אנחנו לפני ואחרי

1. פרת משה רבנו

אנחנו יושבות בבית הקברות, אני והחברה הכי טובה שלי, מֵייבּ, צוחקות שמועדון הבאולינג סמוך כל כך לקברים. אני שותה סיידר חם מפַּחית, ומייב מעשנת בשרשרת סיגריות מגולגלות שמצאה במסיבה. קטנטנות כמו אצבעות של בובה. היא דחסה אספקה אינסופית לכיסים שלה לפני שהלכנו הביתה. אני זוכרת את הפרצוף שלה כשעשתה את זה, רושף מזעם.

אני בכלל לא אוהבת אותן, היא אומרת. אבל עכשיו יהיה לי משהו לעשות.

הפסקתי להתלבט אם זה הדבר הכי טוב או הכי גרוע שאנחנו יכולות לעשות בחופשת הקיץ שלנו. אולי התשובה היא לא זה ולא זה. מייב אומרת שאולי זה גם וגם. לא שיש לנו אינספור אפשרויות, אני יודעת שאין לנו. אבל הייתי רוצה לחזור לזמן שבו החלל השחור הגדול שנפער בתוכי היה רק חור סיכה קטן. רק חלקיק אובדן תת־אטומי. הלוואי שיכולתי להרחיק יותר אל העבר שלי. לזמן של לפנֵי. לפני המסיבה ומה שקרה אחריה. אני יודעת שכולם רוצים לחזור לשם.

את עדיין שוברת את הראש על אטוֹמים? מייב שואלת, כאילו שמעה את המחשבות שלי.

"כלום לא משתנה," אני אומרת לה.

היא מנידה את הראש. גם כשהכול משתנה.

היא רזה כמו וילון דקיק. צל של עצמה. מנומשת כמו תחילתו של גשם על אדמה יבשה, צלקת קטנה מעל לגבה שלה, שיניים רטובות בוהקות. כשאני ממצמצת, הדמות שלה נוטפת ומתפשטת כמו צבע נוזל. ישנם סימני גרירה בצד הגוף שלה, מסלול המראה. קרע בשמלתה, עד עומק העצם. החבּורה ברקה שחורה וחשוכה במקום שבו קרס חלק מהגולגולת פנימה. היא מסתובבת ומחייכת אליי, פֶּה מלא עשן צהבהב. החברה היפה שלי.

רוצה סיגריה? היא שואלת ושואפת.

"לא תודה."

זה באמת דוחה.

"כן. אז אל תעשני."

היא בועטת בקרסול שלי, בשיא הכוח, ואני כל כך רוצה להרגיש את זה.

אני כבר מתה, זוכרת? היא אומרת לי. איך אפשר לשכוח.

עכשיו אנחנו בזמן ביניים. אחרי המבחנים, לפני התוצאות, כשכל העבודה מאחורינו, או לא. כך או אחרת, ובכל מקרה כבר מאוחר מדי. כל כך הרבה זמן חיכיתי להרגשה הזאת — כמו הרגע שאחרי קפיצה ולפני הנחיתה. נותר לנו רק לחכות.

כור מצרף, מייב קוראת לזה עכשיו. לימבו.

"טוב, מי כמוך יודעת," אני אומרת.

הגבות המקומרות שלה. חצץ מתחת לשכבה העליונה של עורה. כן. לגמרי.

היא כל הזמן מנופפת מולי בידה כדי להגן עליי, כי היא אומרת שהסיגריות המגולגלות מסריחות. אני אומרת לה להפסיק כי אני בלאו הכי לא מריחה כלום. היא מכווצת גבות, מוציאה חתיכת טבק מהלשון שלה. בצבע עצם. עייפה עד העצם. אני נמלאת אי שקט רק מלהביט בה. אני מרגישה רע שהדם עדיין זורם בעורקיי.

גל החום הביס הכול — כניעה מוחלטת. הרחובות הם תפאורה של עצמם. נטושים. חסרים.

"איפה כולם?" אני שואלת.

מנַיין לי?

אני לא יכולה שלא לשאול אותה. השאלה מתעוררת בקרקעית הבטן שלי, והנתיב היחיד שלה הוא החוצה. "איפה פְרַנְס?" אני שואלת. אח של מייב. זה מורכב. היא תוקעת בי מבט, ואני מחזירה לה מבט. אני מצליחה לגרום לה להשפיל עיניים.

"זה עדיין מכעיס אותך?" אני שואלת אותה. "באמת?"

לא. היא מסיטה את מבטה. התגברתי. את זה היא אומרת רק כשהיא לא מתגברת.

כל כך שקט. אין משב רוח, אין ציוץ ציפורים ואין רעש של תנועת רכבים. רק צליל המחשבות שלי, שמלאות כמו תמיד בפרנס, כפי שהים מלא בדגים, הלילה הבּהיר מלא בכוכבים. נותר חור שחור בַּמקום שבו הוא היה. אני מרגישה את זה. היעדר אור מדאיג.

אֶלְק, מייב אומרת בלחש.

"כן?"

אני בטוחה שהוא יבוא.

אני משתדלת לא לִרצות אותו. אני מנסה בכל כוחי להשתלט על זה.

אחי הקטן משוטט בדשא מתחתינו, נוהם ויורק ומזעיף פנים, מחפש חרקים כמו חתול גדול. הוא אוסף לכלוך בתור נמר. הוא יודע לעשות כמה דברים בו־זמנית. אמא מהסה אותו בלחישה. "נוֹקְס. זה לא המקום."

ילד מסכן, אומרת מייב.

"הוא בסדר," אני אומרת לה. "הוא אוהב להיות כאן."

היא מתמתחת כאילו היא מפהקת. אנחנו באים לכאן הרבה.

נוקס דורך על שקית צ'יפס ומוסיף אותה לאוסף שלו.

הוא מעדיף ללכת לים, מייב אומרת.

אני מביטה בו כשהוא נוהם. הוורוד של השפתיים שלו. שיני החלב המושלמות שלו.

"כן," אני אומרת. "זה נכון."

השמש קופחת, חזק. הייתי מוכנה לשלם הרבה בשביל משב רוח או גשם. או חתיכת קרח קטנה.

"כל כך חם," אני אומרת. "חם לך?"

היא מנידה את הראש ומצביעה בַּיד הבריאה שלה על גגות הבתים. הקווים הישרים נרעדים באוויר כאילו הם מתחת למים. המראה הזה מצמיא אותי.

אלה הבתים של הזקנים?

מגדלים וצריחים ומרפסות. מַעליות ורמפּות ומתגי חירום בחדרי השירותים. אמא שלי עבדה שם פעם. היא אמרה שהיה קשה. מכאן זה נראה כמו דיסנילנד.

מייב גוררת את עקביה היחפים על האדמה. אני תוהה היכן הנעליים שלה. רק לרגע. אחר כך כבר לא.

לפחות אני לא אגיע לשם אף פעם, היא אומרת.

"לאן לא תגיעי, לבית אבות?" אני מדמיינת את סבתא ג'וני. ידיה עם הוורידים הבולטים וקרסוליה הדקיקים, חוכמתה והשפתונים שלה והצחוק המתגלגל. "יש מקומות גרועים מזה."

שירותים ניידים, מייב אומרת.

"שטיח בפאב."

קבוצת הקריאה של אמא שלך.

"קריוקי בספינת שעשועים."

היא צוחקת ואז משתתקת.

כאן.

אמא חולפת על פנינו עם המון ורדים נבולים, נוקס הולך בעקבותיה בצייתנות. יש לידי עוד פחית סיידר על הדשא. אני לא זוכרת ששתיתי שתיים, אבל אולי. ייתכן.

"שזה לא יישאר כאן," אמא אומרת. זה הדבר הראשון שהיא אומרת לי היום.

"אני לא אשאיר," אני אומרת לה. "לא התכוונתי," ומייב מסתכלת עליי במבט שאומר מה הסיפור שלכן? מה זה הטון הזה?

הולכות עם הראש בקיר. מבוי סתום. סכינים שלופים.

נוקס מרים בשבילי את הפחית, מתכופף קרוב כדי שאוכל להריח את שׂער הילד הקטן שלו ואת חוֹם היום של עורו.

"בואי נגיד ככה," אני אומרת למייב. "קווי התקשורת נפלו."

אמא ואני בקושי מדברות כבר שבועות. אני אומרת שזאת אשמתה, לאור הנסיבות, ואני מותשת מכדי לתקן את זה. אני חושבת שיש לי מספיק על הראש.

אחי נתקל בשיח פטל ונדקר ביד מקוץ. טיפת הדם האדומה על האגודל שלו נראית ממש כמו פרת משה רבנו. הוא מרים אותה לעבר האור ומחייך אליי, ומלקק אותה.

חלודה, מייב לוחשת מוקסמת. ברזל.

אני חושבת על זה שהיא לעולם לא תטעם שוב כלום.

היא בוחנת את הידיים שלה. נטולות דם, כמעט שקופות, הטבעות עדיין על האצבעות שלה, מנצנצות בחיוורונן. כולן פרט לאחת — הטבעת עם הסמיילי שהיא מצאה בים. זהב טהור עם עיניים שחורות. אני זוכרת כמה היא הצטערה בשביל מי שאיבד אותה, איך היא אמרה שתטפל בה יפה, כדי לפצות על האובדן. היא שלי עכשיו. שאלתי אותה ממנה בערב המסיבה, אז כך זה יישאר כנראה. היא מסיטה את מבטה כשהיא רואה אותי עונדת אותה, כאילו היא לא שייכת ליד שלי.

מצאת כבר עבודה? היא שואלת.

"את נשמעת כמו אבא שלי, דרך אגב, ולא, לא מצאתי."

אני מתגעגעת לבית הקפה. אהבתי לעבוד שם.

אני מזדקפת למשמע דבריה. קשקוש מוחלט. "לא אהבת לעבוד שם. התלוננת על הלקוחות ואמרת שכואבות לך הרגליים."

כן, היא אומרת. ועכשיו כלום לא כואב.

"כלום?" אני שואלת אותה. "באמת?"

היא נראית כאילו כואב לה כל הזמן.

אני מסתכלת על האדמה, על הסימנים שכפות רגליה אמורות להותיר. אני מרגישה שוב את החור בבטן שלי. את החלל הגדול. הנורמלי החדש שלנו. נוקס יודע למלא חלל. הוא נעמד לצידי.

"איפה היא?" הוא שואל. "אני לא רוצה לדרוך עליה."

"מה זאת אומרת?" אמא שואלת אותו ואני עונה, "שם."

הוא מציץ, בערך בכיוון של מייב, ולמרות שהוא לא יכול לראות אותה, היא מפריחה לו נשיקה.

"זה בסדר, נוקס," אני אומרת. "אתה לא תכאיב לה. היא טובה בלפַנות את הדרך."

אמא מדברת מבין שפתיים חשוקות. "אל תדרוך על הקבר," היא אומרת לו. "רק שם." כאילו זאת הגרסה היחידה של מייב שפתוחה לדיון. כאילו לא ניסיתי לספר לה מספיק פעמים על רוח הרפאים של החברה הכי טובה שלי.

מייב צוחקת לצידי בעצבות, בשקט. אני שונאת שהיא עושה את זה. מתכחשת אליי.

"אני יודעת," אני אומרת. "גם אני שונאת את זה."

בית הקברות ענק. שורות על גבי שורות. מסביבנו העיר, וכאן עיר אחרת, מסומנת בתוויות, מסודרת בשורות שתִי וערב כמו רחובות מגורים. אמא מנקה כפי שהיא עושה בבית — בראש מורכן, חושבת במהירות — ונוקס אוסף עוד זבל מאחור.

"יש פה שכנים גרועים?" הוא שואל. "יש דבר כזה?"

"שכנים גרועים?" אמא מנערת את האדמה מהברכיים שלה. "בחיי. איזו שאלה."

אין כלום ושום דבר, מייב אומרת. שכנים גרועים זה טוב.

אבל יפה כאן. ירוק ושלֵו ופתוח, עם פינות מוצלות ושדרות ארוכות של עצים. ביתם של המתים. מקום יפה יותר מרוב המקומות שרבים מבלים בהם את חייהם.

לחלק מהקברים יש פסלים ומלאכים, ברונזה מוריקה ופרחים שמתייבשים בחום, אבל הקבר הזה קטן ושקט וצנוע. עדיין לא מוכן. חדש מדי למצֵבה. יש רק סימן באדמה. ראוי בקושי. הדבר הכי עצוב שראיתי.

"צריך לעשות לך אחוזת קבר," אני אומרת לה. "מאוּזוֹלֵאוּם. גורד שחקים."

לא מספיק, מייב אומרת, גופה מתרומם וצונח כמו גלים, כאילו מישהו אחר, יצור גדול יותר, נושם בתוכה. לא מספיק, לא מספיק, לא מספיק.

אמא תולשת חרציות יבשות. מפוררת אותן. נוקס נשכב. הוא מנסה לפצל עלֵי דשא ולשרוק דרכם, אבל הם יבשים מדי ומתפוררים. הוא עדיין לא יודע לעשות את זה. משימה בסדר גודל של הרקוּלס. מייב מסתכלת עליו בריכוז, איך הוא מצמיד אותם בין אצבעותיו, מלא תקווה.

אני אומרת, "אני צריכה ללכת."

היא מרימה מבט. לאן?

"זה יום שלישי," אני אומרת לה. "יש לי את סטיבי בחמש."

היא מכווצת גבות. את כבר חוזרת?

יש לה מין מבט כזה, כאילו היא לא רוצה שהעולם ימשיך להסתובב בלעדיה. דברים ביומן, סידורים שצריך לעשות.

"הפסדתי שבועיים," אני אומרת. "חוץ מזה, זה התחום שלה, לא? טיפול רגשי ותמיכה נפשית. לא תזיק לי העזרה שלה."

מייב מגלגלת עיניים.

"אני רוצה שתבואי," אני אומרת לה, והיא עושה סימן שהיא הורגת את עצמה עם סכין, עם אקדח, עם חבל תלייה.

"אל תעשי את זה," אני אומרת. "בואי איתי."

היא מחייכת. עצם הלחי השבורה שלה, הסנטר בצורת לב.

בואי נישאר עוד קצת, היא אומרת. בואי נשב כאן. ואז אני מבטיחה לבוא.

2. צ'ינצ'ילה

חוץ ממייב, או מה שנותר ממנה, יש לי את אמא ואת אבא שעדיין מחבבים זה את זה, את פרנס, שנמצא איפשהו, את סטיבי, הפסיכולוגית שלי, שהיא בסדר גמור, ואת נוקס, שמלאו לו חמש שנים. שמי, אלק, הוא קיצור של אֶלֶנָה. אני יודעת שזה לא הגיוני כמו שמייב זה קיצור של מֵייבֶּל ופרנס הוא קיצור של פרנסיס, אבל זה הקיצור שלי. זה מה שזה.

אנחנו צריכות ללכת, אבל למייב אין חשק לזוז. אני מתבוננת בה משקיפה אל קו הרקיע, על הפרטים שבּו. אני רואה אותה גומעת את האור.

אני מתגעגעת לכל דבר, היא אומרת. לא הייתי מוכנה.

"אני מצטערת," אני אומרת, כי אין לי מילים טובות יותר.

חבל שלא הסתכלתי כמו שצריך, היא אומרת לי, ומונה על אצבעותיה כמה מהדברים שהיא רוצה.

תותים טריים, אלק. אני רוצה תות.

חפיסת קלפים.

מאפרה.

"זהו?"

היא אף פעם לא הצטיינה באריזה. לטיולים של בית ספר היא שכחה גרביים. את המַשאף היא שכחה כל כך הרבה פעמים. כשיצאנו למחנאות לשבוע היא שכחה את האוהל שלה.

בבית הספר, כשהייתי הרבה יותר קטנה, כתבנו רשימה של מה שנארוז אם נצטרך לעזוב את הבית בבהילות. אם תפרוץ פתאום מלחמה, כפי שקורה, או רעב המוני או מבול או מגֵפה. כל הדברים השמחים. לא פלא שילדים נכנסים ללחץ. אני זוכרת שהמורה שלנו, מר קַרסי, נתן לנו אפשרויות. "אם למשל הממשלה תעביר חוק שכל מי שיש לו עיניים כחולות צריך לעזוב," אמר. וכל הילדים כחולי העיניים בכיתה אמרו "מה", וכל הילדים שכבר קלטו אמרו, "כן, אפילו אתה. תאר לעצמך."

"עדיין לא הכרתי אז את מייב ואת פרנס. כל זה עוד יקרה. אני חושבת על זה עכשיו, איך ברשימות שלנו היו טלפונים ומכוניות וחיות מחמד ונינטנדו. מר קרסי אמר, "אין מַטענים, אין דלק, אין אוכל לכלבים, אין זמן."

הוא אמר, "הדברים האלה רק יעכבו אתכם ולא יביאו תועלת."

אני חושבת שהוא רצה שניקח את האנשים שאנחנו אוהבים, ולכל היותר את הדרכונים, ונברח רחוק.

הוא ניסה לומר לנו מה חשוב, מה יכול לעזור, אבל לא היינו מסוגלים לשמוע אותו.

עכשיו אני שומעת.

מר קרסי חלה והתפוגג. הוא הלך והתמעט עם הזמן, עד שמת.

סבתא שלי הלכה מאיתנו בהדרגה. קודם הראש — היא שכחה. היה קשה מאוד לראות את זה.

מייב מתה בהרף עין. אולי לכן כל כך הרבה ממנה עדיין כאן.

טוב, היא אומרת, כשאני צוחקת על הרשימה שלה. מה את היית לוקחת?

פעם מר קרסי הביא לכיתה צ'ינצ'ילה. אין לי מושג איפה הוא מצא אותה. עצמנו עיניים והושטנו ידיים, וכשהוא אמר לנו להסתכל, כבר נגענו בה.

"אי אפשר להרגיש אותה," הוא אמר לנו. "מרוב שהיא רכה."

אני עוברת על רשימת המועמדים. פרנס ואחי הקטן, ההורים שלי וסבתא שלי לפני שהיא מתה. הקומיקס שלי, הטרנינג הטוב שלי, הספרים האהובים עליי. זה תרגיל חסר טעם. אני בלאו הכי יודעת מה התשובה. אני יודעת לפני שאני מתחילה.

אני נוגעת בפנים של מייב. אני מנסה לפחות. כמו בצ'ינצ'ילה, אני מחכה להרגיש אותה, ואני לא מצליחה.

"אותך," אני אומרת, והעיניים שלה כמו חרוזי זכוכית, כמו אגלי טל, כמו מים. "ברור. הייתי לוקחת אותך."