ישראל בסביבה משתנה – אתגרים והזדמנויות

הקדמה

קובץ מאמרים זה הוא תוצר של הכנס השמיני לזכרו של פרופ’ מרדכי אביר, שנערך באוניברסיטה העברית במרץ 2022 תחת הכותרת: “ישראל בסביבה משתנה: אתגרים והזדמנויות” (ככותרת הספר). זהו הקובץ השלישי בסדרה. שני הקבצים הראשונים שפרסמנו בעקבות כנסי אביר עסקו בהתרחשויות בעולם הערבי בעקבות אירועי “האביב הערבי”: הקובץ הראשון, הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון (2017), בחן את הגורמים להתפרצות העממית שהקיפה חלקים נרחבים מהמרחב הערבי והביאה לנפילת מספר משטרים ולפרוץ מלחמות אזרחים הנמשכות בעצימות משתנה במדינות אחדות גם בזמן כתיבת הקדמה זו. הקובץ השני, בין יציבות למהפכה: עשור לאביב הערבי (2021), בחן את ההתרחשויות במרחב הערבי בעשור שלאחר פרוץ אירועי “האביב הערבי”.

“הסכמי אברהם”, שנחתמו עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן ב־2020, נתפסו כנקודת מפנה חשובה, שבה עוברת ישראל מהפך בכל הנוגע למקומה ולתפקידיה בסביבתה האזורית. סביבה זו, כפי שמתארים פרקי הקובץ, כוללת לא רק את המזרח התיכון בהגדרתו המסורתית, קרי, המרחב הערבי, טורקיה ואיראן, אלא גם את אזורי האגן המזרחי של הים התיכון ואת הים האדום. יתרה מזו, הקובץ מתמקד לא רק במגמות הביטחוניות והפוליטיות בלבד, אלא גם בהתפתחויות כלכליות וטכנולוגיות במובנה הרחב של המילה, ודן בסוגיות של יחסי מסחר, אנרגיה, מים, אקלים, סייבר ועוד, בין ישראל למדינות האזור.

מתקפת חמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023, והמלחמה שבאה בעקבותיה, “תפסו אותנו” לקראת סיום העבודה על עריכת הקובץ. היה ברור לנו כי לא נוכל להוציאו לאור מבלי להידרש לאירועים אלו, המהווים, במידה רבה, נקודת מפנה בתולדות הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ואולי גם בכל הנוגע לשאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון. כותבי המאמרים התבקשו אפוא לעדכן את מאמריהם. התוצר הסופי שואף “לְמַפות” את השינויים שהתחוללו בכל הנוגע למקומה ולתפקידיה של ישראל במרחב מחד גיסא, ואת קיומם של קונפליקטים ועימותים – מדינתיים ותת־ מדינתיים – בין ישראל לשחקנים אחרים במרחב, מאידך גיסא. כל זאת בעקבות “הסכמי אברהם” ומלחמת “חרבות ברזל”.

כותרת המשנה של הספר, “אתגרים והזדמנויות”, מלמדת על השְׁנִיוּת הקיימת בסוגיה זו: מצד אחד, אף אחת ממדינות השלום או הנורמליזציה לא נסוגה מההסכם שחתמה עם ישראל למרות המלחמה וחרף הביקורת הקשה שנשמעה על התנהלותה של ישראל ברצועת עזה. יתרה מזו, תוך כדי המלחמה הביעה ערב הסעודית את נכונותה להתקדם לקראת נורמליזציה עם ישראל בתמורה להקמת מדינה פלסטינית. מנגד, איראן, חמאס, חזבאללה וגורמים נוספים באזור מתנגדים נחרצות להכרה בישראל ולפיוס עימה. זאת ועוד, מתקפת חמאס על ישראל נועדה, בין השאר, לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית, ובכך לעצור את תהליך ההכרה בישראל ואת השתלבותה במזרח התיכון המורחב.

בדומה לקבצים הקודמים שלנו, גם פרקי קובץ זה נכתבו אפוא תוך כדי האירועים. כהיסטוריונים אנחנו ערים, כמובן, לחשיבותה של הפרספקטיבה ההיסטורית ולמשקל חשיפתם של מקורות ארכיוניים, אולם הכתיבה ההיסטורית חייבת להידרש גם לסוגיות השעה, גם אם מסקנותיה ראשוניות וחלקיות בלבד, שכן האירועים עדיין בהתהוותם והמלחמה טרם נסתיימה. זוהי מה שאנחנו מכנים “היסטוריה רלוונטית” – כזו המנסה להבין, לפרש ולהעריך את המציאות תוך כדי התרחשותה, אולם מבלי לנסות ולנבא את העתיד.

את הקובץ פותח פרק של שמעון שמיר, שבו הוא מנתח את ישראל במרחב המזרח־תיכוני כתחום מחקר והוראה. החלק הראשון של הקובץ, המכיל שלושה פרקים, עוסק במקומה ובמעמדה של ישראל כשחקן פוליטי במרחב האזורי החדש, הכולל, כאמור, לא רק את המזרח התיכון בגבולותיו המסורתיים, אלא גם את האגן המזרחי של הים התיכון ואת הים האדום.

החלק השני, שבו שבעה פרקים, בוחן את האתגרים של ישראל במרחבים אלו בקֶשת רחבה של נושאים: האתגר האיראני; תגובתם של אזרחי ישראל הערבים לשינויים במזרח התיכון, במיוחד בכל האמור במקומה ובמעמדה של ישראל במרחב לאחר פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”; מדיניות ממשלות נתניהו (2009–2021) כלפי הסוגיה הפלסטינית בכלל, ועתידה של רצועת עזה בפרט; חוסר ההבנה הישראלי את תנועת החמאס ואת מטרותיה הפוליטיות; המורכבות בשליטה הביטחונית הישראלית במתחם אל־אקצא, על כל המשתמע מכך בכל האמור ביחסי ישראל–ירדן ויחסי ישראל–הרשות הפלסטינית (רש”פ); אתגר הגבולות (או נכון יותר היעדר הגבולות המוסכמים) של ישראל; ולבסוף, האיומים המרכזיים על הביטחון הלאומי של ישראל הן מנקודת המבט המדינתית, הן מנקודת המבט האישית של אזרחי המדינה.

החלק השלישי של הקובץ, הכולל שמונה פרקים, עוסק בשיתופי הפעולה של ישראל עם שחקניות אחרות, בפועל ובפוטנציה, במרחב המזרח־תיכוני, ובכלל זה מערכת היחסים הכלכלית של ישראל עם מדינות מזרח־תיכוניות אחרות וכן עם הרש”פ; יחסי ישראל–מצרים תחת שלטונו של עבד אל־פתאח א־סיסי; המורכבות ביחסי ישראל–ירדן למרות הסכם השלום ביניהן; השינוי ביחסי ישראל–סוריה בעקבות נפילת משטרו של בשאר אל־אסד; יחסי ישראל–חזבאללה–לבנון לאור מלחמת לבנון השלישית מחד גיסא, ותפיסת השלטון בסוריה בידי משטר מוסלמי־סוני פונדמנטליסטי מאידך גיסא; יחסי ישראל–טורקיה, שבשני העשורים האחרונים ידעו עליות ומורדות, אולם הידרדרו מאוד לאחר פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”; מעמדה של ישראל במרחב הסייבר המזרח־תיכוני; ולבסוף, שיתופי הפעולה השונים של ישראל עם שחקנים אחרים במרחב בכל האמור במאבק במשבר האקלים ובמחסור הגובר במים – שני תחומים שבהם המציאות מחייבת שיתוף פעולה הדוק בין המדינות השונות במרחב.

קובץ זה הוא חלק מהניסיון שלנו “להחזיר” את לימודי ישראל להיות חלק מלימודי המזרח התיכון, או לכל הפחות לעגנם מחדש במסגרת זו, מתוך תפיסה הרואה בישראל חלק בלתי־נפרד מהמזרח התיכון לא רק מהבחינה הגיאוגרפית, אלא בכל המובנים וההיבטים.

הספר יוצא לאור בסיוע קרן רותה ופרופ’ מרדכי אביר ומכון חייקין של אוניברסיטת חיפה. תודתנו לד”ר תרצה יובֵל על שערכה בקפדנות את כתב היד ולמר חזי ועקנין על הכנתו לדפוס. לבסוף, ברצוננו להודות לכל המשתתפים בקובץ על תרומתם ובעיקר על הסבלנות שגילו כלפינו בעת עריכת הקובץ קודם לפרוץ המלחמה ובעת עדכונו ב־2025.

הערה לגבי תעתיק של שמות ומקומות בערבית: שמות של אישים, ארגונים ומקומות בערבית, שהפכו לחלק אינטגרלי מהשפה העברית, נכתבו בטקסט על דרך העברית ולא על דרך התעתיק הנכון בערבית (בהערות השוליים שמרנו על כללי התעתיק המקובלים). כך למשל, מוחמד (ולא מחמד), חוסיין (ולא חסין), מורסי (ולא מרסי), חוסני (ולא חסני), סדאם (ולא צדאם), נסראללה (ולא נצראללה).

לסיום, ברצוננו להקדיש את הקובץ למייסד הוצאת “כרמל”, ישראל כרמל – איש ספר במלוא מובן המילה, שתמיד גילה עניין בנושאי המזרח התיכון ותמך בכל רעיונותינו. בעידן שבו הספר הופך יותר ויותר למצרך יתיר, ישראל כרמל מהווה מגדלור המאיר את הדרך לפרסומה של יצירה ספרותית ואקדמית בשפה העברית.

ספטמבר 2025

אלי פודה

און וינקלר

1

ישראל במרחב המזרח־תיכוני כתחום מחקר ולימוד^1*

שמעון שמיר

“ישראל בסביבתה האזורית” הוא נושא הנחקר באקדמיה מצדדיו השונים. חוקרים בוחנים את מגוון ההיבטים של היחסים בין שתי ישויות אלו – כגון השילובים והניגודים בהיסטוריה ובתרבות, הסכסוכים והסכמי השלום, שיתופי הפעולה החסויים והגלויים, השלכותיו של ההקשר האסלאמי, השפעת גורמים גלובליים, והשינויים המתחוללים בכל היחסים האלו עם תמורות העיתים והשתנות הנסיבות. התמודדותם של לימודי המזרח התיכון בישראל עם מכלול סוגיות אלו כרוכה בארבע שאלות יסוד.

השאלה המקדמית היא: האם סוגיות אשר ישראל מצויה במרכזן אמורות כלל להיות ממוקמות בלימודי המזרח התיכון? התשובה שתינתן לשאלה זו בחוגי המזרח התיכון בארצות העולם תהיה: כן, כמובן. לעומת זאת, התשובה שתינתן בישראל תהיה: בדרך כלל לא. את התמיהה על השוני הזה ניתן לפטור בהצבעה על כך שמטבע הדברים, במדינת ישראל לכל נושאי הלימוד הקשורים בישראל יש חשיבוּת וקדימוּת מיוחדות, המצדיקות את שיבוצם במסגרת נפרדת. עם זאת, לשאלה הזאת צדדים ושורשים נוספים, והיא מתקשרת לדילמה הוותיקה במדעי הרוח – אם להעדיף תרבויות או דיסציפלינות כקריטריון הקובע בקטגוריזציה של תחומי הלימוד.

בשלב המכונן של הלימודים ההומניסטיים בישראל, בתקופת האוניברסיטה העברית בהר הצופים הטרום־מדינתית, שררה עמדה ברורה: כשם שקם מכון למדעי היהדות, הכולל לימודים יהודיים וישראליים, כך יש לכונן בנפרד מכון למדעי המזרח, שבו נלמדים עמי האסלאם. התפיסה הזאת תאמה את רקעם של האבות המייסדים, אשר רובם הגיעו לירושלים לאחר שפעלו באקדמיות גרמניות המאורגנות בקטגוריות של “יודאיקה” ו”אוריינטליזם”. משמעות רבה יוחסה אצלם לקרבה בין שני התחומים, והיא באה לביטוי כבר בהכשרתם של המזרחנים המובילים: ד”צ בנעט למד יודאיקה באקדמיה הברלינאית, ואוריינטליזם באוניברסיטה של פרנקפורט; ש”ד גויטיין למד יהדות בבתי מדרש, וערבית ואסלאם בפרנקפורט; וכך גם ה”לא־גרמני” הבולט בחבורה, לוי ביליג, אשר למד מזרחנות בקיימברידג’, ויהדות בג’וז קולג’ (Jews’ College) בלונדון. הסמיכות בין שני התחומים הניבה הפריה הדדית במחקריהם של המזרחנים האלה, אבל לא הותיר אצלם מקום לפקפק בכך כי אלו הם שני תחומים נפרדים, המוגדרים על־פי מעגליהם התרבותיים, וכי מקומם של לימודי ישראל הוא ב”יהדות” ולא ב”מזרח”.²

לאחר הירידה מהר הצופים והמעבר לגבעת רם, ועם התחזקותן של מגמות הִתמקצעוּת באקדמיה, התפתחה נטייה להחליף את הקריטריון התרבותי בקריטריון דיסציפלינרי. אחד הביטויים הראשונים למתח בין שני אלו הופיע במהלך ההקמה של “בתי ספר” כיחידות משנה ללימודי התארים הגבוהים בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב. בתי הספר היו אמורים להתגבש בעיקר על בסיס דיסציפלינרי, ובהתאם לכך היה מקובל שבית הספר להיסטוריה יאגד את כל היחידות העוסקות מבחינה היסטורית במרחבים הגיאוגרפיים השונים – ארצות המערב, רוסיה ומזרח אירופה, אמריקה הלטינית, מזרח אסיה, המזרח התיכון וכמובן גם ישראל. כפי שקרה בפועל, הכללתה של ישראל נחסמה על־ידי בית הספר למדעי היהדות, המאגד בתוכו תחומי לימוד השייכים אומנם לדיסציפלינות שונות, אך קשורים כולם ליהדות. בהתאם לכך נעשו כל לימודי ההיסטוריה של עם ישראל, ישראל והציונות, כלולים בלימודי היהדות, ומנותקים מלימודי המזרח התיכון.³

נתק דומה בין ישראל והמזרח התיכון התבסס גם באוניברסיטאות אחרות. באוניברסיטת בן־גוריון, למשל, נכשל ניסיונה הנמרץ של המחלקה ללימודי המזרח התיכון לכלול את הנושאים הישראליים בתחומה. דרור זאבי, אחד ממקימיה של המחלקה, סיפר בריאיון: “אנו טענו מלכתחילה שתחום ישראל צריך להשתייך ללימודי המזרח התיכון, אולם גברה ידם של המחלקה להיסטוריה של עם ישראל, ושל המסלול ללימודי מדינת ישראל, והתחום נותר משויך להם”.⁴

הדרת ישראל מהתכנים של לימודי המזרח התיכון הייתה מגרעת, אבל מכל מקום, הנתק מעולם לא היה הרמטי. מחלקות ללימודי המזרח התיכון החליטו על דעת עצמן שנושאים מסוימים מהמכלול ישראל–יהדות, כַּאֵלו הקרובים בעליל לתחום המזרח התיכון, ייכללו בו ללא סייג. בדרך זו הוכללו בלימודי המזרח התיכון נושאים כגון הסכסוך הישראלי–ערבי, קהילות יהודיות בארצות האזור, וישראל כבעלת אוכלוסייה ערבית־פלסטינית גדולה.

ראוי להזכיר שפער בין לימודי המזרח התיכון ולימודי ישראל נפתח גם בארצות אחרות, במיוחד בארצות הברית. אומנם שם היו הנסיבות שונות לגמרי: במחלקות מזרח תיכון אמריקאיות רבות אשר התגברו בהן רוחות רדיקליות ואנטי־ישראליות, נעשה העיסוק בנושאים ישראליים בעייתי, ועל רקע זה זכו לעידוד תוכניות Israel Studies, אשר היו נפרדות מלימודי המזרח התיכון.

ברקע לשאלת שיוכם של לימודי ישראל לתחום המזרח־תיכוני עומדת שאלה רחבה יותר: האם חוקרי התחום הזה רואים את ישראל עצמה כשייכת כלל למזרח התיכון? הדעת נותנת שלְעמדות שונות בשאלה זו תהיינה השלכות מרחיקות לכת על חקר כל מה שקשור לזיקות בין השניים.

ראיית ישראל כמשתייכת למזרח התיכון עמדה בסתירה למסורות ולתפיסות שהשתרשו עמוק בהוויה הישראלית. מנהיגים בולטים בציונות ובמדינת ישראל התייחסו לא פעם לאזור שבו צמחה ישראל במונחים של ניגוד, דחייה או ניכור. עמדה זו ביטא כבר הרצל, אשר ראה בחזונו את מדינת היהודים מתפקדת כ”חומת מגן” עבור אירופה בפני הברבריות של סביבתה;⁵ היא נמשכה בקריאתו של בן־גוריון “להיאבק נגד הרוח המשחיתה של הלבנט”;⁶ והיא מוצאת כיום ביטוי בדימויי התנשאות השגורים בפי מדינאים, דוגמת “הווילה בג’ונגל” של אהוד ברק. כמו בהנהגה, גם בשדרות הציבור הרחבות רווחות עמדות של התבדלות מעמי האזור, והפן השני שלהן הוא התגדרות בהשתייכות למערב.

בניגוד לכך, החוקרים בלימודי המזרח התיכון, מטבע עיסוקיהם, נוטים לתפיסה של השתייכות לאזור שבו ישראל שוכנת (הגם שלא כהשתייכות בלבדית). הם עוקבים אחרי ריבוי האינטראקציות המתנהלות בין ישראל למדינות האזור; מבחינים במגוון האינטרסים המשותפים הקיימים, בפועל או בכוח, בין הישראלים לשכניהם; מזהים את התלות ההדדית הנוצרת ביניהם בנושאים כגון ניצול משאבי טבע; מודעים לצורך בשיתוף פעולה ביטחוני מול איומים משותפים ופיגועי טרור; והם גם מכירים היטב את השורשים המשותפים לעמי האזור – אותם כבר ציין אוריאל הד במאמרו על המזרחנות הישראלית, שם כתב כי “תולדותינו ותרבותנו הלאומיות קשורות קשר הדוק אל המזרח האסלאמי”.⁷

המְּבטֵא המובהק של תפיסת ההשתלבות האזורית בקרב חוקרי המזרח התיכון היה אלי פודה, אשר הציג בפרסומיו את מכלול הטיעונים בעד העיקרון שלפיו “אין לדבר על ישראל בצד המזרח התיכון, אלא על ישראל בתוך המזרח התיכון”.⁸ חוקרים אחרים בתחום הביעו בדרך כלל תמיכה בתפיסה זו, ויש בהם שאף הציגו את הפצתה כמשימה של לימודי המזרח התיכון. לכך נדרש, למשל, עוזי רבי, אשר קרא בריאיון “להחדיר, גם במישור הלשוני, גם במישור הדימויים וגם במישור התודעתי, את התפישה שישראל היא חלק מהמזרח התיכון”.⁹

העובדה שבישראל, כדברי פודה, חוקרים את המזרח התיכון “מתוך המזרח התיכון”, מעוררת את השאלה כיצד משפיעה המעורבות הזאת על העבודה של חוקרי האזור. מהדיונים על כך בקרב החוקרים מתקבלת תמונה שיש בה גם שלילה וגם חיוב.

ההשפעות השליליות נובעות בעיקר מתוך כך שהמעורבות הישראלית באזור היא במידה רבה מעורבות של סכסוכים. גבריאל בר סבר בשעתו שעובדה זו יוצרת למחקר הישראלי בעיה “חמורה מאוד”, שכן, שאל, “בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, האם אפשר שלימודי המזרח בישראל יהיו חופשיים מדעות קדומות, שיהיו אובייקטיביים?”¹⁰ תשובתו של יהושע פורת לכך, שהובעה כרבע מאה לאחר מכן, הייתה פסקנית: “מוטב שנחדל להתיימר לניטרליות, כאשר אנחנו עוסקים במחקר היסטורי שאין לנתקו מן הסכסוך”.¹¹ חוקרים בולטים של המזרח התיכון הלכו בדרך זו, והצביעו על כך שמציאות החיים בישראל בצל הסכסוכים לא פעם גורמת לחוקרים להסתכל על העמים השכנים באספקלריות מעוותות, מהותניות ומתנשאות. יש במבקרים מי שהוסיפו לפגימות האלו גם הסתכלות “אוריינטליסטית”, דוגמת ההסתכלות המעוותת של המערב השתלטני על המזרח הנשלט.¹²

נראה כי הביקורת הזאת הייתה כוללנית מדי. בלימודי המזרח התיכון, הכפופים לחוקיו של המחקר המדעי, שוררת מודעות לכך שגם אם אין דרך להגיע לאובייקטיביות מלאה, את הלימודים צריכים להנחות המאמץ להשגת אובייקטיביות רבה ככל האפשר, וההפעלה של ביקורת עצמית לשם התגברות על הטיות מושכות. יתר על כן, המעורבות הבלתי־נמנעת באזור, אשר עלולה לשבש את הפרספקטיבה המחקרית, עשויה גם להעשיר אותה. הדעת נותנת כי הסמיכות הקרובה של מדינות האזור מסייעת להכרתן לעומק. בישראל הסביבה האזורית מורגשת באופן מוחשי: אמצעי התקשורת שלה מביאים באופן יומיומי ידיעות הקשורות בארצות השכנות, ואת רבות מהן פוקדים אנשי עסקים, עיתונאים ותיירים מישראל. שלא כדברי אדוארד סעיד על ה”אוריינטליסטים”, הישראלים לא “המציאו את המזרח”, אלא נמצאים בתוכו. בשיחת הסיכום של כנס בין־לאומי על מצרים, שנערך באוניברסיטת תל אביב, אמר אחד החוקרים האמריקאים הבכירים בהשתאות ניכרת: “הופתענו לגלות עד כמה עמיתינו הישראלים מכירים מקרוב את המציאות במצרים; גילינו כי עם דמויות רבות שנזכרו בדיונים יש להם אפילו היכרות אישית”.¹³

היתרונות המוקנים לישראלים בשל סמיכותם לארצות האזור באים כמובן לביטוי בפעילותם המחקרית, אך יש מקום לשאול האם מומחיות בנושאים של ישראל–מזרח תיכון אמורה להשפיע גם מחוץ לעולם האקדמי? השאלה הזאת נדונה בהרחבה בפורומים של קהילת חוקרי המזרח התיכון, והדעות שהובעו, לעיתים בחריפות יתרה, היו פרוסות במלוא המנעד בין עמדות טהרניות של הסתגרות בגבולות האקדמיים לבין עמדות שירותניוּת של היענות לביקושים מצד גופים אחרים. עם זאת, ברוב בניינה ומניינה של הקהילה התקבלה הסכמה לשני עקרונות: לחוקרים בימינו יש תפקידים למען צורכי הַכלל, וכי אין לאפשר לתפקידים כאלו לפגום בעבודה האקדמית ובעקרונותיה. בהתאם לכך משתמשים חוקרים של המזרח התיכון בידיעותיהם להקניית השכלה לציבור, להעשרת לימודים במערכת החינוך, להנגשת ידע למוסדות ממלכתיים, במיוחד לאלו המופקדים על הביטחון הלאומי.

תמונת המזרח התיכון ומרכיביו המוצגת לגופים החוץ־אקדמיים היא בהכרח תמונה דינמית, כזאת המשקפת את התמורות המתחוללות בסביבה האזורית של ישראל. התמורות במרחב הזה נרחבות ותכופות – משטרים מוחלפים, מדינות נעשות כושלות, תנועות אסלאמיזם מתפרצות, בריתות נכרתות ומוּפָרוֹת, מעצמות מתערבות מבחוץ, ומהפכים רבים אחרים מתחוללים. המחקר האקדמי אינו בנוי לעיקוב פרטני אחר האירועים הקשורים בתמורות כאלו כשם שמחלקות חקר ממלכתיות מסוגלות לפעול, אולם הוא יכול להביא לביטוי את תובנותיו לגבי תהליכי היסוד המעצבים את ההתפתחויות ולגבי שורשיהם וגורמיהם, ובתוך כך להצביע לא רק על מה שקיים, אלא גם על מה שמשתנה.

בהקשר הזה, למחקר על המזרח התיכון נודעת המשימה המורכבת של התמודדות עם תפיסות סטטיות ועם קיבעונוֹת מחשבתיים הרווחים בסביבתם. ידוע כי בציבורים נרחבים קיימת נטייה להתעלם משינויים ולדבוק בידע הקיים – לרוב מתוך מניעים של ביקוש תחושת ביטחון, יציבות ונוחות. נטיות דומות מופיעות, באופן העלול להיות למכשול, גם ברמת האליטות ובקרב מקבלי ההחלטות. למניעים בדרג הזה מצטרפים גם אינטרסים פוליטיים ומחויבויות פרוגרמתיות, מהסוג שהביא ראש ממשלה בישראל (יצחק שמיר) להצהיר כי “הים הוא אותו ים והערבים הם אותם הערבים”.¹⁴ לעומת זאת, פעולתם של חוקרים אקדמיים – המחויבים לחקירה מתוך פתיחוּת מחשבתית וללא שיקולים זרים – עשויה לתרום, במקרים מתאימים, לשבירת קיפאון מחשבתי, להפרכת תפיסות מיושנות ולהכרה בהשתנות הנסיבות, ובתוך כך לסייע בסיכול כשלים ומחדלים. התנסויותיהם של חוקרי מזרח תיכון בישראל כוללים מקרים שונים של התמודדויות עם אתגרים כאלה. שני מקרים בולטים במיוחד: הראשון היה קשור בקריאת המפה המצרית, ובו לא צלח ניסיון ההשפעה, והשני נסוב על ההסתכלות בקולקטיב הפלסטיני, ובו ניכרה השפעה משמעותית.

משֶּׁעלה סאדאת לשלטון הוא השיק תהליך דה־נאצריזציה, שחתר להתנער מכלליו של המשטר הקודם. התמורה העמוקה שיושמה במצרים במסגרת זו כללה גם שינוי במדיניות לגבי ישראל, וכבר בראשית תקופת שלטונו יצא סאדאת בשתי יוזמות של השלמה עימה. בחברה הישראלית ובממשלתה לא הייתה מודעות ניכרת לתמורה המתרחשת, ודמותו של סאדאת המשיכה לייצג בדרך המקובלת את האיבה לישראל ואת ההתנגדות לקיומה. בניגוד לכך, היו חוקרים של לימודי המזרח התיכון שאִבחנו את התפנית, בהתבססם על חקירת תכניה של מדיניות סאדאת ועל הקשבה לשיח הרעיוני־פוליטי המתנהל במצרים. התבטאויותיהם השונות, שהצביעו על התמורה המתחוללת במצרים, לא זכו להשפעה ממשית, והעמדות הדומיננטיות בישראל נשארו מקובעות בעבר – ממש עד נסיעתו ההיסטורית של סאדאת לירושלים, אשר נועדה לחולל אצל הישראלים את אותו המהפך התודעתי ממש, שחוקריהם לא הצליחו לחולל.

היחלצותם של חוקרים להתמודדות עם דעות ואמונות מוקדמות התנהלה גם בנושא הפלסטיני, וזאת במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. כיבוש הגדה המערבית ורצועה עזה העמיד את ישראל בתוך מציאות של מגע ישיר עם אוכלוסייה פלסטינית גדולה, ונוכח דילמות בדבר ההתייחסויות המתאימות כלפיה. בציבור הישראלי שררו מושגים אשר התקבעו בשנות הסכסוך הרבות, שעל־פיהם “ערביי ארץ ישראל” אינם אלא אוכלוסייה פריפריאלית שאין לה צביון לאומי משלה; יתר על כן, עצם השימוש במושג “פלסטיני” נחשב באותו הזמן שגוי וחתרני. בנסיבות האלו התפתחה בקרב החוקרים, בעיקר במחלקות ובמכונים ללימודי המזרח התיכון, פעילות הולכת ומתרחבת שעסקה בנושאים פלסטיניים, ובהם נערכו כנסים וימי עיון, התפרסמו מאמרים וספרים, והתנהל שיח בתקשורת. מגמה בולטת בפעילות זו ביקשה להעמיד דברים על מכונם ולהביא להכרתם של הפלסטינים כחברה שהתגבשו בה סימני היכר לאומיים. אומנם בישראל נשמעו גם התנגדויות לתפיסות האלה, אך הן הלכו ונחלשו, עד שכפירה בלאומיותם של הפלסטינים נעשתה בלתי־מקובלת.

מתקבל אפוא כי על מחקר המזרח התיכון בישראל, המתנהל במציאות של מעורבות בלתי־נמנעת באזור, מוטלת אחריות לקידום הכרתם היסודית של העמים השכנים, להעמקת הבנתם של התהליכים והתמורות העוברים עליהם, ולהתמודדות עם תפיסות המעוותות את דמותם. נראה שלכך כיוון אוריאל הד כאשר לפני כשישים שנה כתב כך: “עיקר האתגר לעבודתנו יתכן ואינו נובע משיתופנו עם המזרח התיכון בעבר אלא מהימצאותנו בו בהווה ובעתיד [...]. עובדה זו מקנה, או צריכה להקנות, להתעסקותנו במזרח חשיבות, חיונוּת וערנוּת”.¹⁵

1 * פרק זה מבוסס על דברי הפתיחה לכנס “ישראל בסביבה משתנה” (מרץ 2022).

2 על המזרחנים המייסדים של המכון למדעי המזרח כתבו: עמית לוי, מזרח חדש: מזרחנות יהודית–גרמנית בפלשתינה/ישראל, 1926–1963, עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, 2021; וכן שמעון שמיר, תולדות לימודי המזרח התיכון בישראל, כתב יד שטרם פורסם, פרק א.

3 שמיר, תולדות לימודי המזרח התיכון בישראל, פרק ה.

4 ריאיון רועי מרום עם דרור זאבי, 26 בדצמבר 2021 (הראיונות המצוטטים במאמר זה לקוחים מעבודתו של שמיר, תולדות לימודי המזרח התיכון בישראל).

5 תיאודור הרצל, מדינת היהודים: נסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים (ירושלים: הספריה הציונית, תשל”ג), עמ’ 24.

6 בין השאר בלה מונד, 9 במרץ 1966.

7 אוריאל הד, “המזרחנות באוניברסיטה העברית”, המזרח החדש, כרך י”א, חוב’ 1–2 (תשכ”א), עמ’ 1–6; הציטוט מעמ’ 4.

8 Elie Podeh, “Israel in The Middle East or Israel and the Middle East: A Reappraisal”, in Elie Podeh & Asher Kaufman (eds.), Arab–Jewish Relations: From Conflict to Resolution? (Brighton: Sussex Academic Press, 2005), pp. 93–113, quotation on p. 100; Elie Podeh, “Rethinking Israel in the Middle East”, Israel Affairs, Vol. 3, Issue 3–4 (1997), pp. 280–295.

9 ריאיון רועי מרום עם עוזי רבי, 12 באפריל 2022.

10 Gabriel Baer, “Oriental Studies in Israel”, (1959), pp. 1–2. תזכיר בספריית המחבר.

11 יהושע פורת, “’מדעיות’ ו’אובייקטיביות’ בחקר ההיסטוריה הערבית החדשה”, בתוך אלוף הראבן (עורך), להכיר עמים קרובים (ירושלים: מוסד ון ליר, תשמ”ה), עמ’ 111–121, הציטוט מעמ’ 117.

12 למשל בעבודתו של החוקר הישראלי–פלסטיני: Abed Shukri, Israeli Arabism: The Latest Incarnation of Orientalism (Washington, D.C.: International Center for Research and Public Policy, 1986), pp. 65–68.

13 נתן בראון (Nathan J. Brown) בסדנה הבין־לאומית: “From Thawrat 1919 to the Arab Spring: A Century of Egyptian History Reconsidered”, Tel Aviv University, 3–4 January 2018.

14 “שמיר: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ונתניהו אותו נתניהו”, וואלה, 26 באוקטובר 2000.

15 הד, “המזרחנות באוניברסיטה העברית”, עמ’ 2.