מבוא
ספר המוקדש לדמותו של חניבעל
חניבעל הוא דמות מרתקת, שכבשה את הדמיון האנושי במשך למעלה מאלפיים שנה. דמותו כמו לקוחה מטרגדיה יוונית. הוא היה כישרוני, שאפתן, אסטרטג מבריק, מצביא מהמעלה הראשונה, אשר היה כמו לכוד במורשת אביו לשנוא לעד את הרומאים. ואין לכחד, הרומאים אכן נתנו לקרתגנים ולמשפחת בַּרְכָּה סיבות רבות להתנגד להם. חרף הצלחותיו המדהימות בשדה הקרב ובעולם הדיפלומטיה הביסו הרומאים בעוצמתם את חניבעל, והוא נאלץ ליטול את חייו בניכר. כישלונו הצורב הוא חלק בלתי־נפרד מהטרגדיה של חייו.
צבי הרמן מציין בסוף הדבר של הרומן ההיסטורי "זכרונות חניבעל"2 כי שתי סיבות הובילו אותו לכתוב את הרומן: האנטישמיות שחש בכתבי ההיסטוריונים הרומאים; ההמרצה שקיבל מדוד בן־גוריון, שאמר לו כי צריך להיכתב ספר על חניבעל שכן "איש לא כתב על חניבעל כעל המצביא העברי הגדול ביותר".
הרמן כתב את ספרו הגם שחלק על ניכוסו של בן־גוריון את חניבעל "עברי" שהרי לא עברי היה אלא קרתגני או פיניקי, כלומר ממוצא שמי.
עלילות חניבעל מפורטות בכתבי כמה היסטוריונים של העת העתיקה, בהם טיטוס ליוויוס, פוליביוס, פלוטארכוס (שכתביהם תורגמו לעברית) ואחרים.
בספרון זה תרגמתי את הביוגרפיה שכתב קורנליוס נֶפּוֹס על אודות חניבעל ועל אודות אביו ואת הפרקים על אודות חניבעל מאת אֶאוּטרוֹפְּיוס. מקורות אלה טרם פורסמו בתרגום לעברית. לתרגומים אלה הוספתי פרק משלי, שמתאר את המסגרת הכללית ומשלים במעט את כתיבתם המתומצתת. כמו כן תרגמתי שני קטעים ספרותיים - משל יובנאליס ומשל איטליקוס כדי להוסיף צבע לסיפור.
מחד גיסא, הכתבים שתרגמתי קצרים מאוד, ואפשר גם לערער על מידת הסמכות של נפוס ושל אאוטרופיוס כהיסטוריונים. מאידך גיסא, זו הזדמנות להתוודע לדמותו של חניבעל "ממעוף הציפור" ולקרוא טקסטים שמתמקדים רק בו, חרף חולשתם המסוימת.
דווקא הביוגרפיות הקצרות שמובאות כאן מאפשרות לנו להתמקד בדמותו, להבדיל מכתבי היסטוריה אחרים, שבהם דמותו נמהלת במהלכים צבאיים ומדיניים המובאים בפירוט רב. הביוגרפיה הקצרה שכתב קורנליוס נפוס ותיאוריו הקצרים של אאוטרופיוס אינם מתיימרים להציג תמונה מלאה, הם סקיצות של דמות מונומנטלית. אך דווקא בקיצורם ובצמצומם, הם מאפשרים לנו להתבונן בקווי המתאר הבסיסיים של הטרגדיה האנושית הגדולה הזו.
ההיסטוריון הדגול ליוויוס כתב: "המלחמה שאני עומד לכתוב עליה היא הזכורה ביותר מכל המלחמות שנוהלו אי פעם",3 ואם המלחמה הייתה כה מסעירה ומרתקת, ודאי דמותו של חניבעל, העומד במוקדה, ראויה ללימוד והכרה.
המקורות לעלילות חניבעל
בפתח הדברים יש להזכיר כי המקורות העומדים לרשותנו הם כולם רומיים או לפחות נכתבו מזווית הראייה הרומית, שראתה בחניבעל אויב מר. לא נותר בידינו כל מקור מידע מהזווית הקרתגנית. לפיכך, גם אם ניסה מי מהכותבים שכתביהם לפנינו להיות אובייקטיבי, יש לזכור מהיכן בא ואת ההטיה הטבעית בכותבו על יריב.
פוליביוס כתב ספרי היסטוריה,4 אך הם שרדו רק בחלקם. הוא נולד בשנת מאתיים ושתיים לפנה"ס (השנה שבה הביסו הרומאים את חניבעל במולדתו לאחר שנים רבות שבהן הנחיל לרומאים תבוסות על אדמתם). פוליביוס כתב בשפתו, יוונית. הרומאים הגלו אותו ממולדתו יוון לרומא, שם התחבר לפובליוס קורנליוס סקיפיו אימיליאנוס (בנו של לוקיוס אימיליוס פאולוס, מביס מוקדון), מי שעתיד להחריב את קרתגו לחלוטין בתום המלחמה הפונית השלישית. אומנם הוא נחשף בשל כך למקורות יודעי דבר, ואולם לא נצפה ממנו להשחיר את מיטיביו בפרט ואת המדיניות הרומית בכלל, הגם שלא התעלם מצדדיה השליליים.
טיטוס ליוויוס נולד בשנת חמישים ותשע לפנה"ס, והוא מהבולטים בהיסטוריונים הרומאים. הוא כתב את תולדות רומא מהיווסדה במאה ארבעים ושניים ספרים, רק כרבע מהם השתמרו בשלמותם.
במבוא לתרגום הספר של ליוויוס על אודות "מלחמות חניבעל",5 מבוא שכתב יונתן פרייס, נדונה מידת ההשפעה של כתבי פוליביוס על ליוויוס, שבא אחריו. מכל מקום, לעיתים יש חפיפה בכתביהם באשר למאורעות שונים, ולעיתים ניכרים הבדלים בולטים.
פלוטארכוס נולד בסביבות שנת ארבעים ושש לספירה. גם מכתביו בשפה היוונית נותר רק חלק. בספרו "חיי אישים" כתב ביוגרפיות של אישים מיוון ומרומא וציוות אותן לזוגות: אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר, דמוסתנס וקיקרו וכן הלאה. גם בכתביו נמצא מידע על חניבעל.
אפיאנוס אלכסנדרינוס נולד בסביבות שנת תשעים לספירה וכתב ביוונית על ההיסטוריה של רומא ועל מלחמות האזרחים ברומא וכן על מלחמות שנערכו מחוץ לאדמת איטליה. כתביו על מלחמות חניבעל, המלחמה בספרד והמלחמה באפריקה, שרדו.
קורנליוס נפוס נולד בשנת תשעים ותשע לפנה"ס בגאליה קיסאלפינה, כלומר בחלק הצפוני של איטליה, ליד נהר הפו. נפוס היה ידידו של המשורר הרומי קאטולוס ושל הנואם הדגול קיקרו, שאף הקדיש לו את חיבורו "על הידידות"6 (De Amicitia).
רוב כתביו של נפוס אבדו אף הם. מספרו "על אישים מפורסמים" (De viris illustribus) שרד רק חלק על אודות מצביאים לא־רומאים. אחד מפרקיו מוקדש לחניבעל, ותרגומו לעברית מובא כאן כאמור לראשונה, לצידו יובא גם הפרק הקצרצר על אודות אביו חמילקרת.
פלאוויוס אאוטרופיוס חי במאה הרביעית לספירה. מקום לידתו אינו ידוע. מההקדמה לספרו עולה כי נשא בתפקיד מזכיר (magister memoriae) בחצר הקיסרית. בספרו "היסטוריה רומית קצרה" (Breviarium Historiae Romanae) הוא כותב על תולדות רומא מהיווסדה עד ימיו. הוא למעשה נסמך על כתבי היסטוריונים קודמים ומתמצת אותם, בייחוד בכל הנוגע למאות השנים שקדמו לו.
בשל עובדה זו המשקל שיש לתת לכתביו מסויג - הרי מדוע לפנות לכתביו אם אפשר לפנות למקורות שעליהם הסתמך ככל ששרדו. עם זאת היו שמצאו בכתביו ערך הודות לשפתו הברורה ולתמציות כתיבתו.
דעה קדומה כלפי הקרתגנים
הרומאים ראו ביריבים הקרתגנים בכלל ובחניבעל בפרט אנשים לא־ישרים, כאלה שאין לסמוך על דבריהם ושישתמשו בתחבולות והונאה כדי להגיע ליתרון או ניצחון.
הביטוי הלטיני שמשקף תפיסה זו, הוא "יושר פוני" (fides Punica), שנאמר בלשון סגי נהור, ומשמעו בוגדנות פונית. הביטוי הפך מטבע לשון לבוגדנות וכחש. סאלוסטיוס כותב: "דעתי שלי היא כי בשל ישרות פונית [...] השלה בוקכוס את הרומאי גם את הנומידי בתקוות שלום".7
ליוויוס מתאר את אורחות חניבעל במחנה הצבאי בספרד - האומץ, הנחישות ופשטות דרכיו - ומוסיף:
בצד מידות מעולות אלה היו בו באיש מומים מופלגים השקולים כנגדן: אכזריות לא־אנוש הייתה בו וכחש הגדול מן הכחש הפוני (perfidia plus quam Punica). לא היה יודע כל אמת, כל קדושה, כל יראת אלים, כל כיבוד שבועה, כל מוסר לב.8
ואלריוס מקסימוס, נואם והיסטוריון רומאי, כתב בתחילת המאה הראשונה לספירה ספר אנקדוטות על מעשים ודברים ראויים לזיכרון (De factis dictisque memorabilibus). בספר התשיעי הוא ייחד דברים לבוגדנות (De Perfidia), ובסופו כתב:
הבה נתבונן במקור הבוגדנות עצמו. הקרתגנים הטביעו בים את [המצביא] קסאנטיפוס הספרטני בהעמידם פנים שהם משלחים אותו חזרה לביתו, [אדם] שהשתמשו בשירותיו המעולים במלחמה הפונית הראשונה, ושבעזרתו תפסו את אטיליוס רגולוס. מה ביקשו להשיג במעשה נפשע שכזה? [...] האם לא יצא [חניבעל] למלחמה על איטליה והעם הרומי [ובעצם] למלחמה מרה יותר כנגד היושר עצמו בעזרת שקרים ורמאות כאילו היו אמצעים מהוללים? אי לכך, הגם שהיה יכול להשאיר את שמו בתהילה הרי שחובה עלינו לבחון אם יש לראותו כאדם דגול או אדם גרוע.
תאודור מומסן, ההיסטוריון הגרמני (1817-1903), כתב בספרו "דברי ימי רומא":
בני דורו ניסו להטיל כמה כתמים בתכונתו. בעיני הרומאים נראה כאכזר ובעיני בני קרת־חדשה כרודף בצע. ואמנם נכון הדבר כי הוא שנא, כאשר תדע רק הנפש המזרחית לשנוא [...] ואף על פי כן, אם כי נכתבו תולדותיו מתוך שנאה, קנאה ושפלות — אי אפשר היה להן להעכיר את דמותו הגדולה והטהורה [...] ובזה מודים כולם כאחד, שהוא ידע מאין כמוהו כמעט לאחד בקרבו שיקול־דעת והתלהבות, זהירות וכח המעשה. מציינת אותו ביחוד זו הערמומיות שבהמצאה, אחת סגולות יסוד של האופי הצידוני [...] הוא היה אדם גדול: בכל מקום בואו — היו עיני כל נשואות אליו.9
מומסן בא לצאת כנגד הדופי שהוטל בחניבעל, אך בדבריו מבליחה נימה של דעה קדומה, שלא לומר גזענות.
אנו רואים כי גם אם הכותבים הרומאים עוינים את קרתגו ואת חניבעל, עדיין אין הם יכולים להתכחש לגדולתו.
ועתה, משסקרתי בקצרה את המקורות העיקריים שנמצאים בידינו על אודות חיי חניבעל, ומשעמדתי על הזהירות שיש לנקוט בקריאתם בשל ההטיה נגד קרתגו בכלל ונגד חניבעל בפרט, יובאו הביוגרפיות שבמוקד ספרון זה.
2 הרמן, צ' (1988). "זכרונות חניבעל", זמורה ביתן.
3 ליוויוס, ט'. ספר 21, פרק I: “bellum maxime omnium memorabile quae umquam gesta sint”.
4 פוליביוס (תשנ"א). היסטוריה, תרגום: ב' שימרון. מוסד ביאליק.
5 ליוויוס, ט' (תשע"ה/2015). מלחמות חניבעל — תולדות רומא מאז ייסוד העיר. תרגום: מ' ליפשיץ. כרמל.
6 קיקרו (2014). על הידידות, תרגום: א' ארואטי. נהר ספרים.
7 סאלוסטיוס (1968). מלחמת יוגורתא, תרגום: ש' דבורצקי. מוסד ביאליק. עמ' 132.
8 ליוויוס, ט' (תשל"ב). תולדות רומא, תרגום: ש' דבורצקי. מוסד ביאליק. ספר 21, פרק 4, עמ' 154.
9 מומסן, ת' (תשי"ב). דברי ימי רומא, תרגום: ד' קלעי. מסדה. עמ' 195-196.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
