שם למטה

יום שני, 23 באוגוסט 1943

בדיוק לפני שלוש שנים אושפזתי בסנטוריום של דוקטור מוראלס בסַַנְטַנְדֵר, ספרד, לאחר שדוקטור פּארְדו ממדריד והקונסול הבריטי קבעו שאני לוקה בשיגעון חשוך מרפא. מכיוון שבדרך מקרה פגשתי בך, ואתה נחשב בעיניי לצלול הראייה מכולם, התחלתי לפני שבוע להתחקות אחר העקבות שאולי הובילו אותי אל מעבר לקו הגבול הראשון של הידע. אני מוכרחה לעבור שוב את החוויה הזו, כי אני מאמינה שכך אוכל להועיל לך, ממש כשם שאני מאמינה שאתה תוכל לסייע לי במסעי מעברו האחר של אותו הגבול, בכך שתשמור אותי צלולה ותאפשר לי לעטות ולהסיר לפי רצוני את המסכה שתגן עליי מפני עוינות הקונפורמיזם.

לפני שאפנה לעסוק בעובדות הנוגעות למה שחוויתי, ברצוני לומר שגזר הדין שהוציאה עליי החבְרה באותה תקופה היה כנראה — ואולי בלי ספק — מתנה משמיים, מכיוון שלא הייתי מודעת אז לחשיבותה של בריאות, כלומר לצורך המוחלט בגוף בריא כדי להימנע מאסון בעת שחרור התודעה. וחשוב מכך — לצורך בקרבתם של אחרים, כדי שנוכל להזין זה את זה בידיעותינו, וכך להוות את השלם. אז עוד לא הייתי מודעת די הצורך לתפיסת עולמך בשביל להבין זאת. זמנה של הבנה זו טרם הגיע. מה שאני עומדת לנסות בכל מאודי לבטא כאן בנאמנות מוחלטת היה אז רק עובּר של ידע.

אני מתחילה אפוא ברגע שבו מקס נלקח בפעם השנייה למחנה ריכוז, בליווי ז'נדרם חמוש ברובה (מאי 1940). גרתי אז בסן־מרטן־ד'ארדש. התייפחתי למטה בכפר שעות אחדות, ואז חזרתי הביתה ושם התמסרתי במשך יממה שלמה להקאות רצוניות שנגרמו משתיית מי פרחי תפוז, עם הפסקה קצרה לשינה. קיוויתי שהתקפי העווית שקרעו את בטני כמו רעידות אדמה יפוגגו את צערי. עכשיו אני יודעת שהיה זה רק פן אחד של אותן הקאות: נוכחתי באי־הצדק של החבְרה ורציתי קודם כול להתנקות, ואז להמשיך אל מעבר לאוזלת ידה הברוטלית. הקיבה שלי הייתה מושב החברה הזאת, אך גם המקום שבו הייתי אחת עם כל יסודותיה של הארץ. היא הייתה המַראה של הארץ, בבואה שהיא אמיתית לא פחות מהאדם המשתקף בה. המראה ההיא — הקיבה שלי — הייתה צריכה להיפטר מהשכבות העבות של הלכלוך (הנוסחאות המקובלות) כדי לשקף את הארץ כראוי, בבהירות ובנאמנות. וכאשר אני אומרת "הארץ" כוונתי כמובן לכל הארצות, הכוכבים והשמשות שבשמיים ובארץ, וכן לכל הכוכבים, השמשות והארצות שבמערכת השמש של המיקרובים.

שלושה שבועות אכלתי בזהירות רבה, הקפדתי להימנע מבשר, שתיתי יין ושאר משקאות אלכוהוליים, ניזונתי מתפוחי אדמה וסלט — אולי שני תפוחי אדמה ביום. נדמה לי שישנתי טוב למדי. עבדתי בכרם שלי והדהמתי את האיכרים בכוחי. יום ג'ון הקדוש התקרב, הגפנים החלו לפרוח, היה צריך לרסס אותן בגופרית לעיתים קרובות. עבדתי גם בחלקת תפוחי האדמה שלי, וככל שהזעתי יותר הייתי מרוצה יותר, כי פירוש הדבר היה שאני מתנקה. נשזפתי בשמש, והיה לי כוח פיזי שכמותו לא היה לי מעולם.

אירועים שונים התרחשו בעולם החיצון: בלגיה קרסה, הגרמנים נכנסו לצרפת. כל זה עניין אותי מעט מאוד, ולא היה בי פחד. הכפר היה גדוש בלגים, וכמה חיילים שנכנסו לביתי האשימו אותי בריגול ואיימו לירות בי בו במקום, כי מישהו חיפש חלזונות בלילה, עם פנס, ליד הבית שלי. לא התרשמתי במיוחד מהאיומים שלהם, כי ידעתי שלא נגזר עליי למות.

לאחר שלושה שבועות של בדידות הגיעה קתרין, אנגלייה, חברה ותיקה מאוד שלי; היא נמלטה מפריז עם מישל לוקאס, הונגרי. שבוע עבר וחשבתי שהם לא הבחינו בשום דבר חריג בי. אולם יום אחד, קתרין, שהייתה זמן רב בטיפול אצל פסיכואנליטיקאים, שכנעה אותי שהגישה שלי מסגירה רצון לא מודע להיפטר בשנית מאבי: מקס, שהיה עליי לחסל, אם ברצוני לחיות. היא התחננה לפניי שאפסיק להלקות את עצמי ואחפש לי מאהב אחר. אני חושבת שהיא טעתה כשאמרה שאני מענה את עצמי. אני חושבת שהיא פירשה אותי באופן חלקי בלבד, וזה גרוע מלֹא לפרש כלל. בכל אופן, בכך היא החזירה לי את החשק המיני. ניסיתי נואשות לפתות שני בחורים צעירים, אך ללא הצלחה. הם לא רצו בי בשום צורה. נאלצתי בצער להישאר חסודה.

הגרמנים התקרבו במהירות. קתרין הפחידה אותי והתחננה שאעזוב איתה; היא אמרה שאם אסרב — גם היא תישאר. הסכמתי. הסכמתי בראש ובראשונה כי בשלב ההתפתחותי שהייתי בו, ספרד ייצגה בעיניי תגלית. הסכמתי כי ציפיתי לקבל במדריד ויזה שתוצמד לדרכון של מקס. עדיין הרגשתי שאני קשורה אליו. המסמך הזה, שנשא את דמותו, היה לישות, כאילו לקחתי את מקס איתי. הסכמתי, נרגשת במידת מה מטיעוניה של קתרין, שזיקקו בי בלי הרף פחד הולך וגדל. לקתרין, הגרמנים משמעם היה אונס. אני לא פחדתי מזה, לא ייחסתי לזה כל חשיבות. מה שעורר בי חרדה היה המחשבה על רובוטים, על יצורים בלי בשר ובלי מחשבה.

מישל ואני החלטנו לנסוע לבּוּר־סנט־אנדאול כדי להשיג אישור נסיעה. הז'נדרמים, אדישים וחסרי כל עניין, המשיכו לעשן את הסיגריות שלהם וסירבו לתת לנו את פיסת הנייר, והתבצרו מאחורי אמירות כגון "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בנידון." לא יכולנו לעזוב, ובכל זאת ידעתי שלמחרת נעזוב. הלכנו לנוטריון ושם העברתי לבעליו של המוטל דה טוריסט בסן־מרטן את ביתי ואת כל חפציי. חזרתי הביתה וביליתי את הלילה במיון קפדני של הדברים שהתכוונתי לקחת איתי. הכול נכנס למזוודה שבעורהּ שובצה, מתחת לשמי, לוחית פליז קטנה ובה כתובה המילה REVELATION.

בסן־מרטן בבוקר המחרת נתנה לי מנהלת בית הספר מסמכים שנשאו את חותמת בית העירייה, ואלה אפשרו לנו לצאת. קתרין הכינה את המכונית. כוח הרצון שלי נמתח כולו לקראת העזיבה ההיא. זירזתי את חבריי. דחפתי את קתרין לעבר המכונית. היא אחזה בהגה. ישבתי בינה ובין מישל. המכונית התניעה. הייתי בטוחה בהצלחת המסע, אבל התייסרתי מאוד, פחדתי מקשיים בלתי נמנעים. נסענו ללא הפרעה, וכעשרים קילומטרים אחרי סן־מרטן המכונית נעצרה; הבלמים ננעלו. שמעתי את קתרין אומרת: "הבלמים נתקעו." נתקעו! גם אני נתקעתי, בתוכי, בידי כוחות שהיו זרים לרצוני המודע, והם ששיתקו גם את מנגנון המכונית. זה היה השלב הראשון של הזיהוי שלי עם העולם החיצון. אני הייתי המכונית. המכונית נתקעה בגללי, כי גם אני נתקעתי בין סן־מרטן לספרד. נחרדתי מהכוח שלי. באותו זמן עדיין הייתי מוגבלת למערכת השמש שלי בלבד, ולא הייתי מודעת למערכות של אנשים אחרים, שאת חשיבותן אני מבינה כעת.

נסענו כל הלילה. מעת לעת ראיתי לפניי, על הכביש, משאיות שהשתלשלו מהן רגליים וזרועות, אך מכיוון שלא הייתי בטוחה בעצמי אמרתי בהיסוס: "יש משאיות לפנינו," רק כדי לבדוק מה תהיה התגובה. כשהם אמרו: "הכביש רחב, נצליח לעקוף אותן," נרגעתי; אך לא ידעתי אם גם הם רואים מה הובילו המשאיות האלה, ופחדתי מאוד לעורר את חשדם ולהיות טרף לבּושה, ששיתקה אותי. בצידי הדרך היו שורות של ארונות קבורה, אך לא מצאתי אמתלה להפנות בה את תשומת ליבם לעניין המביך הזה. אלו היו בוודאי אנשים שהגרמנים הרגו. פחדתי מאוד: הכול הסריח ממוות. לימים נודע לי שהיה בית קברות צבאי עצום בפרפיניאן.

בפרפיניאן, בשעה שבע בבוקר, לא היו חדרים פנויים בבתי המלון. חבריי השאירו אותי בבית קפה. מאותו רגע לא מצאתי מנוחה: הייתי משוכנעת שאני אחראית לשלום חבריי. האמנתי שאין טעם לפנות לרשויות אם ברצוננו לחצות את הגבול, ופניתי לבקש עצה ממצחצחי נעליים, מלצריות ועוברי אורח, שדימיתי כי יש בידיהם כוח עצום.

קבענו להיפגש, כשני קילומטרים מגבול אנדורה, עם שני אנדורים שיעבירו אותנו את הגבול תמורת המכונית שלנו. קתרין ומישל אמרו לי במלוא הרצינות שעדיף שלא אדבר. הסכמתי ושקעתי בתרדמת רצונית.

כשהגענו לאנדורה, לא יכולתי ללכת ישר. הלכתי כמו סרטן; איבדתי שליטה על תנועותיי: כל ניסיון לעלות במדרגות גרם לי שוב להיתקע.

באנדורה — ארץ שוממה ושכוחת אל — היינו הפליטים הראשונים שאת פניהם קיבלה במלון דה פראנס משרתת קטנה שהופקדה על כל המוסד הריק והמוזר הזה. צעדיי הראשונים באנדורה היו לי כצעדיו הראשונים של לוליין על חבל דק. בלילות חיקו עצביי המתוחים עד טירוף את רעש הנהר שזרם בלי הפסקה על גבי הסלעים: מונוטוני, מהפנט.

*ההמשך זמין בספר המלא*