משפט הרופא הגרמני

ד"ר ויליאם לודוויג פון אנטרים נולד באחד מן הפרברים העשירים של מינכן. נצר למשפחה עתיקת יומין, תמהיל מושכל של אצולה גרמנית מרובינגית איתנה, עם חוטרים קרולינגיים מעודנים. היה שם דם כחול, ירושה אריסטוקרטית של גן פגום של המופיליה, והון עתיק. רבים מבני משפחתו שירתו כדיפלומטים, כיועצי סתרים או כקונסולים, מיעוטם הפכו לגנרלים עזי רוח או לחברי רייכסטאג מנומנמים. כבן יחיד יועד ויליאם בבוא היום לשאת אף הוא בנטל הנכבד של השירות הציבורי.

זיכרונות הילדות הראשונים החלו בגיל ארבע באחוזה המשפחתית רחבת הידיים שהשתפלה בכרי דשא מוריקים מעל לאגם בודנזה. ענני המלחמה היו אז עננים צחורים קלים, ששייטו בעצלתיים מעל לנוף הבווארי שלו.

הבית, וילה איטלקית בסגנון פלאדיו, עם אכסדרת עמודי שיש בחזית, גמלון מחופה בתבליטי קיר יווניים, ושדרה ארוכה של עצי תרזה שהוליכה משערי האחוזה לרחבת כרכרות בחזית הבית, בטבורה הקים אבי סבו מזרקת שיש עם שדוני מים קונדסיים שהתפתלו סביב אלת פריון דדנית, לכודה בזרועותיו השריריות של סטיר מקורנן, שזכרותו זקורה וחיוכו מרושע.

על אף מראה נורדי מתעתע, שיער בלונדיני חלק, עיניים כחולות ואף סולד, מצאו חוקרי הגסטאפו כי בעורקי אימו אווה זרם דם יהודי. איש לא ידע אל נכון כיצד התגלה הדבר, ובהסתמך על אילו ראיות נקבעה עובדה מבישה זו. דבר אחד עמד מעל לכל ספק, עם פריצת הארכיב האזרחי בברלין על ידי הגסטאפו, השתרבב שמה אל רשימת אישים מפוקפקת: קומוניסטים, חברי חוג הקרייזאו ואילי הון יהודים שהבריחו את רכושם לחו"ל מבעוד מועד, ונמלטו מהמדינה ערב האנשלוס.

מכאן התרחשו הדברים במהירות מסחררת. מכתב אזהרה אנונימי נשלח לאביו של ויליאם מהמחלקה לשמירת טוהר הגזע בברלין. המכתב נוסח בלקוניות, ובשוליו שורבטה חתימה לא ברורה בידי מי שהגדיר את עצמו כידיד משפחה שחפץ לשמור על אנונימיות מטעמים מובנים. הוא הציע פתח מילוט במועד קצוב ביותר.

ידו של האב רעדה כשאחז במכתב. הפרידה הייתה קצרה, דחוסה ברגשות כבושים. ויליאם חבק את צוואר אביו בזרועותיו הקטנות, הניח את לחיו הרכה על לחיו המחוספסת וייבב. ריחם הצונן של מי קולון ועשן מקטרת חריף יהיו הזיכרון האחרון ממנו.

עוד באותו הלילה עברו את הגבול לשווייץ. מלבד אימו הצטרפו אליהם האומנת, מזכירו האישי של אביו ושומר ראש גברתן ממוצא סרבי. למוחרת בחצות לילה הגיעו לנאפולי, ומשם הפליגו לאמריקה בספינת סוחר יוונית שיצאה את הנמל באורות מואפלים. שלושה שבועות לאחר מכן עגנו באליס איילנד. אל הרציף ירדו דחוקים עם עשרות אלפי פליטים יהודים — זרם אנושי ארוך שעשה את דרכו אל בית הנתיבות באיטיות, צעד אחר צעד.

ויליאם הביט בהם בסקרנות. שנים מאוחר יותר יאמר כי זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה יהודים, ולא, הוא לא חש את תהודת הדם או את קריאתו האילמת של אב קדמון משותף. הוא לא חש דבר מלבד סקרנות ילדותית. בפניהם המהודקות של הילדים מצא שילוב של תמימות וחיוניות חייתית מסוכנת. הם שלחו לעברו מבט אלכסוני גבוה ובחנו אותו באדישות מזווית העין. שעות ארוכות ישבו על גבי ערימות של מזוודות עור מרופטות, קשורות בחבלים, לבושים בחליפות צמר ישנות, טלטלו מטה ומעלה רגלי קיסמים דקות.

שלושה אנשים בחליפות שהמתינו להם סמוך לדלפק הקבלה, הובילו אותם דרך פרוזדורים ארוכים לחדר צדדי לצורך תחקיר ובדיקת דרכונים. משם נלקחו לחדר מרפאה. רופא צבאי צעיר האזין לליבו של ויליאם, בדק את עיניו, את שיניו ואת אוזניו. בגרמנית מושלמת שאל את אימו על מחלות ילדות וחיסונים שקיבל. הכול נעשה בעליזות, כלאחר יד כמעט. משם נסעו לדירה שהוכנה למענם מבעוד מועד. הדירה המרווחת ברחוב עשרים וארבע בברוקלין הייתה ממוקמת סמוך לגינה ציבורית ומרכז מסחרי קטן. רנטה נדיבה הופקדה מדי חודש בחשבונם בבנק. עובד לשעבר של הקונסוליה האוסטרית הסגורה שהזדהה בשם אוסקר אמר לאימו בשיחת טלפון כי הוא שעתיד לדאוג לכל צורכיהם בעתיד. בחצי פה רמז כי הם מכירים זה מכבר, ואולם סירב באדיבות להיפגש איתה.

את הדירה ריהטה אווה בסגנון הישן, רהיטי עץ כבדים, נברשות קריסטל ושטיחים אוריינטליים. על הקירות נתלו ציורים של ליברמן, באוארנפיינד ואמיל נולדֶה. סונטות חרישיות של ברהמס ושומאן מילאו את חלל הדירה, בזמן שניו יורק חמה ותוססת רחשה מעבר לדלת. סדר יומו נשמר בקפדנות. "המלחמה עומדת להסתיים בתוך חודש חודשיים", אמרה אימו לאומנת, "יש לשמור את הסדרים הישנים כדי למנוע מהילד זעזועים רגשיים מיותרים."

בבית דיברו גרמנית וצרפתית בלבד. כשירד לשחק בגינה הציבורית, השגיחה האומנת בשבע עיניים לבל יתרועע עם ילדים אמריקאים. אותם כינתה "ילדים גסי רוח בעלי נימוסים מקולקלים."

הפנייה הראשונה ממחלקת ההגירה במשרד הפנים הגיעה לאחר שלושה חודשים. אוסקר הורה לה טרם הפגישה לחזור לשם נעוריה. אווה סירבה בעקשנות.

"אני לא מתכוונת לשנות את שם משפחתי."

"באופן זמני כמובן", ניסה לדבר על ליבה. "לשם ויטינגשטיין יש צליל יהודי. אני מאוד חושש שהשם פון אנטרים עלול לגרום לכם לבעיות מיותרות."

דרישתו של אוסקר הייתה מוצדקת. בקשתם של נתינים גרמנים ויפנים לקבלת אזרחות אמריקאית טופלה בזהירות מרבית, שלא לומר בחשדנות. המועמדים נדרשו להביא ראיות בכתב לטענותיהם ולחתום על הצהרות נאמנות. תכופות התלוו לכך מעקבים, האזנות לשיחות טלפון וחקירות משפילות בידי סוכנים פדרליים.

הצהרה על יהדותה לפני ועדת רשות האוכלוסין וההגירה הייתה השלב הראשון בתהליך ההתאזרחות. בחליפה כחולה מחויטת וברגליים משוכלות הצידה ישבה אווה מול חברי הוועדה. היא הציגה את עצמה בגוף שלישי, במבטא גרמני כבד.

"הגברת ויטינגשטיין, פליטה יהודייה מגרמניה, בעלת אמצעים כלכליים המניחים את הדעת, אך חסרת ישע לחלוטין."

היא 'הפרישה' חוסר אונים נקבי, פלזמה מינית בעליל, שנועדה לעורר את האינסטינקט הזכרי המגונן. הדבר ללא ספק פעל את פעולתו. שלושת הגברים שבחברי הוועדה חייכו אליה באהדה. הם עודדו אותה במבט רעב ונדו בראשם במקומות הנכונים.

שתי הנשים המבוגרות שישבו בוועדה הביטו בה בחיוך עקום. ראשן זע באוויר בתנועות שבורות. בשלהי גיל הבלות זקרו השתיים אף עכברושי דק, מרחרחות בחשדנות את ריחו השוקק של רחם נטוש. הן קראו ביסודיות את התצהירים שוברי הלב, אך לא האמינו לשום מילה. שאלותיהן הוטחו בה בבוז בזו אחר זו.

"מי אמר לך שאת יהודייה?"

"הגסטאפו."

"הגסטאפו?"

"כן, הגסטאפו שלחו מכתב לבעלי, שבו נאמר כי על פי המסמכים המצויים בארכיב האזרחי בברלין אני ממוצא יהודי."

"ואת עצמך לא היית מודעת לעצם היותך יהודייה?"

"הוריי הסתירו ממני את עובדת היותי יהודייה. הם היו אתאיסטים לגמרי."

"האם יש בידייך המסמכים המאשרים את יהדותך?"

"לא, הכול אבד כשהארכיב עלה באש."

הנשים הביטו זו בזו במבט רב משמעות ושתקו. אחד מהגברים שאל, "האם את מקיימת את מצוות הדת היהודית?"

"אני יהודייה, אבל לא דתייה."

"ובעלך?"

"בעלי אתאיסט."

"והיכן הוא בעלך?"

"אינני יודעת."

"מה פירוש אינך יודעת?"

"מאז הגעתי לכאן לא שמעתי ממנו."

הנשים כתבו בקדחתנות בפנקסים שבידיהן. המבוגרת שבהן נשאה לעברה פנים חמורות סבר.

"לעת עתה זה מספיק, את רשאית ללכת. ההחלטה תישלח אלייך בדואר." מסקנתן הייתה אחת — אישה יפהפייה, משכילה, המחזיקה ברכוש בשווי של מיליוני דולרים, והצליחה להימלט מגרמניה מבלי שנפלה שערה אחת משערות ראשה, חייבת להיות כלבה מניפולטיבית, עם דם קר ולב של אבן. הן היו נכונות להאמין בכל דבר שיעיד על נבזות, רשעות, ואפילו אכזריות. מבחינתן, יכולה הייתה להיות מרגלת נאצית. הן פקפקו במוצאה היהודי.

גופה שלה הכחיש את טענותיה: עצמות הלחיים הגבוהות, העיניים הכחולות המלוכסנות מעט, העור הצח, השיער הבלונדי, הכול העיד על גנטיקה טבטונית מובהקת. זאת נוסף לישיבה הזקופה והמבט הרודני שבצבץ מדי פעם בעיניה בכל פעם שאחד הגברים צד את מבטה, והרי לך כלבה נאצית טיפוסית. הן הביעו דעתן בצורה נחרצת, אולם נכנעו לדעת הרוב הגברי המוחץ.

בקשתה אושרה בו במקום.

קדמו לכך לילות נטולי שינה, שבהם ניצבה מול המראה בחדר האמבטיה, עירומה כביום היוולדה, ובחנה את גופה מכל עבר: האף הישר, הגולגולת המעוצבת כהלכה, העיניים הכחולות — הכול נראה לה תקין, ארי לחלוטין. מי עשוי היה לעולל לה דבר שטני כזה? ועל איזה חטא?

שום עוול לא עלה בדעתה. אומנם היה המקרה המביך עם פאולינה פון הרברטס, חברת ילדות. האחוזה בת שלוש מאות האקרים של פון הרברטס גבלה בנחלה הצנועה של הוריה. גם הקשרים שבין המשפחות היו קרובים ביותר. אבל האירוע המצער הזה קרה מזמן. שנים לפני שהתבררה לכאורה זהותה היהודית, וחוץ מזה — דבר לא היה באשמתה.

בחופשת הלימודים נסעו השתיים לערוך קניות במינכן. כשיצאו מבית הקפה במריאנפלאץ, עוכבו בידי סיור אנשי האס־אס. את תעודת הזהות הם ביקשו מפאולינה בלבד. פאולינה, בעלת תווי הפנים הרכים השמיים למראה והשיער השחור הגלי, רעדה מפחד, אבל בעיקר מזעם ומהשפלה. עוברים ושבים החלו מתאספים סביבן בסקרנות. והיא, בתו היחידה של חבר הרייכסטאג, הקונסול פון הרברטס, ושל קונטסה איטלקייה ממילאנו, מלמלה שוב ושוב בקול רועד.

"Ich bin eine Deutsche"‏‏¹

החיילים שלא התרשמו מדבריה בדקו את תעודת הזהות בקפדנות, מוליכים מבט בוחן מפניה אל התמונה שוב ושוב. לבסוף, ללא מילת התנצלות, השיבו לה את התעודה והסתלקו, בעוד העוברים ושבים שהתקהלו מסביב הביטו בנערה הבוכייה בחשדנות עוינת.

מאווה לא ביקשו דבר. להפך, הם חייכו אליה, פלרטטו איתה במבטם. בעיניהם היא הייתה ארית מעבר לכל ספק. הצעיר שבהם הסתובב לעברה, קרץ לה בחיוך שובב ונופף לה לשלום בהתלהבות.

ברכבת התכנסה פאולינה בשתיקה. מדי פעם שלפה מטפחת משי קטנה וספגה את הדמעות שזלגו מעיניה. כל ניסיונות הניחומים של אווה נדחו על ידה בזעם. למוחרת, כשהתקשרה לביתה של פאולינה, הודיעה לה סוכנת הבית כי גברתה איננה מעוניינת יותר בשום קשר עימה. באוניברסיטה התעלמה ממנה לחלוטין. בסופו של דבר הקשר ניתק.

בינה לבין עצמה תהתה, האם כבר אז ידעה פאולינה על יהדותה? האם צחקה צחוק גדול של שמחה לאיד כששמעה על המנוסה העכברית שלה? אווה מעולם לא חשה מושפלת כל כך.

הבושה, האשמה, הבדידות, מוטטו אותה לחלוטין. ויליאם הקטן עקב אחריה בסתר. התכונה המהוסה שבקעה מחדר השינה שלה מדי ערב, הותירה אותו ער. באחד הלילות התעורר, ירד ממיטתו והלך בעקבותיה כשפסעה שתויה אל חדר האמבטיה. מבעד לחריץ הדלת ראה אותה עומדת מול המראה לאור הירח בכותונת משי דקה, פניה סמוקות ולחות ועיניה עצומות. אצבעותיה סרקו את השיער הרטוב מזיעה, נוגעות בעדינות בחזה, בבטן, יורדות מטה אל פנים הירכיים, שפתיה מלמלו בגרמנית מילים מתוקות של חיבה.

דם החל זולג לפתע מבין רגליה. היא פקחה עיניים בבעתה, שלחה אצבעות מגששות אל מפשעתה, אחר כך קירבה אותן אל מול עיניה כשהן מגואלות בדם, ורשפה בבוז, "זונה, יהודייה מלוכלכת, יהודונת מטונפת, מלוכלכת, זונה."

ויליאם המבועת נמלט במרוצה לחדרו.

למוחרת, כשהסבו לארוחת הבוקר, החל ללחוש לעצמו את המילים ששמע. אימו, שישבה לצידו ומרחה בהבעה מהורהרת פרוסת לחם בחמאה, קפאה לרגע במקומה. הסכין נשמטה מידה. היא נפנתה לעברו בחדות וסטרה על פניו בחוזקה. ספל השוקולדה נשמט מידיו והתנפץ על הרצפה. ויליאם השפיל את ראשו. שום בכי לא בקע מפיו הקמוץ. מזועזעת מן האלימות הפראית ומסודה המביש שהתגלה, אימצה אותו בחוזקה אל גופה והתייפחה.

את נציגי הקהילה היהודית שבאו אל דירתה לשאול כיצד יוכלו לסייע בידה, מצאה אשמים על פי דין. די היה בעצם קיומם כדי להרוס את עולמה הישן והטוב ולהפוך אותה לפליטה בעל כורחה. לולא הם, לולא נוכחותם המשפילה בדמה, בגנים הזהובים שלה, הייתה עושה עתה את חייה בחיק משפחתה על שפת הבודנזה.

כשפנו אליה ביידיש, חבטה בהם בגרמנית,

"Ich spreche nur Deutsch"‏²

זה הספיק להם. הגרמנית החייתית של היטלר, גבלס וגרינג טלטלה את חייהם טלטלה עזה, הטריפה את שנתם. כולם ללא יוצא מן הכלל הותירו במולדת הישנה משפחות ענפות שנרצחו במחנות ההשמדה, אב, אם, אחים, אחיות, דודים ובני דודים. הגרמנית המחותכת שבפיה הייתה בבחינת עדות מזכרת עוון.

גרמנית ידעו על בוריה. הם העריצו את השפה. מי מכותבי הפרוזה האמריקאים שבדורנו יכול לדור בכפיפה אחת עם גתה, שילר, היינריך היינה או תומאס מאן. אולם בזמן שהגרמנית הקרה, המחותכת כקריסטל, דיברה אל השכל — היידיש פנתה אל הרגש החם, אל הלב היהודי המפעם.

ככל שניסו לפלס דרך אל ליבה, כך נותרה מכונסת בעצמה, קודרת. אדישה לחלוטין לחידודי לשון, לבדיחות היהודיות העסיסיות, לקריצות העין שרימזו על כפל משמעות זימתי. לדידה, הייתה היידיש לא יותר מגרמנית מקולקלת, עגה מעוותת של צוענים. היא השיבה להם בגוף שלישי, מפיקה עונג משונה מן הזעזוע שאחז בהם. הם כבשו את זעמם ונסוגו ממנה בהרכנת ראש.

לאחר מכן גמלו לה בדרכם הפתלתולה. ידידים בעלי השפעה במחלקת ההגירה עיכבו את בקשתה לקבלת האזרחות. בקשותיה להיפגש עם מנהל המחלקה נדחו שוב ושוב. בלית ברירה פנתה לשגרירות האוסטרית, אך זו הייתה סגורה זה מכבר. כל ניסיונותיו של אוסקר לברר את פשר העיכוב עלו בתוהו.

"אני לא מבין מה קורה", אמר לה בשיחת טלפון, "ממלא מקום השגריר לשעבר, התקשר אישית ליועץ המשפטי במשרד האוכלוסין וההגירה, לברר את פשר העיכוב. לטענתו, בשל סיבות ביטחוניות שלא ניתן לפרטן, התיק שלך נשלח לבחינה מחודשת."

העיתוי היה אומלל מכל בחינה שהיא. התחזיות הוורודות של הימלר, שטען ביהירות לפני חיילי הארמייה המרכזית ערב מבצע ברברוסה, כי את חג המולד יחגגו כולם על גדות הוולגה, התבדו. והחשש מהגורל הצפוי לה ולוויליאם אם יגורשו לגרמניה, נראה לה מוחשי, קרוב מאי פעם. הספקות בסיווגה הביטחוני גרמו למיטיביה לבקש ממנה להימנע מכל תקשורת ישירה עימם עד להודעה חדשה. מכאן ואילך יהיה עליה להסתדר בכוחות עצמה. ההכרה כי היהודים עשויים להיות בעלי בריתה היחידים, החלה לחלחל לתודעתה באיטיות. מעתה יהיה עליה לנהוג בהם באדיבות ולהסכים לכל דרישותיהם. מהר מאוד התחוור לה, כי כאישה, כגרמנייה, היא מצויה בתחתית המדרגה. עליה אפוא להצטרף רשמית לקהילה היהודית ולחסות תחת כנפיה המגוננות.

הם ייעדו לה משימה לטובת הכלל. הנציגים שנשלחו אליה הפעם היו מפיק הוליוודי ידוע, יהודי גרמני במוצאו, ובמאי עטור פרסים ששטח לפניה את בקשתו לשחק בסרט תעמולה אנטי־נאצי.

אווה שיגרה לעברם חיוך מעורפל. בחיוך מצטנע השיבה כי היא מוחמאת ביותר, אולם למרבה הצער, היא לא ניחנה ולו בקמצוץ מן הכישרון הדרמטי. אפילו בהצגות בית הספר היסודי דחקו אותה לירכתי הבמה.

הבמאי, מחודד פנים, סבב בחדר במעגלים שבורים בראש מורכן, וידיו שלובות מאחורי גבו. כששמע את דבריה, נעמד לפתע וספק כפיים בהתלהבות.

"בינגו!" הכריז בנימת ניצחון, "זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים."

בקול בריטון עמוק, שעמד בניגוד גמור לממדים הזערוריים של גופו, אמר הבמאי כי כל חפצם הוא להראות בשידור חי, שמלבד מוחות גאוניים יודע הגנום היהודי לנפק 'שיקסע' אמיתית, וזאת על פי הקריטריונים האריים המחמירים ביותר: גובה של מאה שבעים ושמונה סנטימטרים, גוף חטוב, רגליים מוצקות, שיער פשתן חלק, עיניים כחולות, אף סולד, ואף על פי כן יהודייה כשרה למהדרין.

הם ביקשו שתשמש כחוד החנית במאבק כנגד המדיניות הבדלנית האמריקאית שהוביל צ'רלס אוגוסטוס לינדברג, הטייס המעוטר ביותר של אמריקה וחביבו של הרמן גרינג, שהצמיד לחזהו מדליית כבוד מוזהבת. לינדברג שהתנגד נחרצות למעורבות אמריקאית במלחמה כנגד גרמניה הנאצית, טען כי ישנן שלוש קבוצות לחץ אינטרסנטיות המבקשות לדחוף את ארצות הברית של אמריקה למעורבות במלחמה לא לה: הבריטים, היהודים וממשל רוזוולט. נוכחותה של אווה אמורה הייתה להוות הוכחה ניצחת כנגד תורת הגזע של היטלר. שורת המחץ שלה הייתה, "על אמריקה מוטלת החובה הקדושה להציל את העולם מעצמו."

המחשבה כי מבקשים לעשות שימוש בנתוניה הגופניים, תוך הדגשת מוצאה השמי הנחות, הייתה בעיניה כהטלת מום, צריבת אות קלון נצחי על מצחה.

תוך שהיא משפילה את מבטה אמרה מדודות, "אני רואה בזאת מחמאה גדולה, רבותי, אך לצערי לא אוכל לקבל את ההצעה."

אוטו שילר, שעמד במרחק מה מהם ועישן, מעך את הסיגריה במאפרה בסיבוב אלים ופסע לעברה בצעדים מהירים. "תקשיבי לי טוב טוב, פראו ויטינגשטיין", אמר לה בגרמנית, "מדובר בסך הכול בהופעה קצרה, חמש דקות, לא יותר. כל מה שנדרש ממך הוא לומר משפט אחד ולחייך. את כל השאר אנחנו נעשה."

לגרמנית שלו היה מבטא ברלינאי מהוקצע. אנשי התרבות היהודים היו הראשונים להימלט. אוטו שילר, מפיק סרטים תיעודיים מוערכים שהקנו לו מוניטין עולמי, חזה את הנולד. הוא נטש קריירה מזהירה בגרמניה והגיע לארצות הברית חודש לפני פרוץ המלחמה. שם התקבל בזרועות פתוחות לשירות התעמולה המלחמתי.

אווה הישירה לעברו מבט מתריס. "וזה יעשה את כל ההבדל?" שאלה בלעג, "החיוך שלי יציל את העולם?"

הבמאי התקרב לעברה. "יקירתי", אמר בנימה מפייסת, "חיוך כמו שלך עשוי להציל הרבה מאוד אנשים. הרבה יותר מכפי שאת יכולה להעלות בדעתך."

"ומה עלי לעשות בדיוק?"

"כלום, פשוט כלום. כל שעלייך לעשות הוא להביט למצלמה, לומר את המשפט היחיד שנגיד לך לומר, וזהו, קאט."

אווה סירבה. "אני לא מסוגלת."

הם הותירו בידיה כרטיס ביקור והסתלקו.

במכתב רשום שקיבלה ממשרד ההגירה שבוע לאחר מכן נכתב, כי טרם נתקבלו במשרד תעודת לידה מקורית או לחלופין מסמך נוטריוני המאשר את יהדותה, ואי־המצאת המסמכים בתוך חודש ימים תגרום לדחייה של בקשתה לקבלת אזרחות ולגירושה המיידי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1 בתרגום מגרמנית: אני גרמנייה.

2 בתרגום מגרמנית: אני מדברת רק גרמנית.