להביט לכוח בעיניים

הי את, נערה או אישה צעירה, אם מישהי הייתה שואלת אותך עכשיו האם את רואה את עצמך כמנהיגה, מה היית עונה?

הרבה נערות שאני פוגשת עונות מיד "לא.״ ולפעמים חלקן גם מוסיפות כמופתעות "מה פתאום?".
די הרבה פעמים חלקן אף מגחכות, כאילו השאלה עצמה קצת מוגזמת.

וברור לי שהמענה השולל הזה לא קשור בדרך כלל לאישיות הפרטית של כל אחת מהן, בטח לא ליכולותיה. אבל העובדה שרבות כל כך עונות מייד ב"לא", מעידה על כך שיש פה עניין חברתי. תופעה שכדאי לברר.
אני גם מניחה, או אפשר לומר יודעת (על סמך לא מעט מחקרים בתחום) שהמילה ״מנהיגות״ מרגישה להן ואולי גם לך, רחוקה מדי. גדולה מדי. אולי אפילו שייכת למישהי או מישהו אחרים. בעיקר לגברים או למבוגרים. אולי למי שמדבר בקול רם וסמכותי, כמו נשיא, ראש ממשלה, רמטכ"ל, כל מי שכנראה כבר ברור לו שהוא ״כזה״ או יכול להיהפך לכזה.

ובדיוק בגלל שהדרך עבורנו - נערות ונשים צעירות - קצת יותר מסובכת, אנו חוות לעיתים את היעדר תחושת הזכאות להגיד "כן". ובדיוק בשל כך, חשוב היה לי לכתוב את הספרון הזה. גם כדי שאוכל לשאול יחד איתכן את השאלה - למה?

ולפני שננסה לענות עליה, חשוב לי שתדעי שזה לא יהיה טקסט שאומר לך "את צריכה להיות מנהיגה". וגם אין פה מסר שמבטיח שכל אחת יכולה להיות הכול, אם היא רק תרצה.

ממש לא.

מה שכן יש בטקסט הקצר שלפנייך, זו הזמנה להסתכל אחרת - לא על מי מנהיג או מנהיגה, אלא על מה הוא מעשה מנהיגותי. כלומר, לא על תכונות אופי מיוחדות אלא על פעולות יומיומיות, לפעמים קטנות, שדווקא להן יש כוח להזיז משהו בתוכך, בקשרים שלך, ובמציאות חייך. כי האמת לטעמי היא די פשוטה, הרבה נערות ונשים צעירות, כבר עושות הרבה מעשים מנהיגותיים, רק שבדרך כלל אף אחד ואף אחת לא קוראים לזה ככה. וזה חבל.

לפעמים מעשים אלה מתגלים כשאת מגינה על חברה (או על עצמך) בפני סמכות כלשהי, או מתנגדת לשיח מקטין ומזלזל, או כשאת מבררת באופן ביקורתי למה "צניעות" למשל זה רק עניין של בנות. זה יכול להתרחש כשאת לא מסכימה לשתוק מול עוול, או כשאת עוצרת רגע לפני שאת "זורמת" עם משהו שלא מרגיש לך נכון. דעי לך שברגעים האלה את לא "עושה דרמות", ואלה לא רגישויות יתר. ולא, את לא "היסטרית" או "ילדה". ברוב המקרים הללו, את כנראה מבטאת כוח.

אז עולה השאלה המתבקשת - אם אנחנו כבר עושות את זה בפועל - מובילות, יוזמות, מחזיקות מצבים מורכבים, מזיזות דברים, איפה בעצם הבעיה?

הבעיה היא שזה פשוט לא נספר, זה לא תמיד נחשב, זה לא מקבל הדהוד ולא מזוהה כ״מנהיגותיות", מכיוון שעצם השימוש במילה מנהיגות הוא לא עניין סמנטי תמים. זו מילה שמזכה ביוקרה חברתית, בלגיטימציה, בתחושת כוח וזכאות, ואלה, בתורן, מזינות עוד ועוד חוויות של מסוגלות והשפעה. וגם, כי הכוח שאנחנו מפעילות ברגעים האלה לא נראה כמו איך שלימדו אותנו שכוח אמור להיראות - הוא לא רועש, לא היררכי, לא מתנהל דרך פקודות או עמדת שליטה. אלא מתרחש דרך הקשבה, חיבור, תיווך, התמדה ואחריות.

שפת הכוח הרווחת כיום, היא שפה שלמדנו להיזהר מלעשות בה שימוש. לפעמים כי באמת אין לנו כוח כזה, ולפעמים כי כשאנחנו כן מפעילות אותו, אנחנו יודעות שנשלם מחיר. מחיר חברתי, רגשי, מקצועי. אז למדנו להתרחק מביטויי כוח, לפעמים אפילו להקטין את עצמנו, ולתת למישהו אחר לעשות את "העבודה הקשה". אבל, עיקר העניין הוא זה - ברגע שאנחנו מתחילות לקרוא לדברים שאנחנו כבר עושות בשם מנהיגותיות, וברגע שאנחנו מרחיבות את ההגדרה של כוח, אנחנו לא רק משנות את השם, אנחנו משנות את השיח. וכשהשיח משתנה, גם המעגל מתרחב.

ואז - אולי והלוואי - עוד נשים, עוד נערות, ועוד אנשים בכלל, ירשו לעצמם לזהות את היכולת שלהם לפעול, להשפיע, ולהנהיג, גם בלי לעמוד בתבנית הישנה של איך "מנהיגות אמורה להיראות" ככוח שמגיע רק מלמעלה.

אני מבקשת להציע שפה אחרת. שפה שמבחינה בין כוח של היררכיה, של שליטה, של השתקה ופחד, לבין כוח שמחבר, מזמין, שיוצר בריתות, ושלא דורש להיות לבד בפסגה. זו שפה שלא מבטלת כוח, אלא מרחיבה את ההבנה שלנו לגביו. שפה שמאפשרת לזהות מעשים יומיומיים כמעשים חברתיים ומנהיגותיים, ושפותחת את האפשרות לפעול יחד, מתוך קשר, ומתוך אחריות משותפת.

בהמשך הקריאה תפגשי מספר דוגמאות וציטוטים של נערות שכעסו, שלמדו לעצור, להבין, ולפעול אחרת. לא כולן "הצליחו", אבל כולן מלמדות אותנו על האפשרות לבחור איך להגיב למציאות. כי מנהיגות היא לא זהות, היא לא תואר והיא בטח לא מועדון סגור, היא אפשרות להבין שיש לך השפעה, גם בלי שררה, ומבלי להיות מושלמת, כדי לפעול.

ואם את עוד כאן, כנראה שמשהו אולי קצת מדבר אלייך. אז הישארי איתי קצת, ותראי שזה די פשוט להבין ואולי גם להסכים עם הרעיון הזה.