משפחת הפשע מסינה 2 -שקרים אכזריים

1

ניקולט

לפעמים האנשים שהכי פוגעים בנו הם דווקא אלה שאמורים לאהוב אותנו.

ככה הגעתי למצב הזה — בורחת מרוצח ביער. אני לא באמת יכולה לברוח ממנו, ובסופו של דבר הוא יתפוס אותי.

צעדיו הנמרצים שהולכים ומתקרבים מהדהדים ביער החשוך כמעט לגמרי, הירח מאיר את דרכי רק בקושי.

הנשימות יוצאות לי מהריאות בהשתנקויות צורבות כשאני רצה יחפה בחושך, נבלעת אל תוך הלילה.

אף קול נוסף לא נשמע ביער. שום דבר חוץ ממנו.

הטורף שלי.

הרוצח שלי.

הדופק שלי הולם באוזניים, פועם בגרון.

תברחי. פשוט תמשיכי לברוח.

אני לא מאמינה שהם מצאו אותי. אני בורחת כבר כל כך הרבה זמן — כמעט שנה חלפה מאז שהיא מתה — אבל ידעתי שבסופו של דבר העבר שלי ישיג אותי.

עברתי ממקום מסתור אחד לאחר, פחדתי להישאר במקום אחד יותר מרגע, פחדתי בדיוק מהדבר הזה. אבל בסוף, הנבל תמיד מנצח.

הרוצח של אחותי מצא אותי, ועכשיו אני הבאה בתור. או שאחד האנשים שלו יעשה את זה בשבילו.

ג'נקרלו מרינו, הבוס של משפחת הפשע מסינה, היה החם של אחותי וגם הגבר שברוב טיפשותה היא ניהלה איתו רומן. הגבר שהכניס אותה להיריון. ובגלל זה היא נרצחה.

ואני הייתי שם. התחבאתי בארון שלה והקלטתי את המריבה שלה עם ג'נקרלו, רגע לפני שהוא ירה בה.

נשארתי בארון, רועדת, מפחדת שאם הוא ישמע קול, הוא ירצח גם אותי. אבל הוא לא גילה אותי. הוא יצא משם כאילו לא קרה כלום.

אחרי שעבר מספיק זמן, יצאתי ממקום המסתור שלי, וכשראיתי את המבט החלול של אחותי, את שלולית הדם שהיא שכבה בתוכה, פרצתי בבכי. היא אולי הייתה אכזרית אליי, אבל זה לא הגיע לה. אפילו אחרי כל הזמן שעבר, אני לא מצליחה להוציא לעצמי את התמונה הזאת שלה מהראש.

בכל פעם שאני הולכת לישון — ואני משתמשת במילה הזאת בפרשנות חופשית — אני רואה לנגד עיניי שוב ושוב את הלילה ההוא. אני שומעת את הייאוש שלה רגע לפני שהמוות לקח אותה. אני שומעת את נקישת הכדור ואת השקט שהשתרר אחריה.

ביאנקה ואני אולי לא היינו קרובות, והיא התעקשה להתנהג אליי כמו כלבה בכל הזדמנות שהייתה לה, אבל לא רציתי שהיא תמות.

אני לא יודעת למה ביאנקה שנאה אותי כל כך. היה בינינו הפרש של כמעט חמש שנים ולא היה לנו הרבה במשותף. אבל היה שם משהו מעבר. היא הייתה מרושעת ונהנתה לראות אותי סובלת. היה לה הכול. את האהבה של ההורים שלנו, את מלוא תשומת הלב שלהם וגבר שאהב אותה. אבל שום דבר לא הספיק לה. היא רצתה שאני אסבול.

אחרי שהיא הכירה את ראף בגיל תשע־עשרה, הכול הקצין. היא התחילה להאמין שהיא אפילו יותר מדהימה ממה שגם ככה כל העולם אמר לה קודם.

ראף היה מבוגר ממנה, בן שלושים ושתיים, וההורים שלי היו מאושרים מעל הראש שאיש העסקים האיטלקי, העשיר ויפה התואר הזה מתעניין בבבת עינם. מובן שלא היה להם מושג שהגבר העשיר הזה הוא גם נצר לאצולת מאפיה. אבל העובדה הזאת רק הסבה לאחותי אפילו יותר אושר. היא אהבה את הסכנה. וכשההורים שלי גילו את הפרט הקטן והשולי הזה, הם לא שינו את דעתם עליו. אחרי הכול, היה לו כסף. ולנו לא.

ההורים שלי נתנו לביאנקה הכול, ואני קיבלתי פירורים. היא הייתה הילדה המועדפת, ואני הייתי זאת ששוכחים. זאת שמתעלמים ממנה, משאירים אותה להסתדר לבד. הילדה שמתפנים לטפל בה רק אם יש פתאום זמן. הם עבדו ממש קשה. אבא שלי היה הבעלים של כמה חנויות אלכוהול, ואימא עבדה כתופרת. אבל הם אף פעם לא טרחו להתעניין בי. לא כמו שהם התעניינו בה. היה להם אכפת באמת מה קורה בחיים שלה, אבל לא בחיים שלי.

למה? מה הפך אותי לבלתי ראויה לאהבה?

הם אולי לא אמרו את זה מפורשות אף פעם, אבל אני חושבת שהייתי טעות. שהם לא התכוונו להביא אותי לעולם. כבר הייתה להם הילדה שהם חלמו עליה, ואני הייתי סתם נטל כלכלי. מישהי שהם נאלצו להאכיל ולהלביש.

לכן נשארתי בצללים... עד שהוא הגיע.

ראף.

הגבר ששינה את חיי והרס אותם בו־זמנית. הגבר שסוף־סוף ראה אותי. הגבר שנתתי לו את הלב, אפילו כשהוא נשאר באפלה. לא יכולתי לספר לו איך אני מרגישה. הוא היה שלה, ואני הייתי סתם ילדה.

כשהכרנו, הייתי כמעט בת חמש־עשרה והתאהבתי מייד. לבבות בעיניים וכל זה. בפעם הראשונה שהוא חייך אליי באמת, נראה לי ששכחתי איפה הייתי או איזה יום זה היה. אבל אז אחותי פתחה את הפה שלה והרסה את הרגע. אין לי שמץ של מושג מה היא אמרה בכלל, אבל זה ניער אותי מהסחרחורת הרגשית ששקעתי בה תוך רגע והזכיר לי שגבר כמוהו — ועוד בן שלושים ושתיים — בטוח חושב שאני סתם מגוחכת.

היום אני יודעת, כמובן, עד כמה מגוחכת באמת הייתי. אלוהים אדירים, האיש היה בן שלושים ושתיים! אבל ככל שחלף יותר זמן, ככה הבנתי שבדרכי הילדותית המיוחדת התאהבתי בו.

ושש שנים אחר כך, אני עדיין מאוהבת.

נראה לי שתמיד אהיה. אחרי שהיא מתה, נלחמתי בכל כוחי לשכוח אותו, אבל ככל שהתאמצתי יותר, ככה נכשלתי יותר. הייתי שלו, אפילו שהוא אף פעם לא הראה שום סימן שהוא רואה בי משהו יפה.

אבל כשפגשתי אותו, זאת הייתה הפעם הראשונה שלמישהו היה אכפת. שמישהו דאג. לי.

לאף אחד לא היה אכפת ממני.

עד שראף הגיע.

ואז איבדתי אותו.

2

ניקולט

לפני שש שנים, כמעט בת חמש־עשרה

"מאמא!" ביאנקה צועקת ודלת הכניסה נטרקת. אני מוזגת לעצמי מיץ תפוחים לכוס. אימא לידי, מכינה בצק לפסטה במיקסר ידני.

"אני במטבח, בלה," עונה אימא ומפסיקה את מה שהיא עושה כמעט מייד.

שאר האוכל מתחמם בתנור בזמן שאנחנו מתארגנות לארוחת ערב. קשה לי להגיד שבאמת משנה להם אם אצטרף אליהם לארוחה או לא. נראה לי שאף אחד לא ממש ישים לב אם פשוט איעלם בלי להשאיר זכר.

"הבאתי מישהו להכיר לך." הטון של ביאנקה נשמע מסוחרר מאושר כשהעקבים הגבוהים שלה נוקשים על רצפת הלינוליאום לא רחוק מאיתנו.

הבית שלנו לא גדול. שלושה חדרים צנועים. תודה לאל שיש לי חדר משלי. לא הייתי יכולה לשאת את המחשבה לחלוק חדר עם אחותי. היא בטח הייתה שמה לי חומר משלשל במים, סתם בשביל הכיף שלה.

החברה הכי טובה שלי, ברנדה, חושבת שביאנקה היא בת השטן. ברנדה שונאת את ביאנקה בטירוף, ואין לה שום בעיה להגיד לה את זה, במיוחד כשאחותי מעליבה אותי. והיא מעליבה אותי הרבה.

מה כבר עשיתי לה, חוץ מהעובדה שאני פשוט קיימת? אני לא מפריעה לה. אני אפילו לא מדברת איתה.

אימא מנסה לסדר את השיער הערמוני שלה, שיש בו כבר קצת סימנים לשיבה, וחיוך נמתח על פניה, כאילו היא יודעת את מי ביאנקה הביאה לארוחת ערב. אותי זה ממש לא מעניין. מי שהיא הביאה בטח גועלי בדיוק כמוה.

אני הולכת לחדר האוכל הסמוך, מושכת כיסא וצונחת עליו, ושותה את המיץ שלי. כשביאנקה נכנסת, אני יושבת עם הגב אליה. אני שומעת אותה מנפחת בלון מהמסטיק שלה.

"מאמא," היא אומרת. איזה קול מעצבן יש לה. "תכירי את החבר החתיך שלי, רפאל. אבל כולם קוראים לו ראף."

אני מפסיקה לשתות באמצע הלגימה. הכתפיים שלי נדרכות.

היא אמרה... חבר?

מישהו באמת רוצה אותה? זה מה שבנים מחפשים? ביאנקה כזאת? אם כן, הלך עליי. אישאר רווקה לעד.

אין לי שום סיכוי מול הביאנקות של העולם. אני לא יפה כמוה. אף פעם לא הייתי. יש לה ציצים גדולים — היו לה כאלו אפילו כשהיא הייתה בגילי — בזמן שלי יש ציצים קטנטנים ובטן שקצת מתגלגלת החוצה כשאני יושבת. שלה תמיד הייתה שטוחה, וזאת משימת חייה להשוויץ בה מולי.

בגלל זה ההורים שלי אוהבים אותה יותר? כי היא יותר יפה? יותר חכמה? היא תמיד הייתה תלמידה טובה, בזמן שאני תמיד התקשיתי בלימודים. אף פעם לא הייתי טובה בשום דבר. אני עדיין לא טובה בשום דבר. אני בקושי מצליחה למצוא חברות. ברנדה היא החברה היחידה שיש לי. אולי אני פשוט לא מעוררת חיבה.

דמעות מעקצצות בעיניי, אבל אני לא בוכה. לא כשהם בסביבה. אני לא רוצה שהם ידעו עד כמה הדחייה שלהם מכאיבה לי.

"נעים להכיר, גברת ריצ'י." גוון הקול העמוק גורם לי לצמרמורות ולעור ברווז בזרועות.

הוא נשמע יותר מבוגר. הרבה יותר מבוגר.

כל דבר בתוכי רוצה להסתובב. לראות מי הוא. אבל אני נשארת נטועה במקום, מחזיקה את הכוס בכוח.

איך הוא נראה? הוא גבוה? הוא מכוער? הלוואי שכן. אם הוא חתיך, היא לא תפסיק להשוויץ. השמש מסתובבת סביבה, ויתר העולם פשוט חסר חשיבות.

"איפה אבא?" היא מושכת את המילים ביבבנות מתפנקת. "קיוויתי שגם הוא יפגוש את ראפי."

איכססס. אני כמעט רואה אותה מלטפת לו את החזה כאילו הוא הכלבלב שלה.

והוא גם לא החבר הראשון שהיא מביאה הביתה. הקודם החזיק מעמד חודשיים. אני מקווה שזה יחזיק מעמד אפילו פחות. זה לא שאני מרירה. בחיי. היא פשוט אדם לא נעים.

"אה, הוא אמור להגיע בקרוב," אומרת אימא בקול מלא התרגשות. היא באמת רוצה שזה יצליח. "נעים להכיר אותך, רפאל. ביאנקה סיפרה לי עליך כל כך הרבה."

באמת? מתי?

ברור שהמידע הזה לא הגיע אליי. אליי מגיע רק מידע שביאנקה יכולה לנצל כדי לפגוע בי.

"לא ידעתי שהיא מתכוונת להביא אותך הערב," מוסיפה אימא. "הייתי מתייפייפת קצת." היא צוחקת בעצבנות.

"את נראית יפהפייה בדיוק כמו שאת, גברת ריצ'י."

כל מילה נוטפת דבש. אני בטוחה שאימא שלי מסמיקה.

"איזה ילד מתוק אתה, גורם לאישה זקנה להרגיש טוב עם עצמה."

"אמרתי לך שהוא מציאה, מאמא." ביאנקה נאנחת בחולמנות.

אני בטוחה שהוא עשיר. אין מצב שלא.

"אני מקווה שאתה רעב," אומרת אימא. "הכנתי שניצל עגל עם ספגטי תוצרת בית."

"רעב בהחלט," הוא עונה בנימוס. "תודה."

"הכנת לי עוף בגריל?" שואלת ביאנקה. "את יודעת שאני לא אוכלת את החרא המטוגן הזה."

היא נהיית עצבנית, ואני מגלגלת עיניים קצת חזק מדי ומגחכת. לא בכוונה. או שכן.

"אה... אמרת משהו?" ביאנקה צועקת אליי בטון מזלזל.

אבל אני רק יושבת שם. לא בא לי להתמודד איתה כרגע. אולי היא תשכח שאני כאן. קצת בא לי עכשיו שיהיה לי כוח־על שיאפשר לי להיות בלתי נראית.

"היי! אני מדברת אלייך!"

אוף. שיט. לא תהיה לי ברירה. אהיה חייבת להתמודד עם המכשפה.

אני נושפת נשיפה ארוכה, מרחיקה ממני את הכוס ומסתובבת אליה במהירות במבט עצבני.

"זה נשמע שאמרתי משהו או שאסור לי אפילו לשתו..." המילים גוועות בגרון שלי, כשאני קולטת את הגבר הכי יפה שראיתי בחיים.

זאת לא הגזמה.

הוא גבוה, יותר גבוה ממנה, לפחות מטר שמונים ושלוש. השיער הסמיך והשחור כמו פחם שלו מסורק אחורה, העיניים שלו גדולות וכהות כמעט באותה מידה. הוא נראה קשוח, אחד כזה שמסוגל להרביץ למישהו סתם כי הוא לא בא לו טוב בעין. וזה לא בגלל הגוף השרירי שלו. זה כל מה שהוא מקרין. אם הייתי רואה אותו ברחוב, הייתי חוצה את הכביש.

הוא מסתכל עליי במבט בוחן, מטה ראש הצידה קצת, בטח שואל את עצמו איך מישהי מכוערת כמוני יכולה להיות קשורה למישהי יפה כמו החברה שלו.

אני זוקרת סנטר. כשמפילים אותך, את פשוט צריכה לנער את האבק ולהמשיך הלאה. נראה לי שקראתי את זה איפשהו. או שאולי המצאתי את זה, כי החיים שלי הם מחזור אין־סופי של נפילות שאני קמה מהן.

"בלעת את הלשון?" ביאנקה נוהמת, כורכת זרוע סביב הגב שלו ונועצת יד על המותן בעיניים יוקדות מזעם. "יש לך בעיה עם מה שאני אוכלת?"

לא מעניין אותי מה היא אוכלת. הבעיה שלי היא איך שהיא מדברת על אנשים שלא אוכלים כמוה.

"אולי אם היית לומדת ממני משהו, לא היית נראית כזאת..." היא סורקת אותי במבט קר . "את יודעת... נו. תנסי לעשות דיאטה."

היא צוחקת צחוק אכזרי, הפנים שלה מתעוותות בסלידה, ולכאב שיש לי בעומק הגרון מתווספת שכבה חדשה של כאב.

"או שעדיף..." היא מוסיפה, "שתוותרי על העוגה בארוחת ערב לפחות פעם בשבוע. ככה אולי לא תהיי כזאת שמ..."

"ביאנקה," ראף מזהיר פתאום ומרים אליה עיניים בחדות. "תפסיקי עם זה. מייד." אני שומעת רמז לזעם אצור בקולו.

יש מצב שהוא...

הוא הגן עליי עכשיו?

העצב שלי הופך להלם מוחלט.

אימא שלי בקושי מסתכלת עליי, והלב שלי נשבר מחדש. ככה נראים החיים שלי.

לא אכפת להם.

לאף אחד אף פעם לא היה אכפת.

עד לרגע זה.

הדחף המיידי שלי הוא לעלות בריצה לחדר שלי ולבכות. זה מה שאני עושה בלילה, כשאף אחד לא יכול לשמוע אותי. וכרגע, זה כל מה שאני רוצה לעשות. הוא מסתכל בעיניי, והפעם אני רואה בעיניים שלו אכפתיות ודאגה.

אני לא רוצה שירחמו עליי.

אני חושקת שיניים ועושה כל מה שאני יכולה כדי לא לחשוף את הכאב שלי. אבל אני מרגישה את הדמעות נוצצות לי בעיניים, וככל שאני רואה יותר רחמים בעיניים היפות שלו, ככה יותר בא לי לבכות.

"מה?" היא רושפת.

"בחיים אל תדברי אליה ככה יותר," הוא גוער. "זה דבר ממש גועלי להגיד לאחותך." כל הפנים שלו נהיות נוקשות. "מה הקטע שלך? את אמורה להגן עליה מפני אנשים כמוך, לא להיות אחת מהם."

הלב מזנק לי לגרון.

דממה משתררת כשהיא מסתכלת עליו בתדהמה.

אוקיי. וואו. נראה לי שהוא קרא לה בריונית עכשיו. היא בטח מתה מבפנים.

היא מגלגלת עיניים בחיוך קלוש. "אל תיתן לה לעבוד עליך, בייב."

היא מנסה להישמע קלילה ותוססת, אבל שום דבר בפנים שלו לא משתנה, אין בהן שום רמז לשינוי. הוא מסתכל עליה בנוקשות בלי למצמץ.

"היא כל הזמן יורדת עליי כשאני משתדלת להקפיד על מה שאני מכניסה לפה," היא מנסה לתרץ את האכזריות שלה. "היא לא כזאת נחמדה כמו שנדמה לך. תאמין לי."

כשדמעה אחת זולגת מהעין שלי, אני מחליקה אגודל בחשאיות על הריסים, אבל כשאני מרימה את העיניים, אני מוצאת אותו משפיל אליי מבט, והבטן שלי מתהפכת. הוא ראה אותי בוכה. ואני שונאת שהוא ראה אותי בחולשתי. גבר כמוהו — חזק, אסוף כזה — בטח בז לחלשים עלובים כמוני.

"מותק, אני בבית." הקול של אבא רועם סביבנו.

אני זוקפת כתפיים, אבל ראף לא מפסיק להסתכל עליי בעיניים מלאות חמלה.

"אבא!" ביאנקה רצה אליו כשהוא נכנס. "תראה מי כאן."

היא מחייכת אל ראף, ורק כשאבא שלי מברך אותו לשלום, הוא מסיט ממני את המבט. ואני שוב מרגישה לבד.

למה הוא הסתכל עליי כאילו אכפת לו? למה הוא כעס עליה שהיא דיברה אליי ככה? הוא החבר שלה. הוא בצד שלה. לא בצד שלי.

הוא בטח סתם מרחם עליי. זה הכול.

הם מתחילים לדבר, ואנחנו סוף־סוף מתיישבים לשולחן. אני מנסה להפוך את עצמי לבלתי נראית, מה שכמובן לא קשה מדי, כשאת אני. את פשוט צריכה לשבת שם ולהתקיים. הם רואים אותך רק כשהם צריכים משהו.

אני יושבת שם בשתיקה, נוגסת ביסים מזעריים מהשניצל שלי, בקושי נוגעת בפסטה. המילים שלה מהדהדות לי בראש, ואני שונאת את זה.

אבל מה אם היא צודקת? מה אם אני באמת אוכלת גרוע? אולי באמת כדאי לי להפסיק לאכול כל כך הרבה קינוחים ופחמימות. אולי הם יאהבו אותי יותר אם איראה יותר כמוה.

ביאנקה נראית כמו מישהי מהמגזינים — מותניים צרים, עיניים חומות כמעט ירוקות, שיער שחור באורך הכתפיים שאיכשהו תמיד נראה מבריק. אה, ויש לה שפתיים גדולות שתואמות לחזה הגדול שלה. בנים מתים עליה.

אני, לעומת זאת? יש לי עיניים ירוקות בהירות ושיער חום סתמי. אני לא לובשת בגדים צמודים כמו שאר הבנות. אף אחד לא שם לב אליי. לא בבית, ובטח לא בבית הספר.

ארוחת הערב מסתיימת סוף־סוף, וביאנקה ואימא מתחילות לפנות את השולחן, בזמן שאבא לוקח בירה ועובר לסלון.

"בוא, תצטרף אליי," הוא קורא לראף כשהוא מתיישב על הספה ומדליק את הטלוויזיה.

אבל ראף ממשיך לשבת. עיניו נשלחות אל הצלחת המלאה שלי ומשם אליי. זה ממש מערער אותי. הבטן שלי מתכווצת כשאני מתחילה לקום ומרימה את הצלחת שלי.

"לא אכלת כלום."

הדופק שלי נהיה מהיר.

הוא נשמע מאוכזב.

רגע, הוא דיבר אליי עכשיו?

"את תהיי רעבה אחר כך, ניקולט. את צריכה לאכול."

או מיי גאד. הוא אמר את השם שלי. אף פעם לא אהבתי את השם שלי כמו שאני אוהבת אותו כרגע. הלב שלי הולם בחזה, אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי להסתכל עליו. הצלחת רועדת לי בידיים כשאני פשוט עומדת שם ובוהה בה, נראית כמו איזו סתומה לחוצה.

אני מכחכחת בגרון. "אני... אני בסדר. ככה אני אוכלת בדרך כלל."

שקר. שקר מוחלט.

אבל אם בחור כמוהו אוהב בחורות רזות, אולי זאת הבחורה שאני צריכה להיות. הירכיים שלי בהחלט שמנות יחסית, והתחת שלי גדול מדי.

הכיסא חורק על הרצפה.

הוא קם באיטיות והולך לכיווני בצעדים מדודים.

אני מהופנטת כשהוא מתקרב אליי. הלב שלי דופק כל כך חזק עד שאני חוששת שהוא ייתלש לי מהחזה.

כשהוא מספיק קרוב, הקול שלו יוצא בנשיפה נוקשה. "את לא יכולה לתת לאנשים כאלה לשלוט בך."

שתי הידיים שלו אוחזות בדופן השולחן לשמאלי כשהוא רוכן אליי ולוחש, כאילו הוא לא רוצה שהאחרים ישמעו. עיניו משדרות כנות ואמינות כשהוא מסתכל עליי.

"את לא יכולה לתת להם לנצח." הוא מדגיש כל הברה כאילו זאת שבועה. "כל מה שהיא אמרה, זה לא נכון." הוא חושק לסת. "את מושלמת בדיוק כמו שאת. והכול בסדר איתך. אל תיתני לה לגרום לך לחשוב אחרת. בסדר?"

הנשימה נתקעת לי בריאות. אני דוחפת אליהן אוויר בכוח.

את מושלמת בדיוק כמו שאת.

העיניים שלי מתמלאות בבת אחת דמעות.

אף אחד אף פעם לא אמר לי את זה. בטח לא ההורים שלי.

אבל הוא אמר. הוא אמר שאני מושלמת.

הוא משקר? הוא סתם מרחם עליי?

הוא מתרחק מהשולחן ומסתובב לעבר הסלון. אבל לפני שהוא הולך הוא אומר בשקט, "כשיגישו את הקינוח, אני מצפה ממך לאכול אותו. ברור?"

אני מהנהנת. אין לי מילים.

ועשרים דקות אחר כך, כשעוגת השוקולד מוגשת לשולחן, הוא חותך לי חתיכה, ואני עושה בדיוק את מה שהוא אמר.

הוא מחייך אליי כל הזמן, ואני מחייכת בחזרה.

בפעם הראשונה בחיים שלי, אני מרגישה קצת פחות לבד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*