוני, תוכלו להזדהות עם כל אחד מה״בני״, שמייצגים יחד זוויות ותהיות שקיימות בכל אחד מאיתנו.
כשתתקדמו בקריאת הפרקים, תבינו איך ההחלטה ״לא לעבוד שמונה שעות כמו פראייר״ הובילה אותי, צעד אחר צעד, מהזיות על כסף קל, דרך תאי מעצר, טיפולים, שיחות עם פסיכולוגית, תהליכים פנימיים עמוקים, ועד לעולם חדש של יצירה, עסקים, בינה מלאכותית, כנסים, מיאמי, תאילנד ועוד.
תבינו מה למדתי בדרך על יזמות ועסקים, ועל איך אפשר להגשים את עצמכם מקצועית, בכל תחום בו תחפצו.
אם אתם מחזיקים את הספר הזה ביד, אולי גם אתם מרגישים קצת פראיירים.
אולי בעבודה, אולי בזוגיות, אולי מול עצמכם. אולי גם אתם שואלים ״ככה נראים החיים שכולם רוצים?״, ולא אוהבים את התשובה.
אני לא הולך לתת פה מתכון קסם, ולא רשימת ״עשרת החוקים לחיים מאושרים״. מה שתקבלו זה סיפור אמיתי.
נפילות, החלטות מטופשות, רגעים מפחידים, אגו, דמעות, הצלחות, פריצות דרך, ולא מעט צחוק בדרך.
ואם תבחרו, אולי גם תפיקו ממנו כמה תובנות חשובות.
זה ספר על איך החיפוש אחר החופש יכול לשעבד, ואיך העבודה הפנימית הנכונה, היא זו שתשחרר אותך.
זה ספר על הפיכת משבר להזדמנות, וזה ספר על ילד שרדף במשך שנים אחר כסף קל ומעמד, ולבסוף מצא עצמו רודף אחרי משמעות, השפעה וחיים שלא צריך לברוח מהם.
אם תצאו מהספר הזה עם תובנה אחת קטנה על עצמכם, עם שאלה טובה שלא העזתם לשאול, או עם טיפ קטן שתיישמו בבוקר שאחרי הקריאה - מבחינתי עשינו פה משהו ביחד.
נתחיל מהאמת הלא נעימה:
פעם הרגשתי פראייר.
היום, כשאני חי חיים של אושר, הגשמה ותשוקה, אני מבין שזו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי, כי בזכות התחושה שלא ככה החיים אמורים להראות, התחיל המסע שתקראו עליו בעמודים הבאים.
פרק 1: חינוך סובייטי
הילדות שלי הייתה די טובה וגם די רגילה. אבל מה זה בכלל ״רגילה״? הרי לכל אחד יש את ה״רגילה״ שלו. אצלי זו הייתה ילדות של טיולים בחוץ, בגינות ליד הבית, בעיקר בגינת ״הרב קוק״ בפתח-תקווה, שם טיפסתי על עצים, שיחקתי כדורגל בדשא, צחקתי עם חברים ורבתי עם אחרים, על המגרש וגם על בנות.
אתם יודעים, ילדות רגילה.
מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד עם ביטחון עצמי גבוה, מה שעזר לי להיות מוקף כמעט תמיד בחברים ואנשים, ואף להיות בורג די מרכזי במערך החברתי מבית הספר היסודי ועד התיכון.
היו שני דברים שחיזקו את הביטחון העצמי שלי בבית הספר היסודי, דבר לא מובן מאליו בגיל צעיר כל-כך. הראשון היה היכולת שלי להבין ולקרוא סיטואציות בצורה טובה. ממש "קראתי" מה כל ילד בכיתה מרגיש ברגע נתון כלפי עצמו וכלפי הסביבה. הייתי ער מאוד לסיטואציות, מה שגרם לי להגיב בהתאם, ולהגיד כמעט תמיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.
כשגדלתי, גיליתי שקוראים לזה "אינטליגנציה רגשית". כילד, הרגשתי כאילו יש לי כוח־על. זה נתן לי את התחושה ש״הנה, בני, אתה אשכרה יותר טוב מאחרים. הם לא יודעים לעשות את מה שאתה יודע, ואין להם כוח־על כזה״. התחושה הזאת חלחלה לי למחשבות ולתת־המודע, והשפיעה על האופן שבו תפסתי את עצמי.
הדבר השני שחיזק את הביטחון שלי, התחיל בשיחה שחקוקה לי בזיכרון עד היום. כשהייתי בן עשר ניגשתי לאמא שלי ושאלתי "אמא, תגידי, את חושבת שאני נראה טוב? לדעתי לא... אבל תגידי לי את האמת!״
״בני״, היא ענתה, "אתה נראה טוב מאוד. אתה ממש חתיך״. האמנתי לה, ומאז אני מתהלך בעולם בתחושה שאני נראה טוב (מה שהיום אכן נכון).
מדהים כמה כוח יש למילים של הורים על הילדים שלהם.
לפני שאמשיך, חשוב לי לומר שההורים שלי הם הורים טובים וקיבלתי מהם חינוך מעולה. מעולם לא הרגשתי מחסור מצדם. הם נתנו לי חופש בחירה רב, לטוב ולרע.
כיאה למשפחה סובייטית קלאסית, גדלנו גם עם סבתא בבית. ההשקפה החינוכית שלה הייתה שילוב של הרבה אהבה ואכפתיות, עם הרבה מכות וצעקות. זה מה שהיא הכירה.
כך שלמעשה, חייתי חיים שונים בבית ומחוצה לו.
אלו שגדלו והתחנכו בבית סובייטי אולי יוכלו להזדהות עם מה שאני עומד לכתוב כאן. גדלתי בבית שבו הדבר הכי חשוב היה כיבוד אב ואם. זה בא לידי ביטוי בכך שלא אומרים "לא" להורים, לא מתווכחים. כל מה שההורים אומרים - קדוש.
הזיכרון החזק ביותר שלי מהבית הוא דווקא מטלות הבית שהיו לי. הייתה תקופה שבה שאבתי אבק בכל הבית באופן קבוע, תקופה אחרת שבה עשיתי ספונג'ה, ולפעמים גם כביסות וקיפולים לכל הבית. בתקופות מסויימות הייתי עושה את כל המטלות הללו במקביל. את שני הכלבים היינו מוציאים פעמיים־שלוש ביום, והמטלה הזאת התחלקה ביני לבין אחותי הגדולה. אחותי הקטנה, משום מה, זכתה לפטור מהמשימה הזו, ומכל שאר המשימות בבית. יש לי כמה תיאוריות לגבי זה, אבל העיקרית היא שסבתא כבר עברה לבית אבות, ולא הספיקה לחנך גם אותה בדרכה המיושנת והיעילה.
בכל מקרה, האחריות הקבועה שלי הייתה לשטוף כלים. כולם ידעו שהכיור הוא הממלכה של בני, ועד היום אני שוטף כלים בצורה יוצאת דופן.
אגב, אני גם מסדר את המדיח בצורה מושלמת.
לפעמים, העולם שמחוץ לבית התנגש מאוד עם זה שבפנים. היו מקרים שבהם ישבתי עם חברים על גג של אחד מהם, ונאלצתי לעזוב באמצע ולחזור הביתה כי הייתי חייב להוציא את הכלבים. החברים אף פעם לא הבינו מה עומד מאחורי העקשנות שלי לעשות את זה בעצמי.
"אחי, מה הבעיה? שאבא שלך יצא איתם או משהו", גיא אמר.
"אל תהיה אפס", אמר צחי, "לא יקרה כלום אם תוציא אותה יותר מאוחר״.
אז קרה. והרבה.
החוקים של ההורים היו קודש הקודשים, בגלל, איך אגיד את זה בעדינות, האלימות. בבית בו גדלתי הייתה אלימות פיזית ומילולית כלפינו, הילדים, כשלא עמדנו באותם חוקים, או חלילה, סירבנו לבקשות ולדרישות ההורים.
בערך בגיל עשר סיננתי לעבר אבא את המילה "שקרן" כתגובה למשהו שאמר לי. המכות שחטפתי בתגובה הושיבו אותי חזרה במקומי, עד גיל שש עשרה, כשחבר ישב בחדר השינה שלי בעוד אבא ואני התווכחנו במקלחת, במרחק מטר וחצי מהחדר. הוויכוח הסלים מהר מאוד, והחלטתי שאני כבר בוגר מספיק כדי להתנגד לאבא שלי פיזית. התחלנו להתקוטט, והדבר היחיד שעבר לי בראש היה איך כל זה נשמע לחבר שלי, שישב בחדר ושמע הכל.
איזה פדיחות.
מיותר לציין שמיד אחרי המקרה החבר הלך לביתו. עד היום אני לא יודע אם זה היה בגלל הבושה או הפחד, אולי בגלל שניהם.
רק בגיל מאוחר הבנתי עד כמה בעייתי היה לגדול עם מכות והקנטות מההורים. כעסתי מאוד על החינוך הקשוח שקיבלתי, אבל עם השנים, הטיפולים, הבגרות והניסיון הגיעו גם הבנה והכלה כלפי המצב.
אני בטוח, ובעיקר מקווה, שההורים שלי עשו הכי טוב שהם ידעו ויכלו באותו רגע בשבילי ובשביל אחיותיי, במיוחד אחרי שהם עצמם גדלו תחת תנאים קשים יותר בבית הוריהם.
ההורים שלי עלו מברית המועצות בשנת 1994, בלי לדעת עברית, בלי קשרים או אמצעים ובלי משפחה שתתמוך בהם. אמא שלי הייתה בת תשע עשרה בלבד ובהיריון עם אחותי הגדולה. אבא שלי היה בן עשרים וארבע, ילד בעצמו שמנסה להבין לאיזה בור נכנס. בור שנקרא ״מדינת ישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה״.
כשהתארחתי אצל חברים, נדהמתי כל פעם מחדש מהחופש שהיה להם בבית. הייתי מהופנט מהמראה האבסורדי של אמא ששוטפת להם את החדר ומקפלת להם כביסה, בעוד הם, בחוצפתם, מתלוננים שהכביסה לא מקופלת מספיק טוב, או שהיא איבדה להם גרב.
בגלל שהחוק בתוך הבית שלי היה החוק העליון והחשוב בחיי, כל החוקים שמחוץ לבית נראו לי פחות קריטיים. כבר מגיל צעיר שיחקתי עם החוק "חם־קר".
יש שיקראו לזה ילד בעייתי.
מה עשיתי מחוץ לבית? מדי פעם ״פילחתי״ משהו מהמכולת, זרקתי אבנים על מכוניות נוסעות, פרצתי למקומות אסורים, ולאחר שהיה לי רישיון, נסעתי ברכבים בלי ביטוח, "שרפתי" רמזורים אדומים, נסעתי בלי חגורה, ועוד דברים שאני לא בטוח שכדאי לכתוב אותם כאן בספר.
כמעט בכל המקרים האלה בסופו של דבר נתפסתי, ושילמתי על כך מחיר, אבל תמיד חזרתי לאותה הדרך. היום אני יודע לומר שכל פעם שתפסו אותי הייתה נורה אדומה, סימן שמשהו לא בסדר ושאני בדרך בעייתית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
