אניטה דה מונטה צוחקת אחרונה

I
נפילה

אניטה
ניו יורק סיטי, סתיו 1985

אלמלא הדברים שקרו בהמשך, כולם היו שוכחים את הערב ההוא לגמרי. זה לא היה כמו בשנות השבעים — ערבים שאף פעם לא ידעת מה יקרה בהם; למה לצפות. לא, ב־1985 כל המסיבות בניו יורק היו זהות. הן היו אותו ערב, אותו אירוע שזולג ממסיבה אחת לזו שאחריה, ואין בהן דבר ייחודי או ראוי לציון דיו שייטבע בזיכרון. האורחים, השיחות, טעם היין הדפוק שעל השפתיים, כולם אותו הדבר פחות או יותר. בייחוד במסיבות של טִילִי; היית באחת, היית בכולן. היו כאלה שהרגישו שדווקא בגלל זה הן הצליחו, אבל אני? זה עשה לי דיכאון — חלוף הזמן שבלתי אפשרי להבחין בו.

היא ערכה תמיד את המשקאות במטבח הקלאוסטרופובי שלה. הכיבוד המועט — וָאספּיוֹת שונאות להאכיל אנשים — הונח על הפסנתר במרכז הלופט העצום. האמנים הצעירים והעניים התקבצו שם כל עוד נותר משהו. המוזיקה הייתה חזקה מספיק לרכך שתיקות, אבל לא חזקה מספיק לעודד התהוללות אמיתית. עם השנים הוחלף פיליפ גלאס בסאן רָה. האמנים "הלוהטים החדשים" הלכו והזדקנו ונהפכו לחלק מהממסד או שנעלמו; הוחלפו בפנים אחרות, צעירות יותר. כל בכירי המוזאונים הוזמנו תמיד, כמובן. טילי נהנתה במיוחד מהצמא שחלקו שתי הקבוצות הללו: אלו שיש להם מנופפים בפריווילגיות שלהם לעיני אלו שאין להם, והדבר יצר בחדר "חיכוך רב", כמו שציינה פעם. אחרי שנים שבהן הייתי אני הכתם החום היחיד בשטח, נעשה לאחרונה מאמץ גלוי לשבץ ברשימת האורחים "אמני עולם שלישי". עיתוי הדאגה הפתאומית הזאת לגיוון אתני תאם להחלטת המטרופוליטן לשכור את האוצרת הבכירה השחורה הראשונה. לא בציניות, אלא בכנות: מביך להזמין את רוֹרי למסיבה ושהיא תִראה רק לבנים. אבל פרט לכך, בכל שנות קיומן של המסיבות האלו השתנה מעט מאוד.

חוץ ממני, כנראה.

אם היית בניו יורק והיית חלק מעולם האמנות — לא סירבת להזמנה של טילי בַּרבֶּר. ומסיבה כלשהי היה הערב ההוא עמוס במיוחד. גופים נצמדו זה לזה, ושיחות נבלעו זו בזו עד שנוצר זמזום. אני זוכרת התרגשות חסרת מנוחה כשהגעתי. מהסוג שמרגישים כשאת מסוחררת מסוד שהופקדת עליו; שכנפיו מרפרפות בעוצמה בין כפות הידיים שלך. כשאת מבינה שבכל רגע הוא יכול לעוף! לצאת לעולם, והתנועה שלו תשנה גורלות ועתידות במרחק אוקיינוסים או פרשות חיים שלמות מכאן. ואני, רק אני בולמת אותו. איזה כוח בידיי! ג'אנקרלו, בדחן שכמותו, סיפר לי סיפור. הקשבתי לו ולא הקשבתי לו. חזר מרומא תמיד עם סיפורים ארוכים עד אין־סוף. דעתי הוסחה; ידעתי שבכל רגע הוא יגיע! ג'ק מרטין. בעלי.

ואז, כאילו גרמתי לכך מעצם מבטי לעבר הדלת, הוא בא.

ג'ק אוהב להיכנס לאט. לעמוד ולהמתין לפני שהוא מתקדם, באיטיות של קרחון, לתוך החלל. יש מי שחושב שזה בגלל גודלו; הוא נעשה ענקי למדי בשנים האחרונות. לדעתי, צורתו הפיזית התרחבה בכוונה כדי להתאים למידת החשיבות שלו בעולם האמנות. הנדיבים יותר ייחסו את דריסת הרגל הכבדה של ג'ק לפציעות שסבל מהן בשנים שהרים מוטות ברזל והציב משטחי פלדה. "כל יצירת אמנות שנשאה את שמי אי־פעם", הוא יספר לכם שניות אחדות מרגע פגישתכם, "הקמתי לבדי, בשתי ידיי". והציטוט הזה, בעיניי, מייצג אותו יותר מכול — נקטף בידיים חלקות ישר מענפי עץ התעמולה זקן הימים שג'ק מטפח כדי להבהיר לכול ששורשיו באים ממעמד הפועלים. אבל הנה האמת, מהסוג שרק רעיה יכולה לדעת: ג'ק נכנס לחדר לאט כדי שאנשים יבחינו בו. הוא נוטע את עצמו כמו כליא ברק, מושך לעברו את האנרגיה הקינטית של הכול ושל כולם. שקט ושותק כל כך שלרגע לפחות תשומת הלב של המבלים במסיבה ניתקת מכל שיחה שניהלו או מג'וינט שעישנו או ממי שניסו לזיין — ובמקום זאת נמשכת אליו. המסיבה כולה, אם לא הבריאה כולה, סובבת על ג'ק מרטין.

כך היה גם בערב ההוא. מזווית העין הבחנתי בו נכנס ללופט ומשתהה. ממתין. סביבי, שיחות שרק לפני שניות היו ערניות ורעשניות השתתקו באחת. כולם הבחינו בנוכחותו, כולם חישבו בראשיהם אם וכיצד ומתי יוכלו לדבר איתו. אפילו קולו של ג'אנקרלו התפוגג. גנבתי ממנו סיגריה והעמדתי פנים שאני לא מבחינה בדבר, ובינתיים ג'ק, שהרגיש שהכירו בנוכחותו, חצה את החדר אל המטבח. לא הייתי צריכה להרים מבט כדי לדעת שטילי שם.

בדרך כלל זה הרגיז אותי: העובדה שבעלי מבקש למצוא אותה לפני שבכלל חיפש אותי. העובדה שהיא, לדעתי, האדם היחיד שהוא מכבד באמת, ולא רק כי היא אחת מסוחרות האמנות הטובות בעולם. אפילו לא כי היא אחראית לקריירה שלו. אלא רק כי היא מי שהיא. אשת פלדה. אלגנטיות של ניו אינגלנד. בכל יום אחר הייתי מאבדת את זה. שולפת ציפורניים כמו חתולה. אבל באותו ערב רפרפו בידיי כנפיו חסרות המנוחה של סוד. הלהיב אותי — עינג אותי, אפילו — שהוא בא סוף־סוף. לבשתי את השמלה האהובה עליי, זו שקניתי באיווה בחנות יד שנייה. שמלה משנות השישים, עם פאייטים עצומים וכסופים, שכל אחד מהם גדול ועגול כמו עין של פרה. המוני נצנצים מקובצים בצפיפות התחככו זה בזה וצלצלו בקול רך של פעמוני רוח. נעלתי את נעלי העקב היחידות שהיו לי. לאמניות עובדות אין הרבה צורך בעקבים. הוספתי ליפסטיק אדום של גרלֵן שקניתי בפריז. הערב הזה היה אירוע: סיום של יום מיוחד וגם תחילתו של... באותו רגע לא ידעתי של מה. אבל משהו חדש עמד בפתח.

הייתי מוכנה לצאת להרפתקה.

"ג'אנקרלו", אמרתי ואחזתי בידו, "בעלי כאן. בוא נספר לו את החדשות הטובות!"

דרכנו התפתלה בין נשים בשמלות שחורות בעיצומו של פיתוי ובין בחורים דקיקים במכנסיים עם כתמי צבע שמתווכחים על שטויות, עד שהגענו למטבח. עצרתי בפתח לשנייה והתבוננתי בהם. יחד. טילי מהורהרת, סיגריה בידה, שפתיה פשוקות כדי לומר דבר־מה שהקדישה לו מחשבה. מלאת טקט. ג'ק בדיוק פותח עוד בקבוק שמפניה במחווה חגיגית שיוצרת ניגודיות אור־צל להבעת פניו הקודרת. שניהם כה אפופים בנושא השיחה שלהם וזה בזה, שאף לא אחד מהם מבחין בי.

"טיימינג מושלם!" אמרתי לבסוף. מאחוריי נדחק ג'אנקרלו אל פינת הבישול. "צריך להרים כוסית! לכבוד החדשות הנפלאות שלי".

ג'ק סקר אותי מכף רגל ועד ראש, חיוך מהודק מתעקל בפיו, לוחץ על שיניו. הוא שנא את השמלה. חשב שהיא זולה כמו ערב השנה החדשה בטיימס סקוור. הוא שנא את הרעש שהיא עושה. שנא שהפאייטים נושרים כמו קשקשי נחש אם אני זזה מהר מדי. הוא שנא שאני זזה מהר מדי.

"טילי בדיוק סיפרה לי", אמר ג'ק ומילא מחדש את גביעינו, החיוך עדיין הדוק אל פניו. "שנים עשר הדפסים נמכרו למֶט. לא רע בשביל אניטה היתומה הקטנה".

"אניטה!" הזדעק ג'אנקרלו. "מדברים כל הערב ובכלל לא סיפרת לי! ברור שזה יעשה באז סביב התערוכה שלך".

הרמתי את הגביע והתעלמתי מההלם שאחז בארשת פניו של ג'ק. על טילי אפילו לא הסתכלתי פן תהרוס לי את מצב הרוח.

"ג'אנקרלו יציג אותי ברומא", הכרזתי. "תערוכת יחיד".

"ברכותיי, אניטה!" אמרה טילי בהתפעלות ממשית שעצבנה אותי כמעט יותר משהייתה מעצבנת אילו התייחסה לכך כדבר שבשגרה.

"מה ההבעה הזאת, טילי?" תמה ג'אנקרלו. "איזו שאלה! את ראית את הפסלים החדשים שלה?"

"אף אחד לא ראה", אמר ג'ק, קולו מתאמץ וחיוכו מתפוגג, סוף־סוף.

"לא ראיתי", אמרה טילי, מתעלמת מג'ק. מבטה חמק ממבטי. נימוסיה הסוו את פחדנותה.

"טילי לא ביקשה לראות עבודות שלי מאז 1979", אמרתי לג'אנקרלו, "וגם אז זה היה רק בתור טובה לג'ק. נכון, דרלינג?"

ג'ק הצמיד אותי אליו בחוזקה, הנצנצים והריאות שלי כמעט נפגשו בשל כך. הוא הרים את כוסו.

"אז לחיים! יום גדול לכוכבת השביט שלנו", אמר ג'ק, קולו נוטף סכרין.

הרצון האנושי הוא כישוף עוצמתי במיוחד. אלכימיה מתרחשת כשאת מחליטה משהו באמת ובתמים; כשאת משנה את דעתך. מבטים כאלה החלפנו מאות פעמים בעבר, בעלי ואני. מעשי אלימות מילוליים זעירים. חילופי דברים שחתכו בי וגרמו לי לדמם, והמיטב שבי — הביטחון העצמי, הבהירות — זולג ומתרחק ממני, נִקווה על הרצפה. אבל לא בערב ההוא. לא. כי באותו יום החלטתי להשיב לעצמי את הכוח; לא יגמדו אותי יותר. ועם ההחלטה הזו צמחה גרסה חדשה של עצמי: עור חדש, עבה ובלתי חדיר כמו קליפת אגוז קוקוס. השמחה שלי לא תיסדק. תחושת הניצחון שלי על הישגיי, החדווה שלי ביצירה, האופוריה מהכוח החדש שגיליתי — כל אלו נבעו מעצם ההחלטה הפשוטה לשנות את דעתי. כל אלה שמורים עכשיו לבטח עמוק בתוך העצמי החדש שלי. הרחקתי את עצמי מחיבוקו והסתובבתי אליו, בחיוך אמיתי כל כך על שפתיי, ואמרתי:

"ג'ק, הלילה עוד צעיר".

והוא באמת היה.

מאוחר יותר, כשראיתי אותו מן העבר האחר של החדר קוֹן אֵסָה קַבְּרוֹנָה חִיגַנטֶה¹ — אינגה או אינגריד או איך שקראו לה — לא זעם הרגשתי. לא. בעצם ההחלטה שלי לקחת ממנו את כוחו, הרגשתי שמחה. סוג מיוחד של שמחה שאפשר להרגיש רק אם באמת משחקים למישהו במוח. כשלוחצים דווקא באזורים רכים. אזורים שרק מאהבת, ובטח רעיה, יכולה למצוא באמת. אז כן, ראיתי אותם — אותה, עם השיער הבלונדיני הארוך התלוי כמו סדין, נשענת על החלון; אותו, זרועותיו סוגרות משני צידיה, פניהם כמעט נוגעות — והתחושה הראשונה שלי הייתה כעס. זעם. ולא רק כי היינו במקום שבו כולם הכירו אותנו — הרי גם אני מישהי! — אלא כי היא אפילו לא אמנית טובה! היא יוצרת חרא עייף, צבעוני וחקייני שהוא היה משתין עליו בקשת אילו צייר אותו מישהו עם זין. במקום זה הוא קנה שלושה ציורים שלה ותלה אותם בפאקינג סלון שלו. לפחות היה עושה כזה דבר עם מישהי באמת פאקינג מוכשרת! אבל ג'ק מפחד מכישרון.

ואז, כאילו מצאתי שטר של חמישה דולר בכיס מעיל ישן, נזכרתי בעור קליפת הקוקוס העבה שלי ובכך ששיניתי את דעתי.

"קימבָּרָה" התחצרץ ממערכת הסטראו, ואני פניתי לחברי ג'וֹמָאר ורמזתי בקול רם שנראה שהגיע הזמן לרקוד.

"שמישהו יגביר את המוזיקה", הוריתי. הבחור שג'אנקרלו ניסה לפתות נענה לבקשתי בחפץ לב.

המסיבות של טילי לא נועדו לריקודים. הן היו התכנסויות יותר משהיו חגיגות. פתיחות תערוכה רק בלי ציורים. ידעתי שהיא לא תאהב את זה, אבל לסבול את זה היא תוכל. אמריקאים אוהבים לראות לטינים רוקדים. רוקדים, מזדיינים, הולכים מכות. כל דבר שנוהגים לעשותו בלהט ובתשוקה. וחוץ מזה, האורחים שעוד נותרו בשלב זה היו ממילא השיכורים ביותר, המסטולים ביותר, המשועממים ביותר. צמאים לבידור. ג'ומאר היה רקדן מדהים, מהסוג שיודע איך לגרום לפרטנרית שלו להיראות טוב משהיא באמת. תוך כדי תנועה חשתי בתשומת הלב נמשכת לעברי מכל צידי החדר. לא כמו כליא ברק, אלא כמו רוח, גל. תנועה מתמדת שנוגעת בכל הנוכחים. סביבי חשתי את מחשבותיהם והערכותיהם והשערותיהם. אניטה דה מונטה, אמנית־כוכבת בנסיקה; אניטה דה מונטה, כלת פרס רומא, כלת פרס גוגנהיים; אניטה דה מונטה, קול אמנותי יחיד בדורו; אניטה דה מונטה, שעושה תמיד אותו הדבר; אניטה דה מונטה, מהגרת אופורטוניסטית; אניטה דה מונטה, אשתו של ג'ק מרטין האגדי; אניטה דה מונטה, ביץ' עם מזל; אניטה דה מונטה, הכלבה האומללה בעולם; ואיש לא תפס שהייתי כל אלו בעת ובעונה אחת, ועוד כמה דברים.

נזכרתי במשימה שקיבלתי על עצמי.

"אני פשוט מתגעגעת לריקודים", אמרתי לג'ומאר בלחישה הבימתית הכי טובה שלי. "בעלי לא מסכים לרקוד, אתה מבין. לא סלסה, לא ואלס. אפילו טוויסט הוא לא מוכן".

לא הפניתי דבר מכל זה לעבר ג'ק, כמובן. לא היה צורך. חשתי במבטו עליי, חם כמו אש. הוא שונא שעושים הצגות. אלא אם כן הוא עושה אותן. בזווית העין ראיתי שהוא מסלק את ידה של הסוּאֵקָה חִיגַנטֶה,² וחשתי שהוא מתקדם לעברי. "להציל אותי" מן המבוכה שאגרום לעצמי. הגיבור שלי. המשכתי בהצגה. הגיע לי אוסקר על הערב ההוא.

"סיפרתי לך פעם מי לימד אותי לרקוד?" שאלתי בזמן שג'ומאר מסובב אותי סביבו בתנועת לאסו. "המשרתים שלנו. מעצבן את ג'ק שהייתי עשירה בקובה. הוא מתעב את זה. לא מתאים לחזון הנחמד שלו עלינו כזוג מרקסיסטים קטנים וחמודים. אבל תדע לך, היו לנו משרתים והם רקדו איתי כל הזמן".

המאזינים סביב לנו גמאו את הסיפור — הלקקנים האלה אוהבים רכילות כמו שהם אוהבים את האלילים שלהם — אבל אחרים התחילו למחוא כף בקצב המוזיקה. הם הריעו כשעשינו הטיות עמוקות והשכבות. ואז ג'ומאר התחיל — לאט ואחר כך מהר יותר ויותר — לסחרר אותי. סיבוב ראשון: ראיתי את טילי עוצרת את ג'ק. עוד סיבוב: הבחנתי בשוודית הענקית מסתלקת בכעס. צחקתי בקול. הנה, הרסתי לו את הלילה כמו שהוא הרס לי לילות אין־ספור. ואני קורנת מעונג, חשה ברפרוף כנפי הסוד שלי, יודעת שבקרוב הוא יעוף לחופשי! ג'ומאר סובב אותי עוד ועוד, שוב ושוב ושוב.

מאוחר יותר, כשתגיע השמועה שנפלתי מהחלון (קפצתי? אולי דחפו אותי?), כולם ידברו רק על זה. על איך שראו אותה ממש עכשיו! את אניטה דה מונטה. הערב! וכמה היא צחקה. ואיך היא רקדה. ואיך, כשהסתחררה שוב ושוב, התעופפו הנצנצים הכסופים של שמלתה מעלה באוויר. כמו ציפור המשירה את נוצותיה.

הערות

1 ספרדית: עם הכלבה הענקית הזאת. [כל הערות השוליים מאת המתרגם]

2 ספרדית: השוודית הענקית.

רקֵל
פרובידנס, אביב 1998

רקֵל טוֹרוֹ נכנסה למשרד מוצף האור של פרופסור טמפל ולראשונה הרגישה שהיא לא מתכווצת. יש להודות שהיא קמה הפוכה ונראתה די חרא, אחרי ערב קוקטיילים שניים־במחיר־אחד עם מָאבֵט במרכז העיר. אבל היא חשה גאה. מוכנה לקראת היום ולקראת ג'ון טמפל. אותה לא יפחידו. גם לא הררי הספרים — קטלוגים, טקסטים אקדמיים, כרכי כרכים של ביקורת — ששייכים לו, ואחדים אפילו נכתבו על ידו. גם לא הכרזות התלויות על הקירות, שמציגות תערוכות שאצר או שהיה לו חלק חשוב בהן. היום רקל נכנסה בתחושה שהיא ראויה, לא רק לחברָתו המבריקה, אלא לעצם מקומה במוסד ההשכלה הזה.

לפני שהגיעה לבראון היא לא חשבה הרבה איך יהיה ללמוד בקולג' מליגת הקיסוס. היא הייתה אסירת תודה על עצם ההזדמנות לפתח ציפיות. אך במרוצת השנה השנייה שלה, כשזימן ג'ון טמפל את רקל לראשונה לשעת קבלה והיא ראתה אותו מאחורי מכתבתו העצומה, הבינה שהיא שם. היא חוזה בתמצית ליגת הקיסוס: בלייזרים מצמר ושעונים יקרים אך מאופקים; זקָנים אפרפרים מלוטפים לשם רושם כשסטודנטיות מוקסמות מְחַלות פנים. ליגת הקיסוס הייתה ג'ון טמפל, ששמו לא אמר דבר לאדם הממוצע ואפילו לאדם שמעל הממוצע, אבל היה לעבודתו הכוח לעצב מוסדות, שווקים ותרבות לצורתם המלומדת ביותר. הוא היה איש חשוב מאוד בעולם. ובקרבה כה רבה לכל זה, ועל אף "קישורים מסורטטים באופן מבריק" שהחמיא לה עליהם בסמינרים או עבודות "נוקבות אך נגישות" שהגישה ועליהן שיבח אותה — חשה תמיד חסרת חשיבות עד עמקי נשמתה.

עד היום.

"התקבלתי לתוכנית", אמרה, מבחינה בביטחון בקולה. "בקיץ אני אהיה עמיתת אוצרוּת במחלקה לאמנות בת זמננו".

חיוך הופיע על פניו הנאות של ג'ון טמפל וחשף את שיניו המושלמות. הוא הדף לאחור את כיסא אִימְס שלו מהמכתבה כדי להפנות אליה את כל גופו.

"בְּראבָה, רקל! בראבה! אם כי לא היה לי ספק".

היא חשה סומק מטפס בצווארה וניסתה לבלום את חיוכה כך שהתענגותה על שביעות רצונו תהיה שקופה פחות.

"ההמלצה שלך הייתה מעל ומעבר".

"שטויות! ההגשה שלך הייתה חזקה בכל היבט. המוזאון בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד קטן, אבל זו תיבת תכשיטים; לעבודה שהם עושים יש השפעה רבה על עולם האמנות".

"אני מודעת לזה. שלושה משתתפים מהארוורד ואחד מיֵל".

נראה שפרופסור טמפל מתפעל. היא זכרה שהוא בוגר יֵל.

"תחום תחרותי. עוד יותר טוב". הוא חייך שוב ורכן לעבר רקל. "עברת כברת דרך מהתקופה שמכרת כריכים במֶט", הוא אמר, שבע רצון.

היא הרגישה כיצד היא — שווייה — מתאדה. זה היה מהיר ופתאומי. החליף אותו פרץ אדום של בושה, מהסוג שמשתנה במהירות לכעס. רקל חייכה חיוך מעושה, נלחמה בכוח לעצור את המה לעזאזל זה אמור להביע? שהוא היה חוטף אם היה יוצא ביציאה כזאת במקום שממנו הגיעה. היא הזכירה לעצמה שלא ייתכן שהפרופסור התכוון לכך כעלבון, גם אם זו התחושה. היא לא בברוקלין. היא בבראון. כאן הנימה מדודה והיריבות אינטלקטואלית. כאן לא מגלגלים עיניים ומסננים אוויר דרך שיניים חשופות, וגם לא זורקים "פאק" בלי לחשוב בכלל. זה עתה הוא הזכיר לה שכאן לא מקום לבחורות שעבדו במזנון של המֶט (מה גם שהיא, עובדתית, לא עבדה שם בכלל; הוא אפילו לא זכר את הסיפור).

היא הזכירה זאת בפגישתם הראשונה, כלאחר יד. לפני שלמדה לייפות בקפידה את הרקע שלה. היא נרשמה לקורס הפופולרי מאוד שלו, "אמנות אמריקאית מ־1940 ועד ימינו". בעבודת אמצע הסמסטר נדרשו לבחון את האמנות כביקורת חברתית אגב שימוש ביצירות שנלמדו. רקל כתבה על פיליפ גסטון וציוריו משנות השישים המאוחרות; ציורים מוזרים של חברי קו קלוקס קלאן מעשנים שבהקשר התקופתי ברור שנועדו להיות ביקורת סרקסטית על אבסורד העליונות הלבנה. במחאה פסיבית על כך שמעולם לא זכתה ללמוד יצירות הקשורות אפילו קצת לחייה, ביכתה כבדרך אגב את העובדה שהגבלת הדיון ליצירות מתוכנית הלימודים מונעת ממנה לדון באמנית בֶּטיֶה סאר³ או באמני מיעוט אחרים שהושפעו ישירות מהתנועה לזכויות האזרח. עוזר ההוראה עמד לתת לה ציון נמוך אבל חשב שחשוב שפרופסור טמפל יהיה מודע לביקורתה (אף פעם לא היה ברור אם הם נועדו לתמוך בסטודנטים או לנסות להשתיק חילוקי דעות). ג'ון טמפל חשב שמגיע לה ״טוב מאוד מינוס״ והעביר לרקל הודעה להגיע לשעת הקבלה הבאה שלו.

שאלתו הראשונה הייתה מה מושך אותה לתולדות האמנות, והיא ענתה ביושר: אימה עבדה בקפטריה של המֶט ולכן היא בילתה שם שעות ארוכות בלימודים. ואז, בקיץ אחרי השנה הראשונה, סידרה לה אימה עבודה בחנות המזכרות. חמושה בתעודת סגל ובגאווה שבה אימא שלה הציגה אותה בפני אוצרים ומנהלנים אשר להם הגישה שנים רבות — "תכירו, ילדת ליגת הקיסוס שלי!" — ראתה רקל לנגד עיניה נתיב לקריירה. כזו שבו תהיה אחראית למה שאנשים יראו על הקירות שם. היא לא העלתה על דעתה שהוא יזכור את הסיפור, את הווידוי האגבי. לא — באותה עת זה אפילו לא היה וידוי, סתם עובדה, משהו שקרה. פרט בלתי מזיק בעיניה. והנה הוא הפך אותו לנשק. תזכורת בוטה לכך שהיא חריגה במקום הזה, בעולם הזה, במשרד הפינתי הזה.

היא משלה ברוחה.

"אני אסירת תודה על ההמלצה".

היא הרימה את תיק הפראדה המזויף שקנתה ברחוב קנאל בחופשת האביב, וקמה ללכת. ג'ון טמפל קם גם הוא, לוקח איתו את חפיסת סיגריות הדאנהיל ומתקרב אליה מעט.

"אצא איתך, לעשן".

הדבר היחיד שעורר ברקל יותר אי־נוחות מלשהות עם פרופסור טמפל במשרדו היה להיות עם פרופסור טמפל בכל מקום שאינו כיתה. היא ידעה שיש סטודנטים — כמו שותפתה לחדר, תלמידת השנה הראשונה, או "נערות תולדות האמנות" — ששוחחו בלי שום בעיה עם המרצים שלהם. היא זכרה שהתנהלה בקלילות כזאת עם מוריה בתיכון, אבל זה בדיוק העניין. הם היו מורים, וכאן מדובר באנשי סגל הפקולטה. דוקטורים רמי מעלה. היא לא התפעלה מכך שחבריה הסטודנטים חשים בנוח עם מרצים; למען האמת, בעיניה היה בזה חוסר כבוד. אבל במקרים אקראיים שבהם מישהו כמו ג'ון טמפל ביקש לשתף אותה בפעילות אנושית בסיסית כמו לצאת לסיגריה, האם סירוב לא ייחשב חוסר נימוס בוטה אף יותר? מכיוון שלא הייתה בטוחה בעצמה, התנהגה כאילו שלא אכפת לה, משכה בכתפה ופנתה לצאת למבואה.

היא לחצה על כפתור המעלית הגדולה. "אז", הוא אמר, "עם מי תעבדי?"

"בלינדה קים!" היא ענתה, וההתלהבות הסיחה את דעתה לרגע ממבוכתה. "היא מארגנת תערוכה על הפיגורטיבי באמנות".

נסיעת המעלית הייתה קצרה, אך תחת משקל הביקורת הדוממת של פרופסור טמפל הייתה תחושה שהיא אין־סופית.

"אתה לא אוהב את ד"ר קים?" היא שאלה, בעיקר מבולבלת.

הוא נאנח, והיא הבחינה במידה של חשש. דלתות המעלית נפתחו. לשנייה אחת הוא שנראה הנבוך והמבויש, יוצא מן המעלית בראש מורכן.

"אוהב, לא אוהב. לדברים האלה אין משמעות רבה באקדמיה, רקל. פשוט לבלינדה ולי יש גישות מנוגדות לחשיבה על אמנות בת זמננו. בעיניי הביוגרפיה חסרת חשיבות; בעיניה היא הכול".

רקל נזכרה בהרצאתו על סזאן ועל הקשר הבלתי אפשרי לניתוק בין יצירתו של סזאן להידרדרותו הנפשית, אבל החליטה שלא להיכנס לדיון שהיא לא ערוכה לו.

"היא יודעת שאת תלמידה שלי?" שאל כשהדליק את הסיגריה שלו. "אולי לא הייתה רוצה לעבוד איתך אילו ידעה".

רקל הרגישה איך החום שוב עולה בה. ייעוץ אקדמי מגיע תמיד עם רצועה? "לא נראה שהיא מכירה אותך כל כך טוב".

פרופסור טמפל שאף ארוכות מהסיגריה והציע אחת לרקל. היא סירבה.

"רקל", הוא אמר, וקולו נוקב מעט, "אהיה גלוי איתך. עולם האמנות? תולדות האמנות? הכול יחסים. בעולם הזה אנחנו עדיין פועלים לפי שיטת ההתמחות. ויש משמעות רבה למקום שאת מתמחה בו. לא רק בנוגע למקום שבו את נמצאת עכשיו, אלא גם בנוגע לכיוון שלך. את מבינה?"

רקל הנהנה. זה לא היה מסובך במיוחד. "לכן התלהבתי כל כך שהסכמת להיות היועץ שלי בעבודת הגמר".

הוא חייך. "ולכן חשבתי שחשוב כל כך שאייעץ לך. כשאני התחלתי את התואר השני — קשה להאמין, כי החוג הזה מלא נשים עכשיו — אבל תולדות האמנות? אוצרוּת? ביקורת? הכול היה מועדון בנים".

"קלֵמֵנט גרינברג".

ג'ון טמפל חייך חיוך מעושה.

"בין השאר. העניין הוא שמקומות כאלה מלאים אנשים כמוני. ובכנות... אם האמנות עוסקת בעולם, אז גברים כמוני הם כנראה הנושאים הכי פחות מעניינים בו".

רקל צחקה צחוק אמיתי, מופתעת ממודעותו העצמית.

"לאדם כמוני חשוב מאוד לחנוך אישה צעירה כמוך, רקל. וחשוב מאוד לאישה היספנית כמוך לקבל תמיכה של אדם כמוני. איש המסורת. לא מישהו שחושב שאת צריכה להיות כאן רק כי את מקסיקנית".

"אני פוארטו־ריקנית".

"כמובן", עיווה את פניו, "אבל זה פחות או יותר מה שאני אומר. טיפשים כמוני לא מבינים! ולא אכפת לנו. המצוינות שלך היא שתייחד אותך, לא המורשת שלך. אני פשוט מודאג שאם תיישרי קו עם מישהי כמו בלינדה קים, שכל הקטע שלה הוא פוליטיקת זהויות" — היא שמעה את הבוז בקולו — "תתחילי ברגל שמאל. וייראה כאילו שלא באת לכאן כדי לרכוש השכלה רצינית, אלא רק כדי להפנות אצבע מאשימה".

"הסכמת איתי לגבי תנועת האמנות השחורה", היא העירה. היא לא ניסתה להפנות אצבעות מאשימות.

"נכון. הטיעון שלך היה מוצק אינטלקטואלית, ולכן תיקנתי את הסילבוס שלי", הוא הוסיף בחביבות. "אני רק רוצה לוודא שתתקבלי על כולם מסיבות נכונות. את הרבה יותר מהקבוצה האתנית שלך".

"אני יודעת".

היא הרגישה שלא תוכל לעזוב לפני שיסיים, ונדמָה שהוא מעשן את הסיגריה האיטית ביותר בתולדות הזמן.

"אז מה קורה עם הבנות האחרות? כתבתי עוד המלצות השנה".

"נערות תולדות האמנות" המזדיינות. אפילו בהיעדרן, איכשהו הן תפסו מקום. עצבן אותה שחשב אותה לאחת מהן. תסכל אותה שאף שהייתה איתן כמעט בכל קורס של תולדות האמנות בשנתיים האחרונות, היא לגמרי לא הייתה אחת מהן. למרות יחסי החברות שלה עם מאבט.

"לא יודעת", אמרה קצרות. "יש להן תוכניות אחרות לקיץ".

תוכניות אחרות, סיפרה לה מאבט, שכללו שוטטות ברחבי דרום צרפת בחיפוש אחר בחורים עשירים ובליינים. מאבט כמובן לא ניסחה את זה כך. היא קיטרה ארוכות על עתידן ועל הדגש המועט שהפמיניזם מייחד לשותפות רומנטית ואיך הקיץ הזה יפתֵח אותן מעבר להתפתחות מקצועית. כל זה לא שינה דבר. המשמעות היחידה הייתה שבזמן שרקל תתייגע במוזאון בית הספר לעיצוב של רוד איילנד, קלייר ומרגו ישתזפו בניס על סיפון הסירה של הוריה של מאבט.

ג'ון טמפל נשף בפעם האחרונה את העשן מהסיגריה הבלתי נגמרת שלו.

"טוב, נתראה בקרוב, רקל", אמר והשליך את הבדל ארצה.

גל מהיר עלה מבטנה של רקל לחזהּ כשעקבה אחריו חוזר אל הבניין. פרץ חרטה על איך שניהלה את המפגש. על שאכזבה אותו איכשהו. לא הוכיחה לו כיאות את נאמנותה והכרת תודתה על כל שעשה למענה.

"פרופסור טמפל?" קראה. "כמעט שכחתי".

הוא עצר בפתח והסתובב אליה.

"מצאתי נושא לעבודת הגמר שלי. ג'ק מרטין והשפעתו על אדריכלות".

גם מרחוק חשה בחמימות חיוכו. ג'ון טמפל היה המומחה המוביל בצפון אמריקה לנושא ג'ק מרטין. אולי בעולם כולו.

"נפלא. קטלוג התערוכה שלו במוזאון ברקלי — מקום מצוין להתחיל בו. קשה למצוא עותק, אבל קיים בספרייתי הפרטית".

כשראתה אותו נעלם בבניין הרגישה שבעת רצון לרגע. האינסטינקטים שלה היו נכונים: היה סדק בגשר ביניהם והיא תיקנה אותו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

3 בטיה סאר (נולדה ב־1926) אמנית אמריקאית, יוצרת אסמבלאז' שעוסקת בגזענות ובפמיניזם.