תהודת זהות

1

ירושלים, 2010

נקישת עקביי על האספלט קוצבת את מחשבותיי ומזכירה לי מדרכות פריזאיות. אני צפה במרחב ביניים, לא כאן לא שם, גופי כאן ומוחי שם, וזו דרכי להתקדם מרגע לרגע. בעיקר מהרגע ההכרחי והכואב שבו החלטתי לקיים את הבטחתי לעצמי ולפבלו, ותוך התעלמות אלגנטית מהנסיבות, להגשים את חלומי לעבור לירושלים ולהשאיר את פריז מאחור. ואת האהבה. אני מגיעה לגינה. כאן, תחת הברוש, הספסל הירוק שכמו נפלט ממדרכה פריזאית ושבגללו מיקמתי כאן את האטליֶה שלי. של פבלו ושלי. ברגע של אופוריה יצירתית, בתחושה שירושלים מקבלת אותי בזרועות פתוחות ומפרגנת לי אביזר פריזאי קטן כדי להקל על המעבר. אני זוכרת איך אמרתי לפבלו, "זה סימן, פינה פריזאית בלב ירושלים." באנו מפריז לכמה ימים בודדים כדי למצוא מקום לאטליֶה שלנו, כשאמי קצת התאוששה מסבב הכימותרפיה האחרון. הייתי מעודדת והסכמתי לטוס בספונטניות. חרשנו את העיר עם מתווכים שפבלו יצר איתם קשר לפני בואנו. התחלנו להתייאש מכל הדירות שראינו אך ביום האחרון לפני הטיסה חזרה, הגענו לרחוב צדדי קטן בשכונת רחביה והתאהבנו בו, בבניין ובדירה.

בכניסה לבניין, שמות הדיירים משורבטים על פיסות נייר דבק שהיה פעם לבן וצורם לצרפתייה שבי, אבל אני מקבלת אותם באהבה כי ככה זה בארץ. אני עולה. בקומה הראשונה אני מאיצה את צעדיי, דורכת לא דורכת על המדרגות בשקט מרבי, שמא אעורר את סקרנותה הנואשת של ציפורה רייזלר, שנדמה שתמיד אורבת מאחורי דלתה לכל מי שעולה במדרגות. זה לא תמיד מצליח. היום כן. מול דלתה, הדירה של ראומה שבה היא גרה עם המטפלת שלה אשא. הן די שקטות ואני לא מוטרדת מהן, בעיקר לא מאשא. והנה הקומה השנייה, שלנו. ל"שלנו" אני מוסיפה מירכאות עדיין. אני מכניסה את המפתח למנעול ורואה את השלט התלוי על הדלת בלי להביט בו. "האטליֶה של קלואי ופבלו".

אולי הגיע הזמן להביט בו חזיתית. עשינו את זה. אנחנו עושים את זה. פבלו לפחות. אני בדיליי.

אני דוחפת את הדלת, חוצה את החלל השרוי באפלה. הבל חנוק של בדים וחריקת פרקט כמעט כמו בדירה פריזאית ישנה מקבלים את פניי. אני מסיטה את וילונות הקטיפה ומניחה את התיק על שולחן העץ הכבד משוק הפשפשים של יפו. שולחן עתיק ומסיבי שכבש אותי במבט ראשון, אך נדרשה התערבותו האוהדת של פבלו, ובעיקר עזרתו הפיזית, כדי להכריע בדבר רכישתו. השולחן עמוס בגזרי בדים, בכפתורים שנאספו בשוקי גרוטאות, בפנקסים בעלי כריכה צבעונית גדושים בשרטוטים. סביבו כמה כיסאות בסגנון לואי ה–XV מרופדים בבדים צבעוניים. בפינה דחפנו את שידת המגירות העתיקה מבית הוריי, סוס טרויאני של רגשות שעדיין לא נתתי עליהם את הדעת.

השידה הייתה ממוקמת בפינת התפירה של אמי. היא אצרה בה כפתורים שסידרה לפי גודל וצבע. בילדותי אהבתי לביים אותם ולתת להם חיים ותפקידים, מרכיבה מהם משפחות מרובות ילדים ובני דודים. בנעוריי נהגתי לסדר ולארגן את המגירות, כשברקע פרטה אמי על מכונת התפירה. זיכרון משכר של אינטימיות מדומה, מהול בכמיהה בלתי מסופקת. הסתפקתי בקרבה פיזית לאמי אבל למה לא קיבלתי יותר? למה לא דרשתי יותר? האם אפשר לחוש געגוע לדבר שלא נחווה? הכמיהה נותרת בעינה. איפה אשים אותן? את השידה ואת הכמיהה...

במפגש הראשון של הבוקר עם האטליֶה אני שומעת את קולו של אבי, "אם זה היה בשביל לשחזר דירה פריזאית, למה לברוח לירושלים?" אני לא ירשתי את הפרגמטיות של אבי, וכנראה גם לא את המיקוד מכוון המטרה, אבל הוא ממשיך לנהל איתי שיח מתמשך אף על פי שנפטר לפני עשר שנים. גם אמי ממשיכה להתערב בראשי אבל בקולה ישנה גם אהבה לאטליֶה ולמיקומו.

ושוב הריח שעדיין לא התרגלתי אליו. ריח חמצמץ ואטום של בדים גולמיים העומדים כסיפורים פוטנציאליים בהמתנה לפתיחה, גזירה, קריעה, תפירה, מימוש. ריח של עשייה בפתח. ריח של אפשרויות. ריח של פינת התפירה של אמי. הוא מרגש אותי ומושך אותי, נדמה לי שאני אוהבת אותו, גם אם הוא לפעמים גדול עליי ולפעמים מכאיב. מזכיר את המקום שבו יכולתי להרגיש צל של שורש, של שייכות, ושנעלם מהעולם. עוד לא החלטתי אם הוא שלי ואם מותר לי להתמסר אליו, או שהוא זר ומרמז לי שעדיין לא מצאתי את מקומי.

***

עכשיו אני מחכה לבחורה. שרה שמה. צריכה להגיע בעוד כרבע שעה. פבלו ואני כבר לא מסתפקים בעזרתה של סיגל כי בלי ששמנו לב, תוך כמה חודשים התרבו המשימות. סיגל עובדת איתנו מההתחלה. היא ענתה מייד למודעה שפרסמנו וכך נכנסה לחיינו. היא הבן האדם הישראלי הראשון שלי. העוגן הראשון, הכתובת לכל השאלות שמתחילות ב: "איך אומרים בעברית..." אבל לא רק. חוץ מלהיות מילון המושגים שלי, היא גם הנציגה המקומית, אחראית הסברה של מנהגים מקומיים, כמו להתערב בחיים של אנשים זרים ברחוב, וכמו להידחף בתור בסופר או בקופת חולים עם תירוצים כמו "אני רק שאלה". היא נותנת טיפים איך לא להיות פראיירית ומנומסת מדי. היא השותפה מאחורי הקלעים של הבמה הישראלית החדשה שלי. היא לימדה אותי מה זה לנגב חומוס, אותי, שכל ילדותי לימדו אותי שאסור לנגב מהצלחת כי זה לא מנומס. בקיצור, היא סיפקה תשובות לכל השאלות הישראליות ששאלתי בשקיקה כדי להצטרף למועדון. היא הכירה לי את הגשש החיוור, "הלהקה", יהודית רביץ, מתי כספי וכל מה שעלה בראשה... חוץ מזה, היא נשואה והיא אמא וזה נורא מרשים אותי, וזה גם מרגיע ומחמם. אני אוהבת אותה אהבה אמיתית. היא גם הצילה את האכזבה הראשונית שלי מכך שהדיירות בבניין מדברות עברית עם מבטא כבד, ואני כאמור התכוונתי להפוך לדוברת ישראלית מצטיינת כמה שיותר מהר. אז ככה זה בסדר, וישראל ארוגה מטלאים וזה היופי, אני חושבת.

יותר ויותר נשים מגיעות אלינו, מבקשות שנעצב להן שמלות, מכנסיים, ז'קטים. פבלו מרוצה עד השמיים, מתרגש מכל לקוחה חדשה שנכנסת לאטליֶה עם המלצה ועם ציפייה, ואילו אני מבצעת ומשתפת פעולה, ובאותו הזמן מפנטזת על בריחה, על טיסה לפריז, על מונית משדה התעופה שארל דה גול לרחוב סופלו, על עלייה במדרגות הבניין ונקישה על דלתו של ליאו. "חזרתי!" אני אומרת לו, ואנחנו מתחבקים, והוא מאושר ואני מאושרת. ואז לא. כי אחרי כמה רגעים או כמה ימים חוזרת המועקה. לא יכולה להיות בפריז.

השרה הזאת צריכה להגיע כל רגע. קולה בטלפון הפנט אותי. קול רך, סופג ומלטף, קול בולם זעזועים, שהמשיך להרגיע אותי גם לאחר שניתקנו. לא יזיק לי קצת רוגע... אני אוספת את השרטוטים ואת הספלים מאתמול בלילה. ישבנו עד מאוחר, פבלו ואני, וצחקנו. לאחרונה התקרבנו עוד יותר, נדמה לי. כשהוא נסע לברצלונה לבקר את אביו התגעגעתי אליו ממש. הבנתי שאני לא יכולה להסתדר לבד עם משימות האטליֶה ובכלל, בלי הנוכחות שלו. היעדרו גרם לי לתהות לגבי יכולתי לעצב בגד לבד. שאלה לא קלה שהחלטתי לדחות לעת עתה. בינתיים הוא חזר ואני יכולה להישען עליו. נדמה לי שזה מה שאני עושה מהרגע הראשון של היכרותנו. נשענת עליו.

הכרנו בחנות "שוק סן–פייר" שבמונמארטר, חנות הבדים האהובה על אמי.

כשהאוויר הדחוס של בית החולים כבר החוויר לגמרי את פניי, אמי הפצירה בי לצאת לטיול וללכת לקנות בד יפה כדי שתתפור לי ממנו שמלה. היה ברור לשתינו שהשמלה לעולם לא תיתפר אבל לא יכולתי להגיד זאת במילים, כך שצייתי. נהניתי מהמחווה של אמי ונתתי לה גם ליהנות ממנה. יצאתי מבית החולים ודידיתי בין דוכני הבדים כמו רוח רפאים שברחה מסיפור, ואז ראיתי אותו מנהל שיחה ערה עם מוכרת על הרכבו של בד. בחור נאה וגבוה, שחום, לבוש חליפת טוויד בהירה ועל פניו הבעה רכה וחולמנית.

מאז ילדותי, ביקורים בחנות הבדים הרגישו לי כמסע בזמן, בזכות הפרקט החורק והשרוט, האורות הצהבהבים העמומים, הרהיטים הכבדים, הקירות הדהויים וכמובן שלל הבדים. מאוחר יותר, בנערותי, המוכרות התמזגו במוחי עם הנשים בספר "גן עדן לאישה" של זולא שקראתי בכיתה ח'. פבלו תפס את תשומת ליבי בלבושו המיושן והמסוגנן, שהשתלב עם התפאורה ועם אווירת המקום. כנראה נעצתי מבט קצת מעבר למקובל, כי הוא חייך אליי. הבחנתי במגן דוד קטן, תלוי על שרשרת עדינה במשולש העור של צווארון החולצה הפתוח כדי כפתור. כשהמוכרת פנתה אליי ושאלה במה אפשר לעזור, הוא המשיך לעמוד שם. "אני מחפשת בד לשמלה," עניתי ללא כוונה ממשית, ממשיכה לציית לאמי כאילו היא צופה בי. עובדת אחרת קראה למוכרת והיא התרחקה על עקביה, כמו לחזק את התחושה שאני שקופה. רוח רפאים כאמור.

"איזה סגנון את מחפשת?" שאל פבלו בשיא הטבעיות, במבטא ספרדי ובטוב לב מופגן וכובש.

"אין לי מושג," גיחכתי במבוכה.

"נראה לי שאת צריכה לשבת."

"אני גם חושבת." הרגשתי חלשה ואבודה.

אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי יושבת לצידו על ספסל ליד הקרוסלה של מונמארטר.

"חכי כאן, אני קונה לך מים." לצלילי האקורדיון של הקרוסלה ישבתי שם ותהיתי מה גורם לי לדבר עם זר, האם זה מצבי העגום או אולי המגן דוד המשרה אשליה של אמינות? האם הפכתי לאמא שלי?

הוא חזר אחרי כמה דקות עם בקבוק מים וחטיף שוקולד ופתאום התחלתי לבכות. אבל ממש לבכות.

"את לא אוהבת?"

"אתה באמת חושב שאני בוכה בגלל שהבאת לי חטיף שאני לא אוהבת? כאילו רציני?"

התפקענו מצחוק. חתכתי את החטיף באמצע והושטתי לו חצי. לעסנו בשקט בזמן שהבכי והצחוק נרגעו, מתבוננים בילדים על הקרוסלה.

"אמא שלי גוססת," אמרתי אחרי שבלעתי את כל החצי שלי.

"אוי, אני ממש מצטער. ממה?"

"סרטן בגרון. גרורתי."

"מדרֶה. היא בבית חולים?"

"כן. אתה ספרדי?"

"איך ניחשת?"

"לפי המגן דוד," אני שולפת בלי לתכנן. "וגם קצת המבטא."

"מצחיק. האמת היא שיכולתי להיות גם צרפתי."

"מה הכוונה?"

"סבא שלי ברח מפולין לפני המלחמה," הוא מצביע על המגן דוד, "והגורל הביא אותו לספרד. לא כוונה ממשית, לא סיבה עמוקה... אני יהודי ספרדי אבל יכולתי באותה המידה להיות יהודי צרפתי, או אנגלי או מרוקאי..." חשדתי בו שהוא מנסה לשעשע אותי כדי להסיח את דעתי מהעצב הסמיך שאני מקרינה.

"אז אתה ספרדי במקרה?" חייכתי קצת, משתפת פעולה עם ההסחה הנעימה.

"כן, אני ספרדי במקרה. אני מבין שאת גם יהודייה?"

"כן, אבל זה בטח לא במקרה..."

"באיזה בית חולים אמא שלך?"

וכך יצא שהוא הסיע אותי באוטו הישן שלו עד לבית החולים. החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו כמו שני אנשים בתחילתה של ידידות מופלאה. היום אני מראה לפבלו כל שרטוט כדי שיגיד לי אם הוא בר–תפירה ובר–מימוש, והוא לוקח עיפרון וביד רועדת מותח קו הססני במקום הדורש הבהרה או הכרעה. אני יותר טובה בשרטוט והוא בתפירה ובביצוע. משלימים זה את זו, וכל אחד מאיתנו מביא רעיונות מעולמו הפנימי והחיצוני. מהבעבוע של הרעיונות האלה נולד החלום המשותף של האטליֶה, כששנינו הבנו שאנחנו עוזבים את פריז לטובת ירושלים. הוא מתוך ציונות ידועה מראש, ואני מתוך משיכה לירושלים לצד ספקות לגבי ההצדקה להישאר בפריז, הרבה לבטים ואולי בריחה.

בחדר האמבטיה אני בוחנת את עצמי. מסתרקת ומפדרת את הנמשים שעל לחיי. מורחת שפתון כתמתם שמדגיש את הגוון האפור–אצה של עיניי. ככה ליאו קרא לו ואימצתי. זה די מדויק ויותר מיוחד מחום, שרשום לי בדרכון כי לא ידעתי איך לקרוא לצבע הזה. ממילא לא היו מקבלים אפור–אצה במשרד הפנים, לא הצרפתי ולא הישראלי. אני מהדקת את החולצה לתוך החצאית ומיישרת אותה, היא נוטה להסתובב. ליאו אהב את החצאית הזו, שמודפסות עליה חרציות קטנטנות. היא הזכירה לו דברים שמחים. אני מתיזה מעט בושם מאחורי אוזניי ובצידם הפנימי של מפרקי ידיי. נזכרת במגע שלו. משעשע שההתעסקות בגופי מזכירה לי אותו. משעשע או פתטי. כאילו גופי לא שייך רק לי. אני פשוט חושבת עליו כל הזמן, גם כשאני מתבשמת. הוא הפך לנוסע סמוי במחשבותיי.

אני לא מרגישה מוכנה לפגישה עם הבחורה הזו ששמה שרה. מה לי ולריאיון עבודה? איך אני אמורה לראיין? חבל שפבלו נסע לתל אביב ולא נשאר איתי להתמודד.

אני מאבקת את השולחן הקטן. מסיטה את הווילון, שהשמש תיכנס. מדייקת את התפאורה.

התפוזים האלה שהוא קנה מהממים. קימורים מחוספסים. צבע כתום עז. יום אחד אצייר פריט לבוש בהשראתם. ז'קט קטן. או חולצה קטנה.

הייתי מתענגת על אחד מהם אבל הקילוף הוא מכשול רציני. למה להתאמץ בשביל נגיסה חולפת, מתוקה ורעננה ככל שתהיה.

***

משהו דופק בראשי. דופק בעקשנות. דפיקות מתגברות, טורדניות. אה! דפיקות בדלת! אני מזנקת לפני שאני מבינה מה קורה. נרדמתי על הכורסה ליד החלון. ליד התפוזים. שקעתי לתוך שינה עמוקה וההתעוררות אגרסיבית.

הדפיקות נעשות נועזות יותר. אני שוב מיישרת חולצה וחצאית ורצה לפתוח. אישה צעירה עומדת בפתח, עוצרת נשימה ביופייה וכובשת בביישנותה.

"שרה?" קולי צרוד.

"כן. קלואי?" קולה רך ונעים. בולם זעזועים.

"נעים מאוד. בואי היכנסי."

"סליחה. איחרתי. לא מצאתי בהתחלה. אחר כך מצאתי."

"הכול טוב."

לפי שעון המטבח, ישנתי עשרים דקות! האדרנלין שפרץ בגופי עודנו מורגש, אך לא הפיג לגמרי את קורי השינה.

"בואי נשב."

חבל שלא אספתי את השיער. היא כל כך מוקפדת. אנחנו מתיישבות ליד החלון.

"ממש יפה כאן!" היא פותחת בהתלהבות נעימה.

"כן, מקום נחמד..." לאיזה כאן היא מתכוונת, לשכונה, לאטליֶה, לפינת הישיבה?

"אז אני אגש לעניין כי אני לא בדיוק יודעת איך לראיין אותך. בקיצור, אנחנו צריכים עזרה. בעיקרון, אני מעצבת, משרטטת."

האומנם?

"ופבלו מעצב ותופר. לפעמים לפי הזמנה, אבל לרוב עובדים על קולקציה שלנו."

"איזה יופי."

"תודה. כרגע העסק קצת חובבני עדיין, אבל עובדים על זה. הוא בתנופה, זה מפתיע אבל יש לא מעט עבודה, ויש כל מיני רעיונות שאני עוד צריכה לפתח."

אני נשמעת לעצמי כמו ילדה קטנה.

"מה את שותה?"

"האמת, אפשר תפוז?"

"בטח!"

היא מקלפת את הפרי באצבעותיה. אצבעות ארוכות, גרומות ודקיקות. על רובן טבעות עדינות ומוזהבות. היא מסיימת לקלף בזריזות מדויקת ומציעה לי פלח.

נראה לי שבהיתי בה. מקווה שבפה סגור.

בגדיה החומים משתלבים בהרמוניה עם עורה הכהה. צעיף רך ומשיי כרוך בנונשלנטיות סביב צווארה הדק. גם אני פעם יצרתי סצנה מלבוש. כשהיא מושיטה לעברי פלח צמידיה הזהובים מנגנים צליל נעים. האוויר רווי בניחוח הדרי ומשכר. אין לי מה להגיד. מה אמורים לשאול?

"איפה למדת לתפור?"

"בבית, כשהייתי ילדה כבר תפרתי הרבה. כל החיים שלי תפרתי. תופרת טוב." כתפיה המרובעות והזוויתיות מתרוממות כשהיא צוחקת במבוכה. "אבל גם, אני פשוט רוצה יותר מסתם לתפור, אני רוצה להתפתח. ונראה לי שזה מה שעושים כאן לפי מה שהבנתי מהמודעה."

אני מהנהנת. "אז, מתי את רוצה להתחיל?"

"באמת? מחר?!"

פבלו ינזוף בי. אצטרך להיות ממש משכנעת. אבל בלי שקרים, אני לא משקרת לפבלו. או לאף אחד אחר. טוב, לעצמי אולי כן. אני לוקחת את שרה לסיור באטליֶה. קודם לחדר האמבטיה. השתקפותנו במראה מפתיעה אותי. הניגוד שבינינו. שרה גבוהה, רזה, כהה, זוויתית, גרמית וזקופה, שׂערה השחור והמתולתל מוחלק ומשוך לאחור לפקעת עגולה ומושלמת. ואילו אני ג'ינג'ית קטנה, שׂערי פזור וגלי, לבנה וצנומה, קצוות רכים ומעוגלים. מגיעה לכתפה. אני מפויסת עם ההבדל. גיוון תמיד עושה לי טוב.

אנחנו ממשיכות למטבח הלבן והמואר, הגדוש בעציצים שפבלו מטפח במסירות. זמן רב לא חשתי כניסה של בן אדם חדש לחיי וכשאנחנו עוברות במסדרון, בעודי מודעת לנוכחותה לצידי על צליליה וניחוחה ועל מבטה החדש, אני צופה בסביבתי היומיומית במבט רענן, זר כמעט, במודעות חדשה. את הטפט שמחפה את קירות המסדרון, למשל, פבלו קנה בברצלונה לפני פתיחת האטליה, מודע לאהבתי לפרטי עיצוב ישנים ונוסטלגיים, ובעיקר ער לעובדה שההדפס, פסים בשילוב פרחים קטנטנים בגוונים של צהוב וורוד עתיק, מזכיר את בד הריפוד שרכשנו יחד בפריז כשחשבתי לרפד מחדש את הכורסה של ליאו ברחוב סופלו, בהתקף של ביתיות מתפרצת. מהרגעים הראשונים שבהם התחלנו לתכנן את הסטודיו שלנו פבלו היה קשוב ומתחשב. הוא רצה להיות בטוח שאני שלמה עם הרעיון, עם הקונספט המדויק, כאילו חשש כל הזמן שאתחרט. ביני לבין עצמי, אני חייבת להודות שהקונספט היה שונה עבור שנינו, מההתחלה. הוא השתוקק ליצור מקום שהוא יפרח בו כמעצב וילביש את העולם יפה יותר. ואילו אני חיפשתי נישה שבה אוכל דרך עיצוב בגדים לבטא את ההשקפות שלי לגבי דעות קדומות, סתירות ומוסכמות חסרות היגיון. לבנות קייס על בני אדם. נכון שמאחורי הרעיונות הגדולים שלי אני אוהבת בגדים. תמיד אהבתי. אני אוהבת לקנות בגדים. אני אוהבת לדמיין בגדים. ירשתי את התכונה הזאת מאמי. אמי דיברה את שפת הבגדים שוטפת. ידעה לתרגם סימולטנית כל מחשבה, כל הלך רוח לבגדים, ולכן הייתה לה גרדרובה עצומה בהיקפה מעבר לכל פרופורציה הגיונית. ארונות, שידות, מדפים, קולבים, קופסאות. כל האפשרויות נוצלו כדי להכיל את האוצרות שנצברו לאורך השנים. היא לא זרקה שום דבר. לא הייתה סיבה. הכול התאים תמיד. את תשוקתה לבגדים לא שמרה רק לעצמה. הגיחות שלנו לחנויות היו חוויות אדירות. היא הייתה מעמיסה פריטים על ידיה ועל כתפיה ומובילה אותי לתאי המדידה, ושם ייעצה לי, הידקה לי, התכופפה כדי לדמות מכפלת. התמוגגתי מתשומת הלב, מהקרבה אליה. הבושם שלה דגדג את נחיריי, הצחוק שלה חימם את ליבי. היינו מקנחות בבית הקפה האהוב עליה, בשכונת האופרה. תמיד גלידת וניל בשבילי וקפה קרם בשבילה, כששקיות רבות מונחות לרגלינו, גדושות בריגוש ובציפייה לרגע שנפתח אותן בבית.

הנה, אנחנו חולפות על פני הטפט הדומם על קירות המסדרון בלי להסגיר את ההיסטוריה שהוא טומן בחובו. את הכורסה בסוף לא ריפדתי, לא הספקתי, וגליל הבד עומד שם איפשהו בדירה ברחוב סופלו, אם ליאו לא זרק אותו. מבטה הסקרן והאמפתי גורם לי להרגיש מעניינת, רב–ממדית. כל זה שלי. גם אם לרוב לא מרגיש לגמרי שלי וגם אם אני חצויה, לפחות הסטודיו הזה מוכיח את קיומי כאן, כי המושג "שלי" עדיין זר לי. אבא, די, לא עכשיו. אני מנסה להשתיק את קולו בראשי. אני כן מנסה למצוא את מקומי. אתה נטשת במותך כשעוד הייתי זקוקה לך, השארת אותי לבד עם אמא, ולפעמים זה הרגיש לבד, נקודה. אז עכשיו כשאני לבד באמת, תן לי להחליט. בכל כך הרבה החלטות לא ליווית אותי... די. אני לא יכולה להיכנס עכשיו לאחד הדיונים הארוכים והמרתקים שלנו, המאתגרים, המאלצים אותי לחפור בנבכי נפשי אחרי כוונה ממשית. עכשיו מגיע תורו של חדר המדידות, מול חדר השינה. מינימליסטי אך נעים. שטיח אתני, מראה גדולה ופרגוד. צריך לנקות את המפסק אגב. היא מתלהבת מהכול. האטליה באמת נעים. פבלו נתן לי אור ירוק לכל העיצוב ונהניתי מיצירת התפאורה. משלבי ההבטחה, הצביעה, התכנון.

תוך כדי תהייה אם צריך וכדאי, אני מראה לה את חדר השינה. אני לא חייבת אבל הדלת הסגורה מבקשת תשובה, אם כבר הגענו לכאן. מיטה לבנה, וילון לבן שקוף, פרקט לבן. ארון העץ הכהה והמסיבי מחמיא לבהירות השלווה, בהרמוניה.

כשאני מלווה אותה לדלת אני שוב חוזרת להיות ילדה קטנה שמארחת חבֵרה, אמי בגבי.

"לא הכנתי לך שתייה בסוף אפילו..." הנימוס של אמי מדבר מגרוני. אני מודה שנשאבתי לרגע ולא רציתי הסחות, אז הרשיתי לעצמי לוותר על נימוסים. והנשיפות של אמי בעורפי כבר לא כל כך משפיעות עליי. אולי כי הפכו להיות שלי... מעניין שמתקרבים למקורות ככל שמתרחקים מהם בזמן.

"הכול בסדר, ואכלתי תפוז," היא מחייכת במלוא שיניה הלבנות ויוצאת, מותירה הבל נעים ומתקתק, ושוב, בולם זעזועים.

***

"אולה קלואיטה, איזה מזל שאת עוד פה. אני גמור מעייפות. עליתי בשקט וזה לא היה קל עם כל השקיות, רק שהוד מעלתה רייזלר לא תפתח את הדלת. קלואיטה, את תתעלפי מהבדים, במיוחד מהטוויד הירוק. רגע, כבר מראה לך."

פבלו הגיע, סימן שכבר נגמר היום. נכון שהחשיך בחוץ. הוא נשמע במצב רוח מצוין. אין לי לב להרוס לו. הוא לבוש מהמם, אני רואה בחטף. מכנסיים חומים, חולצה לבנה מכופתרת, וסט בגוון בז' ועניבה ירוקה. יום אחד אגנוב ממנו את הווסט הזה. ואת העניבה.

"היי... אני עובדת על כמה שרטוטים," אני עונה מרחוק. זה לא שקר, אני מנסה לקדם לכדי רעיון כל מיני סקיצות והתחלות שאספתי בתקופה האחרונה, עוד לפני שהגעתי לירושלים. "איך היה בתל אביב?"

"מתיש אך מניב תוצאות! חכי שאראה לך את האוצרות שאספתי בשבילך."

הוא תכף יקלוט שאני לא במצב רוח טוב, גם אם אני נראית שלווה. ניסיתי לחייך כשדיברתי, אבל אין לי כוח למצב רוחו הנלהב כרגע, כך שיוצא לי חיוך מאולץ. אני יודעת מתחושת השרירים בלחיים. חסר רגישות הוא לא, אז הנה, הוא מפחד להתקרב אליי עכשיו.

"אכין לך קפה," הוא אומר בהיסוס, "והנה ־ ט–דם! בשבילך!" הוא מניח מולי על השולחן, בין הדפים לעפרונות הצבעוניים המפוזרים, קופסת קרטון ורודה מקושטת בסרט ופותח אותה בטקסיות. על רקע חוסר הסבלנות המאופק והמוחזק שלי, מתגלה פחזנית מלאה בקרם, תמימה ומיופייפת, חסרת מודעות לחלוטין לאי–התאמתה ליעדה הקודר: אני.

"תודה, פבלו." בזמן שהוא מתרחק למטבח אני מנסה לאסוף את עצמי. אני תוהה לעיתים אם פבלו מטפל בי כהמשך לנסיבות הפגישה הראשונה שלנו, שהכתיבו זאת, או אם ככה היה נוהג בכל מקרה, כי הוא כזה. או כי אני כזו שצריכה שיטפלו בה. אני כזו? האם אוכל להיפטר יום אחד מהתחושה המרפרפת בתוכי שאני חייבת לו? "Et voila! קלואיטה, אספרסו כפול. אני יודע שיש לך כבוד לקפה שלי." הוא מניח את הספל על השולחן לידי.

"תודה רבה. עכשיו תראה לי את הרכישות."

פבלו מביא את השקיות הגדולות והמרשרשות, מניח אותן על השולחן הגדול, בודק את תוכנן בהצצה, מסדר אותן לפי סדר כלשהו ככלים במשחק שרק הוא מבין את חוקיו. אני מסתכלת עליו אבל לא מצליחה להידבק בהתלהבותו. הוא פוזל לכיוון הפחזנית הזנוחה אך ממשיך במלאכת התצוגה.

"איפה את?" הוא שואל כבדרך אגב.

"אני לא יודעת. כנראה עייפה מאוד. אל תשים לב אליי. אני רוצה לראות. באמת. ופבלו, תודה, אין כמוך," אני מצביעה על הפחזנית הנעלבת.

בתנועות איטיות ובמבט כנוע הוא חושף יריעות מקופלות של טוויד, צמר, גברדין, קורדרוי, ואני מעריכה את מרקמיהם ואת גוניהם כמו דרך זכוכית המפרידה ביני לבינם.

אבל ריחו החמצמץ והקלוי של הקפה כן חודר אליי. אני עוצמת עיניים ולוגמת לגימה. יודעת כבר לצפות את המרירות.

"תודה, פבלו." אין לי ברירה אלא לשתות. מותר וכדאי לשקר כאן. זייפתי פעם עם הקפה כשאמרתי שטעים לי מול הציפייה המרוחה על פני הילד שלו וזהו, אין דרך חזרה. זיוף לבן אני קוראת לזה. אז בעצם, אני כן משקרת לפבלו. לא נורא, זו לא זוגיות הרי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*