הרחם השלישי

מבוא

יפתח, גבר גרוש בשלהי שנות החמישים לחייו, הגיע אליי לטיפול בעקבות פרדה מהאישה שהייתה בת זוגו בשנים האחרונות. הוא היה עצוב, מתוח והתקשה להיות לבדו אפילו לרגע.

מאיה, אישה כבת שלושים, הגיעה כשהיא מובטלת וללא כיוון תעסוקתי, היפוכונדרית, עצובה ולחוצה, מלאה בפחדים, בחרדות וברעיונות שליליים לגבי עצמה.

סטיב, רווק בשנות השלושים לחייו, הגיע כשהוא לחוץ לנוכח דילמות לגבי הקריירה שלו ולגבי הישארותו בארץ, ולנוכח חששו לגבי מידת יכולתו ליצור קשר זוגי מוצלח ובר קיימא.

יפתח, מאיה וסטיב כבר היו בעבר בטיפולים פסיכותרפיים אחרים. שלושתם שונים מאוד זה מזה, אך עם זאת, במצבם כשהגיעו לטיפול היה הרבה מהמשותף. עם שלושתם עבדתי לפי השיטה שהתפתחה אצלי ושאותה יישמתי גם לפני שהגעתי להכרה שדרכי הטיפולית התגבשה לכלל "שיטה".

שלושתם, כמו כולנו, הגיעו לעולם תינוקות חסרי אונים, תלויים לחלוטין במבוגרים, בהורים, שמהם קיבלו את הזנתם החומרית, המנטלית והרגשית.^[1] בתמהיל התזונתי שקיבלו השלושה היה חוסר של ממש באבות מזון חיוניים מחד גיסא, ונוכחות ניכרת של מרכיבים רעילים מאידך גיסא. כך, שלושתם הגיעו לבגירותם עם פגיעות ניכרות שצבעו את הרגשתם והכתיבו להם דפוסי התנהלות לא מוצלחים, כאלה שלאורך בגרותם פגעו פגיעות נוספות בפצעיהם המקוריים ויצרו את המצוקות שהביאו אותם לפנות לטיפול.

שלושת המטופלים למדו במהלך הטיפול לזהות את החוסרים ואת הרעלנים שהיו בתזונה ההורית שקיבלו, ואת הפגיעוֹת שאלה יצרו ואשר ממשיכות להתקיים בהם. הם למדו את האפשרות לבחור בעמדה הורית כלפי עצמם, לאמץ את עצמם, מתוך הכרה שהם מאמצים ילד פגוע שאינו רך נולד, אלא כזה שיש לו צרכים מיוחדים הנובעים מחוויותיו בעבר; ילד הזקוק לחוויה מתקנת, כלומר, להורות מתקנת המודרכת על ידי היכרות מקרוב עם הליקויים בהורות המקורית ועם הפגיעות שיצרה ושממשיכות להתקיים בקרבם כשהם מבוגרים. בתפקיד הורים־מטפלים של עצמם, שלושתם למעשה קיבלו מהמטפל הדרכה הורית.

זאת, בקליפת אגוז, מהות השיטה שאותה אני מציג בהרחבה בספר זה; זהו ספר על טיפול אישי, כפי שאני עובד עם מטופליי וכפי שאני מיישם על עצמי. הוא עוסק בשיטה שהתפתחה אצלי במהלך הזמן, מתוך זיהוי יסודות חשובים - תֵמוֹת, נושאי מיקוד, טכניקות, דימויים, המשגות, הסברים - החוזרים שוב ושוב עם מטופלים שונים, בווריאציות ובקומבינציות שונות. השם שנתתי לשיטה הוא הכותרת של ספר זה: הרחם השלישי: תרפיה באימוץ עצמי. באנגלית: Self-Adoptive Therapy, ובראשי תיבות - SAT. במובנים רבים, SAT היא שיטה של טיפול משפחתי בַּפרט.

SAT היא שיטה של טיפול נפשי, פסיכותרפיה, המארגנת ומשלבת אלמנטים של רעיונות, של מפות, של תהליכים ושל טכניקות, אלמנטים שלמדתי ממקורות שונים במהלך העשורים שבהם הוכשרתי ועסקתי בטיפול ובהתפתחות אישית, וגם מתהליך הריפוי וההתפתחות האישי שלי. מדובר בשיטה לטיפול פרטני בבגירים בחברתנו העומדים בתנאי סף מינימליים מבחינת מצבם.

SAT מבוססת על פיתוח של מרכז פנימי של שליטה ובקרה עצמית, מעמדה של חתירה להיטיב עם העצמי באופן המקיף והכולל ביותר - מרכז של הנהגה עצמית "הורית".

הורות מיטיבה היא האנלוגיה הבין־אישית הקרובה ביותר לנמשל של היחסים הפנים־אישיים בין אותו מרכז פנימי ובין העצמי בכללותו.

אנלוגיה בין־אישית נוספת להנהגה כזאת היא מנהל מפעל המבצע את תפקידו כהלכה - הוא דואג להכיר את המחלקות השונות של הארגון, את הציוד ואת מצבו, את אופני שיתוף הפעולה והתקשורת בין המחלקות השונות, את הנהלים השונים, את האספקה שהמפעל מקבל, את התוצרים שהוא מפיק ואת ההתקשרויות שלו עם גורמי חוץ. מנהל אפקטיבי נדרש לחקור במידת הצורך ולהבין מה פוגע בתפקוד הארגון ומה נדרש כדי לשפר את מצבו. הוא יתערב כדי לשנות את הנדרש: הכשרה נוספת לעובדים, הצטיידות, שינוי נהלים, שינוי סדרי עדיפויות, שינוי של ספקים או של לקוחות, שינוי בהתקשרויות חוץ, וכל דבר אחר שביכולתו ובסמכותו לשנות לטובת הארגון מתוך מבט־על כלל־מערכתי. אנלוגיה נוספת היא מנהיג מערכת שלטונית במדינה המסור לשירות העם, כמו מלך השואף להיטיב עם ממלכתו ועם נתיניו. רק שבמקרה של הנמשל, "המדינה זה אני!" ו"המלך זה אני!" זאת אכן המציאות.

סוג המנהיגות הפנימית שאליה שיטת ה־SAT מכוונת היא כזאת שממש רוצה להיטיב עם המונהג, כזאת האֲמונה על ראיית המונהג על מורכבותו, משגיחה עליו, קשובה לו, מזינה אותו, מגינה עליו, מכוונת אותו ותומכת בו, תוך איזון בין צרכים שונים וטווחי זמן שונים. האנלוגיה החיצונית שהכי תואמת למנהיגות כזאת, והשימושית ביותר לצורך טיפול, היא האנלוגיה של המנהיגות ההורית.

התהליך הטיפולי שאותו אני מציג מבוסס על כינון של הנהגה פנימית כזאת ועל שכלולה.

אמנם עמידתו של אדם בתנאי הסף של השיטה להתחלת טיפול, מבחינת רמת התפקוד, מעידה על קיומה של הנהגה פנימית כלשהי אצלו, אבל המצוקה שבעטיה הוא פנה לטיפול בדרך כלל מעידה על כך שההנהגה הפנימית שלו עדיין אינה עומדת בקריטריונים ההכרחיים לקיום התהליכים הנחוצים לריפוי ולשיקום עצמי.

ניתן להמשיל את תהליך הטיפול בשיטת SAT בכמה אופנים שונים. למשל:

מנהלת מפעל שאולי מילאה תפקידים ניהוליים מסוימים בעבר, כאשר המפעל פועל כבר לאורך זמן על טייס אוטומטי לפי שיטות, סדרים, נהלים והסכמים שנקבעו בעבר - ולא על ידה - והמפעל נתון בצרות. ואז, יום אחד היא מגלה שהמפעל שייך לה ומחליטה לנהלו מעתה לפי מיטב הבנתה כדי להביא לשגשוגו. היא סוקרת את המפעל על היבטיו השונים ומשנה חלק מהשיטות, מהנהלים ומסדרי העדיפויות שהיו מקובלים לאורך זמן. היא משקיעה בתיקון ובפיתוח של מה שנדרש לפי הבנתה. באנלוגיה הזאת, המטפל הוא מעין מנטור־מאמן למנהלת החדשה.

מלך ששכח או לא גילה שהוא המלך החוקי בארצו, וזו מתנהלת לפי סדרים ועם מוסדות שלא הוא קבע, תוך מאבק בין מוקדי כוח במגזרים שונים באוכלוסייה, ואולי תחת השפעת יתר של גורמים חיצוניים, והארץ נתונה בצרות. יום אחד הוא מתעורר ומזהה את תפקידו ולוקח אותו על עצמו: הוא מתיישב על כס המלכות, עונד את טבעת החותם ונוטל לידו את השרביט. הוא דואג לשמור על גבולות ארצו, על עצמאותה ועל קשריה הטובים עם ממלכות אחרות. הוא תר את ארצו ושומע את הקולות השונים של האוכלוסייה, ומתוך היכרות והבנה גדלות והולכות, הוא פועל כמיטב יכולתו להיטיב עם כל חלקי עמו תוך איזון ביניהם ותוך איזון בין הצרכים המיידיים ובין תוכניות לטווחים ארוכים יותר. באנלוגיה הזאת המטפל הוא הווזיר הראשי, המגלה למלך שהכתר שייך לו וחונך אותו ברזי השלטון.

יתום שהותיר את עצמו מיותם, כשהוריו ואחרים כבר אינם יכולים למלא את התפקיד ההורי עבורו והוא אינו ממלא אותו בעצמו. בשלב מסוים הוא מסכים ליטול לידיו את התפקיד של דאגה לעצמו, ולצורך כך הוא מתפנה ממילוי תפקידים אחרים היוצרים ניגוד עניינים עם התפקיד החדש. הוא מפסיק את מיקור החוץ (אם יש כזה), את מסירת חלקים מהתפקיד של דאגה לו לידי אחרים. כך הוא מאמץ את עצמו, על פציעותיו, כדי למלא בעצמו את הפונקציות ההוריות וכדי ללמוד לעשות את זה טוב יותר מכפי משהוריו עשו. הוא לוקח את התפקיד ומספק הורות משופרת לעצמו גם באופן שוטף, גם במבט לעתיד, וגם בהתייחס אל העבר - בכך שהוא לומד לספק הורות משופרת ומתקנת לילד שהוא היה, הילד השוכן עדיין בקרבו. במונחים אלה, תפקיד המטפל הוא "הדרכה הורית" - הדרכה, תמיכה וליווי להורה הפנימי.

השיטה המוצגת כאן כוללת רעיונות ודרכי עבודה שמקורם בגישות רווחות שונות בשדה הפסיכותרפיה ובשדה ההתפתחות האישית:

גישה משפחתית - דגש על הֶקְשר בין־אישי ועל יחסי גומלין מעגליים; הבנת המטופלים ומצבם בהווה על רקע המיפוי, המבנה והדינמיקה של משפחת המוצא שלהם כפי שהייתה בעת גדילתם, כולל מיצובם ותפקידם בה; הבנת התפקידים שהמשפחה ממלאת עבורם ושהם ממלאים בה בהווה (כולל זוגיות ומשפחה חדשה, אם יש); התערבות טיפולית משפחתית; התייחסות לדינמיקה הפנימית של המטופלים במונחים של הורות.

גישה פסיכודינמית - התייחסות למיפוי של מבנים ושל דינמיקות בלתי מודעים בנפשם של המטופלים והקשר שלהם לחוויות ילדות; הבאה למודעותם של המטופלים תכנים נסתרים בנפשם שהכרתם והבנתם רלוונטית לריפויים ולהתפתחותם.

גישת CBT - התייחסות לחשיפת אמונות ודפוסי חשיבה משובשים של המטופלים; זיהוי דפוסי התנהגות היוצרים ומתַחזקים את בעיותיהם, עם הנחיה להתנסוּת ולתרגול של דרכים חדשות.

גישה תמיכתית - חתירה ליצירת מרחב בטוח ותומך עבור המטופלים; נקיטת עמדה אוהדת, אמפתית, מקשיבה, מכבדת, תומכת, ומקבלת ללא כל שיפוטיות.

גישה הומניסטית אקזיסטנציאליסטית - הנכחת המטפל את עצמו, כאדם, במפגש מכבד "בגובה העיניים", תוך נכונות לשקיפות, עם הכרה בכך שכל אחד מהמטופלים הוא עולם שלם וייחודי בפני עצמו, עולם שאין שיעור לפוטנציאל הגלום בו; התייחסות לאחריות ולבחירה אישית, למימוש עצמי ולנושאי הליבה של בדידות, של משמעות, של חופש, של מוות.

גישות אסטרטגיות, פרדוקסליות, והיפנו־תרפיה - הנחיות להתנסות בהתנהגויות חדשות במערכות משמעותיות של יחסים בין־אישיים, מתוך זיהויו של המטפל את האפקט הצפוי שלהן, הן על המטופלים והן על יתר חברי המערכת - הפרה של הדפוסים המגבילים והמכאיבים שהמערכת מתַחזקת; התערבויות מסוג "פרדוקסלי"^[2]; הכרה בעוצמת כוחה של השׁאה (סוגסטיה) בכלל ובהקשר של טיפול בפרט, ושימוש בשׂום שכל באפקט ההשפעה המתקיים ממילא; שימוש נרחב בדימויים ובמטפורות; דמיון מודרך.

רכיבים ש־SAT שואבת משיטות שהתפתחו לפני המסורת של הפסיכותרפיה המערבית או מחוץ לה (חלק מהרכיבים האלה כבר נוכסו לאחרונה על ידי הפסיכותרפיה, בעיקר תחת השם "מיינדפולנס") - למידה ואימון בהתבוננות בזמן אמת באספקטים שונים של החוויה ובחוויה בשלמותה; פיתוח עמדת המתבונן המובדל; פיתוח יכולת הבחירה בהפניית תשומת הלב. נוסף לכך, השיטה כוללת התייחסות לגוף־נפש כשלם ועושה שימוש בסוגים שונים של מדיטציות, בתרגולים מנטליים ובדמיון מודרך ממסורות שונות.

השיטה שואבת מהמקורות המגוונים הללו ומציעה דרך לארגון הרעיונות והשיטות לכדי מסגרת קוהרנטית, מושגית ומעשית, כמפה היכולה לשמש להתוויית מסלולים מעשיים להולכים בדרך הריפוי וההתפתחות האישית.

בכלליות, בעבודתי עם מטופליי לפי SAT אני מציג להם בפירוט את המבנה הכללי של השיטה, כחלק מיישומה, ואת החלקים הרלוונטיים יותר - לפי המטופל או המטופלת והשלב המסוים שבו הם נמצאים.

אין צורך במודל מורכב לפסיכותרפיה פרטנית אם נסתפק בשאלות: מה נחוץ לנו להבין מבחינה מעשית? מה צריך לראות? והדברים האלה הם די פשוטים. אם, למשל, אדם נוזף ועולב בעצמו מבפנים, אכן יהיו לזה פנים שונים ודרגות שונות מאדם לאדם, אבל אין צורך במבנים מורכבים כמו אגו וסופּר־אגו כדי להסביר זאת. אפשר לומר את זה בשפה הכי פשוטה וכל אחד יכול להבין, גם האקדמאים וגם המטופלים: "לבנאדם רצות בראש כל מיני ירידות, כל מיני נזיפות בעצמו". לאורך הטיפול, כל הרעיונות מוצגים למטופלים בשפה רגילה, ללא הזדקקות לעגה מקצועית או אקדמית. זו גם השפה בספר הזה.

הקוראים אינם נזקקים להיכרות עם מושגים מהשיח הפסיכותרפי האקדמי או לידע קודם ספציפי כלשהו.

הספר הנוכחי והשיטה שאני מציג בו אינם מתיימרים להיות מדעיים או אקדמיים או מדויקים, ממש כפי שהטיפול שאני עושה, ומה שמנחה ומכוון אותו מבחינתי, אינו כזה. לפי מיטב הבנתי, התחום של פסיכותרפיה אינו אקדמי במהותו אלא מהסוג של אומנות או אמנות (בדומה למשל למשחק או בימוי תיאטרון) ואינו מתאים למחקר מדעי (לדיון מורחב לגבי שדה הפסיכותרפיה בכללותו והרלוונטיות של אקדמיות או מדעיות לתחום - ראו נספח "השונות בין SAT לגישות רווחות אחרות בתפיסת מהותה של פסיכותרפיה").

השימוש שלי במילים כאן, כמו אלה שאיתן אני מדבר עם מטופלים, הוא ניסיון להצביע באמצעים פשוטים על דברים מורכבים המאורגנים בסכמות פשוטות, בתקווה שהמילים יעזרו להפנות את המבט לכיוון הנכון, או לעדשה המתאימה, ולראות כך את אותם הדברים העשויים להיות שימושיים.

הספר מיועד לפסיכותרפיסטים מכל הסוגים ולכל אדם המתעניין בתהליכי ריפוי והתפתחות נפשית.

הספר הזה כשלעצמו אינו מתיימר לספק למטפלים או למטופלים (על ידי עצמם) יכולת למימוש מלא של הדרך המותווית בו. עבור מטפלים רבים תידרש הדרכה מעשית בשיטה כדי שיוכלו להפיק את מרב התועלת ממנה בעבודתם עם מטופליהם.

מסיבות מהותיות הקשורות בין היתר למשמעות של הקשר עם המטפל, עבור רוב האנשים המעוניינים בריפוי ובהתפתחות של עצמם, הספר אינו יכול להיות תחליף מלא לליווי של איש מקצוע ביישום השיטה על עצמם. אני מקווה שהוא כן יתרום לקוראים תובנות והכוונות מועילות לעבודתם עם אחרים או עם עצמם.

מכיוון שהגישה המוצגת בספר זה שונה בחלק מהנחות היסוד שלה, או מעיקרי תפיסת העולם שלה, מהגישות העיקריות הרווחות בפסיכותרפיה ומהייצוג שלהן לקהל הרחב במדיה, הצגתה דורשת הקדמות המבארות את אותם הבדלים.

בחלק הראשון של הספר אציג את התפיסות ואת הרעיונות שבבסיס השיטה, ובחלק השני את אופן הטיפול ואת שלביו, כולל הדגמות בסיפורי מקרה.

את דרכי המקצועית התחלתי בהתמחות בטיפול משפחתי וזוגי. שנים רבות עסקתי בתחום זה בתפקידֵי מטפל, מורה, מדריך ומנהל במכונים פרטיים. במובנים רבים, SAT היא מבחינתי המשך, הרחבה ופיתוח של הגישה המשפחתית אל טיפול פרטני. כדי להבין את שיטת ה־SAT יש צורך בהיכרות ובהבנה, לפחות ברמה בסיסית, של התפיסה המשפחתית בטיפול, ולכן החלק הראשון כולל פרק המציג את עיקריה.

הסיפורים ותיאורי המקרה המובאים בספר זה מבוססים על חוויותיהם של אנשים אמיתיים שעימם נפגשתי לאורך שנות עבודתי. כדי להמחיש ולהנגיש בבהירות תובנות פסיכולוגיות מרכזיות, ותוך כך להגן על פרטיותם של המטופלים שנתנו בי את אמונם, ערכתי בסיפורים שינויים מהותיים: פרטים מזהים ושמות שונו, ונסיבות חיים טושטשו. במקרים רבים, הדמויות והתיאורים הם מיזוג של כמה מקרים דומים לכדי סיפור אחד.

השקעתי מחשבה רבה בשפת המגדר שבה השתמשתי לאורך הטקסט. ניסיתי למצוא דרך שתייצג באופן שוויוני את כלל המגדרים, אבל השפה העברית נוקשה מדי מהבחינה הזאת, וכל ניסיון נראה בסופו של דבר מגושם או מעורפל. לכן במקומות שבהם אני מדבר באופן כללי על בני אדם מכל המגדרים נאלצתי להיצמד לשפת המגדר הרווחת של שימוש בלשון זכר או בלשון רבים.

[1] כשלא מצוין אחרת, ההתייחסות לתזונה בספר זה היא במובן הרחב המתייחס לכל ההספקה המעשית החומרית, המנטלית והרגשית. [חזרה]
[2] הכוונה כאן היא לווריאציות של טכניקות שבבסיסן "התוויית הסימפטום" (Symptom prescription). [חזרה]

1

תפיסת המהות של פסיכותרפיה פרטנית שביסוד ה־SAT

על מנת לבחון את מהותו של התהליך הקרוי טיפול נפשי, אתחיל במבט על ראשיתו.

התהליך מתחיל בפנייה של בן־בת־אדם מסוימים המבקשים עזרה. ברובם המכריע של המקרים,^[3] הפונים מחפשים מענה למצוקות רגשיות - חרדה, הרגשת חוסר ערך, בדידות, הרגשת כישלון, רגשות של אשם ושל בושה, דכדוך, פחדים וכיוצא באלו.

אך לא די בזה שאדם יחווה קושי או סבל רגשי כדי שיפנה לטיפול נפשי. כולנו יודעים ברמה כזאת או אחרת של מודעות שחלק מהמצב האנושי הבסיסי כרוך בלא מעט סבל ובקושי רגשי. כולנו חווים לא מעט כישלונות, פחדים, תסכולים, צער, אכזבות וכו'. כולנו צוברים עוד ועוד אובדנים במהלך חיינו - דברים ואנשים שהיו איתנו וכבר אינם, ואפשרויות והזדמנויות שהיו ואבדו. בסופו של דבר כולנו נמות, ואנו יודעים זאת.

נוסף לכך, אנשים חווים לא מעט סבל ומצוקה רגשיים שמקורם אינו טמון במבנה נפשם או בעצם היותם בני־בנות־אנוש. המקור יכול להיות נסיבות חיצוניות שאותן לא בחרו ואשר מתקיימות בתרבות ובחברה שלתוכה נולדו. נסיבות כאלה יכולות להיות, בין היתר, משטרי דיכוי, מלחמות, טרור, משברים כלכליים, מגפות או פגעי טבע. המקור לסבל רגשי יכול להיות גם תוצאה של נסיבות פרטניות, כמו פגיעה גופנית ממחלה, תאונה, אלימות או אובדן (למשל מוות של אדם קרוב).

בדרך כלל יפנה אדם לטיפול נפשי כשהוא מגיע למסקנה - לאו דווקא מודעת או מנוסחת - שרמת הסבל שלו גבוהה יותר מרמת הסבל שהוא מחשיב לבלתי נמנעת, כזו הנתונה מהמצב האנושי והסביבתי הכללי, ושהסבל העודף נובע מקרבו, מהאופן שבו הדברים מאורגנים בנפשו, מהאופן שבו הוא מתנהל בתוך עצמו וכתוצאה מכך בעולם.

באשר לחלק הראשון של המסקנה, נראה כמעט מובן מאליו שאם בני־בנות־אדם מתייחסים לסבל שלהם כאל חלק בלתי נמנע מהחיים - למשל אם הם מתוחים ומודאגים כי מישהו קרוב אליהם חולה או שהם עצובים כי מישהו קרוב מת - והם רואים בתגובתם הרגשית תגובה מידתית,^[4] הם לא יפנו בגין זה לטיפול. במקרים רבים הפנייה נעשית בעקבות דרבון של אנשים בסביבתם הקרובה של הפונים, המאותתים להם שהם עברו את הרף - שאופן תפקודם והתבטאותם חורגים מה"נורמלי" ושמצבם אינו תקין.

באשר לחלק השני, ברור שאם הסבל העודף מיוחס לגורמים חיצוניים שאינם תלויים במצבם הפנימי, הם לא יפנו כלל לטיפול. אם הם פונים לטיפול נפשי (לעומת, למשל, תרופתי) הם יודעים מן הסתם שמדובר בתהליך שבמהותו הבסיסית מכוון ליצור שינוי בר־קיימא בנפשם, וזאת באמצעות יחסיהם עם המטפלים והמידע המגיע מהם.

בין אם ההמשגה של התהליך היא במונחים של חוויה מתקנת או של מרחב בטוח ותומך, של תובנות, למידת טכניקות לשינוי הרגלים, הגברת מודעות או כל תיאור אחר, מדובר בשינוי של ההיערכות הפנימית של המטופלים, הנותן מענה מספק למצוקה שאיתה הגיעו אל המטפלים.

איזה מין שינוי נחוץ וכיצד הוא יכול להתחולל?

בכלליות, יש שתי גישות אפשריות לטיפול נפשי: גישה ממוקדת, שבה המטרה היא להיפטר מסימפטום או ליצור פתרון לבעיה ספציפית, וגישה כוללנית, המכוונת להשבחת המערך הנפשי הכולל של המטופלים ושל יחסיהם עם אחרים. שיטת ה־SAT היא שיטה לפסיכותרפיה כוללנית.

כמו כולנו, המטופלים הבגירים הגיעו לעולם כשהם תינוקות, חסרי אונים לגמרי, שהיו תלויים לחלוטין באלה המטפלים בהם. האופן שבו הוריהם (או תחליפיהם) גידלו אותם הושפע מהשתייכותם לחברה ולתרבות מסוימת, שהם היו גם סוכניה בחינוכם. לאורך שנים רבות (שהיסטורית הולכות ומתארכות, במיוחד בתרבות המערבית) הם היו תלויים במשפחה לסיפוק של תנאי החממה הדרושים להתפתחותם ולהכשרתם עד להיותם כשירים לעשות את דרכם בהצלחה בעולם, בחברה שלתוכה נולדו.

מרגע היוולדנו ועד הגיענו לבגירות אנו מעוצבים בעיקר על ידי ה"תזונה" ההורית שקיבלנו. מדובר בתזונה במובן הרחב, הכוללת את אספקת הצרכים הפיזיים - כמו מזון, מחסה והגנה פיזית של ביגוד וחפצים נחוצים אחרים, ואת האספקה המנטלית - מידע, אמונות, הוראה והדרכה ברמות שונות, וכן את האספקה הרגשית - חום ואהבה, הערכה, תשומת לב, תמיכה, עידוד והכלה. אנחנו אמנם שונים זה מזה בתכונות מולדות - גנטיקה ותנאים בזמן ההיריון והלידה - אבל לגבי הרוב המכריע, השונוּת הרלוונטית לפסיכותרפיה אינה זו המוּלדת, אלא זו הטמונה בתזונה שקיבלנו בשנות ילדותנו.

לקויות בתזונה, במובנה הצר, בשנות הגדילה - חוסרים באבות מזון חיוניים ונוכחות של חומרים מזיקים או רעילים - עלולות לפגוע בהתפתחות ובבריאות הגופנית של הילדים, ולהביא לכך שבהגעתם לבגרות מצבם הגופני יהיה טוב פחות מזה שהיה יכול להיות על פי נתוניהם המולדים. בדומה, לקויות בתמהיל התזונה המנטלית והרגשית בילדות עלולות לפגוע בהתפתחות ובבריאות הנפשית. למרבה המזל, נפש האדם היא פלסטית מאוד וניתנת לשינוי ולעיצוב מחדש גם בבגרות, בהינתן התנאים המתאימים לכך. למעט בשוליים של ההתפלגות, הפגיעות אינן בלתי הפיכות. הפציעות יכולות לעבור תהליך ריפוי, ומגבלות יכולות להיות מוסרות בתהליך של למידת יכולות חדשות. קיימת אפשרות לתהליך שבו מידת הדומיננטיות של הסבל, של הכאב ושל הפחד בהוויה הכוללת, הולכת ופוחתת.

לעובדה, הטריוויאלית לכאורה, שהטיפול הפסיכותרפי נסמך רק על תקשורת בין המטפלים למטופלים, רק על העברת משמעות, יש השלכה חשובה שכדאי לעמוד עליה. המטפלים יכולים לספק את התנאים הנחוצים לתהליך של התפתחות, של ריפוי ושיקום, אך רק המטופלים יכולים לקיימו, שכן התהליך מתחולל בעולמם הפנימי של המטופלים, עולם שרק להם עצמם יש גישה אליו. מכיוון שהמטפלים מגישים למטופלים רק מסרים, השינוי הטיפולי עצמו יכול להיעשות רק על ידי המטופלים, וזאת מנקודת מוצא חדשה שנוצרה ממשמעות חדשה שהועברה אליהם מהמטפלים. השינוי נוצר בפועל על ידי מעשים פנימיים של המטופלים, כאלה העשויים להוליד גם מעשים חיצוניים.

שיטת ה־SAT מבוססת על הרעיון שאדם בגיר יכול ללמוד לזהות את הפגיעות ההוריות שספג בילדותו, ולגשת אל אותם מקומות ילדיים־פגועים שבקרבו מעמדה של עצמו בתפקיד ההורה. כך הוא יכול לספק לעצמו הורות מתקנת - מעין "מקצה שיפורים" להורות שחווה בילדות. כדי להגיע לכך, על המטופל להבין את המודל בקווים כלליים ולבחור ליישמו בהנחיה ובליווי של המטפל.

תהליך זה דורש בחירה והסכמה לנקיטת עמדה הורית כלפי עצמו: אימוץ עצמי בהכרה שהאדם המאומץ טומן בחובו ילד או ילדה פגועים הזקוקים להורות מתקנת. כשהמטופל ניצב בעמדה הורית כלפי עצמו, תפקיד המטפל הוא לספק לו הדרכה הורית, תמיכה, הכוונה וכלים שיאפשרו את איתור הפגיעות ואת תיקונן העצמי.

התפקיד של 'הבנה' בטיפול

בתרבות המערבית העכשווית אנחנו מחונכים להסתמך על החשיבה שלנו. אנחנו נוטים גם להזדהות עם המחשבות שלנו - כאילו "אני = המחשבות שלי". לכן, רבים מגיעים לטיפול עם רצון להבין את עצמם מחשבתית, שכלית. בהקשר הזה, גם מה שנתפס כ"תובנה" הוא לרוב הבנה חשיבתית. הבנה כזאת יכולה להתבסס על זיהוי קשר בין דפוסי אירועים מהעבר ובין דפוסים בהווה, או על תיאוריה המקשרת בין חוויות ומחשבות טעונות רגשית מהעבר ובין כאלה בהווה. ניסיונות להגיע להבנה כזאת יכולים לתרום, או להזיק, או לא זה ולא זה. בכל מקרה, הבנה כזאת אינה העיקר בתהליך שינוי טיפולי. עיקרו של תהליך שינוי אינו מבוסס על הבנה שכלית כלשהי, אלא על שינוי בהיערכות הפנימית, הקשור להתבוננות ישירה של המטופל בחלקים שבו ובשלם שהוא, ועל שינוי עמדה. זאת יצירה של התארגנות פנימית אחרת כתוצאה של תנועות פנימיות מכוונות.

ההבנה המועילה לתהליך הטיפולי היא הבנה מעשית, כזו המאפשרת תנועה אפקטיבית. אין זו הבנה שכלית או מילולית בלבד, אלא הבנה שהיא ידיעה מעשית של מסלולים שבהם אפשר להתקדם וכיצד לצעוד בהם, הבנה המתבטאת במפת דרך מסַפקת וביכולת הליכה בנתיב השיפור המותווה בה. זאת הבנה כמו ההבנה של פעולות גופניות - כמו להבין איך לרכוב על אופניים, איך לנהוג או איך לבצע ריקוד מסוים - אלה יכולות אשר מתבטאות ונמדדות בביצוע הלכה למעשה.

כפי שקיימות הבנה וחוכמה של תנועות גוף, שאינן שכליות, כך יש הבנה וחוכמה שאינן שכליות בתנועות הפנימיות של הנפש. יש לנו יכולות הבנה חוץ־שכליות כאלה מסוגים שונים, כולל יכולות המכונות אינטואיציה, חוכמת הלב, תחושות בטן, אינטליגנציה רגשית, ועוד.

ההקשר החברתי־תרבותי של SAT

התפקיד של הורים לספק את התנאים הנחוצים לגדילה, מינקות ועד לבגרות תקינה, הוא כלל־אנושי. לעומת זאת, המשמעות של "בגרות תקינה" - דרישותיה, גיל ההגעה אליה, ועוד - משתנה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה, ובכל חברה המשמעות יכולה להשתנות לפי מגדר, מעמד, מגזר ושיוכים נוספים.

שיטת ה־SAT מתייחסת לחיים בתרבות המערבית העכשווית. אתייחס כאן לשני מאפיינים של התרבות הזאת, הרלוונטיים לטיפול, שבהם היא שונה ממצבה בעבר ומתרבויות אחרות בהווה.

המשפחה הגרעינית - בעבר גם במערב וכיום בחלקים נרחבים אחרים של העולם, מרבית האנשים נולדו וגדלו במסגרת משפחה רב־דורית מורחבת, ובה הם נשארו גם לאחר הגעתם לבגרות. הגבר (לרוב) נשאר במסגרת המשפחה שאליה נולד, והאישה עברה אל משפחת הגבר עם נישואיה. בעשורים האחרונים גוברת הנטייה לבידול של המשפחה הגרעינית ולהפיכתה ליחידה הבסיסית. במודל הזה, בית הגידול הוא משפחה מצומצמת של שני דורות: הורים וילדים. תקופת החממה שהמשפחה מספקת מלידה ועד בגרות היא בגדר הכנה והכשרה לשיגור לעולם שמחוץ למשפחה. בחברתנו כיום, הבגיר הממוצע גר רחוק יותר ממשפחת המוצא שלו ומקיים עימה יחסים אינטנסיביים פחות.^[5]

המעבר לבגרות כרוך בעזיבת הבית, במובן הרחב, כדי לכונן בית חדש ונפרד. זהו מעבר הכרוך בהגעה לעצמאות מלאה: כלכלית, רגשית, חברתית, ובמגורים - נפרדות של אי־תלות במשפחה.

בחברה המערבית העכשווית, הורות נחשבת למוצלחת כאשר הילד או הילדה שגידלו ההורים עוזבים את הבית כשהם מבוגרים־צעירים הכשירים לנהל את חייהם בהצלחה ובעצמאות בעולם.

אינדיווידואליזם - מאפיין נוסף של החברה המערבית של זמננו הוא הדגש על אינדיווידואליזם.

בעבר בכל התרבויות, וכיום בחלק ניכר מהן, מקומם של אנשים בעולם נקבע, במידה מכריעה, מלידתם. מעמדם בחברה, מקצועם, אמונותיהם ופרטים רבים לגבי אורחות חייהם נקבעו לפי המשפחה שאליה נולדו ולפי מינם. המוביליות החברתית, המקצועית והגיאוגרפית הייתה קטנה וחופש הבחירה של הפרטים היה מועט.^[6]

בחברה המערבית של היום האינדיווידואליזם הוא ערך עליון. זכויות הפרט - הכוללות ערכים בסיסיים (גם אם לא לגמרי ממומשים) כמו שוויון בהזדמנויות ובפני החוק, חופש דתי, חופש תעסוקתי, חופש בנישואים ובגירושים - הן המכנה המשותף של הדמוקרטיות המערביות. נוסף לכך, מגוון האפשרויות הפתוחות לפני מבוגרים מערביים צעירים גדול מאי פעם. יש מבחר עצום של מקצועות ועיסוקים, של מסלולי לימוד, של סגנונות חיים, ושפע אפשרויות לבחירת מיקום. לאדם יש חופש יותר מאי פעם בבחירת בן או בת זוג, ובפרדה מהם.

התרחבות החופש ומגוון האפשרויות במערב, לצד הרווחה הכלכלית, העבירו את מרכז הכובד ממצב של חוסר בחירה והתמקדות בהישרדות אל עבר הגשמה עצמית של הפרט - מציאת דרך המותאמת לו להלך בה בחייו. מעבר ממוצר מדף אל "תפור לפי מידה". כך, המבוגרים הצעירים יוצאים אל העולם החוץ־משפחתי עם ציפייה, שלהם ומהם, למצוא את דרכם הייחודית, להגשים אותה ולהיות האחראים הבלעדיים עליה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*