מנוסה חושנית

1

אני זקן מדי לשטויות האלה, חשב גרנט סאליבן בתרעומת. מה אני עושה פה, משתופף, למרות שהבטחתי לעצמי לא לדרוך שוב בג'ונגלים? אני אמור להציל את בת העשירים המטופשת, אבל אם לשפוט לפי מה שראיתי ביומיים האחרונים שבהם צפיתי על הבית המבוצר הזה, אולי היא בכלל לא מעוניינת שיצילו אותה. נראה שהיא מבלה שם יפה מאוד; צוחקת ומפלרטטת, כשהיא שוכבת על שפת הבריכה בצהריים. היא מתעוררת רק לקראת הצהריים ושותה שמפנייה בפטיו המרוצף. אביה כמעט יוצא מדעתו מרוב דאגה וחושב שהיא עוברת עינויים קשים בידי שוביה, אבל היא משתעשעת לה פה כאילו היא בריביירה. היא ממש לא סובלת.

אם מישהו סובל פה, כך חשב גרנט בתרעומת גוברת, זה רק אני. יתושים וזבובים עוקצים אותי, הזיעה ניגרת ממני במפלים ורגליי כואבות מרוב ישיבה במקום אחד. אני שוב אוכל מנות קרב, למרות שכבר מזמן שכחתי כמה הן שנואות עליי. הלחות מכאיבה לכל הפציעות הישנות, ויש לי הרבה כאלה. אין ספק; אני זקן מדי לשטויות האלה.

גרנט היה בן שלושים ושמונה, ובמשך יותר ממחצית חייו הוא היה עסוק במלחמה זו או אחרת, במקום זה או אחר. מרוב שזה נמאס עליו הוא החליט לפרוש לפני שנה. הוא רצה רק לקום באותה המיטה מדי בוקר. הוא לא רצה חברה, עצות או כל דבר שהוא, רק שיתנו לו לחיות בשקט. הוא היה שחוק לגמרי.

זה לא שהוא עבר לגור במערה בהרים כדי לא לפגוש נפש חיה, אבל הרעיון הזה אכן חלף במוחו. במקום, זה הוא קנה חווה מוזנחת בטנסי, לרגלי ההרים, ונתן לטבע לשקם אותו. הוא פרש, אך מסתבר שלא התרחק מספיק. בכל זאת, הצליחו לאתר אותו. הוא חשב בלאות שהמוניטין שלו אילץ אנשים שונים לברר עליו בכל עת. בכל עת שצצה משימה שדורשת ידע וניסיון בג'ונגל, מתקשרים לגרנט סאליבן.

תנועה בפטיו תפסה את תשומת ליבו, והוא הזיז ענף רחב בזהירות סנטימטר הצידה כדי להגדיל את שדה הראייה שלו. הוא ראה אותה שם, לבושה לתפארת בשמלת שמש, נעולה בנעלי עקב, משקפי שמש מצלים על עיניה. היא החזיקה ספר וכוס גבוהה מלאה בנוזל שנראה קריר להפליא. היא התיישבה לה בחן על אחד מכיסאות הנוח שעל שפת הבריכה והתכוננה להעביר את שעות אחר הצהריים המהבילות. היא נופפה לשומרים שפטרלו סביב שטחי אחוזת המטעים והבזיקה לעברם חיוך מלא בגומות חן.

שתלך לעזאזל. למה היא לא חוסה מתחת לכנפיים של אבא'לה, במקום להתרוצץ ברחבי העולם כדי להוכיח שהיא עצמאית? היא מצליחה להוכיח רק שיש לה כשרון מדהים להסתבך.

דבילית קטנה, הוא חשב. היא בטח לא מבינה בכלל שהיא משחקת תפקיד מרכזי בפרשיית הריגול שבה מעורבות שלוש ממשלות לפחות ועוד כמה גורמים, כולם עוינים ומתאמצים לעלות על מיקרופילם שנעלם. הדבר היחידי שהציל את חייה עד כה, היה שאף אחד לא ידע בוודאות כמה היא יודעת, אם בכלל. האם היא הייתה מעורבת בפעילות הריגול של ג'ורג' פרסאל, הוא תהה, ואולי היא הייתה בסך הכול פילגשו, ה'מזכירה' הסנובית שלו? האם היא יודעת היכן המיקרופילם, ואולי הוא אצל לואי מרסל שנעלם? הדבר היחיד שכולם ידעו בוודאות הוא שהמיקרופילם היה בידי ג'ורג' פרסאל. אך הוא נפטר מהתקף לב, בחדר השינה שלה, והמיקרופילם לא נמצא. האם פרסאל הספיק להעביר אותו ללואי מרסל? מרסל נעלם יומיים לפני מותו של פרסאל. גם אם המיקרופילם בירי מרסל, ברור שהוא לא מספר על כך. האמריקאים מעוניינים במיקרופילם, וכמוהם הרוסים, הסקנדינבים, וכל קבוצות המורדים במרכז אמריקה ובדרומה. אולי גם האסקימואים, חשב גרנט.

אם כן, איפה המיקרופילם? מה עשה בו ג'ורג' פרסאל? אם הוא אכן העביר אותו ללואי מרסל, שהיה איש הקשר הרגיל שלו, איפה לואי? האם לואי החליט למכור את המיקרופילם לכל המרבה במחיר? זה לא נשמע סביר. גרנט הכיר אישית את לואי; הם היו יחד בשעת אמת, והוא סמך על לואי, דבר שאמר הרבה.

סוכני השירותים החשאיים רודפים אחרי המיקרופילם המסוים הזה כבר חודש שלם. מנהל בכיר של חברת מחקר בקליפורניה חתם על עסקה למכור טכנולוגיית לייזר ממשלתית חשאית שהחברה שלו פיתחה, טכנולוגיה שיכולה להפוך את נשק הלייזר לכלי נשק משוכלל מאוד בעתיד הקרוב. אנשי הביטחון של החברה החלו לחשוד בו והתריעו בפני הרשויות המתאימות; בצוותא, הם עצרו את המנהל בשעת המכירה. אך שני הקונים נמלטו ולקחו איתם את המיקרופילם. אחד מהקונים בגד בשותפו והסתלק עם המיקרופילם לדרום אמריקה כדי לנסות למכור אותו. אנשי הסוכנויות החשאיות ששהו בכל רחבי דרום אמריקה ומרכזה הוזעקו, וסוכן שמקום מושבו בקוסטה ריקה יצר קשר עם האיש ותכנן לקנות את המיקרופילם במבצע 'עוקץ'. העניינים השתבשו לגמרי בנקודה ההיא. התחבולה התגלתה, הסוכן נפצע, אך הצליח להסתלק עם המיקרופילם. הוא היה אמור להשמיד את המיקרופילם בשלב ההוא, אך לא עשה את זה. באופן כלשהו העביר אותו הסוכן לידי ג'ורג' פרסאל, שהייתה לו יכולת להיכנס לקוסטה ריקה ולצאת ממנה בחופשיות בגלל קשרי העסקים שלו. מי היה חושד שג'ורג' פרסאל מעורב בפרשיית ריגול? הוא נראה כמו איש עסקים מיושב בדעתו, למרות חיבתו למזכירות חתיכות — חולשה שכל גבר לטיני היה מבין בקלות. פרסאל היה מוכר רק לסוכנים ספורים, לואי מרסל ביניהם, וזה עשה אותו ליעיל באופן בלתי רגיל. אך הפעם, ג'ורג' לא היה מעודכן. הסוכן הפצוע לא אמר לג'ורג' להשמיד את המיקרופילם.

לואי מרסל היה אמור ליצור קשר עם ג'ורג', אך נעלם. ואז ג'ורג', שתמיד נראה בריא כמו שור, נפטר מהתקף לב... ואף אחד לא ידע היכן המיקרופילם. האמריקאים רצו לוודא שהטכנולוגיה לא תגיע לידיים הלא נכונות; גם הרוסים מעוניינים בה מאוד, וכמוהם כל קבוצה מהפכנית, כדי למכור אותה לכל המרבה במחיר. בעזרת הכסף הרב שניתן לקבל תמורתה ניתן לקנות מצבור כלי נשק גדול, לבצע הפיכות.

מנואל טורגו, ראש מנגנון הביטחון הלאומי של קוסטה ריקה היה אדם חכם מאוד; הוא היה מנוול, כך חשב גרנט, אך מנוול חכם. הוא מיד תפס את פריסילה־ג'יין המילטון־גריר ולקח אותה לאחוזת המטעים המוגנת היטב. הוא בוודאי אמר לה שהיא במעצר מונע, והיא ברוב טיפשותה בוודאי הודתה לו שהוא מגן עליה. מסתבר שהוא ידע שאביה הוא אדם עשיר ורב השפעה, ושלא כדאי להרגיז עשירים רבי השפעה אלא אם כן זה נחוץ מאוד. טורגו שיחק במשחק ההמתנה. הוא המתין שלואי מרסל יצוץ, שהמיקרופילם יצוץ, כי הוא חייב לצוץ מתי שהוא. בינתיים, פריסילה בידיו. הוא יכול להרשות לעצמו לחכות. בין אם היא יודעת משהו או לא, יש לה ערך רב, ולו בתור כלי מיקוח.

מרגע היעלמותה של פריסילה, יצא אביה מדעתו. הוא התקשר לבקש טובות מפוליטיקאים ללא הרף, אך גילה שאף אחד מהאנשים שחבים לו תודה אינם יכולים להוציא את פריסילה מידי טורגו. עד שלואי יימצא, לא הייתה לממשלת ארצות הברית כוונה לנסות להציל את הבחורה. חוסר הוודאות לגבי מידת מעורבותה בעניין, האפשרות המטרידה שאולי ידוע לה היכן נמצא המיקרופילם, צמצמו את חיפושי טורגו אחר לואי. ייתכן שזה שהיא בשבי יעזור להסיט ממנו את תשומת הלב וכך יתאפשר לו להינצל.

לבסוף, נואש מרוב דאגה וזועם בגלל חוסר התגובה לה זכה מצד הממשלה, החליט ג'יימס המילטון לקחת את העניין לידיו. הוא שילם הרבה כסף כדי לברר את מיקומה של בתו, אך התברר לו שאחוזת המטעים שמורה היטב. אם הוא ישלח די אנשים לכבוש את המקום, כך התחוור לו, יש אפשרות רצינית שבתו תיהרג בחילופי הירי. ואז מישהו הזכיר באוזניו את שמו של גרנט סאליבן.

אדם עשיר כג'יימס המילטון יכול למצוא גם אדם שאינו מעוניין שימצאו אותו — גם כשמדובר בסוכן חשאי שחוק ועייף, שקבר את עצמו בהרי טנסי. בתוך עשרים וארבע שעות, מצא גרנט את עצמו יושב מול המילטון, בספריית בית האחוזה האצילי. המילטון הציע לו הצעה שתכסה את כל המשכנתא על החווה של גרנט. בתמורה הוא ביקש רק לקבל את בתו בחזרה, בריאה ושלמה. פניו היו מקומטות ומתוחות מדאגה, והיה רשום עליהן ייאוש שהשפיע על גרנט לקחת על עצמו את המשימה, אפילו יותר מהכסף.

הקושי להציל אותה נראה עצום, אולי אפילו בלתי אפשרי. גם אם הוא יצליח לחדור את חומת האבטחה של אחוזת המטעים — דבר שלא היה לו ספק שהוא אפשרי — יהיה קשה מאוד להוציא אותה משם. מעבר לזה, גרנט ידע מניסיונו האישי שגם אם הוא ימצא אותה, רוב הסיכויים שהיא לא תהיה בחיים או שפויה. הוא לא העז לחשוב מה עבר עליה מיום החטיפה.

אך היה לו ממש קל להגיע אליה; ברגע שהוא יצא מביתו של המילטון, צץ עניין חדש. לא יותר מקילומטר משם, הוא הציץ במראה הפנימית וגילה מכונית כחולה עוקבת אחריו. הוא הרים גבה בציניות ועצר לצד הכביש.

הוא הדליק סיגריה ושאף בעצלתיים בעת שהמתין ששני הגברים ייגשו למכוניתו. "היי, קרטיס."

טד קרטיס התכופף והציץ לתוך המכונית בחיוך. "נחש מי רוצה לפגוש אותך."

"אוף," נאנח גרנט בתרעומת. "בסדר, אחריכם. אני לא צריך לנהוג עכשיו עד למשרדים שלכם בווירג'יניה, נכון?״

"לא, רק עד העיר הקרובה. הוא מחכה במלון דרכים."

העובדה שסבין הרגיש חובה לעזוב את המשרדים אמרה לגרנט הרבה. הוא הכיר את קל סבין מימים ימימה. לאדם הזה אין עצבים כלל, ובמקום דם זורמים בעורקיו מי קרח. הוא לא היה אדם נעים הליכות, אך גרנט ידע שגם עליו עצמו אומרים דברים דומים. שניהם לא התחשבו בחוקים, שניהם הכירו את הגיהינום מקרוב, שניהם חיו וצדו באותו ג'ונגל אפור, שבו אין חוקים כלל. ההבדל ביניהם היה שסבין הרגיש בנוח בג'ונגל הזה, אלה היו חייו — אך גרנט לא רצה להתקרב יותר למקום הזה. העניינים הרחיקו לכת מדי. הוא הרגיש שהוא מאבד את אנושיותו. הוא התחיל לשכוח מיהו ומה מעשיו שם. שום דבר לא נראה לו חשוב עוד. הזמן היחידי שבו הרגיש שהוא חי היה במהלך מרדף, כשהאדרנלין געש בעורקיו ודרך את כל חושיו. הכדור שכמעט הרג אותו ממש הציל אותו, בסיכומו של דבר, כי עצר אותו ונתן לו שהות לחשוב מחדש. ואז הוא החליט לפרוש.

עשרים וחמש דקות לאחר מכן, כשכף ידו אוחזת בספל קפה חזק וחם, נעליו מונחות לנוחותו על שולחן קפה מפלסטיק בדוגמת עץ, כיאות למלון דרכים, גרנט הפטיר: "טוב, אני פה. דבר."

גובהו של קל סבין היה מטר שמונים ושלושה סנטימטר, שלושה סנטימטרים פחות מגרנט, ומבנה גופו החסון הצביע על כך שהוא משתדל לשמור על כושר, למרות שהוא כבר לא בתפקיד בשטח. הוא היה כהה: שער שחור, עיניים שחורות, עור זית, ועוצמתו הצוננת טענה את סביבתו באנרגיה מחשמלת. הוא היה קשה לפענוח, וערמומי כמו פנתר שעוקב אחרי טרפו, אך גרנט סמך עליו. היה לו קשה לומר שהוא מחבב את סבין; סבין לא היה גבר ידידותי. אך במשך עשרים שנים, חייו של זה היו שלובים בחייו של זה, עד שכל אחד מהם הפך לחלק מחיי חברו. בעיני רוחו, גרנט ראה הבזק אדום־כתום של ירייה, ומיד חש את הלהט הסמיך והלח של הג'ונגל, הריח את הרקבובית, ראה את הבזק היריות... והרגיש, מאחוריו, ממש צמוד לגבו, את האדם שיושב עתה מולו. דברים כאלה נחרתים בזיכרון.

קל סבין הוא אדם מסוכן. ממשלות אויב ייאותו בשמחה לשלם הון תועפות כדי להגיע אליו, אך סבין לא היה יותר מצל שחומק מהאור, כשם שהוא הנחה את כוחות הערפל האפרורי שלו.

ללא שמץ הבעה בעיניו, בחן סבין בעצלתיים את האדם שישב מולו — הטעייה, גרנט ידע. גרנט נראה אפילו יותר גמיש וחסון מאשר בעת שהיה בתפקיד. ההתרחקות לשנה לא ריככה אותו. הוא עדיין נראה פראי, מסוכן ולא מאולף. זה הורגש בברק החשדני והעצבני בעיני הענבר שלו, עיניים שנצצו באור זהוב כעיני נשר מתחת לגבות הכהות הישרות. שערו הבלונדיני־כהה היה פרוע והסתלסל מעל לצווארונו בעורף, מדגיש את העובדה שהוא אינו מתורבת לגמרי. הוא היה שזוף מאוד; הצלקת הקטנה שעל סנטרו לא בלטה מאוד, אך הקו הדק שחתך את לחיו השמאלית על רקע עורו השזוף היה ברור. אלה לא היו צלקות מכערות אלא תזכורות לקרבות.

אם סבין היה צריך לבחור מישהו שיחלץ את בתו של המילטון, הוא היה בוחר בגרנט. בג'ונגל, סאליבן היה גמיש כמו פנתר. הוא יכול להתמזג עם הג'ונגל, להיבלע בו ולנצל אותו. הוא היה יעיל גם בג'ונגל הבטון, אך דווקא בגיהינום הירוק אין שווה לו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*