אאוריקה

פרק ראשון

הלילה האחרון

ביום שני 10 בדצמבר 2007, בטרם עלות השחר, אורי באואר, פרופסור, ישב ליד שולחן הכתיבה בחדר במלון גרנד בסטוקהולם כשהוא עטוף באפלת הבוקר ובשמיכה שעל ברכיו. לידיה אשתו ישנה במיטה הגדולה, ומדי פעם אצבעותיה בקעו כענפים טריים מן החום הנעים של השמיכה, עצרו וגיששו, וכשלא הרגישה את גופו לידה היא פקחה את עיניה בבהלה כדי לראות את עורפו ואז נאנחה ומלמלה משהו, והוא אמר שוב התעוררת יקירתי, אני כאן. היא לחשה אתה מבהיל אותי בכל פעם מחדש ופקחה את עיניה כדי לוודא שהוא אכן שם. היא אמרה אולי מוטב שתישן קצת? ומלמלה עוד כמה דברים, כמו אחזה בשארית חלום שנקטע, ושאלה מה השעה בכלל? ונשימותיה שבו וכבדו בתוך מסע הלילה.

אוויר חם נשב מפתחי האוורור שברצפת העץ. הוא מתח את רגליו אל החום הנעים והשקיף מבעד לחלון לתוך האפלה שהייתה מנוקדת בפנסי רחוב. אשכול קטן של אורות, כקן קטן של גחליליות על תורן של ספינה, נע באיטיות בין האיים הקפואים.

הוא חידד את מבטו והתרכז בדמותו שהשתקפה בחלון הגדול: בראשו שבצבץ מתוך פיג'מת הפלנל שהייתה רכוסה עד לכפתור האחרון, ובשערו הדליל שנמשך לאחור וסוכך על שני מפרצים רחבים שבמשך שנים כרסמו את דרכם לעבר קודקודו. הוא ראה את לחייו התפוחות, שסומק של זקנה אחז בהן, ואת אוזניו השמוטות מעט משני צידי ראשו העגול. מנורת קריאה שעמדה על השולחן הרחב הטילה אור צהוב וחיוור על כפות ידיו והבליטה את הווריד העבה שירד מתוך השרוול ונכרך על גב ידו המנוקדת בכתמים חומים, שהמתינו שם לפקודה להתחיל ללעוס את בשרו.

הוא ידע שנתיב המחשבה הזה יוביל אותו לקצה השביל שממנו הוא יצנח ללוע שאין לו קרקעית. שנים הוא התכתש עם מצבי רוח קשים ועם רגעי דיכאון, ואף על פי כן הניח לעצמו כעת לגלוש אל פי האפלה הגדולה ולהתמסר לה. הוא עצם את עיניו והרשה לעצמו ליפול, אלא שאז התנער לפתע, קם מן השולחן ומזג לעצמו כוס תה מן המֵחם שעמד בפינת הבישול הקטנה של החדר וניסה לחבר מחדש את מחשבותיו. אסור לי ליפול כך, הוא חשב. תתרכז בדברים הקטנים, פקד על עצמו במלמול שקט, סקר את החדר וחשב על מארחיו הקפדנים שדאגו לכול: למחם הנירוסטה שלא איבד את חום המים עד לשעות הבוקר, לחלוקי המגבת העבים והצחורים, לנעלי הבית החמימות ולבקבוק היין המיוחד. הוא פתח את המגירות: בראשונה מצא את הברית החדשה במהדורה מהודרת, ובשנייה היו ערימה גדולה של נייר כתיבה עבה ומעטפות חגיגיות שדמותו המזוקנת והנמרצת של אלפרד נובל הייתה טבועה בהם. על השולחן שבפינת הישיבה הייתה מונחת קערה קטנה ובה פירות יבשים, נתחי תפוזים וגם אננס עם צימוקים קטנים לקישוט הפרי. על אדן החלון עמד אגרטל של פורצלן לבן ובו זר רקפות טריות שהובאו מארצות החום. בחדר עמד ריחו העז של חורף שרווה, והריח צרב לעצמו דרך אל קופסת הריחות האטומה של ילדותו ששם נשמר במלוא חריפותו. בימים שבהם היה נעתר לבנותיו ומספר להן מעט על ילדותו הוא היה מתאר הרים גבוהים מעל עמק גדול וכרבולות של אירוסים ורקפות לראשם. ריחם של הפרחים נישא על גבי הערפל הדביק שזחל בלילה מן ההרים והתפשט בכל העמק. הוא לא ידע מה התרגום המדויק לאנגלית של שם הפרח ״רקפת״, וכך בסיפורי המשפחה תמיד השתמשו בשם שכולם זכרו.

Rakeffet.

הוא שאף את הריח הסגול, המלטף, ושוב הרגיש שהוא מתנתק ושוקע.

כדי להיאחז במשהו שינן לעצמו את התדריך שקיבל לקראת הטקס שייערך אחר הצהריים: בשעה ארבע ורבע בדיוק, כך נאמר בחזרה הצנועה שנערכה באולם הצמוד לבית העירייה של סטוקהולם, דלתות העץ ייפתחו והוא וחתני פרס נובל האחרים, עם מלך שוודיה ורעייתו, יוזמנו להיכנס לאולם. המארגנים ביקשו שחתני הפרס ירדו לאט במדרגות ואמרו שהקהל בוודאי ימחא כפיים בנדיבות וזה, עם ההתרגשות הטבעית, עלול לעכב אותם. בשעה ארבע וחצי בדיוק התזמורת תתחיל לנגן את ברהמס. זה הזמן להירגע (כך ממש הם אמרו בתדריך), ולבדוק שוב אם חפתי החולצה רכוסים ואם עניבת הפרפר עדיין קבועה במקומה. רק לידיה יודעת להדק כך את חייו, הוא חשב, להכניס בהם סדר, ללוות אותו במבט ולהושיט לו יד ברגעי הנפילה. הוא הסתובב לעברה וחשב עוד מעט היא תקום בצהלת התרגשות שהנה, היום הגדול הגיע, ורק הוא ימשיך לשבת כך מול החלון שדמדומים ראשונים יעלו בו מעבר לדמותו המשתקפת.

היום הזה הגיע.

בעוד עשר שעות פרופסור אורי באואר מניוטון, מסצ'וסטס, יעלה לבמה כדי לקבל את פרס נובל לרפואה. זה יהיה היום הגדול בחייו, פסגת דרכו העקשנית במעלה החלקלק של התבונה, בקרב ההישרדות הארוך שלו כמדען וכאדם. הוא זכה בפרס, תאמר הקריינית השוודית בשעה שהוא יעמוד מול מלך שוודיה, על שגילה את קוד התקשורת הבין־תאית בגידולי הסרטן ואת הדרך לחסום אותה. עוד היא תוסיף שהתגלית פותחת דרך חדשה להתמודדות עם מרבית המחלות, והיא מיושמת בטיפול בכמה מהן.

כבר בחזרה, וגם בקונצרט הנובל החגיגי שבא אחר כך, הוא לחש לעצמו: זה אתה, אורי באואר, זה אתה. בדיוק כפי שלידיה אומרת ואלחנן לא מפסיק לומר, זה לא אף אחד אחר. תשמח. ממש. מבפנים. כמו שאמרה מנהלת הטקס בקונצרט: התכנסנו כאן הערב כדי להודות לכם, חתני פרס נובל, על תרומתכם לעולם. הגעתם לכאן בזכות הדמיון והחריצות שלכם ועל כך גאוותנו והמסר שלנו לעולם כולו. באותם רגעים צלילי הקונצ'רטו לכינור של ברהמס מילאו את חלל האולם והוא היה צריך לחוש התעלות מיוחדת, אלא שדווקא אז שוב הרגיש שהוא שוקע, כמו עכשיו, כשישב מול החלון וניסה לשנן לעצמו את התוכנית לטקס.

הוא חש שהצבעים סביבו דהו, הגחליליות הזוהרות שמעבר לחלון כבו, ונשימתו כָּבְדה. הוא הניח על השולחן את הנייר מהמגירה עם דמותו המוזהבת של אלפרד נובל. לפתע הוא סובב אליו את ראשו, הישיר אליו מבט ושאל גם אתה כאן? גם אתה מצאת את הנוסחה לחיי נצח בעולם שצועד בעקשנות אל סופו? ושפמו העבה רטט בצחוק קל, והוא המשיך ושאל: אתה בטוח שאתה נמצא במקום הנכון? תן לי תשובה אחת. אני מחכה.

פרופסור באואר נטל עיפרון ומתחת לדמותו הבוטחת של אלפרד נובל החל לכתוב את אחת הנוסחאות הגדולות שסימנו את דרכו המדעית, שסופה באור היקרות של הפסגה הגבוהה מכולן. ליד הנוסחה הוא רשם כמה הערות, ראשי פרקים קטנים של קטעי זיכרונות וגעגועים שאסף.

לצידם הוא שרטט את סימן השוויון. הוא ידע שגם אלפרד נובל מחכה, הוא הבחין ברטט העצבני של השפם הגדוש שלו, ואז, מתוך השלמה מלאה ושלווה עצומה, רשם לעצמו את המסקנה היחידה שיכול היה להגיע אליה למול שברי התמונה כולה.

ביום הזה, הוא ידע, לפני הטקס שבו יוענק לו פרס נובל לרפואה או בטקס עצמו, הוא ימות.

זאת לא הייתה תוצאה של המחשבות שרדפו אותו בלילה הזה, ערב קבלת הפרס. זה ימים ושבועות נבנתה בתוכו תחושת הקץ, ההרגשה שאולי מה שנראה כהדברה של מחלת הסרטן הוא עוד אחיזת עיניים, וככל שהמחשבות האלה התעצמו נדרכו בו הזיכרונות מילדותו שממנה הוא נושא כתם שאי אפשר למחות אותו. התחושה התגברה עוד מרגע שכף רגלו דרכה בסטוקהולם וטבעת הביטחון השוודית התהדקה סביבו. רק קבוצה עיקשת של עיתונאים ישראלים עקבה אחריו לכל מקום שהלך, והם לא הפסיקו לצעוק לעברו: ״איך אתה מרגיש פרופסור באואר?״ ואחר כך צרחו בהתרסה את בגידתו הגדולה: ״מתי אתה עומד לשוב לישראל פרופסור באואר?״ הוא הסגיר את עצמו למצלמות, צחק במבוכה, ובאיטיות סרק את האנשים שמאחורי המצלמות, את עוברי האורח ואת נוסעי החשמלית שחלפה ברחוב. מבטו התעכב גם על שוטר גבוה שחבש כובע פרווה אפור כשהוא מנסה לכוון את התנועה שהאטה את מהלכה למראה ההתרחשות ליד בית המלון.

חיילים חסונים ובהירי עיניים עמדו לאורך המסדרון. מפעם לפעם הוא שמע מלמול, הבחין בהבזק אור קצר וברחש של מכשיר קשר שחלחלו מתחת לדלת. בערב הראשון הייתה גם שריפה במטבח: העשן עלה בחדר המדרגות ודגדג בנחיריים הרדומים של צופרי העשן. מערכות הכיבוי האוטומטיות הציפו את קומת המטבח וצופרי האזעקה צרחו במסדרונות. החיילים השוודים הגבוהים לא נתנו לו לצאת מהחדר: שניים אחזו במטפים גדולים ואחד ביקש לנפץ את החלון, אבל הוא עמד בדרכו. לא כדאי לך לעשות את זה הוא אמר, חבל על הטרחה. אני יכול להישאר כאן ולהתחמם באש שתגיע. חייל אחד הלך לפניו והאחר גונן עליו ועל לידיה מאחור. הם ירדו קומה אחת ואז נשמעה הודעת ההרגעה. האורחים חזרו לחדריהם, ואיש הביטחון השוודי אמר כמה טוב שלא שברנו את החלון, יכולת להתקרר. גם בליל אמש, כששני שוטרים חמושים ליוו אותו ואת לידיה כשהלכו לאיטם ברחובות הקפואים, הוא חש שהם לא לבד, שעיניים זרות מחפשות אותו, והוא התנתק מזרועה התומכת של לידיה, התרומם מגובה הרחוב ודאה מעל צמרות העצים וחיפש לצידי הדרך את העיניים שבלשו אחריו. הוא מלמל: כן, זה אני שם, עם לידיה, חשוף לגמרי, אני בידיכם אם רק תרצו, ואני מוכן. נדמה לכם שהיא נשענת עליי, אבל האמת היא שאני הוא זה שנשען עליה, מחזיק בה בכוח כדי שלא אפול.

הוא נחת שוב בזהירות לידה והידק את אחיזתו בזרועה עד שנכנסו לבית המלון.

ואולי, הוא חשב, זירת מותי תהיה בארוחת הבוקר, בקפטריה ששולחנות אלומיניום קלים עטופים במפות צחורות, אביביות, ממלאים אותה. הוא ראה את גביעי הזכוכית השקופים שזרי סיגליות קטנים טבולים בהם, וגם את המלצר שישלוף אקדח מתחת למפית בצבע חלמון עמום ויכוון את לועו למול פניו. ואם, חשב, הוא ישרוד בארוחת הבוקר, כי אז מותו יבוא עליו בקור הנורא בחוץ: אולי בעת ההליכה המדודה אל הכרכרה או כשיעלה במדרגות הרחבות של בניין העירייה. יד עטופה בכסיה שחורה שתאחז באקדח קטן וכסוף תבצבץ מאחורי אחד העמודים ותשלח בו שלושה כדורים, והם יינעצו בגבו. כתמי הדם יתפשטו בבד העדין של החולצה ויחלחלו אל המעיל. קילוח דק של דם יבקע משפתיו וישרטט את נתיבו על פניו שהסומק ייעלם מהם. הדם יטפטף לתוך השלג ויקפא שם במהירות. ממשלת שוודיה תודיע בתדהמה על מותו ועל כך שבניגוד לפרוטוקול היא מעבירה את הפרס לבני משפחתו.

הוא חשב גם על מערכת התקשורת הייחודית בין תאי הסרטן, שהוא הצליח לחדור לתוכה ובכך הערים עליהם וגבר עליהם. אותה מערכת תקשורת שמילאה את חייו בשנים האחרונות והובילה אותו לפסגת חייו היא שתוביל, מתוך עצמה, את מסע הנקם. איתותים עזים שהיא תשלח יכווצו את שרירי הלב לאגרוף קפוץ שלא ייפתח עוד. הוא ישתעל שיעול חזק כדי לצאת מן המצוקה הפתאומית, ושארית האוויר שבריאותיו תיפלט החוצה בחרחור חרישי. הלחץ יגבר עד שהעורק המוביל אל המוח ייקרע, ודם יתפשט בחלל הראש כמו מים קרים הזורמים על פני אבנים מלובנות ומצננים אותן. הוא יקפא במקומו, ואז איבריו יירפו והוא יתקפל כמצנח שהגיע לנחיתה וקורס על מי שכמה שניות קודם לכן חייו היו תלויים בו.

רוכבת האופניים במעיל הצהוב שנוסעת בכל יום בשעה הזאת לאורך המפרץ חלפה מול החלון ברחוב הריק. הוא ידע שהיא תיסע שם גם מחר ומחרתיים, כשהוא כבר לא יהיה, ושמחה גדולה החליפה באחת את תוגת הסוף שאפפה אותו. נהמת המנועים של הטיסה הראשונה של היום, שהמריאה מנמל התעופה הסמוך, שברה את דממת השחר העמום, ובתחנת האוטובוסים הרחוקה נדלקו האורות.

הרשרוש העדין של הסדינים העיר אותו מהזיותיו. לידיה התעוררה משנתה וגיששה אחרי המשקפיים שהיו מונחים על השידה הצמודה למיטה. לא ישנת? היא שאלה תוך שהתמתחה במשיכה ארוכה, והוא אמר אולי כמה רגעים. הוא מעך את הנייר עם דמותו הלא שקטה של אלפרד נובל ששפמו רטט בכעס והשליך אותו לפח שמתחת לשולחן. הוא הסתכל בלידיה ואמר אחרי היום הזה ממילא כבר אישן לנצח. היא התעלמה מהמשפט שכבר היה נדוש בעיניה ואמרה צריך להתחיל להתארגן, אני רוצה לרדת לארוחת הבוקר קצת יותר מוקדם. אין לנו את כל היום.

פרופסור באואר לא ענה ומבטו נותר תקוע בספינה הקטנה שעגנה ליד החוף ובאנשים שקשרו את החבל העבה שהושלך מהספינה אל עמוד הבטון של עמדת העגינה. אחר כך שמע את קילוח המים מחדר האמבטיה וגם את Here comes the sun, doo-doo-doo-doo, Here comes the sun!‎, שלידיה זמזמה לעצמה.

פרק שני

ואז צלצל הטלפון

לידיה עמדה בעיניים עצומות מתחת לזרם המים החזק שעיסה את קרקפתה ושטף ממנה את שרידי החלום שבו התארגנה לנסיעה. כמו בכל החלומות שלה, גם הפעם המזוודה הייתה עמוסה מדי, הרגל נתקלה במדרגה, הזמן דחק והיא התחלחלה כשראתה שלא תצליח להגיע בזמן לטיסה. אוריקה שלה כבר ישב במטוס והיא ידעה שכדורי ההרגעה נמצאים אצלה, עוד מעט יסגרו את הדלתות ואיך הוא ימריא בלי הכדורים?!

זה רק חלום, היא אמרה לעצמה וניסתה לאחוז בשוליו, הנה הכדורים, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם הוא לא ייקח את הכדורים. את חייבת להתעורר, מלמלה לעצמה, אפילו שהמים בדיוק בטמפרטורה הנעימה, אבל המטוס ממריא ונעלם, ואת עדיין עומדת מתחת למים הזורמים במקלחת בבית.

תנשמי עמוק, היא אמרה לעצמה, ככה. כן. לאט־לאט.

והחלום פרח.

ידיה צנחו מטה, שריריה רפו והיא הניעה את ראשה בתנועות סיבוביות ואיטיות מתחת לזרם המים ששאונם התגבר בכל פעם באוזן אחרת. היא חשבה שהימים שחלפו מאז שאוריקה נסע לביקור בישראל דמו בעיניה לשבועות רבים. שנים. כל רגע הוליד חרדות חדשות. בשיחת הטלפון הראשונה ביניהם אחרי שנחת שם הוא סיפר על קבלת הפנים החמה ולרגע היא נרגעה, אבל בלילות הבאים החלומות השתלטו עליה והתערבבו במציאות החדשה שנוצרה כשאוריקה שלה לא היה לצידה.

היא המשיכה לעמוד מתחת לזרם המים וחשבה אולי כך תשטוף מעצמה את החלומות המשונים ואת הפחד מהמעידה, מהרגע שבו לא תשים לב ואוריקה ייעלם.

הבית מעולם לא נראה לה ריק כפי שנראה לה בנסיעה הזאת של אוריקה לישראל. זרי הפרחים הרבים, שחלקם עדיין לא חולצו מהנייר השקוף שעטף אותם, היו נעוצים בצנצנות על גבי הפסנתר, על כוננית הספרים ובפינות חדר האורחים. היא תהתה מתי תשליך אותם או שאולי תניח להם להרקיב עד שהוא ישוב מהנסיעה שלו. היא לא אהבה את הנסיעה הפתאומית הזאת, את הבהלה, את הקליפה האטומה שכיסתה על מבטו כשהודיע לה שהוא נוסע. היא אחזה בו, כמעט ניערה אותו בתחינה, אתה לא חייב לנסוע ברגעים הכי גדולים שהחיים זימנו לנו! אמרה, אבל אחר כך נסוגה לאחור בחוסר אונים ורק התבוננה בו ובצער הגדול והאפל שעלה ממנו.

הרוח שהתגברה העיפה את עלי השלכת והמטירה גשם זהוב על המרפסת. הסתיו הכריז שעוד שנה חלפה. אוריקה תמיד היה מזכיר לה שהמוות קבוע מראש, שזה הדבר היחיד הקבוע בקיומם, ורק היא, לידיה, יודעת לחיות מחוץ לזמן ולזיכרונות. בימים הבאים הטמפרטורה תתחיל לצנוח, היא חשבה, מיד אחר כך הכול יקפא וייעלם מתחת השלג שייערם, אלא שהפעם היא הרגישה ששלוות חילופי העונות מופרת, שמאחורי העצים צופות בה עיניים זרות. לפעמים נדמה היה לה שגם הסנאים שעל העצים הפסיקו את מלאכתם השקדנית והם מסתכלים בה.

מרחוק היא שמעה את צלצול הטלפון.

לרגע הרגישה כאילו היא שוב שוקעת בחלום. עיניה נעצמו והיא חזרה אל הלילה ההוא: אוריקה שכב לידה, היא הרגישה שגם גופו נדרך אבל היא זינקה מן המיטה, תתעורר אוריקה! היא צעקה, זה הטלפון! היא ידעה שצלצול טלפון בשעה כזאת יכול להיות רק מסטוקהולם, זה כמו במשחק שפעם שיחקו כשהשתכרו לבדם בערב בבית, בדיוק כפי שחשבה שזה יקרה. היא רצה בצעדים קטנים אל הטלפון שבפרוזדור, שרק לא יסגרו עכשיו, עשה שזה יהיה מסטוקהולם, כבר אוקטובר, זאת התקופה! היא הרימה את השפופרת ובניגון הגרמני של פרופסור באואר צעקה באוּ־וּ־הֶאר! לא סתם הלו, אלא באוּ־וּ־הֶאר! ביתה של משפחת באואר!

מן העבר האחר היא שמעה רחש של גלי ים רחוקים. מלמולים. נשימתה נעתקה. האם זאת הייתה טעות? מי זה שם מעבר לקו?

שניות שנראו כנצח חלפו עד שהרחש נקטע בקול זר, מהוסס.

כאן מדברים מסטוקהולם, מוועדת הפרס, אמר הקול הנשי, אני מאוד מתנצלת על השעה אבל לא רצינו שהדבר ייוודע לכם מהעיתונות. אנחנו מאוד שמחים להודיע לך... מי מדבר בבקשה? אה! זאת אשתו! אתם בוודאי רוצים לדבר עם פרופסור באואר! אני מיד נותנת לכם לדבר איתו!

Honey!‎, היא צעקה, זאת שיחה בשבילך!

אוריקה הלך בפרוזדור וידע שזה הרגע, עוד כמה שניות והוא אחז בשפופרת והקול הנעים אמר לו אדוני פרופסור באואר, ועדת פרס נובל לרפואה החליטה להעניק לך את הפרס השנה בזכות תגליותיך פורצות הדרך, אני לא רוצה להקריא לך כעת את כל המכתב, רק רציתי שתדע, המכתב יֵצא מיד בפקס וגם ההודעה לעיתונות וסליחה שהערתי אותך אבל אני חושבת שזה ראוי (היא צחקה), ואוריקה אמר אני מבין, זאת שיחה משמחת מאוד לא רק לי, אלא לכל הצוות.

מעבר לקו הטלפון השתרר לרגע שקט. אדוני מבין שהוא זכה בפרס נובל לרפואה השנה? האישה אמרה, והוא עצר לרגע ואז מלמל כן בוודאי. הוא שמע את נשימותיה של האישה עם המבטא הזר שבחיפזון פתאומי אמרה שדברים נוספים ייאמרו בשעות יותר נורמליות, ונפרדה בנימוס.

אוריקה הניח את השפופרת על כנה ועצם את עיניו. אלא שאז לידיה חיבקה אותו בחוזקה כמו רצתה להיבלע בו ולסחוף אותו לחיוך גדול, לבכי של התרגשות, והיא רקדה על קצות אצבעותיה, מחאה כפיים וצחקה אליו ואל דמותם שהשתקפה בדלת הזכוכית הגדולה בסלון. היא נישקה אותו על מצחו ואחר כך על פיו, שקעה בתוכו, אוריקה שלי, היא לחשה, אוריקה שלי, אולי נפתח בקבוק יין? והוא צחק מה פתאום יין, וכך הלכו חבוקים למטבח, היא נישקה אותו שוב ושוב, אני כל כך שמחה, ושוב חיבקה אותו ורגליה רקדו כמו מעצמן. היא הפעילה את הקומקום וטחנה קפה טרי. הבוקר התחיל לעלות, ובחוץ הצבע שב לעצים הגדולים שעמדו בשלכת. הם צחקו מעט ואספו את נשימתם, שתקו, ושוב צחקו, במה שגרם לה לפרץ של בכי מאושר.

לידיה ניסתה לחשוב איך תתכנן את השבועות הבאים, כמה הזמנות נוכל לקבל? האם גם הנכדים ייסעו איתם לסטוקהולם? ותוך כדי כך הרגישה כיצד עננה חולפת על פניו של אוריקה, מבטו נשאר נעוץ בנקודה אחת רחוקה, ושוב היא אמרה אני כל כך שמחה והתקשרה לבנות בשיחה משותפת, כן, הגיע הזמן לקום! אבא שלכן זכה בפרס נובל! והוא אמר צריך להתקשר גם לאלחנן, אני חייב להודיע גם לו. עכשיו.

היא שמעה מרחוק את צלצול הטלפון שלא פסק.

ושוב עצביה נדרכו, כמו תחת מכה פתאומית של זרם מים קרים. הצלצול חלחל מבעד לענן האד החם במקלחת, ולידיה החליטה לעשות הכול לאט, אסור לה להחליק במרוצתה, מישהו רוצה אולי שהיא תחליק, מצלמות קטנות אורבות בחרכים שמעל הווילונות, עֲשֶה שהטלפון ימשיך לצלצל בקווים ארוכים, רגועים. אני מיד מגיעה, זה בוודאי אוריקה, מה קרה בשעה הזאת? הנה, היא כבר עטופה במגבת הגדולה, עוד כמה צעדים. הצלצול היה יציב וארוך, ועוצמתו התגברה ככל שהתקרבה לטלפון.

אוריקה! היא אמרה לתוך האפרכסת בהרמת קול, אוריקה, מה קורה?! ומעבר לקו השתרר שקט, אולי השיחה לא התחברה? אלא שאז נשמע שיעול והיא אמרה לעזאזל, והקול מהעבר האחר אמר הלו, זאת לידיה?

כן פרנק, אני שומעת, היא אמרה וגופה רפה בבת אחת. זה לא אוריקה. היא נשענה על הקיר וחשבה מה רוצה ממנה פרנק פישר, נשיא האוניברסיטה, בשעה כזאת. אני כל כך שמח שתפסתי אותך בבית הוא אמר ושוב השתעל, סליחה, משהו מציק לי בגרון, אני לא יודע מה זה. כבר הרבה זמן אני חושב שהגיע הזמן שניפגש אבל זה לא יצא. אני מתנצל. חשבתי שאולי תבואי לארוחת בוקר קלה, לא משהו מיוחד. את יכולה לעשות את זה היום? יש כמה דברים דחופים, לפני קבלת הפרס.

לידיה נעה מרגל לרגל, וטיפות המים שעוד טפטפו ממנה נספגו במהירות בשטיח. היא הידקה את המגבת סביב גופה וחשבה שהימים כבר צוננים מכדי לצאת כך מהמקלחת. אני עומדת כאן על רגל אחת במסדרון, פרנק, ואני רטובה לגמרי, אני אבוא בעוד שעתיים פחות או יותר אם זה בסדר. פרנק אמר לא היית צריכה לצאת, שעתיים זה מצוין, וגם הוסיף יותר מדי זמן לא דיברנו. לידיה הניחה את שפופרת הטלפון וחשבה שבעניין הזה הוא צדק, אידית ופרנק פישר היו צריכים להתקשר יחד ביום ההודעה על הפרס, אבל במקום שיחת הטלפון הגיע רק מברק: ״אנחנו עכשיו בהוואי ואי אפשר להשיג אתכם בטלפון, כל הזמן תפוס, מרימים לכבודכם כוסית, איזו בשורה נפלאה!״ המברק שלהם הצטרף למברק המייגע של נשיא מדינת ישראל (״מדינת ישראל כולה גאה היום בחלוץ מקיבוץ הקוצרים שקצר את פרס הנובל והעלה את שם ישראל ותרומת העם היהודי לאנושות כולה!״ עם סימן הקריאה) ולמאות הברכות שהגיעו ולזרי הפרחים של חברים ועמיתים, אנשי בית החולים והאוניברסיטה, מתמחים מחוץ־לארץ, ראש העיר והמושל. כמה סטודנטים צעירים באו עם כלי הנגינה וניגנו להנאת האנשים שעברו ברחוב, והצלילים הציפו את החצר. היה שם גם צוות טלוויזיה עיקש שחנה ליד הבית כדי לראיין את ״הפרופסור המוזיקלי״, שבעבר גם ניגן ברביעייה הקאמרית של האוניברסיטה (התמונה של פרופסור באואר מנגן בצ'לו כיסתה את כל העמוד הראשון של ה־Harvard Crimson, ועל התמונה היו מודפסות שתי מילים: ארואיקה לאוריקה!). מבעד לחלון המטבח לידיה הציצה בצוות הצילום ואחר כך יצאה וכיבדה אותם בעוגות שוקולד ולימונדה, כמסורת האוניברסיטה, אלא שאז הנכדים הגיעו והיא השאירה בידי האורחים את העוגות והשתייה ורצה אחרי הנכדים כשהיא צועקת יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לחגוג! זה רק היום הראשון! אני כל כך מאושרת, אני יודעת שגם אתם, והמשיכה לרדוף אחרי הנכדים שהתרוצצו בסלון ובגינה וצרחו סבא אורי יש לו פרס! סבא אורי יש לו פרס!

*המשך הפרק זמין בספר המלא*