האוטובוס הראשון

1

השעה חמש ושתים־עשרה דקות בבוקר. צינת הלילה עוד שולטת בכול. מאוד שקט ועדיין חשוך. מפעם לפעם חולפת מכונית, קורעת את הדממה ומטילה צללים שחורים על קירות הבתים שמסביב. כמו בסרט אילם. הכול עדיין נמים ורק אֵי פה אֵי שם נדלק אור בחלון אטום בבית ממול. מישהו קם לשגרת יומו.

למרות שלא יפתח את חנותו לפני השעה רבע לשמונה, הוא לא זונח את המנהג המלווה אותו שנים להשכים ולתפוס את האוטובוס הראשון, העוצר בתחנה שלו בשעה חמש ורבע. בדיוק נמרץ. איחרת דקה — הפסדת אותו. אברהם לוי מחייך בינו לבינו לחידוד שהמציא: ״איחרת דקה — פיספת אוטו!״

חמש ושתים־עשרה דקות הוא לפיכך הרגע האחרון. האוטובוס מגיע בדיוק בזמן. כמו בכל בוקר. הוא נעצר. הדלת נפתחת, ואברהם לוי מטפס במדרגות החלקלקות, תוך שהוא נעזר במעקה המתכת הקר הצמוד לדלת הקדמית של האוטובוס. בשעה זו של הבוקר המעקה הזה צונן תמיד, בחורף ודאי אבל גם בקיץ. זו מתכת וכך היא נוהגת.

אברהם לוי נמצא בעשור השישי לחייו, אי שם ב״עידן הרביעי״ שלהם, על פי החלוקה האישית שערך לעצמו. את ״העידן הראשון״ הוא מחשיב מן הלידה עד סוף התיכון, ובו נכללים גן הילדים ובית הספר העממי, וכמובן התיכון. ברור שכלולה בו גם תנועת הנוער, שאומנם לא היה מעמודי התווך שלה, אך בהחלט היה מקובל למדי בין החברים. עוד נכללים בעידן הזה, הראשון, טיולי בית הספר ואלה של התנועה — הם יצאו ל״מחנה עבודה״ אחד באיזה קיבוץ, לא בקיץ אלא בחופשת פסח דווקא — וכן הקייטנות של הקיץ, אחת או שתיים. חגיגות בר המצווה שלו — איך אפשר לשכוח — ובחינות בגרות. כל אלה קרו כבר מזמן, ובכל זאת רסיסי זיכרונות מבליחים לעיתים ומרגשים אותו מאוד, כמו שגורם לו דפדוף מזדמן באלבום התמונות.

כינוי החיבה ״אברהמל'ה״ החזיק מעמד שנה וחצי בגן הילדים. אברהמל'ה היה השם שנתנה לו עוזרת הגננת המבוגרת, המלאה, שעבדה בגן שלוש שנים עד שיום אחד הפסיקה לבוא. אולי מתה. אולי עברה לעיר אחרת. הוא זוכר שבפעם הראשונה שקראה לו אברהמל'ה — מלווה את השם בצביטת לחי של חיבה — נבהל ופרץ בבכי תמרורים, שנרגע רק עם חיבוק מנחם כשחווה — כך קראו לעוזרת הגננת — קירבה אותו אל חזהּ, בתוספת ליטוף על הראש וממתק למציצה.

כמה שנים אחר כך, בתיכון, ניסתה את כוחה ציפי מי"א 2 — חתיכה עם צמות, מכנסיים קצרצרים (רק אחרי בית ספר) ומצטיינת במחניים — כשקראה לו ״אברהמי״ או ״אברומי״, שוב איננו זוכר במדויק, כאשר ביקשה את עזרתו במטלה ב״מדעים״. זה נמשך בדיוק עד שציפי מסרה את הפרויקט שהכינה למורה, שאז נגוזו, שלושתם: אברהמי או אברומי, הפרויקט והציפי הזאת. ״טוב, ממילא היא לא הייתה בשבילי,״ ניחם אברהם לוי את עצמו בליבו.

״אברום״, ״אברם״, ״אבי״ או סתם ״לוי״ היו ניסיונות סרק לאורך השנים שהתאדו בחלל ולא נודע כי באו לעולם וכבר נמוגו כלא היו. אפילו ״אברשה״ הציע פעם מישהו עם מבטא רוסי. מטומטם!

בצבא בכל זאת היה ״רמי״ בפי כמה מחבריו לפלוגה, אך עם השחרור גם הוא, כלומר ״רמי״, עבר חלף לו מן העולם ואילו הוא נשאר מה שהיה תמיד: אברהם לוי. כאשר מילא, מתישהו, איזה טופס לצורך קבלת סיווג ביטחוני כתב בפשטות ״לא״ במשבצת של ״כינוי או כינויי חיבה? נא רשום את כולם בשורה שלמטה״. וזהו. הוא לא נלחם. לא נעלב. לא תיקן. לא השתדל. לא כלום. היה ונשאר אברהם לוי.

אברהם לוי מזדקף ונדחק למעבר שבין הספסלים, לא לפני שהוא שומע ״בוקר טוב״ נלהב ועליז מפיו של הנהג הקבוע של ״האוטובוס הראשון״ כאשר הוא מגיש לו את הכרטיס לניקוב. אברהם לוי אוהב מאוד את החור בצורת כוכב, וגם את זה המזכיר ירח. אחר כך, בדירוג שלו, האישי, הניקוב שנראה כמו פלוס ואחריו הריבוע. אחרון חביב במצעד הניקובים נותר זה שהוא סתם עיגול. חור! לעיתים שולף אברהם לוי את המנוי מן הכיס, וחוזר ומתבונן בניקובים שהצטברו אצלו. לעיתים הוא אפילו סופר אותם בהיחבא. לפי סוגים.

אברהם לוי זוכר שבנערותו, כשנסע ברכבת — אומנם לעיתים רחוקות — הוא המתין בנסיעה בדריכות לקונדוקטור, שיבוא וינקב את כרטיס הנסיעה שלו. באותם ימים היה ידוע לכולם כי לכל קונדוקטור כזה יש ״מנקב״ ייחודי. בלעדי. רק של המבקר הזה. ולפי זה היו יודעים שם, בהנהלת הרכבת, מי הקונדוקטור שנסע באותו יום ומה היה יעד הנסיעה של הרכבת. בקרב הילדים בארץ הסתובבה אז שמועה שלילד אחד בזכרון יעקב שאביו עובד ברכבת, במזנון, יש אוסף של כל הניקובים בארץ: סך הכול ארבעים ושמונה!

לפי שמועה אחרת היו לו ארבעים ותשעה.

2

אברהם לוי לא היה אהבתה הראשונה של נעמי גלוק. האחרונה כן. אברהם לוי היה למעשה אהבתה השלישית והאחרונה של נעמי גלוק גם כאשר כבר נפרדו ואפילו אחרי הגירושין.

הראשון היה יובב לוין. יובב היה בנו של פרופסור ירמיהו לוין, פרופסור לתנ״ך בחוג למקרא באוניברסיטה העברית. פרופסור לוין היה מומחה לספר בראשית בכלל ולבריאת העולם בפרט, וגם שמות ילדיו הנציחו — מלבד המאמרים המדעיים הרבים שפרסם בארץ ובעולם — את התמחותו האקדמית ואהבתו לספר בראשית. שמותיהם לוקטו בקפידה מתוך הטקסט הזה, כמובן, לפי סדר לידתם: יובב, צילה, חנוך ובנימין. כל אחד ואחת מילדיו זכה לשמוע, יותר מפעם בחייו, הסבר מפורט אודות השם שניתן לו. בהסבר הזה נכללו מקורו של השם, מובנו או משמעותו של השם, האטימולוגיה שלו, הקשרים ללשונות ולתרבויות המזרח הקדום, וכן המופעים השונים של השם הזה בספר בראשית בפרט ובתנ״ך בכלל. ולבסוף גם הסבר מלומד ומנומק מדוע בחרו בו, בשם הזה, הוריו, כלומר פרופסור לוין ואשתו. כאילו שלאימם היה משהו להגיד בעניין...

פרופסור ירמיהו לוין היה יקה, כמו אביה של נעמי גלוק. אימו, שושנה לוין, הייתה תימנייה, וממנה ירש הבן יובב את גון עורו הענברי, שהשתלב נפלא עם צבע עיניו התכולות ושערו הבהיר תוצרת גרמניה. יובב, שנראה ממש ארי, היה חתיך מהמם עם גוף לתפארת וצבעים מז'ורנל, שחקן כדורסל ו... גבר.

משפחת לוין התגוררה בשכונת רחביה ובנם למד שלוש כיתות מעל נעמי בגימנסיה העברית והיה אהבתה הראשונה — אהבת הנעורים הסודית, הבוסרית, הטהורה והזכה — של נעמי גלוק. שניהם הלכו לצופים בשבט ״מצדה״. זה השבט שהיו שכינוהו, בקנאה כנראה, ״שבט הצופים של הסנובים מרחביה״. בתור מדריך בצופים הוזמן אותו יובב לוין מפעם לפעם לתת שיחה או להעביר פעולה בשבט ״קטמון״ הירושלמי ביוזמתה של נעמי גלוק, שהייתה בין מקימי שבט קטמון ואחת המדריכות המסורות בשבט.

באחד הימים דפדפו נעמי והוריה בעיזבון של נאווה, אחותה הגדולה של נעמי, שנפטרה ממחלה בהיותה בסך הכול בת שש־עשרה — עיזבון שכלל מכתבים, יומן אישי, שירים ורשימות. זה העיזבון הקבור במגירה שבתוך ארון הבגדים הכהה, הכבד, שבחדר ההורים בביתה של נעמי – התברר לה, לנעמי – וזו הייתה ממש הפתעה, שגם אחותה הבוגרת המנוחה ז״ל חוותה לא פעם נדודי שינה בגלל אותו יובב...

אהבתה זו של נעמי ליובב ארכה — בליבה של נעמי בימים, ובדמיונה על משכבה בלילות — כשנתיים ימים מתחילת כיתה ט' ועד סוף י', שאז סיים הוא את לימודיו בגימנסיה והתגייס לצבא. אהבה ראשונה!

3

כבר בפגישתם הראשונה, בהיותם עדיין זרים לגמרי זה לזה, צף ועלה הבדל אחד בין שניהם, וכפי שיתברר לימים הוא לא היה ההבדל היחיד. נעמי גלוק ואברהם לוי נפגשו לראשונה עת הוזמנו — כל אחד בנפרד וללא שום תיאום מראש — למסיבת יום הולדת של מישהי ששניהם כלל לא הכירו.

הבחור ש״סחב״ את נעמי אליה, וגם מי שגרר את אברהם לוי להשתתף בה, עשו זאת שניהם, כל אחד לחוד, כדי שהשניים שבחרו — נעמי גלוק מצד אחד ואברהם לוי מצד שני — ישמשו אותם כבני לוויה באותה מסיבת יום הולדת.

אז, באותה מסיבה, לאחר שהוצגו זה בפני זה, גילו שניהם כי הם למעשה ״שחקני משנה״ באותו אירוע ואין להם על מי להישען אלא רק איש על רעותו. לפיכך, מצאו לעצמם פינה שקטה לשבת בה ולשוחח, וכך במשך שלוש שעות ויותר להתוודע זה לזה ולהכיר אחד את השני. כמובן שמייד עלה גם נושא השירות הצבאי: הייתכן שלא שירתו? הייתכן שלא ידברו עליו ויחליפו רשמים?

״הבחור הזה שאיתו באתי לכאן למסיבה הוא לא החבר שלי. מה פתאום? זה ידיד שלי, שגר כאן בסביבה, באחד מהמושבים, והוא ידיד של זו שחוגגת היום את יום הולדתה. הם חברים עוד מהתיכון שבו למדו ביחד. וגם היום הם לומדים שניהם באוניברסיטה. אני מכירה אותו עוד מהצבא ומאז נשארנו בקשרים טובים. ומכיוון שלא היה לו עם מי לבוא למסיבה הציע לי להתלוות, ואני הסכמתי בשמחה. גם מפני שלא ראיתי אותו די הרבה זמן וגם בגלל שהייתי כבר מוכרחה לצאת מהבית ולהתרענן קצת בחוץ.״

לאחר לגימה קצרה מכוס המיץ שהחזיקה בידה המשיכה: ״הוא ואני שירתנו ביחד כמעט שנה ורבע. אני הייתי באמצע הקבע שלי והוא בדיוק הגיע לגדוד, בהתחלה כקצין שלישות ובשלושת החודשים האחרונים בחפיפה איתי.״ ושוב לגמה מהמשקה.

המסיבה הזו התקיימה בחצר ביתה של המארחת ״כלת״ השמחה. היה זה יום חם למדי, ורק בריזה קלה התחילה לנשב בשעה זו, שעת לפנות ערב, בחצר הבית שבמושב בהרי ירושלים, שם התקיימה החגיגה. חייבים לשתות!

״אל תסתכל עליי ככה. כן, אני הייתי הקמב״צית של הגדוד הזה יותר משנתיים וחצי. שלוש שנים חתמתי קבע. שנה ועוד שנה ועוד שנה, ואם זה היה תלוי בהם הייתי עדיין קצינה בצבא. אולי רב־סרן או אפילו דרגה יותר גבוהה, וממשיכה ועולה ומתקדמת בדרגות. בכל תקופת השירות שלי גם למדתי המון. הן דברים טכניים, שאם הייתי פקידה למשל בחיים לא הייתי מגיעה אליהם, והן דברים מעשיים שאפילו היום בלימודים עוזרים לי מאוד. לדוגמה, אני אלופה בהכנת שקפים ומצגות ובארגון של מפות טופוגרפיות מכל מיני סוגים...״

ואז, אפילו בלי ללגום, הפנתה את מבטה אל אברהם לוי, שישב והאזין בקשב רב, מהופנט משטף דיבורה, וירתה לעברו: ״ואתה?״