מגפיים אדומים בשלג

18.3.2025

היום אני מתה.

הם ניסו להרוג אותי כל כך הרבה פעמים, אבל תמיד ידעתי שאני לא עומדת למות. היום אני יודעת שכן.

יש לי כמה סידורים, כמה סליחות לבקש, אבל חוץ מזה אני שלמה עם החיים שחייתי ומוכנה להצטרף אל כל אהוביי שאיבדתי כבר מגיל שמונה. אני מצטרפת לסבתא, אבא, אמא, בּוֹנְדִי, נוֹנִי, אֶרְזִ'יקֶה, אִיצוּ, מיקי ואדם. כולם מחכים לי. אני האחרונה שנשארה.

לפעמים נדמה לי שאלוהים שכח אותי פה.

‏מוקדם יותר היום עמית הביא לי עובדת פיליפינית חדשה שתעזור ותשמור על זקנה בת 96. יש לנכדים שלי המון כוונות טובות והם מאוד אוהבים אותי, אבל הם לא מבינים שאני לא מוכנה לגור עם מישהי אחרת בבית. אם אני חייבת מישהי כזאת, אני מעדיפה למות.

אני כשירה לחלוטין - גופנית ומנטלית – אבל הלחצים בחזה משגעים אותי והלב שלי תוקף אותי כל כמה שעות. כבר לא נעים לחיות ככה. אז אני נותנת לעמית להביא את הפיליפינית, ואני אפילו נחמדה אליה לכמה שעות. שלושתנו אוכלים ארוחת ערב קטנה ואחרונה ביחד.

אני אוכלת פרוסת טוסט אחת עם חמאה וכוס תה. זו תהיה הארוחה האחרונה שלי.

קבעתי בשעה 7 בערב עם עורכת הדין שלי כדי לסדר את הצוואה שלי. אני רומזת לעמית שהוא צריך ללכת ואומרת לפיליפינית שהיא צריכה לתת לי פרטיות.

לפני שעמית עוזב אני לוחשת לו באוזן: "סליחה אם הייתי קשה מדי או שלא אמרתי לכם מספיק פעמים תודה על כל העזרה שלכם". אני אומרת את זה לעמית, אבל מתכוונת לכולם.

עמיתוש מחייך אליי ונותן לי נשיקה על המצח. "הכול בסדר, סבתא. אנחנו אוהבים אותך".

העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני מנסה להסתיר את זה ממנו.

עכשיו נשארתי עם עורכת הדין. אני יושבת על הספה המתכווננת שלי, היא בצבע חום אדמדם. זו הספה שקנינו למיקי כדי שיהיה לו קל לשבת ולקום ממנה, אבל מיקי עזב אותי כבר לפני 12 שנים.

עורכת הדין יושבת על הספה. מעליה תלוי הדיוקן של אדם, בני האהוב וחברה הטוב של עורכת הדין.

"כבר אני מצטרפת אליך, אוֹפּוּקָם", אני לוחשת אל אדם. הוא עזב אותי לפני עשר שנים.

לאחר שסידרנו את הפרוצדורות אני אומרת לה: "חבל שאני לא אומרת להם מספיק כמה אני אוהבת אותם".

"זה עוד לא מאוחר מדי", אומרת חלי, אבל היא יודעת שהיא לא צודקת.

"תודה רבה, חלי, תודה על הכול. תודה שנתת לי לעבוד אצלך עד גיל 93. אני בטוחה שלא הייתי קלה כל כך".

"הכבוד כולו שלי, בֶּלוּקוֹ". כך קראו לי אהוביי בחיבה. "את יודעת שלא הייתי מסתדרת בלעדייך", ענתה חלי וחיבקה אותי חיבוק ארוך לפני לכתה.

יש לי בת אחת, ארבעה נכדים ו-12 נינים. הם הניצחון שלי, הם האהבה שלי.

התמונות של כולם ניבטות אליי מהוויטרינה המסודרת שמולי, ואני עוברת ליד התמונות ונפרדת מהם אחד אחד, נין נין, נכד נכד, ילדה, ילד ומיקי שלי.

אני מסתכלת על אוסף הפסלים הקטן שבמדף העליון ונזכרת במקומות שמהם הבאנו את הפסלים ובאנשים שהביאו לי אותם במתנה. אני לוקחת מטלית לחה ומנקה אותם אחד אחד מהאבק שכיסה אותם.

אני פותחת את מגירת השוקולדים ומכניסה קוביית שוקולד מריר עם ליקר דובדבנים לפי, כרגיל. כל יום קובייה לפני השינה. אני נותנת לה להתמוסס באיטיות בפי, עוצמת את עיניי ומרגישה את הטעם האהוב של השוקולד עד תומו.

זאת הקובייה האחרונה.

אני נפרדת מהפיליפינית ונכנסת אל המיטה שלי לצפות בפעם האחרונה בטלנובלה האהובה עליי בערוץ ההונגרי. כשייגמר הפרק, אלך לישון ואני מקווה שאלוהים ייקח אותי ולא אתעורר שוב.

מזמן לא חלמתי על אושוויץ. דווקא הלילה הוא נכנס לי אל החלום. אני רואה את כולן, את כל הנשים הגיבורות שהכרתי במקום הארור הזה. אני מעבירה את מבטי אל הדרגשים שבבִּיתָן, ולפתע הפנים שלהן משתנות והופכות לבני המשפחה שלי, שוכבים שם באושוויץ על הדרגשים לידי. זה סיוט גדול מדי בשבילי ואני מתעוררת בבהלה.

הדופק שלי משתולל.

הלב שלי תוקף אותי שוב.

הוא מעיר אותי לסיבוב חיים אחרון.

אני כועסת על הלב שלי ומבקשת שיעזוב אותי כבר, אבל הוא מתעקש. הוא לוחץ ולוחץ על החזה. זה כואב מאוד.

אז גם אני עוד מתעקשת. יצר החיים שלי לא מאפשר לי פשוט לשחרר, או שאולי אני פשוט רוצה לראות את כולם שוב בפעם האחרונה.

אני לוחצת על לחצן המצוקה ותוך דקות מגיע אמבולנס והמולה גדולה בדירה הקטנה שלנו. אני מגיעה לחדר המיון של בית החולים כרמל בפעם השלישית החודש, אבל הפעם אני יודעת שלא אחזור הביתה.

רציתי למות במיטה שלי, אבל כנראה שאמות כאן.

מסתבר שלא כל כך קל למות.

קראו לי איזבלה, על שם המלכה הספרדייה הגדולה והמרשעת, שונאת היהודים הידועה. ההורים שלי רצו שלא נשכח שיש הרבה אנשים ששונאים את היהודים, ושליהודים לא תמיד טוב.

אף אחד לא קורא לי איזבלה. האנשים שמכירים אותי קוראים לי בֶּלָה, ואלה שאוהבים אותי קוראים לי בֶּלוּקוֹ.

נולדתי בחג השבועות בשנת 1929, חג הביכורים. אמא ואבא אמרו שזה מזל טוב כמו שם המשפחה שלנו, Glück.

ילדה קטנה עם שם גדול. משפחה קטנה עם שם של מזל.

אני הילדה הקטנה של כל המשפחה המורחבת שלנו. לאבא שלי, מוריץ, יש משפחה ענקית, ולי יש 11 דודים ויותר מ-40 בני דודים.

כל הדודים שלי מאוד חכמים. יש לי דוד עורך דין, דוד רופא ודוד רוקח ועוד כל מיני מקצועות שאני לא מכירה.

אבא תמיד מספר שכל הדודים למדו באוניברסיטאות מעולות בווינה. אמא אומרת שלדודות אסור ללכת לאוניברסיטה, אבל ממש חשוב שאהיה תלמידה טובה בבית הספר.

אבא שלי מאוד חכם. הוא למד באוניברסיטה בווינה. זו האוניברסיטה הכי טובה באוסטרו-הונגריה. אבא שלי הוא רואה חשבון מאוד נחשב והוא העביר לי את האהבה והכישרון למספרים.

הוא אוהב להתלבש יפה עם חליפות בהירות, עניבה כהה ומגבעת מוטה על הצד. אני אוהבת להסתכל על הטקס שהוא עושה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה. הוא מסדר את עניבתו מול מראה, מסרק את שפמו הקטן, מעביר מסרק בשערו הדליל ומסדר את המגבעת עם נטייה קטנה ימינה. לאחר מכן אבא קורא לבּוֹנְדִי, אחי הגדול, ולי לחיבוק ונשיקה על המצח, ואז הוא קד קידה קטנה לכיוון אמא תוך כדי נגיעה בקצה המגבעת ויוצא ליום עבודתו.

"תשמרו לי עליכם", היה אומר בכל בוקר כשיצא מהדלת וקרץ קריצה קטנה.

ריח הבושם שלו מלווה אותי בשעות הראשונות של הבוקר עד שהוא מתנדף לו עד ארוחת הצהריים.

לכל הדודים שלי יש בתים יפים וגדולים ואנחנו אוהבים לבקר אותם בקיץ.

בכל קיץ כל בני הדודים מגיעים אל האחוזה של הדודים בכפר, ואנחנו מעבירים שם מספר שבועות של אושר גדול. אני אוהבת לרכוב על הסוסים בחווה. כל בוקר אנחנו יוצאים לרכיבה. אני רוכבת רק על טוני, הפוני הלבן, בשדות המקסימים של טרנסילבניה.

כמה יפה פה בקיץ. השדות ירוקים ואינסופיים, עצים ענקיים מקיפים אותנו ברכיבה לתוך היער, וציוץ הציפורים מתחזק ככל שאנחנו נכנסים לעומק היער.

הדודים שלי הכי טובים בעולם, ובני הדודים שלי הכי כיפיים בעולם. אין כמו משפחה גדולה ואוהבת.

אמא מאוד אוהבת לנסוע אל אחותה בעיירה Érmihályfalva. אמא ואחותה הצעירה רוז'י נוֹנִי התחתנו עם שני האחים גליק, וכך שתי האחיות מרמלשטיין הפכו לאחיות גליק.

רוז'י נוֹנִי נולדה בשנת 1906 והייתה צעירה מאימי בכעשר שנים. היא הדודה הצעירה שלי ואני מאוד קרובה אליה. בכל פעם שנוֹנִי באה לבקר אותנו בכפר, היא לוקחת אותי לימי כיף וקונה לי תמיד מתנות מקסימות. כמה כיף עם דודה נוֹנִי. נוֹנִי מתלבשת תמיד בשיא האופנה. היא אישה צעירה וקטנה בממדי גופה.

לפעמים נסענו לטייל ברחבי טרנסילבניה היפה ובהרי הקרפטים המרשימים. המקום שאני זוכרת הכי טוב הוא הטירה של דרקולה. דמיינתי את הרוזן דרקולה אינספור פעמים, עם גלימתו הארוכה ושערו מרוח בג'לטין ומסורק לאחור, חי בטירת הענק המפוארת עם צריחיה האדומים, מסתובב בחדרים הענקיים, ישן בארון הקבורה שלו ומדי פעם נושך את צווארו של ילד שהוא תפס בליל ירח מלא. לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה מסיוט על דרקולה ומתפללת שאותי הוא לא יתפוס לעולם.

גם לנו יש בית גדול. לא כמו של דרקולה, ואפילו לא כמו של הדודים בכפר, אבל גדול מאוד יחסית לעיירה כמו סָאטוּ-מָארֶה. לשכונה שלנו קוראים שכונת הפקידים בגלל כל אנשי המקצוע שגרים בשכונה.

השכן בבית הצמוד הוא כומר ולא פקיד. הוא מזמין אותנו כל שנה לחגיגות הכריסמס בבית משפחתו. הם אנשים ממש נחמדים.

בכל בוקר אני רואה אותו – איש גבוה ורזה בלבושו השחור וצלב ענק תלוי על צווארו הארוך מדי, יוצא אל הכנסייה הקרובה קצת לפני שנשמע צלצול הפעמונים מהמגדל הקרוב. שמונה צלצולים שמזכירים לי שאני חייבת לרוץ ולהגיע לבית הספר בזמן.

בית הספר נמצא במרחק של כ-25 דקות הליכה. בכל בוקר אני יוצאת לבית הספר עם בּוֹנְדִי. אנחנו עוברים דרך בתים של חברים, אוספים אותם וממשיכים עד הגעתנו לבית הספר ב-8 וחצי, אז מתחיל יום הלימודים. אנחנו חבורה שמחה ועליזה של ילדים יהודים שהולכים יחדיו אל בית הספר היהודי שנמצא בבית הכנסת הגדול במרכז העיר.

בית הכנסת הגדול הוא מבנה יפהפה שמזכיר קצת כנסייה ולא בית כנסת יהודי רגיל. הדלתות והחלונות הגדולים מקושטים בקשתות רחבות ובעיטורים עגולים. זה בניין גבוה ומרשים. הסימן היהודי היחיד הוא מגן דוד שמוטבע על דלת הכניסה בצורה לא בולטת.

בכל בוקר כשאני נכנסת אל בית הכנסת אני מרגישה יראת כבוד ואת הנוכחות של אלוהים במבנה הזה. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל ככה אני מרגישה.

במרכז העיר גרים בצפיפות יחסית הרבה יהודיים דתיים. הם גרים בדירות קטנות בבניינים ארוכים. השכונה שלנו נחשבת ממש טובה והבית שלנו מפואר יחסית למרכז העיר העני. אמא אומרת שיש פה כל מיני זרמים של יהודים, למשל אורתודוקסים שלובשים מעיל ארוך וחובשים כובע סאמֶעט שחור ועגול בכל ימי השבוע ובשבתות הם משוויצים בכובע שטריימל מהודר. אנחנו, לעומת זאת, יהודים מזרם הססטוס קוו. אני לא באמת מבינה מה ההבדל ולמה יש כמה סוגים של יהודים.

יהודי זה יהודי.

ככה אנחנו חיים בערבוביה של יהודים מכל מיני סוגים בעיר של נוצרים מכל מיני סוגים. הנוצרים קוראים לעיר שלנו סָאטוּ-מָארֶה והיהודים קוראים לה סַאטְמָר. כל אחד עסוק בענייניו ולא מפריע לאחרים בחייו ובמנהגיו. שכנות טובה ונעימה בסך הכול.

אבא

בחצר הגדולה שלנו יש המון עצי פרי. אבא תלה לנו נדנדה על עץ הערמונים הענק. עץ הגֶסְטֶנְיָה (Gesztenye), הוא קרא לו.

בּוֹנְדִי אחי ואני משחקים בנדנדה כל יום בקיץ ובחורף. בּוֹנְדִי דוחף אותי חזק חזק וגבוה גבוה עד שאני צורחת בפחד מעורבב באושר ושמחה. אני כל כך אוהבת את אחי הגדול. קוראים לו אנדריי, אבל כולנו קוראים לו בּוֹנְדִי.

שלג לבן. החורף באירופה קר. כמה קר.

איך אני אוהבת את החורף.

‏מגפיים אדומים בשלג.

אני אוהבת לקפוץ בשלג.

מגפיים אדומים. שלג לבן.

ריח החורף עבורי הוא ערמונים מתבשלים על תנור עצים ישן. אבא אוהב להניח ערמונים על התנור ואז לקלף לנו אותם אחד אחד. אני לוקחת את הערמונים ומכניסה אותם לכיסים. כך אפשר להוריד את הכפפות ולהתחמם בכיסי המעיל מהערמונים החמים, ומדי פעם להגניב אחד לפה וליהנות מטעמם המופלא של הערמונים של אבא.

אני אוהבת את החורף הקר, ובעיקר את הערמונים של אבא.

אני מתגעגעת לאבא כל הזמן. אני לא רואה אותו הרבה. הוא יוצא לנסיעות עבודה ארוכות. לפעמים הוא נוסע לשלושה שבועות וחוזר הביתה רק לשבוע. אמא מסבירה לי שככה יש לנו כסף לאוכל ואת הבית הגדול שלנו. העבודה הכי חשובה. חייבים תמיד לעבוד קשה.

ליד המטבח גרה גְרֶטָה, המנקה והעוזרת ההונגרייה שלנו. היא גרה בבית שלנו כבר הרבה שנים ואנחנו מאוד אוהבים אותה. גְרֶטָה מבשלת מאכלים הונגריים נהדרים ועוזרת לאמא לנהל את הבית.

גְרֶטָה מבשלת בעיקר בימי שני ורביעי, כאשר תלמידי הישיבה באים לאכול אצלנו ארוחה חמה. אבא אוהב לארח את התלמידים העניים שבעיר. בימי שישי מגיעים עוד יהודים עניים ומבקשים כסף לצדקה. אבא תמיד דואג לחלק לכולם. כשאבא נמצא בנסיעות שלו, הוא משאיר כסף לבּוֹנְדִי כדי שיחלק לעניים במקומו.

אני אוהבת ללכת עם גְרֶטָה לקניות בשוק. השוק תמיד מלא במוצרים שגדלים בכפרים הסמוכים. האיכרים באים למכור את התוצרת שלהם, והכול כל כך טרי ויפה.

את בשר האווז קנינו מגברת גרוס שמגדלת את האווזים בביתה. בחצר ביתה הקטן מתרוצצים עשרות אווזים על האדמה החשופה, וכאשר נכנסתי לביתה לשלם עבור האווז שבחרנו, ראיתי שגם בתוך הבית אין רצפה אלא אדמה חשופה כמו בחצר.

ככה זה. יש הרבה עשירים, אבל הרבה יותר עניים.

העוני הוא המצרך הכי נפוץ בסָאטוּ-מָארֶה.

אמא נמצאת רוב הזמן בבית. היא כל כך אוהבת לתפור ולרקום. יש לנו בבית המון מפות לבנות שאמא רקמה, עם עיטורים אדומים וכחולים. אמא יושבת בסלון שעות ורוקמת ושרה לעצמה באותו זמן שירים הונגריים נעימים. אמא אוהבת לשיר ויש לה קול נעים במיוחד. לפעמים היא שרה לנו שירי ערש לפני השינה, אבל זה ממש נדיר. אנחנו כבר ילדים גדולים.

כשהייתי קטנה, אבא אהב להושיב אותי על רגליו ולהקפיץ אותי בעודו שר: "Az A Szép Az A Szép Akinek A Szeme Kék", "הכי יפה היא זו עם העיניים הכחולות". אני זוכרת כמה התרגשתי כשהיה מקפיץ את רגליו במהירות שדימתה רכיבה על סוס פרא בעוד הוא שר לי את השיר שלנו. קריאות השמחה שלי היו גוברות כאשר כל כמה הקפצות הוא היה פותח את רגליו בהפתעה וכמעט מפיל אותי אל הרצפה. ברגע האחרון הוא היה תופס אותי ומרים אותי מעלה בחזרה אל רגליו המקפיצות ומחבק אותי חזק לקול צחוקי המאושר.

כמה אני אוהבת את יום ההולדת שלי.

בתחילת חודש מאי אני מתחילה לספור את הימים עד ליום השלושים. כל שנה ביום ההולדת שלי אנחנו עושים יום כיף משפחתי. אבא לא הולך לעבודה ואמא מכינה לנו ארוחת בוקר שאנחנו אוהבים. בדרך כלל זה בלינצ'ס גבינה עם צימוקים. אחר כך אנחנו מתלבשים יפה ויוצאים ליום כיף בכפר; רוכבים על סוסים, קונים מאכלים טעימים וקונים מתנה באחת החנויות במרכז הכפר. אני אוהבת ללכת עם המשפחה שלי למרכז הכפר ולראות את כולם מסתכלים על המשפחה היפה שלנו.

אבא הולך עם חליפה בהירה ומגבעת מוטה מעט הצידה, ואמא לידו משלבת את ידה הימנית לידו השמאלית. היא לובשת שמלה צבעונית ונועלת נעלי עקב. שערה אסוף ומהודק מתחת לכובע מהודר. אני משמאלה מחזיקה בידה ומנסה להיראות כמוה. שערי קלוע לצמות מסודרות עם שביל מסודר באמצע. בּוֹנְדִי צועד מימינו של אבא. שערו פרוע כרגיל והוא מפזר חיוכים לכל עבר.

בערב לפני השינה אבא תמיד מושיב אותי על רגליו ושר שוב את השיר האהוב עליי מאז שהייתי תינוקת, "Az A Szép Az A Szép". הוא ממשיך לשיר לי את השיר הזה בכל יום הולדת למרות שאני כבר ילדה גדולה.

אבא כל כך אוהב את העיניים הכחולות שלי והן כל כך אוהבות אותו.

בשנה האחרונה אבא לא מרגיש טוב. הוא נוסע לטיפולים במקומות רחוקים וחוזר אלינו כל כמה שבועות. אוף, זה קשה ממש. אני מתגעגעת אליו כל הזמן.

אמא אמרה לי שהמחלה הארורה תפסה אותו והיא לא עוזבת. היא לא מסכימה להגיד את שם המחלה בקול רם.

השיעולים הטורדניים שלו גורמים לי להיות ערה בלילות ולדאוג. אני כל הזמן דואגת. זה כל כך קשה לדאוג. זה עושה לי כואב בלב.

אבא תמיד מביא לנו מתנות כשהוא חוזר מטיפוליו בקרלסבאד. בעיקר הוא אוהב לקנות לי סוודרים כחולים. הוא אומר לי: "Gyönyörű lányom", "ילדה יפה שלי, תמיד תלבשי כחול, זה מבליט לך את העיניים".

אני שמה לב שהקול שלו השתנה. הוא צרוד הרבה יותר מבדרך כלל. לפעמים הוא ממש לוחש ואני צריכה להתקרב בשביל לשמוע אותו.

בכל פעם שהוא נוסע, הוא חוזר עם יותר מתנות ופחות חיים בגוף. עצמות הלחיים שלו התחילו לבלוט והאף קצת גדל. השיער שלו התדלדל והוא כבר כמעט קירח.

אבא מאוד אוהב אותי. אני מרגישה את זה חזק בלב שלי, למרות שהוא מעולם לא אמר לי את זה.

אני לא מבינה למה כל כך קשה להגיד משפט כזה קטן שעושה כל כך נעים בגוף. בהונגרית זו רק מילה אחת, "Szeretlek". כמה קשה להגיד מילה אחת?

גם אמא מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אפילו לא במילה אחת בהונגרית.

אבא ואמא מאוד אוהבים אחד את השני. אני לא מבינה למה הם אף פעם לא מתחבקים או מתנשקים לידנו. הם תמיד שומרים על מרחק גופני ביניהם, אבל תמיד עם מבט אוהב בעיניים שלהם.

כשאבא חוזר מהנסיעות הארוכות שלו, הם יושבים לשיחות ארוכות אל תוך הלילה. רק בחושך, אחרי שאנחנו הולכים לישון, הם יושבים קרוב קרוב ליד האח הבוערת, מחזיקים ידיים ומדברים.

בשבועות האחרונים אני לא נרדמת. השיעול של אבא משאיר אותי ערה. אני שומעת את הלחישות שלהם ומתגנבת בזהירות כדי להציץ. הלילה התגנבתי אל פתח הסלון והצלחתי בקושי לשמוע על מה הם מדברים, ואני ממש לא אוהבת את מה ששמעתי.

"אנה שלי, את יודעת שהסוף שלי מתקרב. אני צריך שתדעי איפה כל הכסף כדי שתוכלו להסתדר בלעדיי".

"די, מוריץ, אל תדבר ככה", ענתה אמא. "אני לא מוכנה לשמוע אותך מדבר על מותך. זה לא יקרה בקרוב. הטיפולים עובדים, ואנחנו נמשיך לעשות מה שאפשר כדי שעד הקיץ תחזור לעצמך".

הוא נאנח. "אנה, את יודעת שאין לי סיכוי. תפסיקי לחשוב עליי ותתחילי לחשוב עלייך ועל הילדים. אינני רוצה להמשיך בטיפולים, הם מחלישים אותי". השיעול הפסיק את דיבורו ולאחר מספר שניות הוא המשיך בקול נמוך הרבה יותר: "תגידי לילדים כמה שאהבתי אותם. אני יודע שמעולם לא אמרתי להם. כמה זה מטופש. אבל אני חושב שהם יודעים עמוק בלב שלהם שכל מה שעשיתי, עשיתי בשבילם. אני עייף, אנה".

שמעתי אותם מתחבקים ואז את אמא פורצת בבכי: "מוריץ שלי, אני לא אוכל לחיות בלעדיך. חיי יהפכו לאבל אחד גדול".

את שאר השיחה לא הצלחתי לשמוע כי קולם נחלש ממשפט למשפט, אבל לעולם לא אשכח את קולם האוהב בזמן שהחזיקו ידיים ולחשו אחד לשני.

הלכתי למיטתי בוכייה ועצובה ולא הצלחתי להירדם בשום אופן.

הלב שלי ניבא לי רעות.

מהנסיעה האחרונה אבא חזר כבוי. נגמר לו האור בעיניים. הוא קנה לי עוד מגפיים אדומים במידה יותר גדולה כדי שיהיו לי גם לשנה הבאה. גם המידה הגדולה שאבא קנה לי הייתה מידה קטנה. אני ילדה קטנה עם רגליים קטנות.

כשיורד הלילה אני שוב לא נרדמת. אני מתגנבת ומציצה אל הסלון ומנסה להקשיב להם שוב. הלחישות שלו הופכות לשיעולים רבים. יש כבר הרבה יותר שיעולים ממילים. אני לא מצליחה לשמוע כלום משיחתם ופתאום אני מבינה מה זה פחד מוות. המבט האוהב של אמא התחלף למבט דואג ומפוחד. העיניים הכחולות שלה הפכו לאפורות כהות. האור נעלם לאיטו.

הייתי בת שמונה כשאבא מת.

הוא נפטר בשנת 1937, קצת לפני המלחמה הנוראית ההיא.

לפעמים אני חושבת שזה טוב שהוא לא ראה את המלחמה הזו. אולי באמת היה לו מזל. בכל זאת שמו היה מוריץ גליק.

קברנו אותו בבית הקברות היהודי של סָאטוּ-מָארֶה. אמא הכינה לו מצבה שחורה מפוארת מתחת לעץ הערבה הבוכייה עם הקיסוסים המטפסים עליה.

יותר אני לא רוצה לדבר על זה.

זה עושה לי רטוב בעיניים.