לב בכלוב

פרק 1

ליה

דלתות המעלית נפתחות ואני יוצאת מתוכה למסדרון. אני מוקפת בריח עֵצִי־פרחוני, והמתיקות שלו עומדת להעביר אותי על דעתי.

זה לא הגיוני. אני מתקשה להאמין שזה קורה לי באמת, זעם ועלבון משתוללים בתוכי.

"שלום, גברת ליה," המזכירה של קיריל, ג'ינג'ית לוהטת, מחייכת לעברי את חיוכה המקצועי.

היא תמיד לבושה בחליפות עסקים מחויטות ולא פותחת אפילו את כפתור הצווארון, ובמבטה צפונים נימוסים מוקפדים וקרירות מושלמת.

אני יודעת שהיא שונאת אותי, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו.

"שלום, קירה," אני עונה לה, שואפת עמוקות ופוקדת על עצמי להירגע. אסור, אסור לי להתנהג כמו אישה היסטרית. אני צריכה להיות...

כל המחשבות שלי מתפזרות לכל עבר כמו רסיסי זכוכית, כשהדלת נפתחת וקיריל מופיע באזור הקבלה.

אני מייד שוכחת מכל מה שרציתי להגיד, המילים הופכות לקרחונים קטנים שננעצים בגרוני. אני מוכרחה לשתות משהו חם כדי להפשיר את הצינה הזאת, ולו במקצת.

"הו, היי! ליה, באת בדיוק בזמן."

איזו שמחה עמוקה ניבטת מעיניו החומות. אפשר לחשוב שהוא באמת ציפה בכיליון עיניים שמחוגי השעון יגיעו לצהרי היום ונלך לבית הקפה הקטן שליד משרדו, לארוחת צהריים עם האישה.

קירה מביטה בו בהבנה וחומקת כצל, מספקת לנו פרטיות ומאפשרת לנו להישאר לבדנו.

אני מביטה בו במשך כמה שניות שבהן השתיקה מתארכת.

קיריל מביט בי, שאלה נוצצת בעיני הענבר שלו וזוויות פיו מעוקלות מעט בחיוך. אלומת אור נופלת על שערו שצבעו אגוז, מתנפצת לאלפי ניצוצות וטובעת בקווצותיו המסולסלות קלות.

בעלי דומה יותר לאומן או משורר, אבל כל מי שנתקל בו במסגרת עסקיו בחברת 'סטורם מוטורס' יודע שקיריל רוגינסקי הוא חיית טרף, ומוטב לא להסתבך איתו. אנשים נמנעים מלהתווכח איתו.

"ליה?" הוא מזעיף מעט את פניו. "קרה משהו?"

כן, קרה משהו. ריח בושם של אישה אחרת נידף מצווארון החולצה שלך, אתה מתעכב בעבודה וחוזר בשעות הערב המאוחרות הביתה ולילות קרים ובודדים חולפים עליי בלעדיך. יש גם את הסיסמאות שמגנות על המחשב הנייד, על המחשב הנייח ועל הטלפון שלך. אפילו תמונת הנושא במכשיר הנייד, שבה רואים אותי בשמלת כלה, היא בסך הכול כיסוי, עטיפה אפרורית ומטופשת בשביל... בשביל מה?

אני מאלצת את עצמי לחייך.

"הכול בסדר, בוא נלך לאכול צהריים."

אנחנו יורדים ללובי. אנשים מלווים אותנו במבטיהם כל הזמן: חלקם מלאי קנאה, אחרים הערצה. אנו זיווג מושלם שמתאפשר בזכות כסף ויחסי משפחה טובים.

אני מקדישה את כל זמני לבית ולבעלי, ומאמינה שמגיע לו רק את הטוב ביותר, אבל העולם שלי מתרסק כשאני מקבלת אל המייל שלי סרטון שבו רואים את קיריל מנשק אישה בעלת קימורים אלוהיים ופה של זונת רחוב. יש לה שיער בהיר וצלקת על הגב שמתחשק להעביר עליה את האצבע. הידיים שלו מוחצות בחוזקה את ישבנה ומפשקות בתנועה חדה את ירכיה.

אני עוצמת קלות את עיניי וכמעט מועדת על המדרגה הנמוכה שבפתח המסעדה. קיריל תופס את מרפקי.

"ליה, אני לא אוהב את איך שאת נראית," הוא אומר בנימה כה נוקשה, שאין לי חשק להתווכח איתו.

"אני פשוט קצת עייפה," אני עונה לו בקול עמום ומתיישבת ליד השולחן האהוב עלינו.

בדרך כלל אני מתיישבת בתנוחה שמאפשרת לי לראות רק אותו – בגבי אל שאר הסועדים – אבל לא היום. אני רוצה שהוא יסתכל רק עליי ויענה על השאלות שאציב בפניו.

ידיי לופתות את הטלפון בעל כורחן ובעוצמה כה עזה, שנדמה לי שהמסך תכף ייסדק. אני לא רוצה לעורר שערורייה ומריבה בפומבי, אבל גם לא אצליח לדבר ברוגע.

"ליה, מה את רוצה?" שואל אותי קיריל חסר הדאגות בעודו פותח את התפריט.

שתי נשים שיושבות בשולחן הסמוך לא מסירות את מבטיהן מבעלי, ושוב מתעוררת בליבי התקווה: אולי מישהו רצה להפליל אותו? אולי זה דיפ פייק?¹

זה פשוט מופגן מדי, לא אמיתי מדי.

"אני רוצה..." קולי בוגד בי ומתערער, וקיריל מרים לעברי את מבט הענבר שלו.

אני רוצה לדעת, אהובי, עם מי אתה שוכב חוץ ממני?

"סלט קיסר," מבטאות שפתיי.

קיריל מרים גבה בפליאה.

אני שונאת סלט קיסר, אבל ברגע זה אני שונאת את עצמי יותר בגלל החולשה שלי. ארוחת הצהריים עוברת ברוגע. קיריל מתעניין בשלומי כמה פעמים, אבל אני רק מחייכת ואומרת שהכול בסדר. הכול בסדר, אהובי. הכול נהדר, הכול פשוט מדהים. המנטרה הארורה הזאת לא עוזבת את שפתיי המשוחות בשפתון יקר.

בעלי מאמין שאני ראויה לטוב ביותר, או אולי פשוט ליקר ביותר? הרי אנחנו, הנשים, לא תמיד יכולות להבחין האם הגברים משלמים עלינו הרבה כסף כי הם רוצים לספק אותנו או כדי לקנות אותנו.

אנחנו נפרדים לשלום כעבור חצי שעה. קיריל עסוק מאוד; הוא מביט בשעון, מקיש בעצבנות באצבעותיו על מכסה הבקבוק ונדמה לי שהוא פשוט רוצה להיפטר ממני כמה שיותר מהר.

לכל פעולה שלו יש משמעות שונה לחלוטין כעת. בעבר הייתי חושבת שהוא פשוט מתמסר לגמרי לעבודה שלו, אבל עכשיו...

אני שואפת בעצבנות ומחייכת בכוח. החיוך הזה קר ומזויף לחלוטין, כמו ברכת חג שמח גנרית שנשלחת מחנות כלשהי לכל קהל לקוחותיה.

"אני אחזור מאוחר. וולסקי מגיע היום. לא קל לעבוד איתו, לצערי, ותמיד לוקח זמן להגיע איתו להסכמה." קיריל מניד בראשו. "יידרש לי הרבה זמן כדי לשכנע אותו, לכן לא כדאי שתחכי לי. תלכי לישון וזהו."

הוא נוגע בשפתיו היבשות בלחיי וגל חום חולף בגופי. אנחנו חיים יחד שנה, מהרגע שהוא ענד לי טבעת על האצבע, אבל הלב שלי עדיין מחסיר פעימה למראה הגבר הזה.

התאהבתי בו כמו ילדונת טיפשה, אף על פי שידעתי שאסור לי. הנישואים שלי לבן למשפחת רוגינסקי האמידה הם מטעמי נוחות, לא מאהבה, והתמזל מזלי שיש לי בעל נאה, רגיש ואכפתי כל כך.

"מה זאת אומרת תלכי לישון וזהו?" אני אומרת בנימה מאובנת ומוזרה, למרות האש שמשתוללת בתוכי. "איזו אישה לא מחכה לבעלה?"

"איזה בעל גורם לאשתו לחיוורון ולעיגולים שחורים מתחת לעיניים?" מתבדח קיריל ומעביר את אצבעותיו על עצם הלחי שלי. "אבל לא אסרב למנה מהבשר שאת מכינה בתיבול פפריקה."

"כמובן, אכין את הבשר."

הוא מחייך וכבר לא נראה מוטרד. הוא חושב על משהו אחר שקשור לענייניו, או שפשוט לא אכפת לו ממה שאני מרגישה.

אני מתבוננת בו מתרחק ומרגישה תסכול ועצבנות. אסור לחשוב ככה על אדם אחר, צריך לבדוק הכול ורק אז להסיק מסקנות.

המחשבות האלה הגיוניות לגמרי, אבל האינטואיציה שלי אומרת משהו שונה.

אני יוצאת מבית הקפה אחרי שאני מוודאת שקיריל כבר לא נמצא בקרבת מקום, אני צריכה לנקות קצת את הראש. אפילו נתתי היום יום חופש לנהג. לאחרונה נולדה לו בת, שיבלה איתה קצת.

אני מרגישה דקירה כואבת עמוק בלב.

אני עדיין לא מצליחה להיכנס להיריון. קיריל לא מאשים אותי בשום דבר, אבל נראה שהוא מצפה לזה. אני חולמת על תינוק שאת ראשו מעטרים התלתלים שלו ועיניו ענקיות, חומות ועמוקות. אני מקווה שזו תהיה בת, אבל זה פשוט לא קורה.

כבר נבדקנו על־ידי כמה רופאים, אבל אין להם שום הסבר לכישלון שלנו להרות. הם טוענים ששנינו בריאים לחלוטין.

השמש קופחת כמו בשיא הקיץ, ולא כפי שאמור להיות בתחילת האביב. אני מבינה שטעיתי כשלבשתי חולצה ארוכה ומקנאה בטירוף בבחורה שהולכת להנאתה בשמלת קיץ קלילה. היא צוחקת, מדברת עם מישהו בטלפון וזורקת מעבר לכתפיה את שערה הבלונדיני השופע בגוון פלטינה.

אני חושקת שיניים. לבחורה שקיריל מנשק בווידאו יש את אותו השיער בדיוק.

הרמזור מתחלף לירוק ואני חוצה את הכביש. אני מתמהמהת, ורוב האנשים חולפים על פניי בהמולה. אני ממהרת אחריהם, עקביי מקישים בחוזקה על האספלט שעליו פסים לבנים.

רכב מרצדס כסוף עוצר בקול חריקת בלמים ממש ברגע האחרון. צעקה מבוהלת נפלטת מפי והתיק שלי עף מידיי. להט מציף את כל הגוף שלי, אבל כעבור שנייה אני מבינה שהגרוע מכול כבר מאחוריי, לא נפגעתי.

גבר גבוה ורחב־כתפיים הלבוש בחליפה שחורה מזנק מהרכב.

הוא ממהר אליי ותופס בזרועותיי, אחיזתו חזקה כפלדה וצעקה נוספת נפלטת ממני. אני נתקלת מייד בעיניים בהירות מאוד, כמעט שקופות, המזכירות אבן ברקת קסומה המנצנצת באור השמש.

תווי פניו גסים, אפו נשרי ושפתיו יפות, וצבע שערו הוא כשל חיטה שהובהרה בשמש. ריח פירותי עדין נישא ממנו. בעודי שואפת אותו עמוק לקרבי אני מבינה, למרבה תדהמתי, שהוא מוצא חן בעיניי.

הגבר מביט בי כאילו נתקל במכשול מטריד למדי.

"את בסדר?" הוא שואל בעצבנות.

אני ממצמצת בתדהמה ומנסה לסלק את הערפל שאפף אותי.

"בסדר גמור!" אני עונה בנימה עוינת לא פחות ומנסה לקרוע ממנו את היד שלי. "תסתכל לאן אתה נוסע!"

הניסיון שלי מתגלה כעלוב ביותר. הוא חזק יותר ממני, ואפילו לא עולה בדעתו לעזוב את המרפק שלי. אצבעות הפלדה שלו נסגרות עליי ומקמטות את בד החולצה שלי, ועיניו הירוקות מצטמצמות מעט. יש לו ריסים ארוכים ויפים להפליא, לא בהירים כמו אצל רוב הבלונדינים, אלא בצבע חום ערמוני עמוק.

"אני מבין שאת לא אחת שטורחת להסתכל לאן שצריך," הוא מגחך לפתע.

לוקח לי זמן להבין שהוא מתכוון לכך שאני מסתכלת היישר בעיניו, אך אני לא מתכוונת להסיט את מבטי.

"אני דווקא מסתכלת בדיוק לאן שצריך," אני עונה בעקשנות, אך קולי בוגד בי ורועד.

מספיקה שנייה נוספת כדי שייווצר בינינו ניצוץ, בלתי נראה ובלתי מורגש, אך כזה שמאיר את הפינות הנסתרות ביותר של נשמתנו. "היית צריך לעצור."

הוא מחייך ואני מבינה את המשמעות הכפולה שעלתה מדבריי, החיוך שלו חם למדי הפעם.

"אולי אקח אותך לבית החולים?"

"אני בריאה ושלמה." אני מציצה לעבר הזרם הבלתי פוסק של הרכבים החולפים.

היה לנו מזל גדול שהוא בלם את רכב המרצדס שלו ממש קרוב לשפת המדרכה, כך שאנחנו לא חוסמים את המעבר ואף אחד לא צופר לנו.

"פיזית, כן," הוא לא מוותר. "ומה לגבי כל השאר? אולי נגרמה לך טראומה נפשית?"

"לא דרסת אותי," אני מזכירה לו. הוא משתופף ומרים את התיק שלי. "רק הבהלת אותי."

"זה לא היה בכוונה, באמת," הוא אומר בכנות, כך נראה, אבל לא ממהר להתנצל. "האם אני יכול לפצות אותך בארוחת ערב?"

אני המומה מהזריזות שלו, אבל הגבר הזה לא נבוך כלל ומצפה לתשובה שלי.

אני נאלצת להרים את יד ימין שלי ולהראות את טבעת הזהב על אצבעי האמצעית. אכזבה ניכרת על פניו, אבל נעלמת מהר כל כך, שאני לא מספיקה להתענג על ההצלחה שלי.

"אה, רעיה נאמנה?" הוא שואל בפליאה, כאילו ראה רוח רפאים.

"בדיוק, זו מי שאני. רעיה נאמנה."

גם עכשיו אני מצליחה רק בקושי רב להדחיק לחלק האחורי של תודעתי את הסרטון שבו מככב קיריל. אני נאמנה, ואילו הגבר שמולי הוא בסך הכול אדם זר שאני לא מכירה.

"חבל," הוא אומר ועיניו הירוקות אכן מבטאות אכזבה. "אבל אם זו יד הגורל, אנחנו ניפגש שוב."

אני רק מגחכת והוא מפתיע אותי כשפוסע צעד אחד לעברי ונעמד כמעט צמוד אליי. ריחו מדגדג את אפי וליבי בוגד בי ומחסיר פעימה. הגבר מעביר בקלילות את ידו על הירך שלי.

"ייתכן שתזדקקי לשירותים שלי." הוא מחייך בהבעה מסוכנת ובטוחה של טורף. "שיהיה לך יום נפלא... רעיה נאמנה ועוצרת נשימה."

הרכב הכסוף מזנק מהמקום במהירות ואני לא מספיקה להגיד כלום. קולי נאלם מרוב כעס, אבל ראשי מסתחרר משום מה.

אני הולכת לעבר שפת המדרכה, נושמת עמוקות ומנסה להרגיע את ליבי המשתולל. המחשבות מסרבות להסתדר בשורה, ואני לא מסוגלת להבין למה אני עדיין רואה בעיני רוחי את בעליו זהוב־השיער של רכב המרצדס.

אני משפילה את מבטי לעבר ירכי. קצה מלבן נייר דק בצבע בורדו מציץ מכיס החצאית שלי.

אני לוקחת אותו בנשימה עצורה. זהו כרטיס ביקור ושמו של הגבר מודפס עליו באותיות זהב.

ליבי עוצר מלכת.

אני לא מסוגלת להישאר לבד לזמן רב. נדמה לי שבהכרח יתרחש משהו בלתי הפיך ובלתי נתפס, ושלעולם לא אשמע יותר את קולותיהם של בני האדם.

אלו פחדים מטופשים של אישה קטנה שלכאורה יש לה הכול. בעלי לא חוסך ממני דבר, יתר על כן, אני יכולה לבזבז כסף כאוות נפשי ולעשות מה שארצה. לצאת לטייל? בסדר גמור. לטפח את עצמי? בבקשה. מתחשק לי לצאת לקניות? אין בעיה.

יש רק "אבל" אחד. לעולם לא, בשום פנים ואופן ובשום נסיבות, לא אוכל להיות שוות ערך לקיריל. נדרשתי להישבע שלעולם לא אדחוף את האף לעסקים, ואשמש רק עורף וכתף תומכת לבעלי.

קיריל לא יודע מזה, והאדם שלו נתתי את השבועה הזאת לעולם לא ירשה לי לדבר על כך. האמת היא שהוא עשה יותר מדי בשבילי, כך שאין לי שום זכות לפתוח את הפה ואני יודעת את זה.

אני מתיישבת ליד שולחן חום וקטן בקונדיטוריית 'שטרן' הקטנה. השולחן מכוסה במפה סרוגה יפה, ובאגרטל המסוגנן שעליה מונחים פרחים רעננים. אני מתכופפת, שואפת את ריחם ושוכחת לרגע קצר מהכול.

אני לא יכולה להגיד שאני מעדיפה להיות הצל של בעלי, אבל אני גם לא רואה שום טעם בהפיכת חיי הנישואין שלנו לתחרות על הישגים. הטבע נתן לנו תפקידים שונים, ואנחנו...

ציפורניי החדות ננעצות לתוך פנים כף ידי. אני צריכה להפסיק לחשוב על זה. זה מיותר וטיפשי, כמו הקונפטי הזול והנוצץ שנותר על הרצפה באולם אחרי אירוע גדול. אם לקיריל יש מאהבת, לא אכפת לו מהקן המשפחתי שלו ומרעייתו, שהפקידה את עצמה ואת חייה מרצונה בידי אדם שהפנה לה עורף ותקע לה סכין בגב. ואולי זה בכל זאת לא נכון?

מלצר צעיר ניגש אליי. הוא לבוש חולצה לבנה שעליה רקום הלוגו של הקונדיטוריה, וסינר זהוב־חום כרוך סביב מותניו.

"שלום לך!" הוא מחייך מאוזן לאוזן. "תרצי את הרגיל או משהו מיוחד?"

מכירים אותי כאן. אני לקוחה קבועה ויודעים להסביר לי פנים, כאילו אני קרובת משפחה שלהם. לכן אני מגיעה לכאן בקביעות, כדי להרגיש רצויה ואהובה.

"שוקולד ותות." זוויות פי מתרוממות בחיוך בעל כורחן. "ולאטה, בבקשה."

"אני מייד מביא לך," מבטיח לי המלצר ולפני שממהר למטבח כדי לבצע את ההזמנה שלי, טורח להוסיף, "את נראית אפילו מקסים יותר מהפעם הקודמת."

הוא בורח מהר כל כך, שאני לא מספיקה לענות לו. הוא צעיר מדי בשבילי, כך שאני לא יכולה להתייחס ברצינות למחמאה שלו. אני משערת שוולנטין, הבעלים של המקום, מדריך את הצוות שלו לחלק מחמאות על ימין ועל שמאל, כדי שאנשים יגיעו לכאן לא רק למען המאפים המרהיבים והקפה המעולה, אלא גם כדי ליהנות מהיחס המצוין הזה.

אני שוקעת למערבולת המחשבות של עצמי וניתקת ממנה רק כשוולנטין בכבודו ובעצמו מופיע ליד השולחן שלי. על המגש שבידו מונח מאפה תות־שוקולד, לאטה, ו... מהן מטבעות השוקולד האלה?

"שלום לך," ולנטין מחייך ומגיש לי את ההזמנה. "התגעגענו אלייך, אני שמח שלא שכחת מאיתנו. אנחנו מפתחים עכשיו מעדן חדש." הוא מסמן במבטו לעבר מטבעות השוקולד. "הן לא נראות כך, אבל אלו עוגיות, ביקרתי לאחרונה בצרפת והבאתי משם את המתכון."

אני מתבוננת בוולנטין, ותחושת חמימות גדולה אפילו יותר ממלאת את ליבי. הבעלים של הקונדיטוריה נראה כמו איטלקי – שערו שחור, עורו שחום וחיוכו צחור. משקפיים בעלי מסגרת שקופה תלויים על קצה אפו, ומבט עיניו הירוקות־חומות תמיד מבליח מעל לעדשות.

הוא תמיד לבוש במדים של הקונדיטוריה, מראהו לא שונה בכלום משאר העובדים. הוא נכנס לאזור ההסעדה לעיתים קרובות, מתבונן בעבודתם של המלצרים ובוחן את תגובת הלקוחות. כך הוא יכול לגשת ולתת שירות, ולדבר על כל נושא שבעולם.

בדיוק למען הרגעים האלה אני מגיעה ל'שטרן', וגם למען הקינוחים הטעימים להפליא והקפה.

"תודה. אשמח לטעום."

אנחנו משוחחים כמו חברים טובים וותיקים. ולנטין יודע למצוא חן בעיני אנשים. מספיק להגיע ולהתיישב בשולחן ליד החלון, ולפתע את מבינה שתמיד היית כאן, גם אם לא פיזית.

לפעמים נדמה לי שהייתי רוצה לפתוח בית עסק כזה בעצמי. הרי לא סתם יש לי עמוד אינסטגרם שבו אני מפרסמת את הבישולים שלי, נכון? אני אוהבת את זה. אבל הערוץ הוא יותר תחביב של אשתו של גבר אמיד מאשר עסק רציני.

כעבור זמן מה ולנטין חוזר למטבח ותחושת הריקנות והקור ממלאת אותי שוב, כאילו משהו חשוב ונהדר נעלם מחיי.

אני נאנחת וטועמת מהעוגייה. היא נמסה בפי ומשאירה אחריה טעם של שוקולד מריר. כמה טעים. אני נוגסת במאפה תות־שוקולד, והשילוב נפלא.

אני עוזבת את הקונדיטוריה במצב רוח מרומם יחסית ומקבלת שיחה מיאניס, הצלם ועורך הווידאו שלי, שאיתו אני יוצרת את התוכן לערוץ שלי. הוא סיים לערוך את הסרטון האחרון ואפשר כבר להעלות אותו.

הוא מייד מציע לי לצלם כמה תמונות חדשות, שיהיה עוד תוכן לעמוד האינסטגרם שלי. לראשונה בכל היום הזה אני מתגלגלת מצחוק. לתפיסתו של יאניס "עוד תוכן" הם כמה סשנים של צילומים, מאה תמונות בכל אחד, וגם זה לא יבטיח ש"יהיה משהו שאפשר לבחור ממנו".

"את צוחקת, אבל אני צודק, ליה. גם העוקבים שלנו יהיו צודקים כשיתחילו לנטוש את העמוד ולהסיר עוקב," הוא אומר בעלבון ואני נאלצת להסכים.

להעליב את יאניס זה כמו לפגוע בחתלתול, ואין לי שום זכות לפגוע ככה בבעלי חיים, בעיקר בחמודים כאלה.

אני חוזרת הביתה כעבור כמה שעות. אין לי מושג למה, אבל אני מתחילה להכין את הסלט האהוב על קיריל וצולה את הבשר. כשאני מבשלת, אני שוכחת מהכול.

אני חושבת על כמויות המלח והתבלינים, ולא נזכרת כמעט באצבעותיו של בעלי הננעצות ברעמת השיער הבלונדיני בגוון פלטינה. אני מנמיכה את האש, מפקחת על הבשר שלא יישרף, וכמעט לא רואה את שפתיה מאדימות מהנשיקות שלו. הניחוח המטריף של הבשר המתכסה בקרום פריך ועסיסי חודר לנחיריי ואני לא נזכרת בריח עורו המתלהט של קיריל כשאנחנו עושים אהבה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערה

1 טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית ליצירת סרטוני וידאו, צילומים או קטעי קול מזויפים המתעדים פעילות של אדם שלא התקיימה במציאות