שעת אפס

פתח דבר:

נרדמנו בשמירה

במרץ 2017 נכנסתי לתפקיד מנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. אחת הפגישות הראשונות שקיימתי היתה עם שתי חברות הנהלה של קרן פילנתרופית גדולה, ששאלו בפתיחתה שאלה מעניינת: מתי נהפכת לאדם פוליטי?

בבית הספר, השבתי. ואיפה למדת? הגיעה שאלת ההמשך. א"ד גורדון בתל אביב, עניתי. אה, בטח, איפה שלמדו הרבה פעילים ומנהיגים פוליטיים, גם רבין למד שם, אמרה אחת מהן. גם ישי שריד, הסופר, הבן של יוסי, הוסיפה השנייה. בקיצור, אתה אליטה, חתמה הראשונה. אליטה תל אביבית.

המילים שלהן הפתיעו אותי. לאחר שתיקה קצרה הנהנתי בנימוס, מאשר ללא ברירה את ההבחנה שלהן, כדי שנוכל להמשיך הלאה, אל החלק המעשי של הפגישה.

בימים שלאחר מכן סדר היום שלי היה עמוס. שוחחתי עם חברי כנסת ועם ראשי ארגונים, עם אנשי חינוך ועם חוקרים. אבל הפגישה ההיא לא הרפתה ממני וכך גם ותחושת המחנק שעלתה בי במהלכה והותירה אותי, שלא כהרגלי, ללא מילים.

בית החינוך ע"ש אהרן דוד גורדון, ממנהיגי העלייה השנייה ומחנך שעסק בקשר בין האדם, העבודה והטבע כבסיס להגשמת הציונות, קם בתל אביב ב־1931 כחלק מזרם העובדים של הציונות הסוציאליסטית. בדומה לשאר מוסדות החינוך של זרם העובדים, התפיסה החינוכית של בית הספר שילבה את עקרונות החינוך הפרוגרסיבי, המציבים במרכז את הילד ואת התפתחותו כאדם וכאזרח, עם תפיסות השוויון והצדק החברתי של תנועת העבודה. בגורדון, שבו למדתי בשנים 2000-1991, לא נעלו סנדלים תנ"כיים כמו בתמונות משנות ה־30 שהיו תלויות במסדרון, אלא נעלי ספורט ממותגות. הילדים שהלכו לתנועת נוער לא היו חניכים בנוער העובד או בשומר הצעיר אלא בצופים. ומרבית ההורים לא השתייכו למעמד הפועלים, אלא עבדו במקצועות חופשיים והשתייכו למעמד הביניים, כדרכם של חלק ניכר מהישראלים הליברלים בני הדור השני של מייסדי המדינה. ובכל זאת, התורה הרעיונית שעליה נוסד בית הספר נכחה באופן בולט בכיתות הלימוד ובמסדרונות. שגרות חינוכיות בנות 60 שנה שמרו על קיומן גם כשהכול השתנה מסביב. החברה הישראלית נהפכה לקפיטליסטית ונהייתה צינית יותר, אבל גורדון המשיך בשלו.

לא למדתי ב־א'1, אלא ב־א' רינת, וב־ה' סיגל וב־ט' שי. את ארוחת הצהריים אכלנו בחדר אוכל. כיתה אחת ערכה את השולחנות והגישה, השנייה פינתה וניקתה. לפני הארוחה עלה לבמה תלמיד והקריא את "מעשים בכל יום", עיתון בית הספר, שכלל פינות בנושאי אקטואליה, תרבות וספורט ועדכונים שוטפים. דיווחנו בו על שיחות השלום עם ירדן ועם הפלסטינים וגם על שיבוץ הכיתות על מגרש הכדורגל על פי החלטת "הוועד הפועל" – ממשלת התלמידים שעמדה בראש "חברת הילדים" של בית הספר. בימי שישי לבשנו חולצה כחולה והשתתפנו בשירה בציבור שנחתמה בשיר "הצפון שלנו": "הצָפוֹן שֶלָּנוּ הוּא, הַפּוֹעֲלִים אוֹתוֹ בָּנוּ, בָּתִּים מֵאוֹת כְּבָר נִבְנוּ, מִרְפָּאָה הִנֵּה סִדְּרוּ, על כֻּלָּם שָׁלֹשׁ קוֹמוֹת, לִילָדִים וְלִילָדוֹת, בֵּית חִנּוּךְ לְיַלְדֵי עוֹבְדִים, וְגַן יְלָדִים". את סדר פסח קיימנו לפי הנוסח הקיבוצי, הנשען על המסורת היהודית ומוסיף לה חידושים ברוח הציונות הסוציאליסטית, בתוספת לחנים גורדוניים מקוריים. את הלחנים הבאנו הביתה, אל ליל הסדר המשפחתי. אחת לשנה התקיים "יום כחול", שבו התחלקנו לקבוצות וליווינו את ההורים אל עבודתם כדי ללמוד על עולם העבודה. לא קיבלנו ציונים, שנחשבו לחלק מהחינוך השמרני והתחרותי, אלא הערכות מילוליות המבטאות יחס אישי.

בשנות ה־90, גורדון כבר היה חריג בנוף הישראלי וכולנו ידענו שאנחנו לומדים בבית ספר ייחודי. אז מדוע קפאתי במקומי כאשר קראו לי שנים אחר כך "אליטה תל אביבית"? מדוע המשכתי לחשוב על זה גם שבועות ארוכים אחרי הפגישה שהדברים נאמרו בה?

סבתא שלי גידלה לבדה שתי בנות ועבדה כגננת במשרה מלאה ועוד קצת. סבא שלי, שעל שמו אני נקרא (בתעודת הזהות שמי הוא אברהם), נפטר כשאמא שלי היתה ילדה. דור אחר כך גדלתי אני כבן יחיד לאמי בתל אביב, ללא אבא בתמונה. גרנו בדירת שני חדרים וחצי. אמא שלי נתנה לי את החינוך הטוב ביותר שיכולתי לבקש, אבל היא עשתה זאת בזכות רשת הביטחון שסיפקה המדינה. מבחינה כלכלית, לא הייתי חריג בגורדון. היום הצפון הישן של תל אביב הוא מקום אמיד. משפחה ממעמד הביניים עם שני ילדים, כמו שלי ושל בת זוגי, לא יכולה להרשות לעצמה לגור בו ללא ירושה או הון ראשוני נכבד מההורים. אבל בעבר זה לא היה כך.

תל אביב של אז היתה שפויה יותר מבחינה כלכלית – ומגוונת יותר בהרכב האוכלוסייה. בית ספר על־אזורי כמו גורדון, שקלט תלמידים מכל העיר, היה מגוון יותר מאשר בתי ספר שכונתיים בשכונות חזקות והומוגניות יותר בתל אביב ובערים אחרות. כן, הורים לילדים בשכבה שלי עסקו בפיננסים ובעריכת דין, אבל היה גם אבא ירקן, אמא מזכירה, אבא שעבד בדלפק בדואר, אמא לבורנטית וכמה משפחות שזה עתה עלו לישראל ממדינות חבר העמים לשעבר.

גורדון העניק לי את מה שחינוך אמור להעניק לכל תלמיד ותלמידה, ודאי לאלה שמגיעים מהעשירונים הכלכליים הנמוכים: הזדמנות לחלום ואת היסודות ההשכלתיים, החברתיים והנפשיים כדי לנסות להגשים לפחות חלק מהחלומות. הוא הניח לפני סולם של מוביליות חברתית. קיבלתי בו ידע וערכים במנותק מהמעמד הכלכלי שנולדתי אליו, ואלה אפשרו לי לחשוב ולהתפתח כאדם בוגר.

אבל גורדון העניק לי ולחברי דבר מה נוסף וחשוב לא פחות. הוא הנחיל לנו זהות דמוקרטית.

כך, למשל, הכנסתן של מכונות שתייה אוטומטיות לבית הספר עמדה במוקד של דיון ארוך באסיפה הכללית של הוועד הפועל, שהתקיימה פעמיים בשנה. מול קבוצת התומכים במעבר לעידן המכונות שאלה קבוצה אחרת: מה יעשה ילד שלא יכול, מסיבה כזאת או אחרת, לקנות משקה? זה פוגע בערך השוויון, הם אמרו. כלומר, בערכים של בית החינוך. כשהגעתי לבקר בגורדון, כשכבר למדתי בתיכון, שאלתי מורה ותיקה איך יכול להיות ששאלה שולית לכאורה זכתה לתשומת לב רבה כל כך. ככה למדתם לחשוב, היא השיבה. במקום ללמוד רק מהלוח על המתח שבין שוויון לחירות, עסקתם בזה כסוגיה ממשית בחיי בית הספר. כך למדתם שעליכם לגבש עמדות בנושאים ציבוריים – וגם שעמדות על נושאים ציבוריים צריכות להישמע בציבור.

גם חינוך לשלום נכלל בזהות הדמוקרטית שגורדון ביקש להנחיל. באחד מימי שישי עלתה המנהלת לבמה והציגה אורח. אייבי נתן גדל בהודו ושירת כטייס במלחמת העצמאות, סקרה אחת התלמידות את קורות חייו בפנינו. בשנות ה־60 טס למצרים במטוסו הפרטי במטרה להעביר לנשיא מצרים נאצר מסר של שלום. ב־1973 התחיל להפעיל מספינה בתל אביב את תחנת הרדיו קול השלום. בשנות ה־80 היה מהישראלים הראשונים שניהלו שיח עם אנשי אש"ף, דבר שהיה אז אסור בחוק. נתן עסק כל חייו בסיוע הומניטרי ליהודים במצוקה ולבני עמים אחרים. הוא בוגר בית החינוך ע"ש א"ד גורדון. ברקע התנגן שירו של אריק איינשטיין, בעצמו בוגר גורדון: "הנה אייבי נתן, על האונייה, הוא מפליג, לתוך החשיכה. יא חביבי אייבי, בהצלחה לך, יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה. עוד יהיה, עוד יהיה, עוד יבוא שלום עלינו".

התלמידה הגישה את המיקרופון לנתן. הוא היה אז כבן 70, אחרי שבץ מוחי, וישב בכיסא גלגלים. בקול שקט ביקש שנאמין ונפעל למען שלום.

נתן זכה להכרה ממסדית רק לאחר מותו, ב־2008. בהלוויה שלו נשאו דברים נשיא המדינה והרב הראשי. ככה זה עם מהפכנים: הם זוכים להכרה ממסדית רק אחרי שהם מתים. רק אז, כשהם מוכללים באתוס הלאומי, בתי ספר מתחילים ללמד עליהם. אבל אנחנו, בגורדון, פגשנו את נתן עשר שנים קודם.

החינוך לדמוקרטיה שקיבלנו בגורדון לא היה חינוך מפלגתי. עד סוף כיתה ט' בגורדון, ובהמשך גם בשנותי בתיכון, עמדותי היו קרובות יותר לימין, ומעולם לא חששתי להביע אותן בכיתה. הדודים שלי, שהיו לי כמו הורים שניים, הצביעו לליכוד ולמפד"ל והרבו לדבר איתי על פוליטיקה. בני דודי, שהיו לי כאחים, חזרו בתשובה והרגשתי קרוב לדת ואמפתי לזכויות החרדים כמיעוט. זה לא מנע ממני לערוך במשך שנתיים את עיתון בית הספר או לשמוע מהמורים שהם גאים בי על המעורבות שלי ועל הדעות שאני מציג בשיעורים. לא זכור לי ולו מקרה אחד שבו פעילות פוליטית המזוהה עם מחנה מסוים נכללה בחינוך שקיבלנו. לכן יכולתי להרגיש שאני נושא את ערכי גורדון מבלי להסיק מהם מסקנה פוליטית קונקרטית.

אמונה בדמוקרטיה מבלי לשייך את עצמך בהכרח למחנה פוליטי מסוים לא היתה דבר מוזר במיוחד במציאות הישראלית של אמצע וסוף שנות ה־90. סיסמת הבחירות של נתניהו, קשה להאמין, היתה "עושים שלום בטוח". חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר בכנסת בקונצנזוס פוליטי. כמו ברוב שנותיה, גם בשנים שלאחר רצח רבין – שנות ההתבגרות שלי – היתה ישראל שסועה מבחינה פוליטית, אבל בניגוד להיום, המפלגות המרכזיות והקולות הבולטים בשיח הציבורי הצהירו על מחויבותם הבסיסית לדמוקרטיה ליברלית. שר החינוך, זבולון המר מהמפד"ל, לא נלחם במפגשים בין יהודים לערבים בבתי הספר. שום עמותה לא יצאה נגד המנהלת שלנו משום שהזמינה פעיל שלום לדבר עם התלמידים. הערכים שנתפסים היום כפוליטיים, ולכן אינם רצויים בחינוך הממלכתי ובתנועת הנוער, היו אז אלמנטריים.

| | |

בספטמבר 2023 נאמתי בהפגנה באחת מערי השרון. זה היה השבוע ה־37 של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, והכיכר היתה מלאה בכ־3,000 אנשים. כשהמנחה הודה לנוכחים על ההשתתפות ב"הפגנה הגדולה בתולדות העיר", קיפלתי והכנסתי לכיס את הנאום שלי, שכבר נשאתי בהפגנות בקריית אונו, ביבנה, בצומת העוגן ובאשדוד: איך נעצור את אבי מעוז ונילחם בהפיכה החינוכית. לצדי עמדה מיכל (שם בדוי), שפגשתי לראשונה באותו ערב. אישה בשנות ה־50 לחייה, שעובדת בתחום הבריאות. "הם הרימו את כל זה מאפס", היא החמיאה למארגנים.

"על מה רצית לדבר איתי?" הזכרתי לה.

"השבוע שמעתי את שר התפוצות מהליכוד, עמיחי שיקלי, מדבר ברדיו נגד ההפגנות", היא אמרה. "הוא כינה אותנו חיילים של אהוד ברק שמונעים מאינטרסים זרים ופוגעים בביטחון המדינה".

"נו, ומה חדש?" שאלתי.

"תשמע, חשוב לי שתדע שאני לא ממש בן אדם פוליטי. הרבה בני משפחה שלי מצביעים לליכוד ואני לא מגדירה את עצמי כאשת שמאל. האמת, יכול להיות שבאמת צריך לשנות משהו בבית המשפט. אבל יצאתי מהבית בגלל סיבה אחת: האחיין שלי יצא מהארון, וכשיריב לוין ושמחה רוטמן רוצים לחסל את העצמאות של בית המשפט העליון שבזכותו יש בישראל הכרה במשפחות להט"ביות, באימוץ ובפונדקאות, זאת החובה שלי לצאת לרחובות".

"ואיך שיקלי קשור לעניין?" הקשיתי. "הרי לא חסרים בממשלה הזאת שרים קיצוניים".

מיכל עצמה את עיניה לכמה שניות ונשמה עמוק, כאילו ביקשה להוציא לאוויר העולם דבר שעד לרגע זה שמרה לעצמה. "אני מתביישת להגיד את זה, אבל הבן שלי הוא בוגר של המכינה הקדם־צבאית ששיקלי עמד בראשה. נשבעת לך שלא ידענו שהוא כזה. כשאני רואה אותו היום מתחבק עם בן גביר ותומך בחוקים כאלה ומסית ברשתות ובתקשורת, אני פשוט מתביישת. אני זוכרת שביום הורים הוא דיבר על ציונות והגשמה וכל מיני ערכים שאנחנו בסך הכול מתחברים אליהם. ישבנו כמה הורים יחד ואמרנו, הילדים שלנו נמצאים במקום טוב. ערכי. נכון, לא ידעתי מה בדיוק הבן שלי לומד שם, אבל התרשמתי שהוא מרוצה. היום הרבה הורים אחרים ואני לא מאמינים שהילדים שלנו בוגרים של מוסד חינוכי שהאיש הזה עמד בראשו. איך אנחנו צועקים בהפגנות? בושה. נו, הבושה כנראה היא גם שלנו. נרדמנו בשמירה".

הסיפור של מיכל נוגע ללב, אבל רחוק מלהיות חריג. "נרדמנו בשמירה" הוא שיקוף מדויק של התחושה שאפפה את מאות אלפי המשתתפים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, הגדולות ביותר שידעה ישראל. בדומה למיכל, רבים מהם מעולם לא ראו בעצמם אנשים פוליטיים, אבל כשרכבת ההפיכה יצאה מהתחנה בינואר 2023, עם הנאום המפורסם של יריב לוין, ועברה בתחנות ביניים כמו הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט בראשות שמחה רוטמן ואינספור התבטאויות של בכירים בימין הדתי, שהסגירו שיעדה האמיתי של ה"רפורמה" הוא חיסולה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית – אותם אזרחים הבינו שהם אולי לא מתעניינים בפוליטיקה, אבל הפוליטיקה בהחלט מתעניינת בהם. היא מתעניינת ביכולת שלהם לפנות לבית המשפט כשהשלטון פוגע בזכויות שלהם, משחק בתכנים שסופגים ילדיהם בבית הספר ודורש לקבוע עם מי מותר להם להתחתן ולהביא ילדים. ההבנה הזאת התחדדה עוד ועוד כאשר הממשלה המשיכה לדהור להפיכה המשטרית גם לאחר שבעה באוקטובר, עמוק לתוך המלחמה, במתקפה על עצמאות המשטרה, בתי המשפט והתקשורת – ובחקיקת חוק הליבה של ההפיכה, המעניק לפוליטיקאים רוב בוועדה לבחירת שופטים.

לנוכח כל הצעדים האלה גילו מתנגדי הממשלה שהם לא אוסף של פרטים אלא ציבור. ציבור ליברלי שנוקט צעדים פוליטיים. הם יצאו להפגין בכל מוצאי שבת, הצטרפו לקבוצות ווטסאפ פוליטיות ולקבוצות פעולה מקומיות, חתמו על עצומות שקוראות למנהלי בתי ספר לא להכניס את אבי מעוז, את אורית סטרוק וארגונים קיצוניים שקשורים אליהם לבתי הספר, הצביעו בבחירות המוניציפליות למועמד או למועמדת מסוימים לא רק משום שנראו להם ישרים, אלא מכיוון שהתחייבו לקדם ערכים ליברליים, והשתתפו במחאות ובימי שיבוש ברחבי הארץ.

המילה "ליברלי" כבר לא ייצגה מבחינתם רק סובלנות ופתיחות, אלא גם אמונה בערכים ליברליים ובראשם שוויון. רבים הגו אותה במובן הזה לראשונה בחייהם, לצד המושג המארגן של המחאה, הדבר שעליו קמו להגן: דמוקרטיה ליברלית. עבור הישראלים הליברלים, התכנסות כזאת, תחת דגל רעיוני משותף, והבחירה לזהות את עצמך עם צד מסוים, "מחנה" בשפת הפוליטיקה, היו דבר חדש. עד המחאה נגד ההפיכה המשטרית הם היו "מיליוני אנשים לבד", כפי ששרים החברים של נטאשה. במחאה נגד ההפיכה המשטרית והממשלה הם הפכו למיליוני ישראלים ליברלים יחד.

ההתעוררות הזאת היתה חסרת תקדים בחייהם של הישראלים הליברלים. נדמה כי מדי מוצאי שבת הופתעו המפגינים מחדש מהמספרים, מהאנרגיה ומהנחישות שלהם עצמם. כפי שאבחנה מיכל, הקריאות "בושה", שהדהדו ברחובות במשך תשעת חודשי המאבק נגד ההפיכה המשטרית, הופנו בראש ובראשונה החוצה, לעבר הממשלה ומהלכיה, אבל במידה רבה גם פנימה – לעבר המפגינים עצמם, במעין הכאה המונית על חטא התרדמה הפוליטית שבה היו שרויים לאורך שנים ארוכות. הם שאלו את עצמם, איך קרה שבזמן שהקיצונים השתלטו על המרחב הציבורי ועל מערכות המדינה אנחנו עסקנו בדברים אחרים? למה לא עמדנו על משמר החינוך של הילדים שלנו? ומתי התחלנו לקחת את הדמוקרטיה כמובנת מאליה והפסקנו לשאול את עצמנו אם הילדים שלנו, והילדים של השכנים שלנו ושל החברים שלנו, באמת מתחנכים לדמוקרטיה?

| | |

הפקרת החינוך לדמוקרטיה אינה ייחודית לישראל.

גלי הלאומנות והפופוליזם שפקדו דמוקרטיות ליברליות לאורך ההיסטוריה המודרנית הובילו מנהיגים, מעצבי מדיניות ואנשי חינוך אל תובנה פשוטה: הבטחת עתידה של הדמוקרטיה תלויה בחינוך לדמוקרטיה. "דמוקרטיה צריכה להיוולד בכל דור מחדש, והחינוך הוא המיילדת שלה", קבע הפילוסוף החינוכי הנודע ג'ון דיואי עוד ב־1916.¹ כ־30 שנה אחר כך, בעקבות מלחמת העולם השנייה, קיבלו רבות ממדינות המערב את גישתו של דיואי וביטאו זאת במדיניות החינוך שאימצו. אבל ככל שהדמוקרטיות הליברליות נעשו יציבות יותר, החלה להתפשט בהן "שאננות דמוקרטית", שנתמכה בתיאוריות כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה. הדמוקרטיה הליברלית כבר ניצחה, ביטא פוקויאמה מה שחשבו רבים אחרים, ויריביה הובסו.

במציאות החדשה והבטוחה (לכאורה) הזאת, החינוך לדמוקרטיה הושלך לצד הדרך. הוא הפסיק לעניין מפלגות, מומחי מדיניות, אנשי חינוך והורים. משימות אחרות, חשובות יותר, כמו פיתוח מיומנויות לשוק העבודה, מצוינות טכנולוגית ומימוש עצמי, תפסו את מקומו.

אלא שבעוד שהכוחות המאמינים בדמוקרטיה ליברלית הזניחו את החינוך, כוחות לאומניים־פופוליסטיים לא הרפו ממנו. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היטיב לנסח זאת: "מלחמות מנצחים באמצעות מורים".² פוטין מיישם את התפיסה הזאת בדקדקנות ברוסיה, וכך גם עמיתיו הסמכותניים ברחבי העולם. בהונגריה, ממשלתו של ויקטור אורבן כתבה מחדש את תוכניות הלימודים והיא מצרה את צעדיהם של מוסדות ההשכלה הגבוהה. בפולין, הממשלה בראשות מפלגת חוק וצדק, שכיהנה בשנים 2023-2015, צמצמה את ההתייחסות בתוכנית הלימודים לשיתוף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, אסרה על לימוד תכנים בתחומי מגדר וזכויות אדם והעבירה סמכויות מבתי ספר ומערים למשרד החינוך, לצורך סינון שיתופי פעולה עם עמותות ליברליות. בטורקיה הסיר ממשלו של רג'פ טאיפ ארדואן את לימודי האבולוציה מתוכנית הלימודים, מחק מספרי הלימוד את ההיסטוריה החילונית של הרפובליקה והגביר את לימודי הקוראן בבתי הספר. בארצות הברית, קבוצות לאומניות־פופוליסטיות מאשימות את בתי הספר הציבוריים ואת האוניברסיטאות בשטיפת מוח ליברלית, תוך שימוש במושג "פרוגרס" לתיאור ישות מסתורית ומאיימת. מדינות כמו פלורידה, ויסקונסין וטקסס חוקקו חוקים האוסרים על הוראת סוגיות הנוגעות לגזע, למגדר ולזכויות אזרח ועל עיסוק ביקורתי בהיסטוריה האמריקאית ודורשות מימון ציבורי לבתי ספר דתיים פרטיים מבלי לחייבם בלימוד ערכים דמוקרטיים.³

בישראל, ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלת נתניהו השישית כוללת הפיכה חינוכית. זאת הפיכה שנעשית בתנועת מלקחיים. מצד אחד, הממשלה מעמיקה את נוכחותם של גופים ושל תכנים אמוניים־לאומניים בחינוך הממלכתי. מצד שני, היא מזרימה תוספות של מיליארדי שקלים למערכות החינוך המגזריות – החינוך הממלכתי־דתי והחינוך החרדי. ספר הלימוד באזרחות נכתב מחדש בידי אנשי ימין דתי הקשורים לפורום קהלת. חבר הכנסת אבי מעוז, העומד בראש מפלגה גזענית ואנטי־להט"בית, מונה לאחראי על תוכניות חיצוניות במערכת החינוך ובשם מאבק מיובא מאמריקה באותו "פרוגרס" דמוני התחייב להוציא מהמערכת כל עיסוק בשוויון מגדרי ובחיים משותפים בין יהודים לערבים. מערכת החינוך נתונה בידיו של השר יואב קיש, שרודף מנהלים ומורים שמעזים להתבטא בעד הדמוקרטיה ושקראו להשבת החטופים ולסיום המלחמה בעזה, וכן יוזם רפורמות לטובתם של ארגונים חיצוניים המחנכים לגרסה צרה של זהות יהודית, על חשבון ארגונים המחנכים ליהדות פתוחה ופלורליסטית.

כאשר הישראלים הליברלים ניעורו מתרדמתם הפוליטית, הם החלו לחבר את הנקודות גם בתחום החינוך: ילדיהם, שלומדים בחינוך הממלכתי, מקבלים פחות תקציבים ופחות שעות המוקדשות לחינוך לערכים; ערכי מגילת העצמאות המעוגנים בחוק חינוך ממלכתי נרמסים על ידי פוליטיקאים וארגונים קיצוניים ומוחלפים בערכים אחרים, המנוגדים לתפיסת עולמם; והם מממנים חלק ניכר מהחינוך החרד"לי ומהחינוך החרדי עתירי התקציבים, ששייכים למגזרים שמנהיגיהם מניעים את ההפיכה המשטרית ומכשירים את דורות ההמשך שלה. עוד הם גילו שהתהליך הזה העמיק לאורך שנים, אבל המפלגות הליברליות המייצגות אותם עסקו בכלל בדברים אחרים. זאת, בשעה שבצד השני של המפה הבינו היטב שהחינוך אינו תחום משני, אלא דרך מרכזית לעיצוב פני המדינה, ופעלו בנחישות.

הספר הזה מתאר איך נטשנו את ההגה – ומצאנו את עצמנו נוסעים בכיוון ההפוך. ואיך נוכל לתפוס את ההגה שוב ולנסוע בכיוון הנכון.

| | |

הספר מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון מצביע על הבעיה. פרק 1 מציג נתונים עדכניים על הירידה במחויבותם של בני נוער וצעירים בישראל לערכים דמוקרטיים ומסביר מדוע זאת אינה תופעה שולית, אלא איום ממשי על הדמוקרטיה שלנו. פרק 2 מבהיר מהו חינוך פוליטי לדמוקרטיה ולמה הוא חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית לאורך זמן. פרק 3 סוקר את השינוי שחל במטרות החינוך בעשורים האחרונים: צמצומן להכשרה לשוק העבודה ולמרוץ בלתי פוסק של מבחנים, מדדים והשוואות בינלאומיות – תהליך שדחק את העיסוק בערכים לשוליים.

החלק השני מסביר איך הגענו למצב הזה. פרק 4 חוזר לנקודת האפס של המאבק – חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 – ולהכרעות שהתקבלו אז ועיצבו לאורך שנים את יחסי הכוח בין הישראלים הליברלים לבין הכוחות האמוניים־לאומניים. פרק 5 מתאר את ההזנחה המתמשכת של החינוך מצד המפלגות הדמוקרטיות־ליברליות, אל מול טיפוחו העקבי בידי הימין הדתי. פרק 6 מראה עד כמה עמוקה התרדמה של ההורים הליברלים. פרק 7 מנתח את תפקידה של האקדמיה – את מה שהיא עושה, ובעיקר את מה שהיא נמנעת מלעשות – בכל הנוגע לחינוך לדמוקרטיה. פרקים 8 ו־9 משלימים את התמונה בהצגת האפליה השיטתית של תלמידי החינוך הממלכתי, מבית הספר היסודי ועד הצבא, לעומת מקביליהם בחינוך הממלכתי־דתי.

החלק השלישי מציע מתווה לשינוי כיוון. פרק 10 מציג את פרשת הדרכים שניצבים בה הישראלים הליברלים בצלן של ההפיכה המשטרית ושל המלחמה. הוא בוחן את שתי ההצעות המרכזיות להבטחת קיומם בארץ – כמגזר הפועל למען עצמו במבנה משטרי חדש או כחלק מאחדות ציונית המשקמת את הממלכתיות – ומציע דרך שלישית, שאני מכנה "דרך ניר עוז". פרק 11 הוא מדריך חינוכי־פוליטי המתרגם את הדרך הזאת לפעולה. הוא מיועד, כמו הספר כולו, להורים, לאנשי חינוך, לנבחרי ציבור, לפעילים חברתיים ולאזרחים, המחויבים לעתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית – ולעתיד שלהם ושל ילדיהם בה.

הערות

1 John Dewey, Democracy and Education: An Introduction to the Philosophy of Education, Macmillan, 1916, p. 296.

2 Mary Ilyushina, "To please Putin, universities purge liberals and embrace patriots", The Washington Post, 20.5.2024.

3 Jason Stanley, Erasing History: How Fascists Rewrite the Past to Control the Future, Footnote Press, 2024; Jennifer C. Berkshire and Jack Schneider, The Education Wars: A Citizen's Guide and Defense Manual, New Press, 2024‏.